תגית: פנאי פלוס

5 סרטי אחווה גברית מושלמים (וביקורת על החדש של גאי ריצ'י)

סקוטרמן, השנים הראשונות

סקוטרמן, השנים הראשונות

בתור התחלה אסיים ואומר ש"שם קוד מ.ל.א.ך" הוא סרט לא רע. קשה לי להאמין שבעוד שבוע אזכור ממנו משהו, אבל חוויית הצפייה בו מספקת בסך הכל. זה כנראה נשמע מאוד פושר, אבל בהתחשב בגיחות הקולנועיות האחרונות של שתיים מהנפשות הפועלות המרכזיות בו – הבמאי־תסריטאי גאי ריצ'י והכוכב־שותף הנרי קאוויל – הוא ראוי לתואר חוויה מתקנת.

סדרת הטלוויזיה The Man from U.N.C.L.E , ששודרה בארצות הברית בשנים 1964 ו־1968, חיכתה כמעט חמישה עשורים לעיבוד הקולנועי שלה. מעולם לא צפיתי בה, אבל המהדורה הקולנועית מבהירה שהמוטיבציה לשליפתה מהנפטלין היא התרפקות על ימי המלחמה הקרה. פחות במובן של המצב בין המעצמות –  הרי גם היום אפשר היה לקנות סיפור על איש ביון אמריקאי (קאוויל) שנאלץ לשתף פעולה עם עמית רוסי (ארמי האמר) למרות הפערים התרבותיים העצומים ביניהם – ויותר במובן הסגנוני. אם לחדד את הנקודה, הרי ששום דבר ב"שם קוד מ.ל.א.ך", החל בתסריט וכלה בכוריאוגרפיה של סצנות האקשן, אינו מוקפד כמו העיצוב.

זה לא מפתיע. סדרת הטלוויזיה נכנסה לתודעה האמריקאית ברמה כזאת שפריטים ממנה (תחפושות, אביזרים, מסמכים) שמורים הן בספרייה הנשיאותית של רונלד רייגן והן במוזיאון ה־CIA. מהבחינה הזאת, ריצ'י עשה את הדבר הנכון ונתן למעצב אוליבר סקול להתפנן עד תום על המראה השנות־השישימי.

באשר לאסקפטים הפחות מוקפדים, הם לפחות לא מעיקים. נכון, הסיפור כמעט גנרי – הסוכנים משני צידי מסך הברזל לא רק משתפים פעולה אלא גם מתחרים על ליבה של אותה בחורה (אליסיה ויקנדר) – אבל הוא בסך הכל עובד דרמטית ופה ושם גם קומית. על הדרך ממשיך "מ.ל.א.ך" מסורת מכובדת של סרטי אחווה־גברית־כנגד־כל־הסיכויים (אז אספתי כמה שאהובות עליי במיוחד, ר' כאן למטה). נכון גם שהאקשן רחוק מלהיות משהו שלא ראינו, אבל לפחות הוא לא נראה כמו עוד ניסיון מביך של ג'אי ריצ'י לצעוק "אני עדיין גאי ריצ'י".

טוב, הנה הגענו לנפש הראשונה שגרמה לי לחשוש מ"שם קוד מ.ל.א.ך" רק מפני שהיא פועלת בו. הקריירה של רי'צי בן ה־47 נראית היום כמשל ושנינה, לאמור שהדבר הכי גרוע הוא להיחשב קול כבר בסרט הביכורים שלך, כי אין פחות מגניב מהמגניב של אתמול. בדיעבד נראה שהיה לריצ'י בדיוק סרט אחד להוציא מהסיסטם, וסרט כל כך טוב שהוא הצליח לעשות אותו פעמיים במידה די שווה של הצלחה. מאז "לוק סטוק" ו"סנאץ'", תראו מה עשה האיש הזה: מחזר אותם לעייפה ב"אקדח" וב"רוקנרול'ה", ואז התפנה לשחוט את שרלוק הולמס באורח שהיה נחשב מביך לבמאי אמריקאי, אבל הוא ממש נפשע עבור במאי יליד אנגליה. "שם קוד מ.ל.א.ך" נקי הן מהמאניירות הגאי ריצ'יות והן מהעלבון לאינטלגנציה שהיו שני השרלוק הולמסים שלו, ומכאן תחושת התיקון. מצד שני, הבה לא ניסחף באשר לעומקו של התיקון הזה: אני כותב 12 שעות לאחר הצפייה, ואני כבר לא זוכר – נשבע לכם, ברמה של "קובץ לא נמצא" – מהי בעצם המשימה שמניעה את הסרט ואיך בדיוק היא מתחברת לשלוש הדמויות הראשיות.

מי שבאמת יוצא מתוקן מהסרט הזה הוא הנרי קאוויל. אני זוכר מצוין את ההשתאות המהולה באימה של צפייה בו בתפקיד סופרמן, את התהייה מה לעזאזל מצא בו זאק סניידר שגרם לו ללהק אותו ל"איש הפלדה" (ואני לא מדבר אפילו על שאלות פרוזאיות כמו מה הקטע של סופרמן שעיר). ובכן, התשובה מופיעה ב"מ.ל.א.ך": קאוויל ניחן בטיימינג קומי, קלילות כללית, כריזמה לא מבוטלת ואינטליגנציה ניכרת. כל הדברים האלה, שהבימוי הכבד של סניידר העלים לחלוטין מההופעה של קאוויל, צצים תחת היד הקלה של ריצ'י. ואם כך, הרי שהתובנה הכי חשובה באשר ל"שם קוד מ.ל.א.ך" הולכת ככה: בבית המשפט של ההיסטוריה הקולנועית, המלהקות קריסטי קלרקסון ולורה קנדי נמצאות בזאת חפות מפשע בתיק "איש הפלדה". סניידר לעומתן מקבל סעיף אישום נוסף: הריגת הכריזמה של הכוכב שלו.

ואלה חמשת סרטי האחווה הגברית הכי טובים בהיסטוריה, בלי תחרות בכלל

Midnight run

"מספרה סימון?"

1) קיד וקאסידי, "קיד וקאסידי", 1969. גאי ריצ'י מספר שהסרט הזה דחף אותו לקריירה בקולנוע, ואכן אפשר לראות בסרטים שלו את הנטייה לאחווה בין פורעי חוק, הלב והנשמה של הסיפור על סאנדנס קיד (רוברט רדפורד) ובוץ' קאסידי (פול ניומן). אבל עזבו את ריצ'י: ג'ורג' רוי היל ביים את אחד הסרטים המלהיבים ביותר של שנות ה־60, נקודה. על הדרך הוא יצר את הזיווג ניומן־רדפורד, שנכנס עמוק לתודעה הקולנועית למרות ששוחזר מאז רק פעם אחת – ב"העוקץ"

2) פפיון ודגה, "פרפר", 1973. סרט הכלא המצוין של פרנקלין ג'יי שאפנר מתמקד לחלוטין בגיבור שלו, פפיון (סטיב מקווין) שהואשם ברצח שלא ביצע, אבל ברקע טווה בשקט את מערכת היחסים המרתקת שלו עם הזייפן לואי דגה (דסטין הופמן). "האיש הזה סיכן את חייו כדי להציל את שלי", אומר דגה בשלב מסוים, "זאת חוויה חדשה בשבילי". הרגע הזה ראוי להיזכר בנשימה אחת עם הגדולים ביותר של הופמן, ממש לצד "אני הולך כאן!"

3) ריגס ומורטאו, "נשק קטלני", 1987. שוטרים־שותפים היו לפני ואחרי מרטין ריגס (מל גיבסון) ורוג'ר מורטאו (דני גלאבר), אבל מערכת היחסים שנבנתה תחת השרביט של ריצ'רד דונר הייתה ונשארה המדריך לאיך עושים זאת נכון. בין משאלת המוות של ריגס ל"אני זקן מדי בשביל החרא הזה" של מורטאו נוצר זיווג כל כך מוצלח שאפילו כניסתה של צלע שלישית בסרט ההמשך – זוכרים, ג'ו פשי בתפקיד ליאו גץ? – לא גרעה ממנו דבר

4) וולש ומרדוקס, "מרדף חצות", 1988. סרטו של מרטין ברסט לא קיבל מעולם את הכבוד הראוי לו. זאת ההופעה הקומית המוצלחת ביותר בקריירה של רוברט דה נירו (ג'ק וולש), ויש להניח שזה הרבה בהשראת צ'רלס גרודין (ג'ונתן מרדוקס). הראשון מגלם שוטר לשעבר שרודף למחייתו אחרי לקוחות נמלטים של סוכנות שחרור בערבות, והשני הוא אחד מהנמלטים האלה, רק שהוא לא פושע אלא אדם שגנב המון כסף מגנגסטר. סרט מסע אדיר, סרט גברים מושלם

