תגית: פנאי פלוס

קול ודממה

מתוך תערוכת "לא קריפי בכלל"

מתוך תערוכת "לא קריפי בכלל"

כמה חבל שהסרט הזה לא לוקח את עצמו יותר ברצינות, אמר אף אחד אף פעם. לא ככה? אז האמת, רק היה ככה עד שהח"מ התיישב מול "משפחת בלייה".

המשפחה המדוברת – אב, אם, בן ובת, כולם זולת האחרונה חירשים – חיה בכפר ומייצרת את הגבינות שלה עד שקורים שני דברים מקדמי עלילה. הראשון והמיותר לחלוטין מבחינה תסריטאית הוא החלטה של אבא בלייה (פרנסואה דמיין) לרוץ לראשות המועצה המקומית; השני והמהותי יותר הוא ההצטרפות של הבת פאולה (לואן אמרה המצוינת) למקהלת בית הספר, שם היא מגלה שאיפשהו בין הלב לריאות מסתתר לה קול לא רגיל. כל כך לא רגיל שהמורה שלה למוזיקה (אריק אלמוזנינו) מדרבן אותה להשתתף באודישן של בית ספר למוזיקה בפריז.

פאולה היא החוט המקשר בין משפחת בלייה לעולם החיצון. המשמעות של עזיבה אפשרית שלה היא ניתוק כפול – שלה מהוריה ושל הוריה מהסביבה – וזה מניח יסוד מלודרמטי מתחת למבנה של "משפחת בלייה". אבל הלב של הסרט הזה מצוי לא במה שעשוי לקרות כשהילדה תעבור לפריז, אלא במה שקורה ברגע שהיא מתחילה לשיר.

אני בת 16, מצאתי את הקול שלי, וההורים שלי לא יכולים אפילו לשמוע אותי. איזה דימוי מקסים לגיל ההתבגרות. איזה פוטנציאל דרמטי, קולנועי, מוזיקלי. על אחת כמה וכמה בזכות הקשר הסיפורי שנטווה כאן בין המוזיקה של פאולה להתבגרות המינית שלה; זה כאילו ש"משפחת בלייה" מדבר בצרפתית את מה שהביטלס שרו עליו באנגלית ב־She’s Leaving Home. אלא שלמרבה הבאסה, הדגש הוא על "כאילו".

זה הסרט הראשון של הבמאי אריק לארטיגו ("התמונה הכוללת") שיוצא לי לראות, ואני חייב לומר שלא נעים להכיר. אני פשוט לא מצליח להבין למה, אבל לארטיגו לקח תסריט עם פוטנציאל לירי, והחליט שהדבר הנכון לעשות ממנו – בעיקר, אבל לא רק, במחצית הראשונה של 100 הדקות – זה קומדיה גרוטסקית. הצרפתים לא היו צרפתים אלמלא הנטייה שלהם לצחוק מדברים שגורמים לשאר העולם לפלבל ביבושת, אבל מה שעושה כאן לארטיגו זה חטא על פשע. חטא מפני שהוא משתמש שוב ושוב בליקוי השמיעה של בני בלייה כמצע לסלפסטיק (קארין ויאר, שמגלמת את האם, בכלל עושה כאן סרט אילם), ופשע כי "משפחת בלייה" היה צריך להיות מלודרמה עדינה. לא קומדיה גסה.

אני קורא לאחור את הפסקה האחרונה ומרגיש צורך להבהיר נקודה: מבחינתי מותר לצחוק על הכל, לרבות מומים גופניים ומשטרים אפלים. הבעיה שלי עם הסלפסטיק של "משפחת בלייה" אינה ממשפחת הפוליטיקלי קורקט; היא ממשפחת הלארטיגו, יא אהבל, מכרת את מיתרי הרגש בנזיד כמה צחוקים זולים.

בשתי סצנות בלבד, אחת בין הבת לאביה ואחת מאוחרת מדי בעלילה מכדי לחשוף עליה פרטים, לארטיגו מרשה לעצמו לביים קצת שמאלץ. לצאת מהראש הקומי ולהיכנס בכל הכוח למלודרמה. והעניין הוא שסרטים מסוימים צריכים להיות קצת שמאלציים. לחפש את הדמעות שלנו בלי בושה. במקרה שלי, "משפחת בלייה" מצא אותן באותה סצנה מאוחרת למרות כל מה שעשה לארטיגו כדי להרוס. הלב נחמץ, אשכרה נחמץ, מהמחשבה על הדרמה שפוספסה פה.

כמה חבל שהסרט הזה הוא לא יותר הוליוודי. הנה עוד משהו שאיש לא אמר מעולם, אבל האמת היא שזאת בדיוק המחשבה שמלווה אותי מאז 100 הדקות האלה: מישהו באמריקה צריך לרכוש את הזכויות של "משפחת בלייה", לעקור מתוכו את ניסיונות ההצחקה ולעשות לו רימייק שכולו קודש ללב של הסיפור הזה. לילדה שרוצה לשיר, למשפחה שבסתר ליבה מקווה שהיא תשתוק.

פורסם בפנאי פלוס, 21.5.15

פעמיים כי וואלה

"רגע, אז מה את אומרת בעצם, שהמאמן האמיתי הוא לברון?"

"רגע, אז מה את אומרת בעצם, שהמאמן האמיתי הוא לברון?"

ממרום 41 שנותיי ו־170 סנטימטריי, העצה הכי חשובה שאני יכול להנחיל לדורות הבאים היא הדיבר "לא תניח". כלומר, במובן של הנחות מוקדמות. של לחשוב שאתה חכם גדול. אבל קל לצוות וקשה לא לצאת אידיוט.

הוכחה לעליבותה של ההנחה המקדימה באה לי השבוע כמו בהזמנה עם בוא ההזמנה ל"פיץ' פרפקט 2", המשכון לסרט שלא ראיתי כי הנחתי ששום דבר טוב לא יכול לצאת מסיפור על כמה בחורות שמתחרות בשירת א־קפלה. כהכנה לסרט ההמשך ובאיחור של שלוש שנים צפיתי במקור וצחקתי כמו משוגע, מה שהוביל להנחה מוקדמת #2: הברק לא מכה פעמיים. אין סרט שסרט ההמשך יהיה ראוי לצפייה, בטח לא בהינתן החילופים בעמדת הבמאי – ג'ייסון מור בחוץ, אליזבת בנקס בפנים.

לכאורה, שחקנית שקופצת לצד השני של המצלמה זה חתול בשק. לכאורה, המשכון של הברקה זה מתכון לשחיקה. אבל אם באמת הייתי חכם גדול, הייתי תופס שני דברים: ראשית, גדולתו של "פיץ' פרפקט" נבעה מהכתיבה הקומית הכבירה שלו, ובתחום הזה לא השתנה דבר – זה שוב תסריט מאת קיי קנון. ושנית, אם יש דבר שאפשר לומר על אליזבת בנקס זה שהגברת יודעת מה מצחיק. "זאק ומירי עושים פורנו", "מודלים לחיקוי", "בתול בן 40", "רוק 30" – לבנקס כשחקנית יש היסטוריה ארוכה של הוכחות לקיומו של טיימינג קומי וקלילות כללית, אבני הבניין של היכולת להצחיק. ואני עדיין התיישבתי מול פיצ'ר הביכורים שלה כבמאית בפרצוף תחת.

טוב, כבר הבנתם שיצאתי פארש. "פיץ' פרפקט 2" לא נופל בכלום מקודמו: זה סרט מצחיק, מצחיק־בקול־רם, ממש מתחילתו ועד סופו. יותר מכל הוא מזכיר פרק טוב במיוחד של "רוק 30", ולא בכדי – קיי קנון חתומה על ההפקה ו/או הכתיבה של 60 מפרקי הסיטקום המנוח בין השנים 2009 ו־2012, לרבות הקדנציה של בנקס בתפקיד מגישת החדשות איוורי ג'סופ, דמות שנראית כמו חזרה גנרלית לקראת פרשנית תחרויות הא־קפלה שהיא מגלמת בסרטי "פיץ' פרפקט".

אם קנון ובנקס הצליחו לגרום לברק להכות שנית, זה מפני שהן הבינו את נוסחת הקסם של הסרט הראשון: לא לקחת שום דבר ברצינות. הקונפליקט הכמעט יחיד בסיבוב הקודם היה הזלזול המוחץ של הבחורה החדשה, בקה (אנה קנדריק), בכל הקשקוש הזה של שירת הא־קפלה התחרותית; זה עבד נהדר כי היא ראתה את האופרציה כולה בדיוק כמו הצופים, בשילוב של השתאות ורחמים. עכשיו בקה כבר עמוק בפנים, אחרי שלוש אליפויות ארציות רצופות, והחידוש בסרט השני הוא שנמאס לה. תכף מסתיימים הלימודים שלה בקולג' והיא רוצה להגשים את עצמה כמפיקה מוזיקלית בחיים האמיתיים.

