תגית: פסיפיק רים

13 אוסקרים שצריכים להיות

"שמעת חמודי? הציונות חזרה!"

"שמעת חמודי? הציונות חזרה!"

ברוכים הבאים לטקס פרסי הלא גמרתי אקדמיה וגם תעודת בגרות אין לי. על הפרק: כמה סרטים שמגיע להם ולא מקבלים, כאלה שמקבלים למרות שלא מגיע להם, ובעיקר קצת יחס לסרטים של העונה הזאת, שתמיד יוצאים מהר מדי וצפוף מדי בשביל מבקר קולנוע שעובד בעיתון שיוצא פעם בחודש. בסדר? אז כמו שאומרים מנחים בתוכניות אקטואליה כשהם מנסים לשוות לעצמם אשליה של אנרגיה, מתחילים.

1) הסרט הכי ראוי לשמו: "12 שנים של עבדות". ברצינות, סטיב מקווין? 12 שנים ואתה חייב לתעד כל שנייה מהן?

תראו, "12 שנים" הוא הרבה דברים — חשוב, מזעזע, ארוך — אבל הוא לא סרט. זאת פשוט לא הגדרה נכונה למהלך העלילתי שהוא מתאר: בחור שחור חי חיי חופש > בחור שחור נחטף ונמכר כעבד > בחור שחור אוכל הרים של חרא > בחור שחור משוחרר בפוקס. ראיתם את הפרק ב"המפץ הגדול" עם התובנה על זה ש"שודדי התיבה האבודה" הוא סרט לא טוב כי לאינדיאנה ג'ונס אין שום השפעה על המתרחש, ובעצם הוא סתם עד לזה שהנאצים מוצאים את ארון הקודש? אז, כאילו, ג'ונס לפחות מנסה. סולומון, הגיבור של "12 שנים", הוא שותף פסיבי לחלוטין במה שעובר עליו. אני מבין את הרצון של הבמאי מקווין להישאר נאמן לאוטוביוגרפיה שעליה מבוסס הסרט שלו, אבל יש סיבה שהספר של סולומון המקורי מכר כשישה עותקים לפני שהוא נהיה סרט: המציאות היא בדרך כלל סיפור די צולע. במיוחד כשהמספר מחלק את העולם לשניים, קורבנות ופושעים, כמעט בלי שום אמצע.

בתוך "12 שנים" מסתתרת דמות משנה אחת, זאת של השפחה פטסי (לופיטה ניונגו), שהסיפור שלה היה יכול להחזיק סרט. חוץ מזה, אחד הסרטים הכי מדוברים של השנה פשוט לא מחזיק מים. איך אמרה איימי פולר בגלובוס הזהב? "וואו, הסרט הזה ממש שינה את התפיסה שלי על העבדות". בול.

2) האישה הכי יציאה: קייט קרנט, "נברסקה". עמדתי לכתוב ביקורת סדורה על הסרט החדש של אלכסנדר פיין ("דרכים צדדיות", "היורשים") כשהתחוור לי שיש רק שני דברים שאני רוצה להגיד עליו:

1. סרט טוב.

2. עזבו את ברוס דרן. ג'וּן סקוויב איז דה שיט.

"דווקא הייתי אופטימית בקשר לעונה הזאת עד הפציעה של טיוס"

"דווקא הייתי אופטימית בקשר לעונה הזאת עד הפציעה של טיוס"

כן, ברור שדרן הוותיק מקבל ריספקט על מה שהוא עושה עם הדמות שלו, זקן תימהוני שמאמין ברצינות שהוא זכה במיליון דולר ויוצא לתבוע אותם. גם וויל פורטה, בתפקיד הבן שמצטרף אליו בעל כורחו, קיבל את הנקודות שלו. אבל אותי שבתה דווקא אימו של האחרון ואשתו של הראשון.

סקוויב מגלמת כאן מה שנקרא תפקיד כפוי טובה: בהתחלה נראה שקייט גרנט היא פשוט קלפטע מהגיהינום, ולפחות חצי סרט עובר לפני שמתברר מה עוד יש בה. רק מה, כבר בשלב המקדמי היא הדבר הכי מצחיק בסרט המצחיק ממילא הזה, ויש לי הרגשה שזאת לא רק הכתיבה. פיין כבר ביים את סקוויב ב"אודות שמידט", אבל היא לא נכנסה לי לתאים האפורים והסרט היה לא משהו. הנה הם חוזרים עם סרט מסע הרבה יותר מחודד, ועם כלבה זקנה שאני לא מתכוון לשכוח.