5) רד ואנדי, "חומות של תקווה", 1994. עם כל הרצון להיות מקוריים ברשימות כאלה, לרשימה הספציפית הזאת אין זכות קיום בלי החברות שנרקמת בין אנדי דופריין (טים רובינס) החף מפשע ואליס בויד "רד" רדינג (מורגן פרימן), שמכריז על עצמו כ"אדם האשם היחיד" בכלא שושנק. הסרט הזה נכנס ללבבות בזכות האמירה הפשוטה והיפה שלו על תקווה; אין ציטוט שמסכם את זה יפה יותר ממשפט הסיום, "אני מקווה לפגוש את ידידי וללחוץ את ידו. אני מקווה"

פורסם בפנאי פלוס, 27.8.15   

3 סרטים שאני חייב לכם

"תראי תראי את הפליטים האלה מאלבניה"

"תראי תראי את הפליטים האלה מאלבניה"

מודה ועוזב: בחציו השני של הקיץ הנוכחי נאלצתי להזניח את הבלוג הזה בתירוצים עלובים, כגון דלקת ריאות שתקפה את הבת שלי. עכשיו כשכולם תקינים, הנה שלוש ביקורות שפרסמתי במרוצת השבועות האלה ב"פנאי פלוס" על סרטים שעדיין רצים חזק בישראל — "הצרפתי" המאכזב, "החופשה הסקוטית שלי" המפתיע (בתמונה למעלה) ו"הנסיך הקטן"המתסכל — ושברגיל הייתם קוראים כאן יום למחרת הופעתן בפרינט.

לפני הפרטים הקטנים – ואפילו לפני הפרטים הגדולים, כמו העלילה והדמויות וכל זה – "הצרפתי" הוא רעיון שובה לב ונפש. "זוכרים את 'הקשר הצרפתי'?", שואל אותנו הבמאי־תסריטאי סדריק חימנז, "אז הנה הצד השני של הסיפור ההוא על הסחר חובק העולם בהרואין בשנות ה־70". רוצה לומר, ועוד בצרפתית, שחימנז ושותפתו לכתיבה אודרי דיוואן מצאו דרך לחזור לקלאסיקה בלי לגעת בה. במקום רימייק (או Re-telling, או Re-thinking, או כל המצאה שיווקית אחרת שהקריצו בשנים האחרונות בצד השני של האוקיינוס), "הצרפתי" יחזיר אותנו אל הסיפור ההוא מהדלת האחורית.

בום. איזה קונספט. בדיוק כשבגלקסיה אחרת עובדים על Star Wars Rouge One, עוד סרט שיציג את הצד השני של סיפור שכבר ראינו – התקציר המקוצר הוא "איך בעצם השיגו המורדים באימפריה את התוכניות של כוכב המוות המקורי" – באים חימנז ושות' עם גישה משלהם ליצירת הדבר הזה שנהוג לכנות בימינו "יקום קולנועי". מה גם שבמקרה הזה יש שיתוף פעולה מצידם של החיים עצמם: "הקשר הצרפתי" מאת וויליאם פרידקין וסרט ההמשך מאת ג'ון פרנקנהיימר בקושי גירדו את הציפוי מעל הקשר הצרפתי האמיתי, רשת הברחת סמים מטורקיה לצרפת ומשם לצפון אמריקה, שנטוותה כבר בשנות ה־30 ופעלה עמוק לתוך שנות ה־70. פוטנציאל אינסופי, ולראיה הזליגה של  כמה ממרכיבי הסיפור ההוא לתסריטים קלאסיים ומאוד שונים כמו "הסנדק" ו"נסיך העיר".

בדקות הראשונות של "הצרפתי" אנחנו נחשפים לאופן שבו בחר חימנז להרחיב את היריעה: זה הולך להיות סיפור של חתול ועכבר, בהתאמה השופט פייר מישל (ז'אן דז'ורדן, "הארטיסט") ואיש הקשר הצרפתי גאיטן זאמפה (ז'יל ללוש). אנחנו מתחילים במארסיי ב־1975, והחקירה הסיזיפית ורצופת הגוויות תימשך 135 דקות ומחצית העשור. מה כבר יכול להשתבש?

9341417702463

"ששש, מתחיל שירים שלא נס ליחם"

הרוב, זה מה. למרות המקורות הקולנועיים המובהקים של "הצרפתי", נראה שההשראה האמיתית שלו באה בכלל מ"הבלתי משוחדים" של בריאן דה פלמה: כמו הסרט המפואר ההוא, שהציג את לכידתו של אל קאפון כוונדטה אישית של סוכן האוצר אליוט נס, כך פורט חימנז את העלילה שלו למשחק אחד־על־אחד. זאת החלטה לגיטימית, כמעט מתבקשת, אלא שחימנז שכח מה עבד ב"הבלתי משוחדים". זה לא היה קווין קוסטנר בתפקיד אליוט נס, כי אף פעם לא מעניין לעקוב אחר לוחם הצדק הטוב והמיטיב. זה היה השוטר הקשיש ג'ימי מאלון, עם הנטייה שלו להפר את החוק כדי לשמור עליו, שהפך את "הבלתי משוחדים" ליצירה סוחפת. חימנז שם את כל הזי'טונים שלו על פייר מישל, השופט שהיה באמת, דמות שאפשר לכבד אותה אבל אי אפשר להיסחף איתה: אם כבר הזכרתי את "מלחמת הכוכבים", דמיינו את הטרילוגיה של ג'ורג' לוקאס על בסיס הצדק האבסולוטי של אבירי הג'די, בלי החן הפרוע של האן סולו (או במילים אחרות, דמיינו את הטרילוגיה השנייה של ג'ורג' לוקאס).

"הצרפתי" מוסיף חטא על פשע ומפתח דווקא את דמותו של זאמפה. התוצאה המאוד משונה של זה היא שבחלוף דקות המסך, פחות אכפת לך – או לפחות אכפת לי – מהאיש הטוב, ויותר מהאיש הרע. שזאת שוב החלטה לגיטימית, אלא שהיא לא עושה רושם של החלטה. זה נראה יותר כמו משהו שהתפלק לחימנז, אולי כתוצאה מהתחקיר (המרשים למדי, אגב) שערך עם שארי בשרו של זאמפה. בשורה התחתונה, חימנז נותר מחויב לסיפורו של השופט ולא לזה של הנשפט. במצב הדברים הזה, חקר דמותו של הגנגסטר הוא בעיקר מיותר.

אם לסכם את "הצרפתי" בשתי מילים, הייתי הולך על "מותחן סטנדרטי". הסרט הזה מביא לשולחן כמה סצנות אקשן טובות והרבה עיצוב שנות־השבעימי, כראוי ליצירה שהתסריטאית־השותפה לה היא גם עורכת אופנה נחשבת. זה לא רע, אבל בשביל טוויסט על קלאסיקה כמו סרטו העצום של וויליאם פרידקין זה גם לא מספיק. בטח אם מביאים בחשבון את העובדה שבארבע מילים הייתי הולך על "מותחן סטנדרטי ומעט משעמם".

הפתעה הפתעה! קשה לי להחליט אם זה הטריילר שרמז על קומדיה של טעויות תסריטאיות, או שמא השם – What We Did on Our Holliday המדאיג, שתורגם ל"חופשה עם סבא" הנורא ושונה ל"החופשה הסקוטית שלי" הסתמי – אבל מרחוק, משהו בסרטם של הבמאים־תסריטאים אנדי המילטון וגטי גנ'קין נראה עבש לחלוטין. אלא שמקרוב הוא ההפך הגמור: מבט אחר, מפוכח וכמעט מייאש, על בולשיט. בראש ובראשונה הבולשיט של משפחה לא מתפקדת, ומיד אחר כך מגוון שלם של בולשיטים זוטרים, כמו זה הבריטי וזה המעמדי וזה החברתי. המילטון וג'נקין נוקטים כאן מהלך אהוד־ברקי של הסרת מסכות כללית, ובמיטבו, המהלך הזה מייצר חוויית צפייה כואבת בכנותה. וגם נורא מצחיקה, שזה בונוס שבחיים לא הייתם מקבלים מיאסר ערפאת.

בעיצומה של פרידה מהסוגה הקולנית, בעיצומו של ניסיון כושל להסתיר את האמת מבני משפחתם, אבי (רוזמונד פייק) ודאג (דייויד טננט) צריכים לעשות קולות של נשואים באושר. העילה היא חגיגת ה־75 של גורדי, אביו של דאג (בילי קונולי), שהסרטן מאיים לגזול ממנו את ימי ההולדת הבאים. אז המשפחה הגרעינית לשעבר יוצאת ברכב מלונדון לסקוטלנד, אל הבית המדוגם שבו מתגוררים אחיו של דאג ואשתו (בן מילר ואמיליה באלמור). אלא שגם אצל מארחי המסיבה יש בולשיט בכמויות ייצוא: האח סובל ממנת יתר של סטרס, רעייתו היא בכלל חורבה נפשית, ובנם מתנהג כמו שמתנהגים ילדים של אנשים שמתוחים חזק מדי.