אז בקה תופסת הפעם את הפוזיציה המייקל־קורליאונית של "בדיוק כשחשבתי שאני בחוץ הן גוררות אותי בחזרה פנימה", ואת תפקיד החדשה תופסת היילי סטיינפלד ("אומץ אמיתי"). האם ייפלו קנון ובנקס למלכודת העוד־מאותו־דבר? לא הבחורות האלה: הדמות של סטיינפלד באה בדיוק מהצד השני, זאת שתמיד חלמה להיות חלק מקבוצת ה"בלות" (רבים של "בֶלה", כן?). ההתמודדות שלה עם החיים האמיתיים בעולם האכזר של הא־קפלה מזרימה דם קומי חדש בעסק כולו.

שזה עוד כלום לעומת ההברקה האמיתית של "פיץ' פרפקט 2": מחנה האויב. הקבוצה הגרמנית בהנהגת בחורה שנקראת "קומיסאר" (בריגיטה יורט סורנסן, "הממשלה"), שהמיניות האמביוולנטית שלה מוציאה מבקה תגובות אמביוולנטיות משל עצמה.

כל השאר הוא עוד מאותו הדבר במובן הכי חיובי שאפשר: גם בסיבוב השני, "פיץ' פרפקט" מצחיק בקצב של סיטקום ונע בחינניות מרשימה בין שני המובנים של המונח "פתטי" – העולב מחד והפאתוס מאידך. רבותיי, כי אני מניח שגבירותיי יעשו את זה בכל מקרה: עופו על זה.

ועוד 5 סרטים מצוינים על אנשים שטובים בדברים גרועים

large_whip_it_blu-ray7

"די, בסדר, לוקחת בחזרה את כל מה שאמרתי על בלאט!"

1) "מעודדות צמודות", 2000. זה לטעמי האב הרוחני של סרטי "פיץ' פרפקט": הכניסה המהוססת־מזלזלת של קירסטן דאנסט לנבחרת המעודדות יצרה בדיוק את המרגש הקומי שמאפיין את הפרנצ'ייז המתהווה של הא־קפלה התחרותית. ביים פייטון ריד, שהביא זהב קומי גם מ"הצד שלו, הצד שלה" ולהערכתי עומד לשחק אותה עם "אנט־מן"

2) Best in Show, 2000. פספוס של מפיצי הסרטים בישראל: כריסטופר גסט ("ספיינל טאפ", "הנסיכה הקסומה") הפליא לביים ולכתוב את גלריית הטיפוסים שמסתובבת בתחרויות כלבים. גסט עצמו גם מופיע בתפקיד קטן, והקאסט שלו כולל הברקות כמו פרקר פוסי, יוג'ין לוי וג'ון מייקל היגינס – המגיש השוביניסט של "פיץ' פרפקט"

3) "דודג'בול", 2004. בן סטילר, וינס ווהן, ריפ טורן, מחניים: רוסון מרשל ת'רסר ביים את סרט־הספורט־המעפן המושלם. הגדולה של "דודג'בול" טמונה בפער שבין הפוזיציה של הצופה, קרי "הו אלוהים כמה שזה מטומטם", לזו של הדמויות, קרי "זה הדבר הכי חשוב בעולם". זה עוד לקח שמיושם להפליא בסרטי "פיץ' רפקט"

4) "כדורי הזעם", 2007. סרט הפינג פונג של רוברט בן גאראנט מציג את השילוב המושלם של שטותניקיות ועוד קצת שטותניקיות. לא הכל עובד שם, אבל המפגש החזיתי בין סרט נינג'ות לטניס שולחן מייצר ניצוצות קומיים אדירים ומציג סדרה שלמה של דמויות משנה לא פחות מגאוניות, בראשן כריסטופר ווקן בתפקיד פנג

5) "תחליקי", 2009. וזה כבר ה"פיץ' פרפקט 2" של דרו ברימור, שעושה כאן את האליזבת בנקס ומבריקה משני צידי המצלמה. בתפקיד הבחורה שנסחפת לספורט מטופש: אלן פייג', מתחרה טרייה במה שנקרא "רולר דרבי". אתם יודעים, הענף הזה שבו בחורות על גלגיליות רצות בסיבובים. איך, איך זה לא מקצוע אולימפי

פורסם בפנאי פלוס, 21.5.15

נדל"ן על הזמן

"והם מינו אותה לשרת התרבות!"

"והם מינו אותה לשרת התרבות!"

במרכזו של "ניו יורק, סיפור אהבה" ניצבים בעל ואישה (מורגן פרימן ודיאן קיטון) שמתגוררים כבר עשרות שנים בקומה החמישית של בניין נטול מעלית. עכשיו הגיל כבר עושה את שלו והם מבינים שאין ברירה אלא לעבור, אבל היא מהססת והוא מתקשה להתנתק מהחדר שמשמש לו סטודיו לציור, ובכלל, כל הזיכרונות האלה.

עכשיו, ראו זה קטע: ההורים שלי (אלישע וגליה) מתגוררים כבר עשרות שנים בקומה הרביעית של בניין נטול מעלית. עכשיו הגיל כבר עושה את שלו והם מבינים שאין ברירה אלא לעבור, אבל היא מהססת והוא מתקשה להתנתק מהחדר שמשמש לו סטודיו לציור, ובכלל, זאת דירה בדמי מפתח מזוינים.

אני מבטיח לכם שכל האמור לעיל הוא אמת אמיתית כמו כל אחת מ־77 המדרגות שהוריי מטפסים בהן מעלה ומטה, ומכאן שבעשר הדקות הראשונות של "ניו יורק, סיפור אהבה" הייתי עסוק בעיקר בעיבוד המיינד־פאק הזה. ראיתי בחיי לא מעט סרטים שהזכירו לי משהו מאוד מוכר, אבל זה היה לגמרי מחוץ לעקומה. כבר תכננתי לשלוח את אימא ואבא להקרנה האפשרית הראשונה, אלא שבחלוף עוד כעשרים דקות מסך הבנתי משהו שאתה לא מצפה להבין לגבי סרט שאתה כל כך מבין על מה הוא: אני לא מבין על מה הסרט הזה.

נדמה לי שצריך לראות, הגם שלא ממש מומלץ לראות, כדי לעמוד על המוזרות הספציפית שמאפיינת כל שנייה בסרטו של ריצ'רד לונקריין ("ווימבלדון"). הסרט הזה עוסק בשוק הדיור באופן כל כך נרחב ואינטנסיבי שאני ממש מתבאס שכבר פרסמנו כאן ספיישל סרטי נדל"ן (זוכרים, אפרופו "דירה בפריז"?); זה עד כדי כך דומיננטי שהאקשן העיקרי פה הוא מלחמות המחיר מול קונים פוטנציאליים שמנהלת סינתיה ניקסון, בתפקיד קרובת המשפחה המעצבנת/ סוכנת הנדל"ן האף יותר מעצבנת. מה הקטע?

מוזר מכל הוא קו העלילה המשני אך המרכזי: בדיוק כשהמעצבנת דנן מארגנת בית פתוח לגיבורינו, איזה בחור מוסלמי מרים את כל ניו יורק על הרגליים מחשש לפעולת טרור. אם ננסה לקשור את החוטים, כנראה שאפשר לראות את זה כחלק מתמה בסגנון "תולדות העקשנות" או "עשינו את זה בדרכנו שלנו" (תחשבו על זוג מעורב ונטול ילדים, שבנוסף לכל מסרב לקמול באיזה דיור מוגן בפלורידה בגלל שבועת אמונים בנוסח "לא עוזב את העיר אפילו אחרי ניין אילבן"), אבל אני ראיתי את זה במבט שואל מה לעזאזל. "איך לנהל עסקת נדל"ן ולהישאר סובלני", זאת כותרת המשנה של הסרט הזה? או שמא היא "למה אנחנו לא יכולים פשוט להסתדר אלה עם אלה, זה ממש יעלה את ערך הדירות שלנו"?

סרטו של לונקריין מבוסס על ספר מאת ג'יל קלמנטס, ואולי המכלול הזה עושה שכל במקור הספרותי, אבל האדפטציה גרמה לי להרגיש כמו בקטעים האלה שאשתי צועקת עליי בגלל משהו שלא ידעתי שאני לא אמור לעשות. שלא תטעו, "ניו יורק" לא מסב סבל; יש בו אפילו רגעים אנושיים שמצליחים לגעת, בעיקר סביב הכלבה המזדקנת של בני הזוג (עם זאת, גילוי נאות: בשביל לגעת בי בנושאים כלביים מספיק להגיד "תראה, כלב"). הנקודה היא שזה לא סרט רע במיוחד, אלא רק מוזר במיוחד.