3) השימוש הכי מקורי בשיר הכי שחוק: Space Oddity, "החיים הסודיים של וולטר מיטי". אני לא מת על דייויד בואי, אבל הרגע הכי יפה ב"וולטר מיטי" הוא זה שבו קריסטן וויג לוקחת גיטרה ומתחילה לשיר לבן סטילר "גראונד קונטרול טו מייג'ור טום". אתם יכולים לשמוע אותה בקליפ הזה, גם אם לא ממש לראות את מלוא הסצנה:

היו ביקורות שהשוו את "וולטר מיטי" ל"פורסט גאמפ", אבל בשבילי הוא היה יותר כמו שדרוג של "ג'ו נגד הוולקנו" — אותו סרט מוזר ששלח את החולה הסופני טום הנקס לקפוץ לתוך לוע של הר געש, ובצדק, כי האופציה השנייה שלו הייתה להישאר עם מג ראיין. "מיטי" הוא סרט טוב בהרבה מהיציאה הבאמת משונה ההיא של הבמאי־תסריטאי ג'ון פטריק שנלי מראשית שנות ה־90, בעיקר בגלל שבמיטבו הוא מצליח להיות גם מצחיק בקול רם וגם נוגע ללב. וויג הייתה שני הדברים האלה ב"מסיבת רווקות", אבל זה היה סרט שהיא כתבה ודמות שהיא תפרה למידותיה שלה. יפה לראות אותה מייצרת מנעד כזה כשמישהו אחר כותב לדמות שלה — או ליתר דיוק גירסת הפנטזיה של הדמות הזאת — רגע שבו היא שולחת גבר אפור־חיים אל ההרפתקה הגדולה של חייו. פשוט סצנה לספרים.

4) פרס הסינרגיה: "להציל את מיסטר בנקס". את טיעוני השופטים כבר הבאתי כאן (בקיצור נמרץ? מקרה מוזר של חצי איום וחצי לא רע שיוצא מהם שלם מצוין), ובכל מקרה, הבה נתמקד בעניינים חשובים יותר. נכון הזכרתי הרגע את "ג'ו נגד הוולקנו"? אז ראיתי אותו בחודש שעבר בעקבות "וולטר מיטי", ותקלטו את זה: הנקס משחק בו ברנש בשם מר בנקס, חולה סופני כמו הגיבור של "פילדלפיה", שיוצא על סירה קטנה למשימה ימית מטופשת כמו דיג החסילונים של פורסט גאמפ, ואז מוצא את עצמו תקוע על רפסודה מאולתרת בדיוק כמו ב"להתחיל מחדש", וכל זה כשמג ראיין אוכלת לו את הראש בדיוק כמו ב"נדודי שינה בסיאטל" וב"יש לך הודעה". זה לא פלופ מהניינטיז, זה סיכום של קריירה שלמה. ועוד למפרע!

5) פרס הדיסוננס: The Broken Circle Breakdown. עוד מקרה שבו קוראי הבלוג זכו לקרוא את הטיעונים לפרס לפני קוראי הפרינט, אבל אם גדול עליכם ללחוץ על הלינק, אז דיסוננס על שום קו מוזיקלי סופר־שמח וקו עלילתי סופר־עצוב שיוצרים סרט פשוט בלתי נשכח.