השימוש בקשישים ובילדים כגלאי בולשיט הוא שום דבר שלא ראינו בעבר, אבל "החופשה הסקוטית שלי" ממציא מחדש את הקונץ הזה בשיטת המלחציים: גורדי המבוגר ולוטי הצעירה, בתם הבכורה של אבי ודאג (אמיליה ג'ונס בת ה־13), רואים את האמת, את כל האמת ורק את האמת. לוטי בכלל מנהלת "יומן שקרים" מפורט כדי שלא תשכח איזו גירסה שקרית של איזו מציאות היא אמורה למסור למי, ספרון שהוא לב־ליבו הנושאי של הסרט.

"זהו, הם פוצצו את הגשר"

95 דקות נמשך "החופשה הסקוטית", ולשבחם של המילטון וג'נקין ייאמר שהוא נותרים נאמנים למישן סטייטמנט שלהם עד לשנייה האחרונה. לפני עידן גיאולוגי קראתי טקסט – אלוהים זוכר של מי – שעניינו קיטש, והופיעה שם הגדרה שנצרבה לי בראש: העולם של הקיטש, כתב מי שכתב, הוא "עולם הכופר בחרא". על אותו משקל, הסרט הזה כופר בקיטש. הוא מתרחש בעולם של חרא, ואין לו שום כוונות לשקר לנו בקשר לזה.

סרטים חמוצים־מתוקים הם הקשים ביותר לאיזון, ולגנותם של הבמאים־כותבים ייאמר שהם מאבדים את שלהם במערכה השלישית. אחרי אקספוזיציה מהודקת ומערכה שנייה מצוינת, הדברים הולכים רחוק מדי לשני הצדדים –  המתוק והחמוץ, השקרי והתכלסי – והאמינות נפגמת. זאת מכשלה רצינית בסרט שכל־כולו קודש לאמת שמתחת לפני השטח, אבל הסך הכל נותר חיובי וראוי. וקצת מדכא.

אגב האמת ואגב פני השטח, מתחת ליצירה המפתיעה הזאת יש סיפור של דור. הדור שמוגדר היום כראשון שנאלץ לטפל סימולטנית בהורים מזדקנים ובילדים רכים, דור שלא נולד לתוך אוטוסטרדת המידע אבל נאלץ ללמוד לנווט בתוכה. הדור שלי, בקיצור. זה ראוי לציון בעיניי על תקן גילוי נאות, מפני ש"החופשה הסקוטית שלי" פוגע כל כך במדויק בבעיות של בני גילי שזה הופך אותי לצופה האידיאלי בטקס הסרת המסכות בהנהלת המילטון וג'נקין. מוזר לי לסכם את זה ככה, אלא שזה פשוט ככה: אם כמו לוטי אתם צעירים מכדי להבין את הבולשיט, או כמו גורדי מבוגרים מכדי לטרוח איתו, ייתכן שכל הנ"ל יעבור לכם ממול. אבל אם אתם חיים בעולם שכופר באמת, הסרט הזה תפור עליכם. תפור עלינו.

אולי בכל אשמות שקיות הבד שחולקו לילדים בכניסה לפרמיירה, גדושות מדבקות ושאר צ'ופרים נסיך־קטניים. אולי המרצ'נדייז שמתקבל בשיא הטבעיות בסרטים אמריקאיים בולט פתאום בעסקיותו, בציניותו, כשמדובר בעיבוד צרפתי־אסלי ליצירתו של הצרפתי־אסלי אנטואן דה סנט־אכזופרי. 57 מיליון יורו הושקעו ב"הנסיך הקטן", ואני יודע איפה אני חי, אבל אולי הניסיון למקסם רווחים שלא באמצעות מכירת כרטיסים מרח עליי איזו שכבה של ציניות עוד לפני שדברים החלו לזוז על המסך.

ואולי זאת מלאכת האדפטציה? הרי אם נקרא את "הנסיך הקטן" דרך פריזמה של מפיק, מה שנעדר מהספרון הזה – מה שחסר לו במובנים של פוטנציאל מסחרי – הוא בראש ובראשונה פנייה ישירה לצופות. נסיך, טייס, שועל: עם כל הכבוד לשושנה ולכבשה, לסיפור הזה חסרה צלע נשית, או ליתר דיוק ילדתית. ולא יזיק גם מישהו שיסביר מי נגד מי, כי העסק די סוריאליסטי ולא לגמרי נהיר אפילו לקוראים (או לצופים) הבוגרים. עם כל זה בראש, הבחירה לעטוף את "הנסיך" בסיפור מסגרת שבמרכזו ילדונת עושה רושם מעט מחושב מדי. מסחרי מדי, אבל שוב: 57 מיליון אירו והכל. אני לא נאיבי. רק מאוכזב.

יש לי עוד כמה תיאוריות על נקודת הכשל של העיבוד הקולנועי הזה, אבל סדר צריך שיהיה: סיפור המסגרת המדובר עוסק בילדה בת 12, נטולת שם, שאמה מכפיפה אותה לסדר יום תובעני עד ייאוש. מפלט מהלו"ז מוצאת הילדה אצל השכן התמהוני, טייס בדימוס וכיום ישיש בודד. דרך הזיכרונות הכתובים־מצוירים שלו מתוודעת הגיבורה לסיפורו של הנסיך הקטן, וכשאנחנו צופים בהרפתקאות הבינכוכביות שלו חושף הבמאי מארק אוסבורן ("קונג פו פנדה") את הבחירה הוויזואלית המשמעותית ביותר שלו: בעוד שסיפור המסגרת מוצג באנימציית מחשב סטנדרטית, עם או בלי מירכאות, סיפורו של הנסיך מוצג בטכניקת סטופ־מושן שהולמת להפליא את הסגנון המקורי, המוכר כל כך, של סנט־אכזופרי כמאייר. אבל שוב לוחש הילד הציני שנכנס בתוכי – מה אם ההפרדה המונפשת הזאת נובעת מכך שאוסבורן עצמו חש שלא בנוח עם ההנגשה של סיפור שחלק מהקסם שלו טמון בהיותו אניגמטי, לא מפוענח, לא נגיש?

"מה נסגר איתכם, כולה גשר"

"מה נסגר איתכם, כולה גשר"

נדמה לי שאני רחוק לפחות צפייה נוספת ב"הנסיך הקטן" כדי לחרוץ משפט, להבין אם זה הוא או אני, אבל עובדה היא שחוויתי את 110 הדקות האלה ממרחק. זה היה יפה להפליא לפרקים, משמים באחרים – רובם ככולם במסגרת סיפור המסגרת, שמסרב בעקשנות להתפתח – ובעיקר קר. סטרילי. הגמדה שנלוותה אליי מצאה שהסרט עצוב ואפילו בכתה בדרך חזרה הביתה; אני נוח לבכות בסרטים, אבל שום דבר כאן לא עבד עליי בעוצמות רגש כאלה או בעוצמות בכלל. אני חושב שחייכתי פעמיים; מהעיבוד של "הנסיך הקטן" אני מצפה לפחות לחצי תריסר פרצי צחוק ושתיים־שלוש מאותן צמרמורות עונג ידועות. מה נסגר?

כבר אמרתי, מאוד ייתכן שזה לא הוא אלא אני, כלומר הידע המוקדם שלי. נסו לדמיין למשל עיבוד קולנועי ל"העץ הנדיב": האם איזשהו תסריטאי היה מצליח לתרגם את העצב הטהור מאת של סילברסטיין, לרבות מתיחה בלתי נמנעת של העלילה לממדים מחזיקי־פיצ'ר, בלי להרוס לגמרי את החוויה מבחינתם של אוהבי המקור? האם איזשהו תסריטאי היה מצליח לתקל את "הנסיך הקטן" בלי התפרים הגסים שהותירו בו אירנה בירגנול ובוב פרסיצ'טי? סביר להניח שלא. ועדיין, בפרפראזה על סיסמת הבחירות ההיא, אני שואל איפה הקסם.

זמננו תם, ונדמה לי שהשארתי אתכם עם יותר שאלות ממסקנות. אז הנה משהו מעט יותר נחרץ: בניכוי הציפיות והמידע המוקדם, מקדם הציניות ומכשלת הגיל, הסרט הזה בסדר גמור. זה בערך שתי מדרגות פחות מהמינימום הנדרש מעיבוד קולנועי ליצירה ההיא של אנטואן דה סנט־אכזופרי.