אני נוטה לרגשנות לא אופיינית לגברים בני גילי ו/או בכלל, ובהינתן הנטייה הזאת קורה לי שוב ושוב שאני מסכים להתעלם מהבעיות שמציג סרט רק מפני שליבו במקום הנכון. אלא שאי אפשר לעשות את ההנחה הזאת ל"ניו יורק, סיפור אהבה", כי מה עוזר לי סרט שליבו במקום הנכון אם שכלו מצוי במקום שאני אפילו לא מצליח לראות?

פורסם בפנאי פלוס, 14.5.15

אימפריה של קולנוע

"אוף נו, איך אני שונא שכל הרכב מתמלא בג'אנק שלה"

"אוף נו, איך אני שונא שכל הרכב מתמלא בג'אנק שלה"

יש לי 35 דקות להגיש את הביקורת הזאת, אז אני אפילו לא כותב אותה אלא מקליט אותה בדרך מההקרנה של "מקס הזועם: כביש הזעם" למערכת. Waze אומר ש־20 דקות מתוך ה־35 אני אבלה בפקק על ציר ז'בוטינסקי. איזה אנטי קליימס אחרי הסרט המשוגע הזה.

33 דקות. טוב, זאת בכלל לא הולכת להיות ביקורת אלא ריאקציה. תגובה לא מעובדת למתקפה רב־חושית של ג'ורג' מילר, הבמאי שהתואר שהודבק לו בטריילרים – Mastermind – נראה לי עכשיו הולם מאוד. ואם ריאקציה, אז אין לי במה להיאחז מלבד שלוש המילים שזמזמו לי בראש מתחת למוזיקה של ג'אנקי אקס.אל: הראשונה והתדירה מכולן הייתה "וואו", השנייה הייתה "אוי" והשלישית הייתה "כן".

אז קודם כל, וואו. כמובן שוואו: מאז הטיזר הראשון, לטעמי אחד הטריילרים המלהיבים שנעשו אי פעם, היה ברור ש"מקס הזועם" חוזר עם מה שנקרא "וואו פקטור". עוד מילים שאפשר היה להניח מראש שיהיו רלוונטיות, בסדר לא מחייב: אדרנלין, אלימות, סקס, טורים, גרוטסקיות, סטיות, הומור. מה שאי אפשר היה להסיק מהטריילרים, וצריך לראות כדי להבין עד כמה זה נוכח, הוא שהסרט הזה — לא לכל אורכו, אבל לכל אורך המרדף שבו, ככה שזה משהו כמו 90 אחוז מאורכו — אשכרה מופשט.

אני לא מתכוון שאין סיפור ב"כביש הזעם". יש, ואני מקווה שאגיע אליו ב־29 הדקות שנשארו לי. אבל האקשן הוא כל כך אובר דה טופ, כל כך עסוק בלמצות (לראשונה, במונחים של אמצעי עשייה) את העולם המוטרף של "מקס הזועם", שבמיטבו — ושוב, זה מיטב שתופס ככה 110 מתוך 120 הדקות — יש לנו כאן את הסירק דה סוליי של האקשן. מופע אקרובטיקה מטורלל של מצלמות וכלי רכב. מהבחינה הזאת, נראה שג'ורג' מילר הפנים את לקחי סרטי "הפשיטה": אקשן במיטבו זה מחול מודרני. אמנות קונספטואלית. נו, אין לי את המילים הנכונות ויש לי רק 23 דקות. הנקודה היא שהסרט הזה הוא (כמעט) כולו מרדף, וזאת בחירה כמעט מרגשת, ואני רק מקווה לא ייגמר לי הזמן לפני שאזכר להסביר למה.

יופי, רק עכשיו קלטתי שאין לי מושג כמה מילים אני ממלמל פה לעצמי ויש לי מקום בעיתון רק ל־540. חייב להכניס את עניין הקולנוע. תבחרי נתיב כבר, סתומה. אני שם כסף שהיא הצביעה לפיד.

טוב, אני כבר רואה את שווארמה שמש, אז כדאי שאעבור לאוי. ובכן, אוי, הכתיבה. ליתר דיוק, הדיאלוגים. על העלילה אין לי תלונות, בעיקר מפני שהיא הזכירה לי את הקונץ של "דראד" (שמצידו גנב המון מ"הפשיטה" הראשון, אז הכל מתחבר): זה לא סיפור על מקס, טום הארדי. זה סיפור על בחורה, שרליז ת'רון, שנמלטת מאחד ממדורי הגיהינום ולוקחת איתה כמה בנות בתקווה לשחרר אותן מעולו של הפסיכי השולט. מקס, בהתאם למקורות המערבוניים של דמותו, עוזר להן בלי שום סיבה מלבד העובדה שזה הדבר הנכון לעשות. אז לא, אין לי בעיה עם הסיפור של "כביש הזעם", אבל אוי: הדיאלוגים.

ג'ורג' מילר, המאסטרמיינד — בעצם המאסטר־בלאסטר מיינד, אם אתם ותיקים מספיק בשביל לזכור על מה אני מדבר ו/או מה זאת הכותרת הזאת — הוא במאי גס. לא במובן של מטונף, אלא של ההפך מעדין, וזה תמיד היה חלק מהקסם המחוספס של סרטי "מקס הזועם". אבל כשזה מגיע לכתיבת דיאלוג, מה שמשרת כל כך טוב את האווירה ואת הקצב הופך לבעיה. מצד שני, יצוין שהבעיה הזאת בעייתית לאורך משהו כמו עשר דקות מצטברות.

בעצם, אם לנסח את זה חד יותר: הרגעים היחידים ב"כביש הזעם" שאינם כבירים הם הברקסים, הקטעים האלה שהמכוניות מפסיקות לדבר והאנשים מתחילים לקשקש. ומצד שלישי, בלי העצירות האלה להתרעננות, בלי הרפיות בתוך המתח, המכלול לא היה עובד. הוא היה מתיש במקום לסחוף, כמו הפקק הזה. לא, חופשי, אל תעשה לי את הזה עם היד. בכיף שלי נתתי לך להיכנס.

וואי, מנהרת מנחם בגין. 19 דקות. אני חייב להתחיל עם ה"כן" לפני שיישאר לי זמן רק לחנות ולתמלל. אז ככה: כן, הוליווד. ככה טוב. האקשן של "כביש הזעם" לא בא לעשות לך כאב ראש מרוב גירויים; כמה שהוא אינטנסיבי, תמיד נשמרת בו הגיאוגרפיה. הנוכחות במרחב. אתה תמיד יודע מי רודף אחרי מי, או מי ירה את הירייה שפצלחה את מי, כי זה סרט לגדולים. לא לילדים מוכי ADHD. זה סרט לגדולים גם במובן הזה שהוא עושה המון כבוד למרדף הקולנועי, שהוא לא עשוי מאוסף של פיקסלים אלא אוכל ונושם חול ואבק ושותה שמן מנוע. כבר אמרתי, גס במובן החיובי של המילה.

כן, קולנוע. זה הדבר האחרון והדבר העיקרי, כי "כביש הזעם" הוא כולו קולנוע. אין לו קיום מחוץ לאולם. אי אפשר לספר אותו, לצייר אותו, לשיר אותו או לרקוד אותו; הוא חי רק בתוך המדיום הזה של התמונות הזזות. וככזה, הוא שירה בתנועה. אפילו אם זאת שירת רוק כבד בתנועה של מנועי V8.

שוב אין לי לא מילים ולא זמן, אז בלי קישוטים עכשיו: בשביל דברים כאלה יש קולנוע. בשביל סרטים כאלה אני יוצא מהבית, מתרגש מטריילר, מדבר לעצמי בתוך סקודה ברחוב המסגר. אני בוויברציות פה, פאקינג ויברציות, כי אוסטרלי אחד הזכיר לי מה זה הדבר הזה שאני כל כך אוהב בסרטים, או יותר נכון ב־Moving Pictures, כי זה בול זה: התמונות ואיך שהן זזות.

וואי וואי. 14 דקות.

פורסם בפנאי פלוס (14.5.15) בגירסה מקוצרת, כי בדיעבד התברר שדיברתי לעצמי 790 מילה

אמנות או נמות בפיגוע התאבדות

"אוף נו, למה תמיד אני העומדת?"

"אוף נו, למה תמיד אני העומדת?"

– "רוכב אופניים יוצא לדרך בשעה שבע ורוכב במהירות 35 קמ"ש. רוכב אחר יוצא בשבע וחצי ומתקדם ב־26 קמ"ש. באיזו שעה הם ייפגשו?".

– "תלוי בכמה מחסומים יעצרו אותם בדרך".

מצטער להסגיר ככה את הבדיחה הכי טובה ב"בורג", אבל אני מנסה להבהיר משהו: הומור. בסרטה של שירה גפן יש הרבה מאוד הומור, וזה מסביר למה הוא לא עלה לי על העצבים. כלומר, אם יש לכם קצת ותק איתי, אז להווי ידוע לכם שהח"מ לא נוטה אל סרטי ארטהאוס (או סרטי פסטיבלים, או איך שלא תקראו להם), אלא שההומור של "בורג" מציל אותו חזור והצל מאזורי ההפלצה.