6) פרס מיוחד של חבר השופטים למוזיקת נשמה, R&B והיפ הופ: Short Term 12. הטיעונים כאן, אבל תכלס הם מסתכמים בווידאו שלהלן:

7) Breakthrough Performance: סופי נליס, "גנבת הספרים". אני אוהב את הקטגוריה הזאת מפרסי הסרטים של אם־טי־וי, פחות הופעת בכורה ויותר הופעת פריצה, רק שהשנה היא מציבה בפני קונפליקט. מצד אחד הלב יוצא אל לופיטה ניונגו, שהדמות המעונה שלה היא באמת הדבר הכי טוב ב"12 שנים של עבדות". מצד שני, להוציא לך את הלב בתפקיד שפחה ששורדת גם אונס, גם אינספור הצלפות וגם את המונולוגים של צ'יווטל אגיופור זה לא חוכמה גדולה. אז העאלק־אוסקר הולך אל סופי נליס, הכוכבת בת ה־13 של "גנבת הספרים". דווקא על רקע סרט בעייתי מאוד בולטת האנרגיה המגניבה של הילדונת הזאת, שמצדיקה את הדברים שאמר עליה הבמאי בריאן פרסיבל בהקרנת העיתונאים בתל אביב: הנה מישהי שמשדרת מידה זהה של עוצמה ופגיעות.

"עכשיו תורי להיות החולה"

"עכשיו תורי להיות החולה"

8) Best 0n-Screen Duo: עמנואל סינייה ומתייה אמלריק, "ונוס בפרווה". אחת הקטגוריות היותר מוצדקות בפרסי הסרטים של אם־טי־וי, הזוג המצולם הכי מוצלח, היא הזדמנות לדבר בזכותו של הסרט הכי אנדר־רייטד בעונת האוסקרים הזאת. נכון, רומן פולנסקי עשה כאן בסך הכל מחזה מצולם — ליתר דיוק עיבוד למחזה מאת דייויד אייבס, שהוא בעצמו עיבוד לנובלה מאת לאופולד פון זאכר־מאזוך — אבל כשבמאי קולנוע עושה סרט על במאי תאטרון והשחקנית/מוזה שלו, ומחליט ללהק לתפקיד את הרעיה/שחקנית/מוזה האישית שלו, אנחנו מקבלים משהו מעניין מאוד: פרשנות של קולנוען לפרשנות של מחזאי לנובלה של מזוכיסט (למעשה המזוכיסט, מילה נגזרת משמו של מאזוך).

מתוך "בנימין ושרה: המחזמר"

מתוך "בנימין ושרה: המחזמר"

פולנסקי עשה סרט מצחיק מאוד וחכם מאוד, והשילוב סינייה־אמלריק מייצר בדיוק את מה שחייב לייצר מפגש בין גבר לפנטזיה שלו: ניצוצות. מלא ניצוצות.

9) פרס הכוראוגרפיה: "כוח משיכה". כתבתי את זה כבר, אז רק אזכיר את זה — האקדמיה צריכה להעלות באוב את פרס ה־Dance Direction (כאילו, כוריאוגרפיה) שהיא נהגה לחלק בשנות ה־30 של המאה ה־20 ולתת אותו לאלפונסו קוארון על העבודה הזאת. אותו, את פרס הסרט ואת פרס הבימוי. סגרנו?

10) החבר'ה הכי טובים: "חלום אמריקאי". בגלל זה.

11) סצנת הסיום הכי טובה: "קפטן פיליפס". לא יודע למה אין פרס כזה, ואם היה, אז הרגעים האחרונים של "קפטן פיליפס" היו לוקחים בהליכה. אני מדבר, עם אזהרת ספוילר מובנית, על מה שעושה טום הנקס דווקא כשהדמות שלו יצאה מכלל סכנה ועל איך שהמצלמה הבדרך כלל רועדת מדי של פול גרינגראס מטפלת בזה. לא חושב שראיתי אי פעם טיפול אמין יותר דווקא ברגעים הכי מוזנחים של הדרמה: אלה של האחרי.

"אבל לא ידעתי שזאת חניה פרטית!"

"אבל לא ידעתי שזאת חניה פרטית!"