 

ליגה משלהם

"אני מבטיח לך, אנחנו לא חשופים לבורסה הסינית"

"אני מבטיח לך, אנחנו לא חשופים לבורסה הסינית"

בסצנה הראשונה של "פרש בודד" אנחנו רואים אדם עטוף שמיכת טלאים מסתובב ברחוב בגשם שוטף. הוא נכנס לחנות מציאוֹת קטנה, מתביית על לוח שחמט עם כלים מגולפים בעבודת יד ומתחיל להריץ מהלכים נגד עצמו. מהתגובות סביבו אנחנו יכולים להסיק שהאיש הזה הוא המטורלל השכונתי, נוכחות לא שפויה אבל גם לא מזיקה. בסיומה של הסצנה מובילים אותו בניגוד לרצונו לתוך אמבולנס ומשם למוסד לפגועי נפש.

הפתיחה הזאת, אני חייב לומר, צלצלה לי בכל פעמוני האזהרה. ראשית, הגאון המטורף – ואפילו בור השחמט שאני קלט מיד שמדובר במאסטר שירד מהפסים, בובי פישר סטייל – הוא דמות שהקולנוע סחט וייבש ותלה וגיהץ עד תום (הנה, ר' חמש דוגמאות פה למטה). שנית, הסגנון הכמו־תיעודי של הבמאי ג'יימס נאפייר רוברטסון לא בא לי טוב; אני מעדיף את הקולנוע שלי קולנועי ואת הדוקו שלי דוקומנטרי. ושלישית, אין מאוסה כקלישאה בתחפושת. מעולם לא הבנתי את הכתרים שנקשרו ל"אפקוליפטו" של מל גיבסון, סרט שההבדל היחיד בינו לבין "רמבו" הוא שמדברים בו בדיאלקט של בני המאיה ולא בזה של בני ארצות הברית; בדקות הראשונות שלו, גם "פרש בודד" נראה כמו "ניצוצות" מוסווה במבטא מאורי ולוקשיין ניו זילנדי.

אבל זה סרט אחר לגמרי. מאותה פתיחה מדאיגה ואילך, "פרש בודד" הלך וגדל עליי, הלך וסחף אותי, והקרדיט לכך נחלק שווה בשווה משני עברי המצלמה. בצד המצטלם, קליף קרטיס – שהעלה 20 קילו כדי לגלם את ג'נסיס פוטיני, דמות שהצופה המנוסה יבין כבר בגלגל הראשון שהייתה באמת – עושה תפקיד שחייב להביא אותו לפחות לשורט־ליסט של האוסקר. כמובן שזאת שוב קלישאה ואפילו שתיים, כי הדבר היחיד שהאקדמיה האמריקאית לקולנוע אוהבת יותר משחקנים שמשמינים לצורך תפקיד זה שחקנים שמגלמים פגועי גוף ונפש, אבל אין מה לעשות: קרטיס ("הפסנתר", "פוש") אכן נכנס כאן למגרש שהביא לג'פרי ראש את האוסקר על "ניצוצות", ויוצא לפחות תיקו. ואם כבר נדרשתי לעולם הדימויים הזה, הרי שהגדוּלה מאחורי הקלעים של "פרש בודד" טמונה בכך שרוברטסון בכלל לא עשה סרט על גאון משוגע. הוא עשה סרט ספורט.

אנחנו פוגשים כאמור את "ג'ן" פוטיני כפציינט במחלקה הסגורה (רוברטסון לא נותן שם להפרעה שלו; במציאות זאת הייתה דו־קוטביות). בחיפוש אחר משמעות ויציבות ממנה את עצמו פוטיני למנהיג של מועדון שח זעיר לילדים, מקום שמהווה יותר מפלט לאומללים צעירים מאשר בית גידול לאלופים. ואז קורה מה שקרה בכל כך הרבה סרטי ספורט, ותמיד־תמיד מצליח לעבוד: המאמן הלא סביר לוקח את הקבוצה הלא סבירה למשחק על אליפות. ראיתם את "ימים של תהילה", עם ג'ין הקמן בתפקיד מאמן הכדורסל? אז "פרש בודד" זה כזה, רק עם צריחים ומלכים במקום ריבאונדים ופאולים.

אני קורא עכשיו לאחור ורואה שהסתבכתי בסתירה פנימית, כי יוצא שהסרט הזה הוא פשוט קלישאת ספורט במקום קלישאת גאון מטורלל, ואז מה הביג דיל. ובכן, הפרטים הקטנים: בלב ליבו של הסיפור מצויה מערכת היחסים בין פוטיני לאחיו אקירי (וויין האפי, שלגמרי גונב את כל הסצנות בהשתתפותו) ובנו מאנה (ג'יימס רולסטון). האח משתייך לכנופיית רחוב מהסוג הנחות ביותר, בנו מתחיל ללכת בדרכו, והעלילה כולה מתנקזת לכדי קונפליקט שלא ראיתי בעבר – לא בסרט ספורט, לא בסרט על גאון מטורלל ולא בכלל. אתם מבינים, העניין הוא שהסיכוי הכי טוב של מאנה לחיים טובים יותר משל אביו הוא חבירה לדוד שלו, אדם חסר כל ולוקה בנפשו. כמו שוויל האנטינג היה מנסח את זה, מה דעתכם על התפוחים האלה?

הקולנוע של רוברטסון נותר מעט פושר לאורך כל הדרך, ו"פרש בודד" רחוק כמה שוטים זכירים או כמה קאטים מבריקים מלהיות סרט גדול באמת. אבל לעזאזל, הוא סרט טוב מאוד. אולי אפילו סרט הספורט הכי טוב של העשור הזה.

5 הגאונים המטורפים הכי מגניבים בהיסטוריה של הסרטים*

krank

"זאת המספרה הכי גרועה אבר!"

*הרשימה אינה כוללת דמויות שהיו באמת, מהטעם שככה החלטתי

1) ד"ר סטריינג'לאב, "דר סטריינג'לאב", 1964. ראשון כרונולוגית, ובהחלט ייתכן שראשון גם במעלה. הסרט המצחיק היחיד בקריירה של סטנלי קובריק, ובליבו אחת הדמויות הקיצוניות והמצחיקות ביותר בקולנוע של שנות ה־60: פיטר סלרס בתפקיד ד"ר סטריינג'לאב, יועצו הנאצי־לשעבר של נשיא ארצות הברית. רק על הסצנה עם טיק ה"הייל היטלר" מגיע מקום בנצח ליצירה המשותפת של במאי ושחקן שהיו בעצמם גאונים מטורללים

2) פרנק נ. פוטר, "מופע הקולנוע של רוקי", 1975. תפקיד חייו של טים קארי וההיי־לייט של סרט הפולחן בבימוי ג'ים שרמן. הפרודיה הזאת על סיפורו של ד"ר פרנקנשטיין היא המנוע העליליתי של "מופע הקולנוע": פרנק נ. פוטר הוא מדען (וטרנסווסטיט) מכוכב לכת אחר ("טרנסקסואל") בגלקסיה רחוקה רחוקה ("טרנסילבניה"), והערב הוא עורך מסיבה לכבוד הגבר שיצר במעבדה שלו, רוקי הורור. הגיבורים בראד וג'נט? הם סתם אורחים לא מוזמנים

3) קראנק, "עיר הילדים האבודים", 1995. סרטו של ז'אן פייר ז'נה מצליח לזגזג בין המרגש והמגוחך, הפנטסטי והמקאברי, לפעמים במהלך סצנה אחת. בתוך זה מסתתרת הדמות המופלאה־איומה של קראנק (דניאל אמילפורק, בתמונה), שחוטף ילדים כדי לגזול מהם את החלומות שלהם, מפני שהוא עצמו לא מסוגל לחלום. ז'נה זכה לתהילת עולם בזכות "אמלי" ולשבחי הביקורת העולמית בזכות "דליקטסן", אבל הסרט הזה והדמות הזאת לא נופלים מהם

4) מקס כהן, "פיי", 1998. מעט מדי צופים נתנו צ'אנס לסרט הביכורים של דארן ארונופסקי ("רקוויאם לחלום", "ברבור שחור"), שהעניק לו בצדק את פרס הבימוי בפסטיבל סאנדנס. הגיבור של ארונופסקי, מקס כהן, מנסה להבין את סודות היקום דרך מתמטיקה מתקדמת ונדון לשלם על זה בהתחרפנות רבתי, מין גירסה מדעית למה שאמור לקרות ליהודי שנכנס לפרדס. כל הגאונות של ארונופסקי כבר כאן, בשחור־לבן יפהפה

5) ד"ר אוטו אוקטוויוס, "ספיידרמן 2", 2004. סם ריימי מביים ואלפרד מולינה מגלם את "דוקטור אוקטופוס", לטעמי הבד־גאי הכי מעניין בסרט קומיקס מאז הולדת הז'אנר ועד הית לדג'ר בתפקיד הג'וקר. היופי בדמות של "דוק אוק", ומולינה מפליא לתקשר את זה, הוא שלא מדובר בכלל בטיפוס מרושע: אוקטוויוס הוא מדען שמנסה להועיל לאנושות, אלא שעבודתו יוצאת משליטה. גיבורים טראגיים יש הרבה; אוקטופוס הוא מקרה נדיר של נבל טראגי

פורסם בפנאי פלוס, 20.8.15

עצרו הכל, נמצא הפיתרון לזוגיות האנושית!