מלבד היכולת להצחיק, גפן מביאה ל"בורג" גם מחויבות לעלילה. זה אף לא מובן מאליו בסרטי ארטהאוס, ובטח לא בסרט שממש מצהיר על הסוריאליזם שלו: יש כאן יהודייה (שרה אדלר) ופלסטינית (סמירה סרייה) שהקשר הראשוני ביניהן הוא של יצרנית וצרכנית – הישראלית רוכשת מוצרים של ענקית הרהיטים "איטקה", ואילו הפלסטינית עובדת במפעל שמייצר אותם. וכשאנחנו רואים את המשאית של איטקה עוצרת מחוץ לביתה של הישראלית, היא מקושטת בתמונה של כיסא ובכיתוב "זה לא כיסא", על משקל "זאת לא מקטרת" של רנה מגריט. עלילה קוהרנטית היא הפתעה לטובה בסרט שמצטט את מגריט, ואחרי "מדוזות", זאת כבר יצירה שנייה של גפן שלא נותנת לסוריאליזם לקלקל לה את תחושת הסיפור.

אז שתי נשים. וכמצופה, הן הפכים. אחת צורכת והשנייה מייצרת; אחת צועקת "אני לא רוצה ילדים" והשנייה חולמת עליהם; אחת רוצה נורמליות והאחרת משתוקקת להיות מיוחדת. ומה שבאמת משפיע על מהלך העניינים הוא שאחת מחפשת ברגים והשנייה מפזרת אותם: היהודייה, מיכל, מאבדת את אחד הברגים של מיטת "איטקה" שקנתה ומתקשרת להתלונן. הפלסטינית נאדין, שסובלת מהיעדר כרוני של חוש כיוון, משתמשת בברגים כמו שעמי ותמי השתמשו בפירורי לחם. ככה יוצא שהיא משלמת במשרתה על אי הנוחות של הלקוחה היהודייה, מה שדוחף אותה לייאוש, והרי אנחנו יודעים מה עושים פלסטינים מיואשים.

עכשיו תחזיקו רגע את המחשבה על הצרות של נאדין, כי "בורג" נמצא בעיניי בקומפורט־זון שלו דווקא בצידו המערבי של הקו הירוק. כמו שאני קורא את הדמות הזאת, מיכל קיים – האמנית דוברת הצרפתית שסידרה לעצמה כריתת רחם ואחר כך הלכה ועשתה ממנו ארנק – היא דרכה של שירה גפן לצחוק על עצמה, על עצמנו, על החיים הלא באמת קשים של האנשים שלכל היותר מסתבכים עם הרכבת המיטות של "איטקה". זאת דמות מבריקה מהבחינה הזאת, והיא בוודאי מעניינת יותר מנאדין, שנראית פחות אישה מסוימת ויותר פלסטינית גנרית, בעיקר כשהיא מגויסת בידי גורמים עוינים. גפן בוודאי לא מנסה לרמוז לנו שכל פלסטיני הוא מחבל עד שתוכח חפותו (הרי מדובר ביוצרת שמאלנית עוכרת ישראל, גיס חמישי וכל זה), אבל הבחירה הזאת היא, שוב, גנרית.

"בורג" הוא בבסיסו סיפור פשוט של החלפת זהויות. הדבר הראשון שקורה הוא שמיכל נופלת מהמיטה, חוטפת מכה בראש ומאבדת את זכרונה; בתחילה זה מאפשר לה להציץ כזרה על האמנית והאישה שהיא, ואחר כך שולח אותה כמעט שלא מדעת אל המחסום שבו מעוכבת נאדין. ודווקא שם, כשההקבלה הופכת למפגש בין שתי הנשים ואז לחילופי מקומות של ממש, הסרט נתקע.

חלקו הראשון של "בורג" מבוים בעדינות, במרומז, באמת כמו הסוראליזם המתון של רנה מגריט. אלא שחילופי התפקידים – והנה ספוילר, אז אולי רצוי שתדלגו לסוף אם בדעתכם לקנות כרטיס – מתקבלים ללא הרמת גבה משני עברי הקו הירוק, ואני לא מבין את הבחירה הזאת. כלומר, אני לא בטוח אם זאת אמירה על מעמד האישה או הצהרה פוליטית על הקו הדק (וכאילו, הירוק) שמפריד כובש וכבוש; כך או כך זה מכביד על הסרט, מוציא אותו מתחום המעשייה אל הטריטוריה של המשל. בטח בהתחשב בנוכחות המתמדת של "איטקה", שהיא במקור הן נקודת המוצא והן היעד של אודיסאוס. זה המון משקל סימבולי שמכביד גם הוא על המכלול.

לצד הכשלים המסוימים האלה, לגפן מגיע קרדיט מלא בנושא החמקמק של הטון. הסרט הזה רוקד בקצב משלו, והקצב הזה נותר אחיד גם כשהכתיבה קצת מג'עג'עת: הוא עוסק באמנים ובאמנות, אבל ככה בחיוך; בועט בחברה הצרכנית, אבל ככה בסלחנות; נוגע בפורנו מצד אחד ובכיבוש מצד שני, אבל בלי להידרדר להטפות. כל זה עטוף בצילום נהדר (זיו ברקוביץ'), בהופעות מדויקות של שתי הכוכבות ובזמזום חרישי ונעים שכאילו אומר: אל תהיו כבדים, אני כולה סרט. מה שמעיק זאת המציאות.

אחת הלא־מחמאות הכי מובהקות שאפשר להדביק לסרט היא "מעניין", ו"בורג" הוא סרט מעניין. אלא שברוב הזמן, ובוודאי לאורך חציו הראשון, זה דווקא במובן החיובי של המילה.

פורסם בפנאי פלוס, 30.4.15

ראסל קרואו, תזכרו את השם

"טוב, אני דורש לראות נציג של משרד הקליטה"

שמחתי לקראת "עקבות במים", יצירה־אחות – או יצירה־בת, בכל זאת עברו 34 שנים – ל"גליפולי", מהסרטים הגדולים ביותר שיצאו אי־פעם מאוסטרליה. שם לקח אותנו פיטר וויר לאחד הקרבות האיומים ביותר של מלחמת העולם הראשונה, והפעם לוקח אותנו הבמאי־כוכב ראסל קרואו לרגע שאחרי: שלושת בניו של קונור (קרואו) נעלמו בעיצומה של המערכה על החוף בגליפולי. עכשיו מחליט האב לאתר את גופותיהם ולהחזיר אותם לקבורה בבית, באוסטרליה.

הפתיחה אדירה. קרואו בונה בהרבה רגש את השגרה של קונור, חוואי עם חוש שישי למציאת במים במדבר, שאשתו לא מבינה למה מים בחול הוא יודע לאתר אבל את בניו הוא לא מוצא כבר חמש שנים. הנאום הזה, לצד התפתחות דרמטית שהשתיקה יפה לה, שולחים את קונור לטורקיה.

האספקט המפתיע ביותר באקספוזיציה, ובעצם בסרט כולו, הוא ההדרה המוחלטת של הנצרות. ב"עקבות במים" אין ממש רעים מובהקים, לרבות במחנה האויב הטורקי – להפך, היחסים המיוחדים שמפתח הגיבור עם רב סרן חסן (ילמז ארדואן) הם הכל חוץ מקלישאת טוב־רע – ודווקא הכומר בעיירה של קונור מוצג כנבל. גם בהמשך לא מראה קרואו שום כוונה לקבל את ישו כמושיעו, ודווקא האסלאם – שימו לב לסצנה הנהדרת במסגד הכחול באיסטנבול – מקבל טיפול מלא רספקט. כאמור, מפתיע.

טוב. אז יש לנו פתיחה נהדרת – הסצנה הראשונה,  חפירת באר מים, היא תשובה קלילה ומקסימה לחיפושי הנפט של "זה ייגמר בדם" – ואחר כך אין לנו אזיקים דתיים לכבול בהם את הסיפור. אלא שלצד שני הפלוסים האלה מתייצבים שני מינוסים שמקזזים אותם לגמרי: עלילת המשנה והעריכה.

כמו בכל כך הרבה סרטים שראינו ונראה, לתוך "עקבות במים" הולחמה בגסות בחורה לא קשורה. אולגה קורילנקו מגלמת בעלת מלון באיטסנבול שקונור קצת מתאהב בה, כי אחרת הפצצות היחידות בסרט הזה יהיו של הצבא הטורקי. אם זה נשמע בוטה, זה מפני שזה גם נראה בוטה. במיוחד כי הדרך אל ליבה של הנערה הגנרית עוברת אצל בנה היתום, מה שמזריק סימטריה מהסוג המבאס ביותר. מפגש מקרי בין אב שאיבד את בניו ובן שאיבד את אביו? גיב מי אה ברייק, ראסל.