12) הטיפול הכי אלטרנטיבי: "מועדון הלקוחות של דאלאס". אם לא "כוח משיכה", זה בעיניי המועמד הכי ראוי לכל הפרסים הגדולים השנה, ותכלס המועמד הסביר היחיד לשני פרסי המשחק הגבריים. אבל בסדר, מתיו מקונוהיי וג'ארד לטו כבר קיבלו ועוד יקבלו שבחים על הדמויות של (בהתאמה) חולה האיידס שמתחיל להבריח תרופות מתחת לאף של ה־FDA והדראג קווין שהופך לשותף המאוד לא סביר שלו. מי שקיבלו פחות קרדיט, ואני נורא מקווה שיצאו עם משהו מהאוסקרים, הם הבמאי ז'אן־מארק ואלה (לא מועמד, אבל רגע), התסריטאים קרייג בורטן ומליסה וולוק (מועמדים), ושני העורכים — ואלה עצמו ומרטין פנסה (מועמדים, אולי באמת במין פיצוי על פרס הבימוי). כל כך למה, אתם שואלים? כי זה סרט על הימים האפלים של ראשית מגפת האיידס שמצליח לא רק לרגש אלא גם להצחיק אגב שמירה על טמפו של סרט שודים. זה כל כך למה.

13) המפלצות הכי מגניבות, אבל אי פעם, כולל העתיד: "פסיפיק רים". גודזילה וקינג קונג, הטי־רקס ב"פארק היורה" והמליח שיצא משליטה ב־The Host, ג'אבה דה האט ורוזי אודונל — יום ניים איט, גיירמו דל טורו השאיר לזה אבק בסרט הקיץ האדיר שלו. חשבתי ככה אחרי הצפייה הראשונה ואני עוד יותר משוכנע בזה אחרי השנייה שסידרתי לעצמי החודש. ושתבינו, בשתיהן הייתי סחי.

*פורסם במקור בגיליון פברואר של בלייזר, מקרה נדיר שבו התכנים של הבלוג גלשו לפרינט במקום להפך

פקוחות לרווחה

"כן, אבל איך אני יודע שאתה באמת ממפקד האוכלוסין?"

"כן, אבל איך אני יודע שאתה באמת ממפקד האוכלוסין?"

I’ve seen things you people wouldn’t believe. כמה הולם שהשורה הזאת פותחת את מונולוג הגסיסה של הרפליקנט רוי ב"בלייד ראנר", סרט שהוויזואליה שלו הטיחה לסתות על רצפות של אולמות לפני 31 שנה. אבל לא הרבה לסתות, כי סרטו של רידלי סקוט היה כישלון קופתי מהדהד לפני שעידן ה־VHS הפך אותו לקלאסיקה.

עד היום אני חוטף צמרמורת מהמונולוג ההוא וחררה מהמחשבה שהקהל יכול לפספס משהו כמו "בלייד ראנר", אבל ככה זה. באופן משונה עבור מדיום ויזואלי, עינוגי עיניים לא מבטיחים לסרט שום דבר. לראיה לא רק הפלופ של סקוט אלא גם הקיץ הנוכחי: הדיבור על עונת המלפפונים תשע"ג נע בין אכזבה לקטסטרופה, ובמידה רבה של צדק, אבל רק אם בוחנים את הסרטים בשלמותם. אם תיתנו לעיניים להוביל, תראו דברים שבאמת לא ייאמנו.

כמו כל קיץ קולנועי, גם זה התחיל כבר באביב: "אבדון" של ג'וזף קוסינסקי היה סרט רע רע רע, אבל העולם העתידני שהוצג בו היה מהמרהיבים בהיסטוריה של המדע הבדיוני. פחות בגלל הקטעים הפוסט־אפוקליפטיים, הכוכב־הקופיים, ויותר בגלל המכונות הנהדרות — החל במשאבות שמרוקנות את האוקיינוסים, עבור בחלליות התחזוקה הקומפקטיות וכלה ב"טט" העצומה שמרחפת מעל הכל. זאת עבודת עיצוב ואפקטים מיוחדים שאשכרה מתקזזת עם אחד התסריטים הנבובים של השנה.

ומה לגבי הקטסטרופה ההיא, מלחמת העולם זין? כן, סרט ירוד לגמרי. אבל נחילי הזומבים — אתם אפילו לא חייבים לשלם כרטיס, תראו בטריילר — הם מהרגעים הקולנועיים האלה שאי אפשר לשכוח. אפקטים ממוחשבים הם תמיד במיטבם בטיפול במסות, וההמון־זומבים־רצים־מהר של הבמאי מארק פורסטר הם כל כך אייקוניים שלהערכתי לא נראה אחריהם עוד זומבים שהולכים לאט. זה פשוט נראה הרבה יותר טוב בפורמט של צונאמי.