"די נו, אתה באמת מאמין שזה ייקח רק שש שנים?"

נישואים לא עובדים. מבדידות האנשים הופכים קשים. זיונים זה מלא עבודה. יחסים פתוחים זה נורא לא היגייני. אבל מה אם…?

השאלה הזאת ותשובה אפשרית אחת עומדות בבסיס "5 עד 7", סרטו של התסריטאי והמפיק – על פי רוב בטלוויזיה – ויקטור לוין. האיש החל בכתיבת פרסומות של "ד"ר פפר", התגלגל לסדרות ("משתגעים מאהבה", "המופע של לארי סנדרס", "מד מן"), ורק בגיל 54 התפנה לפרויקט ביכורים כבמאי. עכשיו, אני לא סובל את הביטוי "כל עכבה לטובה", אבל ה"5 עד 7" הזה הוא חתיכת עכבה טובה.

מה אם גם לבעל וגם לאישה יהיו מאהבים בהסכמה? זוגיות אקסטרה, מקובלת ומוסכמת, תחומה בכללים שמאפשרים לה להתקיים לא רק במקביל לנישואים אלא גם בתוכם? לצרפתים, מי אם לא, יש מסורת של סידור כזה. Cinq à sept בשפת המקור, "חמש עד שבע" בשפתנו. רוצה לומר, מערכת יחסים שלמה שמתנהלת באזור הדמדומים שבין אחרי העבודה לארוחת הערב. המסורת הזאת די נעלמה מארץ המקור שלה, אבל לוין, שלפני כ־30 שנה ראה דוגמה חיה לסידור הזה, כתב וביים סרט שכל־כולו נסוב סביב השאלה אם זה זה. אם הצרפתים עלו על – ובסופו של דבר ירדו מ – המזור המושלם לזוגיות האנושית.

זה לא מתחיל ככה. לא מבחינת הגיבור, סופר־בשאיפה בשם בריאן (אנטון ילצ'ין): הוא מבחינתו מתאהב עד מעל לראש באריאל (ברניס מארלו), שאמנם מבוגרת ממנו בכמה שנים טובות אבל חוץ מזה נראית כמו חלום שהתגשם. אולם אבוי, ושברו: אריאל נשואה לדיפלומט צרפתי בשם ואלרי (למבר ווליסון), ואין לה שום כוונות לפרק את החבילה. אז היא מציעה לבריאן לקיים את סידור החמש־עד־שבע, ולמרות אלף ואחת התנגדויות – מילא של בריאן, חכו לסצנה שבה ההורים היהודים שלו מביעים את שלהם – הבחור צולל לתוך זה.

95 דקות נמשך סרטו של לוין, ובלפחות 50 מהן הוא נותן לנו להתמכר לאשלייה שזה אפשרי. כלומר, לא רק שהעסק הזה עובד בשביל בריאן ואריאל: הוא מתאים פיקס גם לבעל ואלרי, ואפילו ההורים שהוזכרו לעיל – גלן קלוז ופרנק לנגלה, שלגמרי גונבים את הסרט בסצנה וחצי שלהם – מקבלים בסופו של דבר את המנאז' המאוד ספציפי הזה.

נו, אז איך "5 עד 7"? נהדר, זה איך. נבון ומצחיק ומרגש ובעיקר מקסים. כן, זאת המילה מבחינתי: הסרט הזה הילך עליי קסם. גרם לי לקוות בכל מאודי שהנה, אכן נתגלה פורמט שמאפשר לגבר ואישה לשרוד זה את זו לאורך זמן. וזה לא רק הפרמיס: גם הקולנוע של לוין הקסים אותי. צנוע, לא מתחכם, אבל מלא מיני־מחוות (למשל ל"ז'יל וז'ים", למשל ל"הבוגר") ורגעים של אינטליגנציה אסתטית נטו (שימו לב לסצנה שבה בריאן ואריאל עומדים על המרפסת, בדיוק בנקודת האמצע בין חלון כפול לחלון בודד, ותגידו לי אם זה לא הדימוי הארכיטקטוני המושלם למערכת יחסים שהיא פשרה בין להיות שניים ולהיות אחד). זאת לא בדיוק קומדיה רומנטית, בין השאר מפני שלוין לא לוחץ עד הסוף על הכפתור של המצחיק; זה יותר כמו רומן קומי, וככזה הוא מאוזן להפליא ומענג לעילא.

מה שאלתם? אה, אתם רוצים לדעת אם לרוץ הביתה ולספר שם שהצרפתים פיצחו את זה? אז לא. את הנסיבות או את הסיבות לא אספיילר לכם כמובן, אבל לוין חכם מספיק בשביל להבין איפה טמונה הבעיה בחמש־עד־שבע: בסינדרום האצבע והיד. בנטייה האנושית לרצות יותר. בסירוב שלנו להסתפק בזמן קצוב, אפילו אם מדובר ב־120 דקות בגן עדן. לכן הידרדרתי לשימוש באחד הביטויים הנתעבים ביותר בשפה העברית: אני לא בטוח שבמאי־כותב צעיר יותר היה מטפל בכל זה בחוכמה רבה כל כך. אבל בזכות העכבה, קיבלנו סרט ביכורים נפלא של גבר בגיל העמידה.

פורסם בפנאי פלוס, 30.7

סטודנט לקולנוע, את "שון כבשון" כבר ראית?

"אז סיכמנו, כולם מצביעים ביבי"

"אז סיכמנו, כולם מצביעים ביבי"

קהל היעד הוא תמיד עניין גדול בסרטי ילדים. עוד לפני שהקוראים רוצים לדעת איך הסרט, מעניין אותם אם הוא מתאים למודל הספציפי שהם מגדלים. ובכן, מטרתי לשרת: "שון כבשון" הוא מתת־אל להורים מולטי־ילדיים. לגמרי עובד בגיל ארבע (ראיתי מסביב), עדיין כובש בגיל תשע (שמעתי מזאת שבאה איתי מהבית), וכמו כל סרט ילדים טוב באמת, צריך להיות חתיכת מבוגר מבאס כדי לא להיסחף איתו. אבל אם תשאלו אותי מי צריך לצפות ב"שון כבשון" ולא מי יכול לצפות בו, הרי שהתשובה אינה ילדים או הוריהם. לא, הראשונים שצריכים לראות אותו הם סטונדנטים לקולנוע.

שון כבשון נולד בסרטי "וואלאס וגרומיט", וקיבל ספין־אוף בדמות סדרת טלוויזיה שהילדים שלכם מכירים. עכשיו הוא קיבל גם סרט משלו, עדיין בטכניקת הסטופ־מושן עם הקסם המיושן שלה, אבל בהבדל גדול אחד מאופן העשייה של "וואלאס וגרומיט": מארק ברטון וריצ'רד סטארזאק, הבמאים־כותבים של "הכבשון", בחרו להריץ את מלוא 85 הדקות שלהם ללא דיאלוג. הדיבורים המעטים שכן נשמעים הם בג'יבריש; מעט האינפורמציה שלא ניתן להעביר בהיעדר שפה עושה שימוש כזה או אחר במילה הכתובה.

אז כמעט שעה וחצי ללא מילים, אבל לא ללא עלילה. זה מתחיל בעוד יום משמים בחווה, וממשיך כשנמאס לשון מהשגרה האפורה של אכילה־גזיזה־שינה. אז הוא מערים על החוואי (גם אותו מכירים הילדים שלכם מהסדרה) וכלבו (כנ"ל), ומסדר לכל הכבשים טיול בעיר הגדולה. אלא מה, הבריחה הגדולה עולה לחוואי בבומבה בראש שמעלימה את זכרונו. כישורי הגֶז שלו מסדרים לו אמנם עבודה כמעצב שיער, אבל עכשיו צריכות הכבשים לא רק למצוא דרך בחזרה מהעיר לחווה, אלא גם משהו שיחזיר את החוואי למציאות.

זה אולי לא שיקספיר, מה שתיארתי פה, אבל זאת לגמרי עלילה. אם אתם רוצים, אני יכול גם לספר לכם על האופי של שון ועל המוטיבציה שלו, על רגשותיו האמביוולנטיים כלפי הכלב ועל תחושת האשמה שמלווה אותו לאורכה של ההרפתקה כולה. אני יודע את כל הדברים האלה כי ברטון וסטארזאק מצאו דרכים לא מילוליות לספר לי אותם, ולכן אני חוזר לנקודה שבה פתחתי: לו אני מרצה למבע קולנועי, אני לא רק שולח את הסטודנטים שלי לצפות ב"שון כבשון" אלא גם גוזר עליהם לביים סרט נטול־שפה משלהם.