והעריכה. אוף, העריכה. זה מתחיל בטעות קולנועית גסה, פשוט גסה: כשקרואו מחפש את בניו על החוף, אנחנו נדונים לסדרת פלאשבקים מתוך הקרב שלא עושה שום שכל. הרי קונור לא היה שם כדי לראות את זה, ועדויות ממקור ראשון אין. אז של מי לעזאזל הפלאשבק? את זה נגלה מאוחר יותר, ואז ייפול האסימון: אם קרואו והעורך שלו מאט וילה היו ממקמים את סצנות הקרב בפתיחה, או לחלופין דוחים אותן למועד שבו מתברר מי נמצא בעמדה לזכור אותן, "עקבות במים" היה משמעותית יותר טוב.

כשל העריכה השני הוא טכני בעיקרו, אבל לא פחות מעצבן. יודעים לזהות בעין את ההבדל בין הילוך איטי אמיתי – כלומר קטע שצולם במהירות גבוהה על מנת שייראה מואט במהירות צפייה רגילה – להאטה שנעשית בדיעבד, בחדר העריכה? כי כל קטעי הסלואו־מושן של "עקבות" הם מהסוג השני, ויש כל כך הרבה כאלה שהסרט ממש זועק "מה, נלחצנו בעריכה". אבל, גילוי נאות, יש לי ממש אלרגיה למראה המרצד הזה של הסלואו־מושן בדיעבד. אז אולי הוא הציק לי יותר משיציק לכם.

פערים, זה הדבר שהכי מאפיין את "עקבות". פערים בין עלילת־העל לזו המשנית, בין הייחוד של הפתיחה להוליוודיות של ההמשך, בין ההופעה הסולידית של קרואו למשחק היתר של קורילנקו. זה לא יוצא דופן בעבודות ביכורים של במאים, בדיוק כמו כל סממן אחר של בוסריות. אבל אתם יודעים מה? למרות הכשלים ולמרות שמוזר לי לכתוב את זה, אני ממש סקרן לראות את סרטו השני של הבמאי ראסל קרואו.

שחקנים שהפכו לבמאים: 5 סרטי ביכורים ראויים

"די, בחיים לא הייתי מנחשת שהוא יכין עכשיו מוסקה"

1) "רוקד עם זאבים", קווין קוסטנר, 1990. עד היום אני לא מבין איך קוסטנר הצליח לעשות  את זה. שחקנים רבים נמנעים מלשחק בסרטי הביכורים שלהם כבמאים; קוסטנר כיכב, ועוד ביצירה שהוא השחקן היחיד בכל החלק הראשון שלה. סרט מצוין ופרויקט מעורר השתאות שכולו אדם אחד.

2) "שומר התחנה", תומס מקארתי, 2003. מקארתי הוא כנראה השחקן הכי פחות מוכר ברשימה הזאת, אבל זה לא מוריד כלום מהבכורה שלו כבמאי: אם שמו של פיטר דינקלג' מוכר היום בכל בית, זה בזכות ההופעה הכבירה שהוציא ממנו מקארתי בסרטו העצוב־שמח על בדידותו של איש נמוך.

3) "נראתה לאחרונה", בן אפלק, 2007. במובנים רבים, ולמרות שאני מת על "ארגו", זה עדיין הסרט הכי טוב של אפלק כבמאי. האסון של אובדן ילדה מטופל כאן במינון רגשי מושלם, הסיום המפתיע אכן מפתיע, והעסק כולו זז באלגנטיות לא אופיינית ליצירת ביכורים. אבל תגיד אפלק, למה באטמן למה?

4) "הרחק ממנה", שרה פולי, 2006. ממש לאחרונה הזכרתי כאן את הסרט הזה אפרופו "עדיין אליס" הסתמי; פולי טיפלה באלצהיימר דרך מי שבאמת מעניין לטפל בו – לא החולה אלא הסביבה, במקרה זה הבעל – ויצאה לה דרמה שצריך ללמד בבתי ספר לקולנוע תחת הכותרת "איך לרגש בלי לסחוט".

5) "דון ג'ון", ג'וזף גורדון־לוויט, 2013. כל כך חבל שהסרט הזה לא זכה לכבוד הראוי לו. גורדון־לוויט נפלא בתפקיד הדושבג המכור לפורנו דון ג'ון, סקרלט ג'והנסון נהדרת בתור הפרחה הריקנית שלצידו, ועבודת הבימוי מתכתבת עם "רקוויאם לחלום" בלי לצאת מזה מושפלת. תנו לו צ'אנס ותיווכחו.

פורסם בפנאי פלוס, 23.4.15

יאללה ביי, עמוס גיתאי

tsili

"צילי", סצנת האקשן

אפתח בגילוי נאות. לפני כעשור, במסגרת לוח שידורים פיקטיבי שפורסם בבלייזר, כתבתי את הקטע הבא: "יום ג', 22:00: 'עד הלום'. יצירה דוקומנטרית מטלטלת על אדם שצפה בכל סרטיו של עמוס גיתאי, ואז איתר אותו בפריז והיכה אותו עם לום".

זה היה כאמור לפני כעשר שנים, ומכאן שגם לפני כעשרה סרטים של גיתאי. סרטים שלא צפיתי באף אחד מהם, מפני שכבר בראשית שנות ה־2000 (אחרי "כיפור" או "קדוש" או "עדן" או "קדמה" או משהו אחר בן מילה אחת ואפס התרחשויות), הבנתי שגיתאי ואני זה שמן ומים. ואני חושב שהגילוי הזה נאות מפני שהדברים שכתבתי אז – בדיוק כמו הדברים שאני כותב עכשיו – עשויים להתפרש כזלזול באמנות של גיתאי. וזה נאות, מפני שאני אכן מזלזל באמנות שלו.

אני יודע, מילים קשות, אבל יחס גורר יחס. מכל סרט של גיתאי שיצא לי לראות עולה בבירור שהוא פשוט לא שם על הקהל. שבידור זה לא לפי כבודו, שסיפור זה לא לפי טעמו. מהבחינה הזאת אפשר לומר שהאיש מביים למגירה, אלא שמעשה שטן, תמיד באה איזו קרן ישראלית ו/או כמה צרפתים ששמים כסף כדי להוציא את האזוטריה שלו מהשידה אל המסך.

כצופה וכמבקר אני חושב שגיתאי הרוויח ביושר, יצירה לא קומוניקטיבית אחרי יצירה לא קומוניקטיבית, את הזלזול־בחזרה שלי ואת ההתעלמות שלי. אני לא מדבר רק על היעדרותי מסרטיו בעשור האחרון, אלא גם על החלטה שלקחתי עוד לפני שהתיישבתי לכתוב את המילים האלה. החלטה שאומרת, לטובת כל הנוגעים בדבר, ש"צילי" הוא הסרט האחרון של עמוס גיתאי שאטרח לכתוב עליו ביקורת.

רוצים לדעת מה הסיפור ב"צילי"? בבקשה: אחת שורדת ביער. זה לא תקציר; זה הסיפור, כלומר האין־סיפור, בסרטו הנוכחי של גיתאי. יהודייה אחת – הגם שמגלמות אותה שתי שחקניות, משי אולינסקי ושרה אדלר (בתמונה למעלה) – ביער של צ'רנוביץ'. היא אוכלת ביער, היא נרטבת מגשם ביער, היא פוגשת יהודי אחר (אדם צקמן) ביער. מילת המפתח כאן היא "ביער"; 88 דקות נמשך "צילי", ואני כלב אם ב־44 מהן אנחנו לא צופים בצילי עושה כלום ביער. בעצם, הלוואי עושה: בלפחות 22 דקות היא סתם שוכבת שם. או שהיא בכלל לא שם, כי גיתאי מצא לנכון לצלם עץ.

הזכרתי את עניין שתי השחקניות, ואני כלב של הזונדרקומנדו אם תבינו מה הקטע בלי שתקראו על זה הסברים מבעוד מועד. אני בטח לא הייתי מבין, אבל הייתי בפרמיירה בנוכחות הבמאי, וגיתאי הסביר שכדי להמחיש את אבדן נעוריה של צילי הוא ליהק שלוש שחקניות בגילאים שונים (השלישית היא ליא קינג, שמופיעה רק בקולה, אבל כפיצוי נושאת מונולוג אחד פעמיים). אין, חייב לאהוב סרטים שצריך מקרא כדי לפענח אותם.