"האשליה" ראיתם? אז הפסדתם עבודת אפקטים שמפליאה לזגזג בין הכמעט לא מורגש לוואו, מה זה הדבר הזה. השם המקורי, Now You See Me, מסכם את זה יפה: לואי לטרייה עשה סרט על קוסמים שמבצעים שוד, אז הוא הביא ארסנל שלם של דרכים לגרום לדברים להופיע ולהיעלם. אני מפציר בכם, נסו לתפוס את "האשליה" ברגעיו האחרונים על המסך הגדול (אידיאלית עם חבר סטלן. אתם לא קולטים לאיזה סרט הוא ייכנס מהסרט הזה).

ילדים יש לכם? נצלו את מה שנותר מהחופש ועופו איתם ל"הממלכה הסודית", ושיהיה בתלת ממד. האנימציה של אנשי Blue Sky היא כל כך עשירה, גדושה, יצירתית ושמחה שצריך לב מאבן או עיניים מחרסינה בשביל לא לפלוט מדי פעם איזה "וואי". שזה בדיוק מה שאמרתי בכל שנייה עשירית של "פסיפיק רים", שמציג — כבר אמרתי והנה אני אומר את זה שוב — את המפלצות הכי טובות בסרט אי־פעם ואת האפקטים הכי מיוחדים של השנה.

את הרשימה הזאת סוגר סרט חדש שיש בו הטוב משני העולמות. "אליסיום" של ניל בלומקמפ הוא גם סיפור מדע בדיוני חזק שמעמיד דיסטופיה (לוס אנג'לס 2154) מול אוטופיה (אליסיום, תחנת החלל שכל העשירים נמלטו אליה) וגם מפגן מרהיב של עיצוב עתידני — תמיד אמין, אף פעם לא מוגזם ואיכשהו אחיד למרות הניגודים דלעיל.

יש לי כמה השגות על הכתיבה של "אליסיום", אבל הוא כנראה הסרט השלם הכי טוב ברשימה הזאת. ועדיין, למרות העבודה היפה של בלומקמפ ("מחוז 9") והתפקיד הראשי הסולידי של מאט דיימון, הדבר הראשון שאני לוקח מהסרט הזה הוא ההנגדה הוויזואלית המושלמת של גן עדן טכנולוגי וגיהינום אורבני. זה פשוט מהדברים האלה שהקולנוע עושה כל כך הרבה יותר טוב מכל מדיום אחר.

*פורסם במקור בגיליון יולי של בלייזר. תקנו, יש כתבה אדירה של לינוי בר־גפן וגם מלא תמונות של כלבים 

מונסטר בול

"לא מאמין שאכלתי את הפקקים האלה בגלל הפאקינג מכביה!"

"לא מאמין שאכלתי את הפקקים האלה בגלל הפאקינג מכביה!"

בשורה שמאחורי, בכיסא שמאחורי, ישב מתלהב מהסוג המתלהב ביותר. ב"פסיפיק רים" יש שני סוגים מנוגדים של סצנות — רובוטים מרביצים למפלצות או מפלצות מרביצות לרובוטים — והמתלהב היה שותף פעיל בכל אחת ואחת מהן. הוא פלט "וואו" ו"שיט" ו"ג'יזס" ו"פאק" ו"שיואו", הוא שחרר פולסים של אוויר בעיצורים שורקים וגרוניים — ססס, ששש, פפפ, חחח — והוא צחק והוא שאג והוא חרחר. ברגיל הייתי שולח לו מבט מצמית אחרי ה"וואו" השני ועיצור שורק משלי אחרי ה"שיואו" הראשון, אבל עם המתלהב קרה לי משהו שלא חשתי מאז שהסתנכרנתי עם מישהי על איזה קרטון: הוא נתן קול מדויק להפליא לרגשות שעלו וצפו בתוכי.