העברית מייחסת נכות לסרט הלא־מדבר. אילם היא קוראת לו, למרות שברוב השפות הצמידו לו וריאציה כזאת או אחרת של "שקט". של Silent. עכשיו, לא צריך לצפות בצ'רלי צ'פלין או בבאסטר קיטון כדי להבין כמה מוטעית המילה "אילם": מספיק לראות את "שון כבשון", להיקרע מצחוק במקומות הנכונים (בי נשבעתי, זאת בדיחת הגרפס הגדולה בכל הזמנים), להתרגש באחרים, ולהבין רק בדרך החוצה באיזו נונשלאנטיות סיפרו לנו הרגע סיפור ללא מילים.

תסרטיאי טוב יודע שדיאלוג הוא הדרך התבוסתנית ביותר להעברת אינפורמציה. במאי טוב יודע שהכלים העומדים לרשותו – השוט, הקאט, האקשן, הריאקשן – הם חלק מתחביר שלא נזקק לדיבורים כדי לקדם עלילה. בבסיס של הבסיס של הקולנוע עומד כיכר לחם טרי שהרגע יצא מהתנור, חלון זכוכית, וגבר בבגדים מחוררים שמביט בו מבחוץ בעיניים כלות. אנחנו יודעים שזה לחם, אנחנו יודעים שזה איש רעב ואנחנו יודעים שהוא תיכף ייאלץ לעשות משהו בשביל להיות שבע. לספר את כל זה בלי אף מילה, בלי שום דבר חוץ משני שוטים וקאט – זאת האמנות השביעית בשבילכם.

טוב, באתם לקרוא על סרט אנימציה וקיבלתם מניפסט של "מחברות הקולנוע". יעזור אם אוסיף עכשיו ש"שון כבשון" מומלץ לילדים ולילדים ברוחם?

פורסם בפנאי פלוס, 23.7.15

תפסיקו להיות מקוריים

"אמרת מה על מתווה הגז?"

"אמרת מה על מתווה הגז?"

בילי הופ (ג'ייק ג'ילנהול) הוא אלוף העולם במשקל בינוני ומתאגרף שמעולם לא הפסיד. הגיל כבר מתחיל לעשות את שלו, ואשתו (רייצ'ל מק'אדאמס) משוכנעת שלא נשארו בו יותר משניים־שלושה קרבות במקרה הטוב, אבל הופ בשלו: כשמתאגרף צעיר בשם אסקובר (מיגל גומז) קורא עליו תגר, הוא תובע מהאמרגן שלו (פיפטי סנט) לארגן נגדו קרב ויהי מה. עכשיו מתפתחת בין הופ לאסקובר קטטת רחוב שיוצאת משליטה, ומובילה לאינסטנט־טרגדיה שלא אספיילר את פרטיה. מכאן נכנסים העניינים לסחרור מזורז: הופ המרוסק מאבד את הבית שלו לנושים ואת הבת שלו לרשויות הרווחה. גם רישיון האיגרוף נשלל ממנו. האם דווקא מפגש עם מאמן ותיק שמחזיק מכון צנוע (פורסט וויטקר) הוא מה שנחוץ כדי להחזיר אותו לפסגה?

כמבקר קולנוע חמור סבר וקפוץ עכוז, יש בי שלל התנגדויות לתקציר הזה. יודעים מה, עזבו אותי: הרגע קראתם את התקציר בעצמכם. נכון או לא נכון ש"ללא כפפות" נשמע כמו סרט איגרוף שנכתב בידי אלגוריתם? הבעירה הפנימית, ההרס העצמי, העלייתו־ונפילתו – התסריט של קורט סאטר ("בני האנרכיה") נראה כמו צ'ק־ליסט של הקלישאות הרלוונטיות. גם הבימוי של אנטואן פוקואה ("יום אימונים מסוכן"), שאמנם מזריק הרבה אנרגיה לקטעי האיגרוף, לא ממש מביא משהו חדש לשולחן – לא באגף האקשן ובוודאי שלא במחלקת הדרמה, או במקרה הזה המלודרמה. ואחרי שאמרתי את כל זה, אני חייב לומר גם את זה: כצופה, כסתם גבר שהלך לסרט, "ללא כפפות" החזיק אותי חזק מהדקה הראשונה ועד ה־123.

כדי להסביר מה עבד עליי כמעט בניגוד לרצוני, אני צריך לעשות שימוש במילה שהעברית לא יודעת מה לעשות איתה. עד היום אני זוכר את עצמי צוחק בקול רם מול ביקורת קולנוע – לא זוכר של מי – שהסתכמה במילים "מותחן יעיל", ואז טוקבקה ב"יעיל נגד מה?". אין מה לעשות, זה פשוט מה שקורה כשהעברית מנסה לתקל את "אפקטיבי". אבל זה בדיוק הסופרלטיב הנכון למלודרמת הספורט "ללא כפפות": היא אפקטיבית. סוחפת, מרגשת, אפילו אמינה בדרכה (הלכתי עם רם גלבוע, בשר מבשרו של בלייזר ופרשן האיגרוף של "צ'רלטון", והוא אמר שהקרבות "בסך הכל מציאותיים". עכשיו, למי שלא מכיר, רם הוא נאצי).

הקרדיט העיקרי על האפקטיביות דלעיל מגיע לג'ילנהול, שבשלב הזה בקריירה שלו הוא אולי השחקן הכי מעניין שעובד באמריקה. הסרטים שלו לא שומרים על רמה אחידה, אבל בשנים האחרונות הצליחו ההופעות של ג'ילנהול להתעלות על בעיות בכתיבה ובבימוי ("אסירים", "אויב") או פשוט ליישר קו עם תסריטים מצוינים ותובעניים ("חיית הלילה", "סוף המשמרת"). "ללא כפפות" הוא תפקיד כפוי טובה מהבחינה הזאת: סרט אוסקר קלאסי, כמעט רוברט דה־נירואי, שמתוקף תאריך היציאה אין לו כמעט שום סיכוי להישאר בראשיהם של חברי האקדמיה עד חורף 2016. אחרי ההתעלמות השערורייתית של האקדמאים מ"חיית הלילה", זה נראה כמו עוד תפקיד שווה־אך־נטול פסלון לג'ינלהול.

טוב, אי אפשר לסכם סרט על מתאגרף בלי מילה על ישו מושיעם. לפני כמה שנים כתבתי ארוכות על הנוכחות־נפקדות של המשיח בסרטי איגרוף, בין אם כשותף שקט – הרי בסופו של דבר, כל גבר נטול חולצה שנדון לייסורי גוף יהדהד איכשהו את הצליבה – או כחלק אינטגרלי מהעלילה, ר' "מיליון דולר בייבי", שבו צריכה הדמות של קלינט איסטווד להתמודד גם עם משבר אמונה וגם עם הרעיון של לשחק את אלוהים. "ללא כפפות" מצטרף למועדון הזה ומלביש על הגיבור שלו חתיכת ויה דולורוזה. וכמו כל דבר בסרט הזה, העובדה שכבר ראינו את זה אלף פעם לא באמת מצליחה לגרוע מהפעם הזאת.

 5 סרטי איגרוף שלא מקבלים מספיק כבוד

"תסתכל לי בעיניים, אני סטרייט"

"תסתכל לי בעיניים, אני סטרייט"

1) אלימות בשכונות העוני, 1956. רוברט וייז ביים את הסרט ששמו המקורי הוא Somebody Up There Likes Me. זאת הביוגרפיה של אלוף העולם רוקי גראציאנו, שהיה עבריין צעיר לפני שמצא שימוש הולם לאגרופים שלו. צילם בשחור־לבן כביר ג'וזף רוטנברג, ומככב פול ניומן הצעיר בתפקיד שהפך לאחד ממגדירי הקריירה שלו: אאוטסיידרים אנטי־ממסדיים תמיד הוציאו מניומן את מיטבו

2) אגרוף של אישה, 2000. הסרט הזה התניע אמנם את הקריירה של הכוכבת שלו, מישל רודריגז, אבל נתפס בזמנו בעיקר כגימיק. קארין קוסאמה כתבה וביימה יצירה שסובלת מכמה תחלואי ביכורים, אבל מצליחה במקום הכי חשוב – בנייה של דמות נשית חזקה, במקרה הזה מתאגרפת בהתהוות, בלי לדרדר אותה לאזורי הדפוקה בשכל. הנה משהו ש"תלמה ולואיז" למשל לא הצליח לעשות

