איך לחשוב סרט

כמה מהדברים שנראים על המסך מתכנן הבמאי מראש? כמה דומות התוצאות לתוכניות שלו? כמה מאולתר על הסט? דוגמה אחת לתהליך הזה קיבלתי מהאנשים הטובים של "מי מפחד מהזאב הרע" (במקרה שלהם, אגב, התשובות בהתאמה הן הכל, מאוד ולא מעט). פורסם בגיליון אוגוסט של בלייזר, ומוגש לכם כאו בגירסה שממש לא עושה חסד עם העיצוב הנהדר של מרינה מרמר. אז אם אתם בני אדם, רדו מהבלוג ולכו לקנות את העיתון.

1) זמן קליע

הרגע הזה הוא שיא דרמטי שמגיע כבר בתחילת הסרט: השוטר מיקי (ליאור אשכנזי) מאיים באקדח על דרור, החשוד באונס ורצח סדרתי של ילדות (רותם קינן). הבמאים אהרן קשלס ונבות פפושדו תיכננו מראש את הקומפוזיציה ואת עבודת המצלמה, לרבות שינוי הפוקוס מתוף האקדח אל החשוד בדיוק ברגע הנעילה של התוף, אבל על הסט התברר שאשכנזי לא יכול לתפעל את האקדח בלי להתנגש בעדשה. מה עושים? מסתירים שני אנשי צוות מתחת למצלמה, אחד כדי לאחוז באקדח והשני כדי לנעול את התוף ברגע הנכון.

 2) על מי אתה חושב שאתה מסתכל

לפעמים הבעיות מגיעות מכיוונים לגמרי לא צפויים. בתכנון סצנת החקירה של דרור בידי המשטרה השתמשו קשלס ופפושדו בתוכנה גרפית כתחליף לכישרון הציור המוגבל שלהם, והתוצאה אכן נראית כמו מימוש מדויק לגמרי של שוט מתוכנן מראש. רק מה, אשכנזי לא ידע איך לאכול את ההוראה להישיר מבט למצלמה ולעשות את הדבר הראשון שמלמדים שחקנים ובמאים שאסור לעשות: לשבור את "הקיר הרביעי", זה שמפריד בין השחקן ובין הקהל. לאחר נאום של מנשה נוי ("ליאור, השניים האלה ביימו אותנו ב'כלבת', נראה לי שהם יודעים מה הם עושים") ושלושה טייקים שהסתיימו בצחוק בלתי נשלט הושגה התוצאה הרצויה. אנחנו מצידנו קיבלנו רגע דרמטי־קומי משובח: העולם כפי שהוא נראה דרך עיניו של חשוד כשמתקרב אליו שוטר לא נורא חכם, חמוש בדפי זהב.

3) בוא'נה, בנותהאם באמת יש לנו פה פדופיל סדרתי או איש משפחה שהפילו עליו תיק? השאלה הזאת מלווה את "מי מפחד מהזאב הרע" לכל אורכו, ובטח ברגע שבו דרור משקיף על כיתת מחול. קשלס ופפושדו ראו בעיני רוחם חרך שמאפשר להשקיף על הכיתה, וההפקה הצליחה לאתר סטודיו למחול שענה בדיוק על הדרישות.

כדי להעצים את התחושה של טורף בשעת ציד, רותם קינן לא מואר בכלל — הוא רק צללית, מה שצלמים קוראים סילואטה — ואילו הפנסים של התאורן אבי סתת מכים ישירות בשורה הימנית של הרוקדות, שם מסתתרת האחת שמעניינת את הפדופיל־או־שלא.

4) הו הא מי זה

זה אחד השוטים האהובים על הצלם גיורא ביח. שאלת הציד־או־ניצוד קיבלה כאן טיפול מיוחד מהמחלקה שלו: מצד אחד אנחנו רואים אב שהולך עם עוגת יום ההולדת של בתו, ומה יותר מנחם ובטוח מזה. מצד שני, מקור האור הנמוך (זה אשכרה הנרות, מצלמת ה־Arri Alexa של ביח רגישה מספיק כדי לעבוד איתם ללא סיוע של תאורה מלאכותית) משווה לקינן מראה מאיים אה־לה סרט אימה. מצד שלישי, משמאל יש לנו זכוכית שדרכה נשקפים הפנים שלו; יש לנו כאן, מילולית, דמות דו־פרצופית. וככה בקטנה, שימו לב לטאץ' של המעצב האמנותי ערד שאואט: הארון מימין והקיר משמאל אינם חלקים אלא משטחים עם מרקם בולט. זה טריק קטן שהופך את הרקע לעשיר יותר, עמוס יותר, ובמקרה הזה גם קלאוסטרופובי יותר.