"צילי" הוא מהסרטים המשעממים ביותר שראיתי מימיי, אבל על מה שאין לו בהתרחשות הוא מפצה ביומרנות. עכשיו, אני מבקר קולנוע; צפיתי ביותר סרטים משעממים ויומרניים מכפי שמומלץ במהלך חייו של אדם נמוך אחד. אלא שהשילוב הזה של מינימום קווי עלילה ומקסימום פרטנזיה אמנותית הוא לגמרי מחוץ לעקומה. במיוחד בהתחשב בכך שהאמנות היא אכן רק פרטנזיה; אין בסרט הזה סיקוונס אחד, אפילו שוט אחד, של וואו. אפילו של וואלה, ותאמינו לי, הייתי מסתפק בוואלה.

כל כך התקשיתי להישאר – ער, ובכלל – ב"צילי", שלרגע חשבתי: אולי גיתאי עושה את זה בכוונה. אולי הוא אמר לעצמו שבסרט שואה שומה על הצופה לסבול. אבל אפילו זה לא מסתדר, כי כבר אמרתי: שום דבר במכלול יצירתו של גיתאי לא מעיד על כך שהוא בכלל מכיר בקיומו של הצופה.

בפרמיירה דיבר גיתאי בלהט נגד זילות השואה, ולזכותו ייאמר שזה דבר אחד שבאמת אי אפשר להגיד על "צילי". דברים חיוביים אחרים: קטעי הנגינה בכינור ממש יפים. אבל הסרט הזה הוא קודם כל מקרה מובהק של זילות קוני הכרטיסים. מצד שני, הא לכם צדק פואטי: בדיוק בגלל זה יש לגיתאי כל כך כך מעט כאלה.

אז זהו. אלה היו המחשבות האחרונות שאקדיש לסרטיו של עמוס גיתאי. לתחושתי זה יותר מכפי שהוא הקדיש אי פעם לנו, הצופים.

פורסם בפנאי פלוס, 23.4.15

האם "מלתעות" הוא הסרט הכי חשוב שהופץ אי פעם?

"מה עבר לי בראש, לידה טבעית במים"

"מה עבר לי בראש, לידה טבעית במים"

אם מישהו היה עורך רשימה של סרטים ששינו משהו באמנות הקולנוע, היא הייתה מונה עשרות כותרים. הפוקוס העמוק של "האזרח קיין", התפאורה של "בכבלי השכחה", המודלים של "2001", האנימציה הממוחשבת הבראשיתית של "פירמידת הפחד", אפקט ה"זמן־קליע" של "המטריקס" — מדי כמה שנים, לפעמים אפילו חודשים, מתווסף טריק חדש לתיבת הקסמים של הסרטים. לעומת זאת, אם ננסה למנות את הסרטים ששינו משהו בתעשיית הקולנוע, יישאר לנו עודף מעשירייה.

סרטים עושים כסף מאז שעושים סרטים, ומכאן שתעשיית הקולנוע יושבת יופי בגבולות ה"אם זה לא שבור, אל תתקן את זה". ובכל זאת, בהיסטוריה של אזור התעשייה החשוב מכולם — א.ת. הוליווד — היו רגעים מכוננים ששינו לחלוטין את האופן שבו מייצרים, משווקים ומוכרים סרטים. לדוגמה (יחסית) אקטואלית, אלמלא הטרילוגיה המתוכננת־מראש (והמופקת מראש) של "שר הטבעות", לא היינו חווים היום כזה צונאמי של קולנוע סדרתי לפי אותו מתווה; לדוגמה קלאסית, "מלחמת הכוכבים" הצעיר בבת אחת את קהל היעד ההוליוודי מסביבות ה־40 לאזור החצ'קונים. ובהיבט הזה, אין — ולא היה, וספק אם יהיה — גיים צ'יינג'ר כמו "מלתעות".

הקיץ ימלאו 40 לסרטו של סטיבן ספילברג, שהצליח לשנות את הוליווד לנצח למרות תנאי פתיחה איומים: לו"ז שגלש מ־55 ימי צילום מתוכננים ל־159 בפועל, ותקציב שתפח בהתאמה ב־300 אחוז (ל־12 מיליון דולר. זה היה הרבה כסף ב־1975). ועד כמה שינה? לפחות בשש דרכים.

1) טלוויזיה עכשיו. זה כמעט בלתי נתפס בעולם של טריילרים ייעודיים להפסקה של הסופרבול, אבל עד 1975, האולפנים ההוליוודיים לא נהגו לפרסם את התוצרת שלהם בטלוויזיה; זה נחשב הוצאה גדולה מדי. מה גם שהניסיון הרציני הקודם ללכת על זה כאסטרטגיה שיווקית — חודשים ספורים לפני "מלתעות", בסרט של קולומביה בשם Breakout — לא עבד בכלל. לראיה, בחיים לא שמעתם על Breakout.

לאור ההצלחה הגורפת של הסרט בהקרנות ניסיון, יוניברסל החליטה להמר בגדול על "מלתעות" ורכשה ספוטים בני 30 שניות בפריים טיים של כל רשתות השידור הגדולות. הטריילר העדיין־אפקטיבי (חפשו ביוטיוב) עשה את שלו, ו"מלתעות" הפך לסרט הראשון בהיסטוריה שהכניס 100 מיליון דולר בארה"ב בלבד — בדרך ל־260 מיליון בין ניו יורק לאל.איי. מאז כן מפרסמים סרטים בטלוויזיה.

2) לך רחב. המודל העסקי המקובל של הוליווד הוא לשחרר את הסרטים הגדולים ביותר בהפצה הרחבה ביותר, אבל הוא נעשה מקובל רק מאז "מלתעות".

עד שנות ה־70, תצורת ההפצה הסטנדרטית הייתה להתחיל ממספר מצומצם מאוד של אולמות — לפעמים אחד בלבד — ולהרחיב את ההיצע בהתאם לביקוש. שלוש שנים לפני "מלתעות", "הסנדק" של פרמאונט סדק לראשונה התבנית: וויקאנד ראשון בחמישה אולמות, וייקאנד שני ב־316. יוניברסל מצידה דילגה לגמרי על השלב הצר ופתחה במספר שיא של 465 אולמות.

בשבוע שעבר, ב־3 באפריל 2015, פתח "מהיר ועצבני 7" ב־3,900 אולמות; זה לקח ישיר מהביס שהכריש לקח מהקופות.

3) לך גבוה. "מלתעות" הוא מהסרטים הראשונים אי־פעם שענו במדויק על ההגדרה ההוליוודית High Concept. הכוונה היא לא חלילה לסוגה עילית, אלא לסרטים שהקונספט שלהם כל כך מובהק שניתן לסכם אותו במשפט אחד ולפעמים אפילו בצליל אחד — מה שתופס הן לגבי סיסמת המכירות Don’t Go In the Water, שהיטיבה לסכם את כל הקטע של "כריש הולך לאכול את כולם", והן לגבי נעימת ה"טה־טה־טה־טה" הפשוטה שהלחין ג'ון וויליאמס. מ"הרובוטריקים" (קונספט: יש לנו רובוטים נורא גדולים) ועד "הנוקמים" (כל גיבורי העל בכרטיס אחד), "היי קונספט" הפך לסטנדרט בסרטי הקיץ. ואם כבר מדברים:

4) בוא בקיץ. אם לסמן את השינוי הכי גורף שהביא "מלתעות", זה חייב להיות העונתיות. עד לשלהי שנות ה־60, "סרט קיץ" היה שם קוד לפרויקט שהאולפנים לא מאמינים בו; כדי להמחיש עד כמה רווחת הייתה הגישה הזאת, פולין קייל — מבקרת הקולנוע המיתולוגית של הניו יורקר — נהגה לצאת מדי קיץ לחופש גדול משלה.

בסוף שנות ה־60 החלו לצוץ בארה"ב יותר ויותר בתי קולנוע ממוזגים, ואיתם להיטי הקיץ הראשונים — "בוני וקלייד" (67'), "אדם בעקבות גורלו" (69') ו"אמריקן גרפיטי" (73'). "מלתעות" היה הסרט גדול־התקציב הראשון שיועד מלכתחילה להתלבש על הטרנד הטרי הזה, וההצלחה הפנומנלית שלו הפכה על הראש את הקלנדר ההוליוודי.

"תראו מה זה, 15 שקל כיסא"

"תראו מה זה, 15 שקל כיסא"

5) כרטיסים זה לחלשים. כשג'ורג' לוקאס חילץ מאולפני פוקס סעיף חוזי שמבטיח לו את מלוא ההכנסות מהמרצ'נדייז של "מלחמת הכוכבים", הוא סידר לעצמו עתיד של מיליארדר. היו שייחסו את הסעיף ההוא לגאונות העסקית של לוקאס, אבל זה היה יותר כמו העיניים הפקוחות שלו: האיש פשוט ראה מה קרה עם "מלתעות" והפיק לקחים.

ספלים, חולצות, אלבומי פסקול, שנורקלים, סנפירי כריש מפלסטיק — "מלתעות" היה הסרט הראשון שבא בילט־אין עם קו שלם של מוצרים נלווים מצליחים. "מלחמת הכוכבים" פשוט עשה לזה מה ששחקני פוקר קוראים רייז, ומכר יותר מצעצועים מכרטיסים.