3) הפטיש, 2007. אדם קרולה – זוכרים, ההוא שהגיש בשעתו עם ג'ימי קימל את The Man Show? – מככב בסיפור חמוץ־מתוק על גבר בן 40, מתאגרף לשעבר, שחוזר לזירה בלי שמץ מההילה שנלווית לאקט כזה כשהוא מגיע מהכיוון של (למשל) רוקי בלבואה. סרט מצחיק מאוד עם כוכב מצחיק מאוד שהגיעה לו קצת יותר קריירה. ביים צ'רלס הרמן־וורמפלד

4) פייטר, 2010. כנראה הסרט שקיבל הכי הרבה כבוד בזמן אמת מבין הכותרים ברשימה הזאת, ועדיין – האוסקרים שקיבלו כריסטיאן בייל ומליסה ליאו לא מסכמים את זה. לא בלי פסל בכיוון של דיוויד או.ראסל, שלטעמי הפך את הסיפור האמיתי על המתאגרף מיקי וורד (מארק וולברג) והאח־מאמן־נרקומן שלו (בייל) לסרט הספורט הטוב ביותר של העשור הקודם

5) פלדה אמיתית, 2011. אב ובן שמוצאים דרך זה לליבו של זה בעודם מלמדים רובוט להתאגרף נגד רובוטים אחרים? אין אפס, התקציר של "פלדה אמיתית" (בתמונה למעלה. לא נו, לא עד כדי כך למעלה) מזכיר את הבדיחות של האחים כהן על סרטי היאבקות ב"ברטון פינק". אבל שון לוי ביים בלי ציניות, דן גילרוי – כן, ההוא מ"חיית הלילה" – כתב עם הרבה הומור ויו ג'קמן אחלה, אז תנו צ'אנס בהזדמנות

פורסם בפנאי פלוס, 23.7.15

קץ הילדות

"רואים, היא אמרה במפורש 'קפוצי תחת'!"

בשנים האחרונות נדמה לי ש"פיקסאר" שכחו מה זה להיות ילדים, אם תורשה לי פרפראזה על מילותיו של מנהיגנו. האולפן שהפך למותג־על בזכות סרטים לקטנים שגם גדולים אהבו – עם כותרים כמו "צעצוע של סיפור", "מפלצות בע"מ", "מחפשים את נמו" ו"משפחת סופר־על" – עושה בעשור האחרון סרטים שהקהל הטבעי שלהם מתחיל בסביבות גיל עשר. תחשבו על "וול אי", על "רטטוי", אפילו על "אמיצה"; לילדי גן אין מה לחפש בהם.

הגבהת קהל היעד היא משהו שכנראה לא הייתי שם לב אליו אלמלא בת התשע הפרטית שלי. מצד אחד אני נמצא במצב מתמיד של פליאה על כך שהתמזל מזלה לגדול בתור זהב, אשכרה תור זהב, של סרטי אנימציה לזאטוטים; מצד שני, יש בי לא מעט השתוממות מצטברת על כך שפיקסאר משתתפת בחינוך הקולנועי של בתי רק בדיליי, אם בכלל.

"ראלף ההורס", "פראנורמן", "פיראטים", "הלורקס", "הקרודים", "הממלכה הסודית", "מפלצת של מלון" ו"מפלצת בפריז", "הדרקון הראשון שלי" ו"קונג פו פנדה" ו"מדגסקר" ו"גנוב על הירח" על המשכיהם – רונה עברה חוויות קולנועיות מכוננות עם כל הסרטים ברשימה הזאת, שלא כוללת ולו נציגות אחת של פיקסאר. זה די משוגע: ילדה שאבא שלה הוא מבקר קולנוע, שהולכת לכל הקרנת עיתונאים של סרט מותאם־גיל מאז 2010, והפיקסארים היחידים שלה בזמן אמת היו "אמיצה" שנורא הפחיד אותה בגיל שש, ו"בית ספר למפלצות" שנורא הצחיק אותה בגיל שבע. שלא במקרה, הסרט הזה הוא היחיד של פיקסאר בעשור האחרון שיצא מן הכלל המדובר והיה סרט ילדים לכל דבר ועניין. הוא גם היה בינוני מאוד.

כן, זה הצד השני של קורות פיקסק בעשור האחרון: רצף של סרטים לא משהו. חלקם חצאי סרטים, רעיונות שמחזיקים אולי 40 דקות ואז פג תוקפם והם מחמיצים, דוגמת "וול אי" ו"למעלה", החטאות כמו "אמיצה" וסטיות תקן כמו "מכוניות" על המשכיו וספין־אופיו. בעצם, הסרט הגדול האחרון של האולפן שפעם לא ידע לטעות הופק בשנת 2007. קראו לו "רטטוי" והוא היה יצירת מופת.

עם כל המטען הזה הלכתי עם רונה להקרנה של "הקול בראש". בשפת המקור, כי בגיל תשע מתחילים להתפדח ממדובבים. ואני שמח לדווח כבר עכשיו: שמונה שנים אחרי "רטטוי", אנשי פיקסאר שוב עשו סרט גדול באמת. אבל במה שנוגע לקהל היעד – יודעים מה, קודם הבה וארעיף שבחים.

גיבורי "הקול בראש" הם רגשות. רגשותיה של ריילי, ילדה בת כמעט 12 שנהנתה מחיים מושלמים במינסוטה עד שהוריה נאלצו לעבור לאיזה חור מסריח בסן פרנסיסקו. אנחנו חווים את ההתבגרות המוקדמת שלה דרך העיניים של שמחה (במקור "ג'וי", במקור איימי פולר), עצב (פיליס סמית), פחד (ביל היידר) כעס (לואיס בלאק המלוהק להפליא) וגועל (מינדי קלינג). דיאן ליין וקייל מקלאכלן הם ההורים. אין לי מושג מיהם העושים במלאכת הדיבוב, ומטעמים שיובהרו בהמשך זה גם לא משנה. לענייננו, משנה רק שכל תפקידי הקול מבוצעים נהדר בשפת המקור.

גם התסריט נהדר. זה נדיר בסרטים שכל־כולם רעיון אחד (ונשים בצד את העובדה שרעיון האנשים־שבראש הוא אפילו לא חדש, ר' הסיטקום "הראש של הרמן"), אבל הבמאי־תסריטאי פיט דוקטר וצוות הכותבים שלו עשו את זה. "הקול בראש" מתפתח, מתקדם, מסרב להיות סרט־של־רעיון־אחד. בכלל, אחרי כמחצית מ־94 הדקות כבר ברור לגמרי שהאנשת הרגשות היא רק פתרון טכני. רק פלטפורמה לתמה האמיתית של הסרט הזה, שהיא הכאפה של ההתבגרות. התהליך המייסר של לגלות שהעולם זה לא מה שמכרו לנו כשהיינו צעירים מדי בשביל לראות סרטים של פיקסאר.

דוקטר היה מעורב בשנים האחרונות בכתיבה של "וול אי" ו"למעלה". מוקדם יותר בקריירה הפיקסארית שלו הוא ביים את "מפלצות בע"מ". "הקול בראש" הוא העבודה הטובה ביותר שלו, ובהפרש ניכר: הכנות שבה מטפל דוקטר בתהליכים שעוברים על ריילי, הסירוב שלו לפזר זיגוג סוכר על החרא שהחיים יודעים להגיש, יוצרים סרט – אנימציה, אני מזכיר, של פיקסאר, אני מזכיר – שמכה בבטן לפחות באותה תדירות שהוא לוחץ על הכפתור של הצחוק.

אגב הצחוק, זאת כנראה החולייה החלשה של "הקול בראש". לא הבדיחות המתוסרטות – אלה נוגעות בשמיים – אלא הניסיונות הספוראדיים של דוקטר להקליל את האווירה במעט סלפסטיק, על פי רוב בהשתתפותם של כעס ופחד. אלה הקטעים היחידים בסרט שלא עובדים באופן גורף, שפשוט לא שייכים לעולם הזה. קטעי הסלפסטיק הם גם היחידים שניכרת בהם פנייה לילדים רכים יותר מהרכה האישית שלי, ותכף אחזור לזה ביג טיים.

היינו בבעיות, והשנייה של "הקול בראש" היא דמויות שלא הולכות לשום מקום. זה נכון בעיקר לגבי פחד, גועל וכעס, אם כי האחרון מקבל פטור מפיתוח מטעם שהוא פשוט עד כדי כך מצחיק. השניים האחרים לא ממש מצחיקים ובכלל לא מתפתחים, שזה כמעט חטא בסרט על התבגרות. על שינוי. גם בהיבט הקולנועי אין כאן יותר מדי כתרים לקשור – שום הברקה מסדר הגודל של ציורי הטעמים ב"רטטוי", נניח – אבל הכתיבה כל כך משוכללת שהיא לגמרי מפצה על זה. תראו את המוחות האחרים שהסרט הזה מבקר בהם ואני בטוח שתסכימו.