5) מה ראו עיני התנור

צחי גראד מגלם את גידי, שבתו הייתה אחת מקורבנותיו של הפדופיל וכל מה שמעניין אותו עכשיו זה נקמה. הסצנה שבה הוא אופה עוגה — זה כבר המאפה השני שמככב ב"מי מפחד", כן? — היא הזדמנות לעמוד על פרט קטן אבל משמעותי: מעצבת התלבושות מיכל דור חיפשה ומצאה את זוג המשקפיים הגדול ביותר שאפשר להרכיב לו בלי לגרום לו להיראות כמו פגוע נפש. למה? כי זה "הזאב הרע", ומכאן שנשאלת השאלה למה יש לו עיניים כל כך גדולות. עולם האגדות הוא מוטיב חוזר בסרט הזה, וזאת דוגמה לשימוש מרומז בדימוי מהסוג הזה.

הסיפור הכי טוב על השוט הזה הוא עצם קיומו: לאהרן קשלס היה מרצה שיצא בלהט נגד צילום מנקודת מבט של חפץ דומם (נניח הפריים הקלאסי שבו טרנטינו מראה לנו אנשים רוכנים לעבר תא מטען מנקודת מבטו של התא), תוך השמעת הטיעון שלחפץ דומם אין עיניים, ומכאן שאין לו גם נקודת מבט. קשלס שמע, הפנים והביא שוט מנקודת מבטו של תנור אפייה.

6) אדם בעקבות עוד אדם

יש במאים וצלמים שאוהבים לאייר מראש את כל הסרט לכדי סטוריבורד. ביח מצידו ביקש מקשלס ופפושדו שבסצנות הסבוכות יספקו לו תוכניות אדריכליות במקום איורים: איפה שחקן א', איפה ב' ואיפה המצלמה (המשולש הקטן באיורים? זאת היא). חוץ מהיכולת להמיר את מבט־העל ולפרק אותו לשוטים, במקרה הזה של מרדף ברחובות שכונת ביצרון בתל אביב, לביח יש גם תקשורת ייחודית עם השמש: האיש יודע בדיוק איפה היא תהיה בכל שעה ביום ובכל עונה בשנה. זה איפשר לצלם את המרדף כולו במה שמכונה Available Light — האור הקיים בשטח, במקרה הזה שמש, ללא תאורה נוספת.

7) ביולר? ביולר?

לפני שהפך לחשוד ברצח ואונס של קטינות, דרור היה מורה בבית ספר. קשלס ופפושדו ניצלו את הדיי־ג'וב שלו כדי לעצב חדר כיתה שלא מזכיר בכלום את מה שאנחנו מכירים מבתי הספר בארץ, כי זה כל הקטע של "הזאב הרע": הוא לא מתרחש בישראל שאתם ואני חיים בה. הוא, כבר אמרנו, אגדה.

השוט הזה מדגיש את פלטת הצבעים המאוד מחייבת שהבמאים הנחילו לכל המחלקות הוויזואליות (החל בצילום, עבור בתאורה ועצור בעיקר בעיצוב האמנותי): הסרט הזה מלא בגוונים של חום וירוק. זאת לא בחירה שרירותית; חום וירוק הם הצבעים של היער, ויער הוא המקום שבו מתרחשות אגדות. אין, לא תתפסו את קשלס ופפושדו בהחלטות לא מנומקות. איטס האו דיי רול.

8) כאן גרים האחים גרים

"אגדה לפניך" הוא גם הדבר הראשון שיש לסרט הזה להגיד. "הזאב הרע" נפתח במין סרט קצר שעומד בפני עצמו, משחק ילדים ביער שמסתיים בגילוי של נעל אחת בתוך ארון. נעל אדומה אחת של ילדה אחת שלפני רגע ראינו מדלגת בין השיחים, לבושה כולה באדום. אחרי השוט הזה — כיפה אדומה וסינדרלה כרטיס אחד, כן? — הדבר הבא שאנחנו רואים הוא הכותרת Big Bad Wolves מוטבעת על גג הצריף שבתוכו הארון שבתוכו הנעל. ככה מודיעים לנו קשלס ופפושדו שאנחנו בטריטוריה של עמי ותמי.

9) ונענה בהקדם

אבל אנחנו בחלק האפל של הטריטוריה הזאת, כפי שמעידים הכלים האלה שפורש גידי בפני דרור בבחינת "עכשיו תדמיין שאני הנגר ואתה העץ".

כמותחן ששורשיו נטועים עמוק בקולנוע הנקמה המשוגע של קוריאה הדרומית, "הזאב הרע" עושה שימוש מושכל בצבת, מסמר, מסור, פטיש ומבער. אבל קשלס ופפושדו מסתדרים בלי לתפעל את כל ערכת הכלים, כי הם עושים משהו אפקטיבי יותר מאשר להראות אלימות. הם חושפים בפני הצופה מראש את רמת האלימות שהוא — ודרור, החשוד שמבלה את רוב הסרט כפות במרתף — יכול לצפות לה. זה משאיר אותנו על קצה הכיסא גם בלי שנראה איך מענים מישהו עם קלמרה.

אגב, היה מי שחשב שזה לא מספיק. הפדופיל המדובר לא רק רוצח אלא גם אונס את הקורבנות שלו, מה שגרם למענה הראשי צחי גראד להציע שיוסיפו משהו לערכת העינויים, מה שגרם לבמאים להשמיע את המילים המפורשות "צחי, לא יהיה דילדו".