6) בשביל להיט צריך להיט. כשקברניטי יוניברסל אפשרו לספילברג לחרוג מהתקציב ומהלו"ז, זה לא היה רק בגלל הצלחת סרטו הראשון, "שוגרלנד אקספרס"; זה היה בעיקר בגלל ההצלחה של "מלתעות", הספר מאת פיטר בנצ'לי.

מעשה שהיה: עורכת "קוסמופוליטן" הלן גרלי בראון סיפרה לבעלה, דייויד בראון מיוניברסל, על איזה ספר עם כריש. בראון פנה למפיק ריצ'רד ד. זאנוק והם רכשו את זכויות ההסרטה מיד לאחר שקראו את הספר. התוצאה הייתה ש"מלתעות" הסרט יצא לאקרנים כש"מתלעות" הספר היה עדיין חזק מאוד בתודעה, ואם למישהו יש בעיה עם הנטייה המבאסת של הוליווד לשים כסף גדול רק על חומר שכבר הצליח במדיה אחרת, אז הרבה מזה הוא באשמת מאורעות קיץ 1975.

היי, אמרתי ש"מלתעות" שינה את תעשיית הקולנוע. תראו לי איפה כתוב שהוא שינה אותה לטובה.

ועוד 5 סרטים נצחיים שחוגגים השנה 40

טיפול בשמאלנות, 2019

טיפול בשמאלנות, 2019

1) "מופע הקולנוע של רוקי". איך הזמן רץ כשרוקדים את ה־Time Warp. לא מזמן יצא לי לצפות מחדש בסרטו של ג'ים שרמן, והוא לא איבד כלום: טים קארי עדיין מצחיק, המוזיקה עדיין עושה להזיז את התחת והעסק כולו מבהיר בקלות למה "מופע הקולנוע" היה ונותר ההגדרה המיליונית של "סרט הפולחן"

2) "קן הקוקייה". יום אחד אולי יעשו סרט חזק יותר על שפיות, שיגעון וכל מה שבאמצע. עד שזה יקרה, סרטו של מילוש פורמן ממשיך להתבונן מלמעלה־למעלה על כל מיני נערות בהפרעה. חזק, נבון, קשה, מצחיק — "קן הקוקייה" הוא מהסרטים האלה שגורמים לי לגעגוע כרוני לקולנוע האמריקאי של שנות ה־70

3) "אחר צהריים של פורענות". וזה עוד אחד מהם, גבוה מאוד ברשימה. לא רק התפקיד הכי טוב בקריירה של אל פצ'ינו, לא רק אחת מעבודות הבימוי הכי מרשימות של סידני לומט: גם העובדה שאפילו היום, חשיפת המניע האמיתי שמאחורי שוד הבנק הזה (אל דאגה, לא מספיילר) נראית כמו רגע פלאי של תעוזה חברתית־מינית־קולנועית

4) "מונטי פייתון והגביע הקדוש". מילא האבירים שאומרים "ני", מילא התובנה שזה חייב להיות המלך כי הוא היחיד שלא מרוח עליו חרא: לסרט הזה מגיע מקום בנצח ולו בזכות המונולוג של הצרפתי. זוכרים? "אתם לא מפחידים אותנו, כלבי חזיר אנגלים. לכו ובשלו את ישבניכם, בנים של איש טיפש. אני מקנח את אפי כלפיכם"

5) "מלחמה ואהבה". בשבילי זאת הקומדיה הכי גדולה שביים וודי אלן. למעשה כולי תקווה שגם אני, כמו גיבור הסרט בוריס, אלך לדרכי האחרונה כשהמילים האלה על שפתיי: "וכך אני הולך בגיא צלמוות. בעצם יהיה יותר נכון לומר שאני רץ בגיא צלמוות — כדי לצאת מגיא צלמוות כמה שיותר מהר, אתם מבינים"

פורסם בפנאי פלוס, 9.4.14

למה אסור לתת לשחקן לעשות עבודה של כוכב

"נו, אז אחותי תביא יין ואת תעשי את הגפילטע"

"נו, אז אחותי תביא יין ואת תעשי את הגפילטע"

דמיינו את "פני צלקת" בלי האטרף של אל פצ'ינו. את "הסנדק 2" בלי העוצמה השקטה של רוברט דה נירו הצעיר. את הפיילוט של "הסופרנוס" בלי האלימות המרוסנת־בקושי של ג'יימס גנדולפיני. עכשו שימו במקומם שחקנים אחרים – לא פחות טובים, מיינד יו, רק פחות כריזמטיים. פחות נוכחים. זה מה שעשה ג'יי.סי צ'נדור כשליהק לתפקיד הראשי של "שנה קשוחה מאוד" את אוסקר אייזק, ובאבחה אחת תקע לעצמו את כל הסרט על ניוטרל.

זה דווקא מתחיל פול גז: אייזק הוא אָבֶּל מוראלס, מהגר שאפתן שבנה בעשר אצבעות עסק של נפט להסקה, ועכשיו מתמודד עם גל תקיפות של נהגי המשאיות שמובילים את הסחורה שלו. זה קורה ב־1981, שנה שנחשבת עד היום לאחת האלימות ביותר בהיסטוריה של ניו יורק, ובדיוק כשמוראלס מנסה להתרחב ולרכוש חתיכת נדל"ן שתקפיץ אותו לליגה של הגדולים. אשתו אנה (ג'סיקה צ'סטיין) דוחפת לכיוון של עין תחת עין – והיא בת של גנגסטר, אז היא יודעת כמה דברים על עיניים – אבל בעלה מאמין שבעיות של ביזנס אפשר לפתור בביזנס.

המוראלסים הם הסיפור פה, אבל סביבם יש אנסמבל דומיננטי. אליס גייבל מגלם נהג משאית צעיר, אחד הנפגעים הראשונים בצי של החברה ודמות שתשפיע על מלוא 125 הדקות; אלברט ברוקס, אחד הכישרונות הכי מבוזבזים בקולנוע האמריקאי, הוא עורך הדין של מוראלס; דייויד אוילואו יורד מהפאתוס של מרטין לותר קינג ב"סלמה" לתפקיד הארצי של עוזר התובע הכללי שבודק את העסקים של המוראלסים; וג'רי אדלר, שמהדהד חזק את הדמות שלו מ"הסופרנוס" (זוכרים, המלווה בריבית היהודי האש רבקין?) הוא יוסף, החרדי שנמצא בצד השני של עסקת הנדל"ן המדוברת. זה קאסט מעולה, וככזה הוא רק מדגיש עוד יותר את החלטת הנפל של הבחירה באייזק.

כשהאחים כהן ליהקו את אייזק לתפקיד לואין דייויס – נו, ב"בתוך לואין דייויס" – הם היטיבו לזהות את מה שיש לו להציע: הרבה כישרון ואפס כריזמה. זה שירת נהדר את הדמות ההיא של זמר הפולק שאיכשהו אתה פשוט יודע שלא קורץ מחומר של כוכבים. בדיוק בהיבט הזה, אבל מוראלס הוא ההפך הגמור מלואין דייויס: המוזיקאי היה פלגמט, ואיש הנפט הוא מנהיג. ההוא היה לוזר נצחי, וזה ווינר מלידה. אלא שבגופו של אייזק אין עצם סוחפת או גיד מנצח, ואבל מוראלס שלו פשוט לא מעניין.

צ'נדור הוא במאי וכותב של ניואנסים, לא של פטיש חמש. "התמוטטות" שלו סיפר את נפילת "ליהמן ברדרס" דרך חקר הדמויות המעורבות, והפך סיפור גדול מהחיים לנגיש ואנושי; ב"הכל אבוד" הנפלא הוא הצליח לרתק ללא מילים ובעצם ללא שחקנים זולת רוברט רדפורד והים. כמעט כל כותב אחר שאני יכול להעלות בדעתי היה מכוון את "שנה קשוחה מאוד" לרגע שבו השקט ושיקול הדעת של מוראלס יתרסקו לתוך השתוללות אלימה, אבל צ'נדור חכם מכדי ללכת על הפיתרון הקל הזה, והוא מעדיף להשאיר אותנו תוהים אם זה יבוא. אלא שההופעה של אייזק מייצרת דופק אפס, וכשאתה לא מאמין שהנה־הנה הוא מתפוצץ, מתח הוא פשוט לא אופציה.

