אז למה הארי כבר לא פוגש את סאלי?

"ועכשיו בטח תגידי לי גם שאת מסכימה עם חנין זועבי"

בחודש הבא ימלאו 25 שנה ל"כשהארי פגש את סאלי". אם הייתם יצורים תודעתיים כשסרטו של רוב ריינר יצא לאקרנים, זה בטח גורם לכם להרגיש ישישים. זה מה שקרה לי כשתפסתי שחלף חצי יובל מאז שבילי קריסטל הכניס ללקסיקון שלי את ההגדרה High Maintenance (היי, הייתי בן 15. אתה לא יודע שיש ז'אנרים של נשים בגיל 15). אבל אז עליתי על משהו חשוב יותר בהקשר של הארי וסאלי: זאת הקומדיה הרומנטית חוצת־הג'נדר האחרונה שיצאה מהוליווד.

פעם זה לא היה ככה. החל בקומדיות הרומנטית הקלאסיות של שנות ה־30 וה־40, עבור ב"הרומן שלי עם אנני" (1977) וכלה ב"מוכת ירח" (1984), רוב שנותיו של התת־ז'אנר הרומנטי־קומי עברו עליו בלי התיוג של צ'יק פליק. אני לא יודע מה קרה ברבע המאה האחרונה ששינה את פני הדברים, אבל לא מעניינת אותי הסיבה אלא התוצאה: הדרת גברים מהקומדיה הרומנטית ההוליוודית (דגש על ההוליוודית. "500 ימים עם סאמר" למשל לא היה נקבי בשום אופן, אבל הוא היה סרט עצמאי). אפילו נורה אפרון המנוחה, האישה שהפליאה לכתוב את "כשהארי פגש את סאלי", נטשה לגמרי את כרומוזום Y. שתי הקומדיות הרומנטיות המצליחות האחרות שלה, "נדודי שינה בסיאטל" ו"יש לך הודעה", היו במובהק מהסרטים האלה שבחורה לוקחת אליהן את החברה הכי טובה שלה.

ב־1996 יצא סרט שהוא לכאורה היוצא מן הכלל: "ג'רי מגוייר". אלא שהוא לא יצא מהכלל בכלל, כי קמרון קרואו לא כתב קומדיה רומנטית קרוס־ג'נדרית. הוא כתב סרט שנראה לגברים כמו סרט ספורט ולנשים כמו "אישה יפה". אני יודע כי לפני כמה שנים ערכתי במערכת בלייזר מדגם לא מדעי אבל בהחלט מייצג, ושאלתי אנשים מהו הקץ'־פרייז העיקרי מתוך "מגווייר". כל הגברים הלכו על Show me the money. כל הנשים דקלמו את You had me at hello.

12 שנה אחרי "מגווייר" יצא עוד כאילו־יוצא־דופן, "קח את זה כמו גבר". אבל מה, הבעיה טמונה בשם העברי: זה היה סרט על גבר שצריך לשכוח משרה מרשל, לא על שרה מרשל והחבר שלה. סרט לגברים שזורק עצם לבנות. לא קומדיה רומנטית. בשנים האחרונות, יוצא הדופן האמיתי היחיד היה "הצד שלו, הצד שלה". עכשיו תגידו לי אתם אם קומדיה רומנטית הוליוודית אחת שבאמת פונה גם לגברים זה בציר סביר ל־25 שנה.

אני מהמחנה של You had me at hello. בכלל, אני מסוגל להתחבר בקלות לקומדיה רומנטית עשויה כהלכה. יותר מזה: מ"הרומן שלי עם אנני", "מוכת ירח" ו"כשהארי פגש את סאלי" למדתי את כל מה שידעתי על גברים ונשים — טוב, בעיקר נשים — לפני שהחיים זימנו לי את הדבר האמיתי. אני חושב על בני ה־12 עד 16 של היום, ובשבילם אני מקווה שיהיו עוד הארים וסאלים. עוד "נינוצ'קה", עוד "נערתו ששת", עוד "החנות מעבר לפינה". אחרת איך יתמודדו מתבגרינו עם הסוגיה שהעלה דוק בראון ב"בחזרה לעתיד 2", כשדיבר על רצונו לנטוש את המסע בזמן כדי ללמוד את "המסתורין הגדול האחר של היקום: נשים".

פורסם במקור בפנאי פלוס, בגירסה מכווצת מעט