ייאמר מיד, "פסיפיק רים" אינו סרט גדול. העלילה דקה כחינמון (מפלצות ענק עולות מהים, אז האדם בונה רובוטים שיילחמו בהן. זה לא התקציר, זאת העלילה), הדמויות חפות מפיתוח והדיאלוגים לגמרי לא זכירים זולת כמה בדיחות טובות. ואתם יודעים מה, זה לא משנה כלום. זה לא משנה כי גיירמו דל טורו, גאון מטורף שכמותו, יצר כאן את המפלצות המופלאות ביותר שנראו אי־פעם בסרט. מופלאות יותר מהסיוטים של פיטר ג'קסון וג'ורג' לוקאס ביחד. ואז הוא הלך והביא גם כמה מהמכונות המלהיבות ביותר שעוצבו לאיזשהו מסך, ואז הוא צילם את כל זה באופן שמתעכב ומתענג על כל ניב חשוף וכל ציר מסתובב. הוא עשה, בקיצור, אנטי סרט של מייקל ביי. עשה את "הרובוטריקים" כפי שהפרנצ'ייז הזה היה נראה תחת במאי עם תיבת הילוכים שכוללת עוד אופציה מלבד אובר־דרייב.

אתה יכול לסמוך על דל טורו שיביא לך יצורים מגניבים (שני סרטי "הלבוי" ו"המבוך של פאן" הבהירו את זה היטב, והאמת היא שכבר ב־Cronos מ־1993 הוא הפגין יצירתיות מהסוג הזה), אבל "פסיפיק רים" הוא יותר מרובוטים־נגד־מפלצות ויותר מסרט אסונות שבו דברים מושמדים באורח משביע רצון מבחינה גרפית: הוא החוויה הוויזואלית הכי מסחררת שיצאה השנה מהוליווד. לא פחות. זה מסביר למה המתלהב ואנוכי לא יכולנו שלא לגנוח, מי בפרהסיה ומי בגרון רוחו.

ההישג של דל טורו גדול במיוחד בשנה קולנועית מלאה חוויות ויזואליות, וממש אתמול הורדתי לדפוס מדור שמוקדש בדיוק לעניין הזה. עד שהבלייזר החדש יגיע לדוכנים ולפני שאעלה את החומרים משם לכאן, תעשו לעצמכם טובה ענקית ותתפסו את "פסיפיק רים" על מסך כמה שיותר גדול. אם לשפוט על סמך הלך הרוח של המתלהב משורה 8, ייתכן גם שכדאי לכם להגיע אחרי שעישנתם משהו כמה שיותר ירוק.

חברים, זה לגמרי בסדר ללכת לסרט כמו למתקן בלונה פארק. זה בידור, לכל הרוחות, ולפעמים זה גם הדבר הכי טוב שבמאי רציני יכול לעשות (לראיה, "פסיפיק רים" הוא סרט טוב יותר מ"המבוך של פאן". הרבה יותר, בעיקר כי הוא מתאמץ הרבה פחות להיות חשוב). תראו, מבקרי קולנוע ואנשים אמיתיים נוטים לזלזל במה שהאמריקאים מכנים ממתקי עיניים, אבל להיות סנוב כלפי הצד הוויזואלי של הקולנוע זה להיות סנוב כלפי לב־ליבו של המדיום. מבקרים ואנשים נוטים לזלזל במיוחד באפקטים מיוחדים, שנתפסים כנחותים או כמלאכותיים או השד יודע מה, כאילו שהדברים האחרים שאנחנו רואים על המסך אינם אשליה אחת גדולה. זה כל כך מגוחך בעיני, האפליה על רקע מפוקסל הזאת.

ראיתי החודש את "פארק היורה" בתלת ממד, ומה שקורה אחרי הריאקשן־שוט ההוא — אתם זוכרים, הפעם הראשונה שלורה דרן וסם ניל וג'ף גולדבלום רואים דינוזאור — חרש אותי בצמרמורת מכף רגל ועד גב ואחר כך הקפיץ לי מידה לגמרי לא צפויה של לחלוחית לעיניים. הסיקוונס הזה כבש אותי לפני 20 שנה, והחודש הוא עשה לי את זה שוב. הדברים האלה שרק סרט יכול לעשות, זה מה שבא לי פתאום לעיניים. וזה שהכל שם לא אמיתי, לא חשוב, לא רציני? זה, ותסלחו לי אם אני נשמע כמו נמרוד לב, כל הקסם.

אפקטים מיוחדים. אנימציה ממוחשבת. רובוטים. דינוזאורים. אל תתנו לדברים האלה להתבזבז על ילדים.