ברגע קצרצר – רגע שמופיע בטריילר כאן למעלה באופן די בלתי נסלח, לא כי יש בו משום ספוילר אלא כי הוא פשוט הכי טוב בסרט – ג'סיקה צ'סטיין מפליאה להדגים נוכחות קולנועית מהי. "זה", היא אומרת כשהאצבע המורה שלה מורה לסירוגין על עצמה ועל עוזר התובע המחוזי, שהרגע בא אליה בחליפה של האיומים, "היה מאוד דיסריספקטפול". אני לא מתכוון לתרגם את המילה הזאת, כי אי אפשר, ואני גם לא מתכוון להתנצל על הדימוי הצולע הבא: באצבע אחת של ג'סיקה צ'סטיין יש יותר כריזמה מאשר בכל הגוף של אוסקר אייזק. לכן קיבלנו סרט שנראה כמו פרק לא טוב של "הסופרנוס": ראוי לצפייה, אבל זה הכל.

בונוס: 5 סרטים גזעיים על ניו יורק של שנות ה־80

"אני חייב לרוץ, תכף נגמרת לי הקריירה"

"אני חייב לרוץ, תכף נגמרת לי הקריירה"

1) גלוריה, 1980. ג'ון קאסאווטס הגדול מביים את אשתו ושותפו ג'ינה רולנדס בהפך הגמור מהשת"פ הכי מפורסם שלהם, "אישה תחת השפעה": משפחתו של ילד נרצחת, והשכנה שלו הופכת בעל כורחה לשומרת הראש שלו. עכשיו היא והוא נמלטים מהגנגסטרים, ואנחנו זוכים להצצה אל הרחובות הכי גרועים של התפוח הגדול בתקופה הכי רקובה שלו.

2) נסיך העיר, 1981. סידני לומט חוזר כאן לחומרים שעשו את הקלאסיקה שלו "סרפיקו": שוב יש לנו עסק עם השוטר הלא־מושחת היחיד בעיר, הפעם טריט וויליאמס במשבצת של אל פצ'ינו. לאורך 167 דקות, בסגנון המחוספס ממילא של לומט, נחשפת כאן ניו יורק שאי אפשר לסמוך בה על אף אחד – שוטר או פושע.

3) ארתור, 1981. אותה שנת יצור, הצד השני של הפסים. דדלי מור הוא מולטי־מיליונר שיכור וטוב לב שמתאהב בבחורה (לייזה מינלי) מהעשירון האשפתון; זאת ניו יורק אחרת, נוצצת עד גועל נפש, וזה גם השיר ההוא שבו תוהה כריסטופר קרוס מה יקרה אם תיתפס בינה לבין הירח. סטיב גורדון ביים גילטי פלז'ר, אבל וואחד פלז'ר.

4) משנה מקום משנה מזל, 1983. ואלה כבר שני צידי הפסים בכרטיס אחד. ג'ון לנדיס ביים את אחת הקומדיות הגדולות בכל הזמנים, בילט־אין עם ניו יורק של הכי עשירים (דן איקרויד עם כפית זהב בפה) והכי עניים (אדי מרפי בלי). ותהרגו אותי למה, אבל עד היום רודף אותי הציטוט הכי פחות סביר מהסרט הזה: "אלא אם, דו"ח היבולים…". ברצינות, תהרגו אותי.

5) שיגעון של לילה, 1985. היציאה הכי מטורללת בקריירה של מרטין סקורסזה. גריפין דאן (בתמונה למעלה) ורוזאנה ארקט מככבים בסרט שכולו דייט אחד ולילה אחד בסוהו; זאת ניו יורק סוריאליסטית, פנטסטית, וככזאת היא תמונה בלתי נשכחת של העיר שלא ישנה ברגעים האחרונים של התקופה האלימה שלה. פייר, יותר טוב מכל סקורסזה בעשר השנים האחרונות.

פורסם בפנאי פלוס, 26.3.15

קרוקודיל דנדי בלונדון

"העיקר שאימא עשתה לייק לדף של 'לא לתת'"

"העיקר שאימא עשתה לייק לדף של 'לא לתת'"

"נהניתי, אבל אני לא חושבת שזה היה סרט כל כך טוב", אמרה רונה בשלב הגלידה שאחרי, ועכשיו כשאני חושב על זה, בת התשע שלי בחרה בדיוק במילים הנכונות. "הדב פדינגטון" הוא בידור טוב, אבל לא סרט כל כך טוב.

הוא מתחיל נפלא, זה כן. ראשית אנחנו למדים שפדינגטון הוא יתום שגדל אצל דודיו, דובים מתורבתים ואינטליגנטיים שבנו לעצמם בית בג'ונגלים של פרו. שם נתקל בהם מגלה ארצות שמלמד אותם אנגלית ואיך להכין מרמלדה, ושותל בראשם את המחשבה על ביקור בלונדון. לאחר שרעידת אדמה מחסלת את הבית ואת הדוד, הדודה דוחקת בפדינגטון – שעדיין לא נקרא פדינגטון – לצאת למסע אל העיר המובטחת. אז הוא יוצא לדרך, ואחרי קשיים מסוימים מוצא משפחה לונדונית שמעניקה לו שם וקורת גג זמנית, והסרט נכנס רשמית לקומפורט־זון שלו.

במיטבו, ואנחנו מדברים פה על מיטב שאורכו יותר משליש סרט, "פדינגטון" הוא "קרוקודיל דנדי". ההסתגלות של הדב לחברת בני אדם, וספציפית לחברה האנגלית, היא אפיזודה נפלאה ברמה הקולנועית וכבירה ברמה הציחקונית. צפינו בגרסה האנגלית, והנוכחים באולם – מפלוס־מינוס הגיל של רונה ועד פלוס־מינוס הגיל שלי – צחקו בקול רם ובניכוי מוחלט של פער דורות. וזה לא רק הבדיחות: גם הקאסט (אבא יו בונוויל, אימא סאלי הוקינס, בת מדלין האריס, בן סמואל גוסלין וסוכנת בית ג'ולי וולטרס) במיטבו כשמשפחת בראון צריכה ללמוד איך לאכול את הגבר האוסטרלי הזה. סליחה, את הדב הפרואני הזה.

כמה זמן ניתן להחזיק סרט בטמפרטורה הזאת? לא הרבה לפי דעתו של הבמאי־כותב פול קינג, שחולק את הקרדיט על התסריט עם שני כותבים נוספים מלבד מייקל בונד, מחבר הספר "פדינגטון". וקינג צודק – בניגוד לספר, שמסתפק בקשיי ההסתגלות של פדינגטון ובנזקים שהיא מייצרת, סרט צריך יותר בשר מזה – אלא שהפתרון שלו הוא הזול והמאוס מכולם. הדמויות המרכזיות לא מייצרות מספיק קונפליקט? תמציא באד גאי.

או ליתר דיוק באד גירל, ניקול קידמן בתפקיד מפחלצת ששמה עין על הדב המדבר שצץ פתאום בלונדון. מאוחר יותר נגלה שיש לה גם סיבות אחרות להתעניין בפדינגטון, אבל זה כבר לא ישנה את העובדה שהכניסה של הדמות הזאת לתמונה מנחיתה את הסרט מהסטרטוספרה של המקסים אל הקרקע של הנדוש. תרשו לי ללכת רגע למונחים אתניים, כי הם הכי טובים שיש לי כדי להסביר את עוצמת הנפילה: אין אנגלי יותר מהומור של מבוכה, והשליש הראשון של הסרט הזה הוא קומדיה אנגלית נפלאה. אבל גם אין אמריקאי יותר ממלחמת טוב ברע, והשליש האחרון של "הדב פדינגטון" הוא אקשן אמריקאי מבאס.

עכשיו אני בטח נשמע כמו אחד שנוהג להשתמש בביטוי "אמריקקי", אבל צ'מעו: לא רק שאני חולה על הקולנוע האמריקאי, אלא שלמען הטריק הבא שלי אזדקק לאחד הסרטים הכי כל־אמריקאיים שנעשו אי פעם. "אי.טי" של סטיבן ספילברג, סרט הילדים הטוב ביותר בכל הזמנים לרבות אלה שעוד לא היו, הוא אות ומופת לכך שניתן ליצור דרמה – ואקשן, ואפילו מרדפים – בלי להידרדר לדמות של בד גאי.

יש הרבה דמיון בין הסתגלות של חייזר לחיים בפרברי לוס אנג'לס והסתגלות של דב למרכז לונדון, אבל קינג לא השכיל ללמוד את השיעור הכי חשוב שלימדה אותנו תסריטאית "אי.טי" מליסה מתיסון: אי־ההבנה ההדדית בין החברה האנושית לאורח לא־אנושי היא די והותר לסרט שלם. "מפתחות", פיטר קויוטה ב"אי.טי", חיכה כל חייו לפגוש חייזר; זה שהוא כמעט הורג את הראשון שלו, זה רק כי הוא לא מבין אותו. קינג הלך על רוע כמניע, שזה תמיד מבאס, ועוד ליהק את קידמן לתפקיד שהולם אותה אפילו פחות מכל הניתוחים האלה. התוצאה היא סרט שמתחיל פגז, נמשך ככה־ככה ומסתיים בקול ענות חלושס.

פורסם בפנאי פלוס, 26.3.15