10) הם רוכבים ושרים שירים ערביים

בערך חצי מזמן המסך של "הזאב הרע" מתרחש במרתף העינויים הסגור. כדי לאוורר את הסרט הקפידו הבמאים שכל יציאה מהמרתף תהיה גם שינוי באווירה — ואין כמו רגע של מערבון כדי לשבור את התחושה של סרט נקמה אסיאתי.

מימין אתם יכולים שוב לראות את הקונץ של ביח, תרגום של איור ממבט־על לפריים. משמאל אתם יכולים שוב לראות את החומים־ירוקים האלה. מה שהתמונות לא מספרות זה שהרוכב, הקאובוי, הוא בחור ערבי. עד לסגירת הגיליון לא נתקבל אישור מקשלס ופפושדו לכך שזאת הרמה להנחתה לאמור: "שנייה, אם זה מערבון ישראלי, הערבי לא אמור להיות האינדיאני?".

11) אני אחזיק אותו ואתה תדגדג אותו

הנה קורס מזורז בעבודת הצילום והתאורה של "מי מפחד מהזאב הרע". משך הקורס: פריים אחד.

יש לנו כאן דיאלוג בין גידי למיקי, שמתווכחים מה לעולל לדרור. כדי להדגיש את מה שקורה כאן, מי שמואר הוא דווקא זה שהפוקוס לא עליו: הקורבן המיועד. אם הרגע הזה הוא משפט, אז הפנס של סתת מבהיר לנו מי כאן הנושא. וזה משרת גם את האנשים שבקדמת הפריים, כי כמו דרור בסצנת הבלט, כאן החוקרים/מענים הם אלה שהנוכחות שלהם היא צללית מאיימת.

הסרט כולו צולם בפריים סינמסקופ — יחס רוחב־גובה של 1:1.33 1:2.35, או במילים פשוטות פריים מאוד רחב — ואת סצנות המרתף בחר ביח לצלם בעדשות רחבות. בלי להיכנס לדקויות אופטיות, המשמעות המיידית היא שהרקע אף פעם לא נמרח ונעלם: הפרטים שבתוכו תמיד ניכרים לעין, גם כשהפוקוס לא עליהם. זה מייצר תחושת עומק בלוקיישן שבקלות יכול היה להיתפס כמשמים, בטח אחרי שאנחנו צופים בו במשך חצי סרט. אגב, הרגע הספציפי הזה הולך גם להכניס להיסטוריית הציטוטים הגדולים של הקולנוע הישראלי את המילה "מודיפיקציות", אבל זה לא קשור עכשיו.

12) זהו זה במפלץ

השוט הבלתי נשכח הזה — דבל'ה מ"זהו זה" מאיים בכוויות דרגה 3 על החשוד ברצח הנכדה שלו — מדגים עיקרון שחוזר על עצמו לכל אורך הסרט: המצלמה של ביח ממוקמת מתחת לקו העין של השחקנים, מגדילה אותם. זה לא נעשה כדי להפוך אותם למאיימים; לשיטתם של קשלס ופפושדו, זאת דרך להעצים את השחקן ולאו דווקא את הדמות. להכריז "יש לנו פה כוכב קולנוע בפעולה".

במקרה הזה מדגישה את הרגע גם תנועה של המצלמה, שמתקרבת אל גליקמן וצוברת גובה לקראת הדלקת המבער. השימוש התכוף בעגלת דולי (דמיינו רכבת שמסיעה מצלמה) ובקרֶיין (דמיינו אותו דבר עם מנוף), שבקולנוע הישראלי נשלפים בדרך כלל רק באירועים חגיגיים, יצר רגע מיוחד מאחורי הקלעים: בתום הצילומים ניגש אל הבמאים הגריפ הראשי גיא נאמן, מי שאמון על כל הציוד שעליו רוכבת ומרחפת המצלמה, והודה להם על ההזדמנות לשחק בכל הצעצועים שלו.

את שלב התכנון אני לא מראה לכם, כי לרגע הכי מעניין בפרה־היסטוריה של השוט הזה אין שום איור: כמו כל דמות ב"הזאב הרע", גם הסבא של הקורבן נכתב מראש עבור שחקן מסוים. ודבל'ה עם מבער זה אחלה כשמציגים את הסרט בפני קרן רבינוביץ', אבל מה זה אומר למשקיעים מחו"ל, במקרה הזה חברת הפצה בינלאומית שהתעניינה בסרט השני של יוצרי "כלבת" עוד לפני שצולם?

אז מתברר שזה אומר די הרבה. בישיבה עם החבר'ה האנגלים של המפיצה "מטרודום" אמרו הרוכשים הפוטנציאליים שהם מתים על התסריט, ובעיקר "על הקטע עם המבער. את זה אנחנו חייבים לראות". מוסר השכל: לא צריך לדעת לצטט את "עקפה אותי המיניאקית" בשביל להבין את הפוטנציאל הגלום בסבא עם ברנר.