חשבתי על זה הרבה מאז שהאורות עלו, והגעתי למסקנה שאלו שלוש הבעיות המהותיות היחידות של "הקול בראש": סלפסטיק מיותר, שתיים וחצי דמויות בניוטרל והיעדר ממד של ספקטקל. מול זה אני מעמיד 94 דקות של סיפור כל כך סוחף ותובנות כל כך מדויקות על האופן שבו אנחנו מרגישים וזוכרים דברים ששלוש סצנות בתפזורת גרמו לי לבכות. הראשונה היא אפילו לא ספוילר, אז לא אכפת לי לגלות שמדובר בהחלקה על הקרח שמבצעות במקביל ג'וי וריילי, כלומר הזיכרון שלה.

לא בפעם הראשונה, דוקטר פשוט קולע כאן בול אל מהותה של הנוסטלגיה. לא בפעם האחרונה, זה משהו שלא הצלחתי לעמוד בו מרוב צער ויופי.

גם רונה לא עמדה בזה. היא לא אחת שתבכה בסרט, הגיבורה הקטנה שלי, אבל היה לה עצוב. נורא נורא עצוב. היא צחקה בכל המקומות הנכונים, ואני חושב שהיא עוד תזכור את "הקול בראש" בחיבה גדולה יותר מכפי שהיא מדברת עליו עכשיו, אבל עכשיו היא מדברת עליו במונחים של סמי־טראומה. זה סרט מלא לב, אבל זה לא אומר שהוא מלא ברחמים. והשטוזה הזאת, המעבר מסרטי ילדים שבהם הכל תמיד בא על מקומו בשלום לסרט שכל הקטע שלו הוא שבחיים האמיתיים זה לא עובד ככה, הייתה לה קשה מדי. כואבת מדי.

כשהייתי בדיוק בגיל של רונה, אבא שלי לקח אותי לקולנוע "אסתר" כדי לראות את "המקצוען" עם ז'אן פול בלמונדו. והנה אובר־ספוילר אם במקרה יתחשק לכם לצפות בסרט אקשן צרפתי מ־1981: בלמונדו מת בסוף. חוטף צרור שגרם לי לעשות לאבא שלי ברוגז רבתי כי מה אתה לוקח אותי לסרט עצוב, ועל הדרך מסדר לפסקול מאת אניו מוריקונה מקום בנצח (נו, הפסקול הזה:)

בחזרה לפיקסאר, יצא לי לבקר שם בדיוק בשלהי תקופת הילדים שלה, שנת 2006. החברה בדיוק נמכרה ל"אפל" תמורת 7.5 מיליארד דולר, אנשים הסתובבו בדשא המוריק בחיוך אפילו יותר גדול מזה שיש ברגיל לאנשים שעובדים במקום עם דשא מוריק, ואותנו העיתונאים הושיבו לראות את "מכוניות". אחר כך, בראיון־שולחן־עגול עם ג'ון לאסטר – כן, אותו אחד שבדיוק פגשתם אצל קמינר – שאלתי את הבוס הגדול של פיקסאר מתי הוחלט שהפעם הם לא יעשו קומדיה לילדים אלא דרמה למבוגרים. הוא ממש התבאס עליי. זאת לא דרמה והיא לא למבוגרים, אמר לאסטר, ואני ציינתי בפני עצמי שאולי "מכוניות" הוא פשוט סרט ילדים לא טוב.

אבל זה לא מה שהוא היה, אלא סרט לילדים שעשו אנשים ששכחו מה זה להיות ילדים. אולי בגלל שפיקסאר היא יחידה סגורה שלא מקבלת תסריטים מבחוץ, ומכאן שהסרטים שלה נידונים להתבגר עם עובדיה. אולי מפני שהשוק של סרטי הילדים מוצף בתחרות, ובאנימציה למתבגרים צעירים יש לפיקסאר כמעט בלעדיות. תהא הסיבה אשר תהיה, צינית או פרקטית או פשוט כרונולוגית, פיקסאר באמת לא זוכרים את הילדים. הכי נמוך שהם מגיעים זה מתבגרים.

אז "הקול בראש" הוא הסרט העצוב הראשון בחייה הקולנועיים של בתי. לא עצוב־לרגע כמו "במבי"; עצוב־שיברון־לב, כמו "המקצוען". אני שמח שהיא ראתה אותו, אבל חושב ביני ובינה – ואז שוב ביני וביניכם – שהחדש של פיקסאר צריך להיות מופץ עם סוג חדש לגמרי של אזהרת צנזורה: מוגבל לילדים שכבר מזמן יכולים לקרוא תרגום. או שאולי לא מוגבל, אבל בהחלט מומלץ, מגיל כמעט 12 ומעלה. מהגיל של ריילי. לא של רונה.

פורסם בפנאי פלוס, 18.6.15

פתאום נהיה קיץ

"אני אומרת לך, זה כמו לחוות מחדש את הבחירות"

"אני אומרת לך, זה כמו לחוות מחדש את הבחירות"

יש לי חברים שלא סולחים ל"איש הפלדה" על סעיף בגידה באתוס הסופרמני. לשיטתם, הקליימקס של הסרט הזה – זוכרים, קרב־רב שמשמיד חצי ניו יורק? – מנוגד לכל מה שסופרמן מייצג, כי איש הפלדה היה עושה הכל כדי שהקרב ייערך רחוק ככל האפשר מאיזושהי עיר אנושית. גם אני לא סולח ל"איש הפלדה", אבל על סעיף אחר לגמרי: הוא לא היה מלהיב. סופרמן יכול מצדי לשבור באופן אישי את המפרקות של כל אחד ואחד מתושבי ניו יורק, אבל אסור לו לא להלהיב.

נזכרתי בקטסטרופה ההיא בערך שליש לתוך "עולם היורה", כשמצאתי את עצמי ממלמל לעצמי שבוא'נה, הסרט הזה מלהיב. זאת לא מילה שהעליתי בדעתי שאעלה בדעתי במהלכו, לא אחרי הטריילרים המבאסים ולא אחרי שני הסרטים האחרונים בסדרה: "העולם האבוד" היה אחד מסרטי הקיץ הלא־מלהיבים היחידים בקריירת הבימוי של סטיבן ספילברג, ו"פארק היורה 3" – ובכן, נראה אתכם נזכרים ולו ברגע אחד מתוכו. ואותו עוד ביים ג'ו ג'ונסטון, שגדל ב־ILM של ג'ורג' לוקאס, יצר אפקטים מיוחדים לסרטים של ספילברג ומכיר את הראש של המאסטר. 14 שנה אחרי ההמשכון החלבי של ג'ונסטון, מה הסיכוי של קולין טרבורו הכמעט אלמוני לעשות פארק יורה מלהיב?

טרבורו עשה לעצמו שם ב־Safety Not Guaranteed, אינדי־מד"ב קטן שהרבה אנשים עפו עליו ב־2012. אני לא עפתי, אבל אנשי חברת ההפקה Legendary עשו עם טרבורו בדיוק מה שעשו לפניו עם גארת אדוארדס, שהוקפץ היישר מהאינדי Monsters אל "גודזילה" עתיר התקציב. וזה כמובן עשה אותי עוד יותר פסימי לגבי "עולם היורה", כי "גודזילה" של אדוארדס היה בעיניי בינוני במקרה הטוב – וזה מבמאי שאת האינדי־מד"ב שלו דווקא כן אהבתי. אז שוב, מה כבר ייצא מטרבורו?

סרט הקיץ האולטימטיבי, זה מה. ג'וי רייד בן 124 דקות שנשען על הפרמיס הכי פשוט והכי נכון לפרנצ'ייז הזה: מה אם פארק היורה עובד ומתפקד כבר עשור? ומה אם דינוזאורים הם כבר לא כזה גליק, אז תאגיד "אינג'ן" מחליט להשביח אותם גנטית ולייצר מפלצות?

"עולם היורה" מלהיב פעמיים: בשליש הראשון הוא מייצר תחושה מושלמת של "פאק, אני רוצה להיות בפארק הזה", ואז הוא מלהיב שוב כשהעניינים יוצרים משליטה, כי הפעם יש לנו סיטואציה שונה משטיק הדינוזאור־אחרי־בנאדם. גם מפני שיש פה משהו גדול ומפחיד יותר מדינוזאור, וגם בגלל שכמה מדמויות המשנה היותר מעניינות הן עדר קטן של ולוסירפטורים שעברו אילוף ויכולים לשמש צבא קטן ונאמן לבני האדם. או שמא?

גם על הדמויות הראשיות לא תשמעו אותי מתלונן. כריס פראט נהדר בתור מאלף הדינוזאורים והמצפון של הסרט; ברייס דאלאס הווארד עושה את המיטב מתפקיד של מנהלת קפוצת תחת שמארחת את האחיינים הצעירים שלה בפארק דווקא כשהכל מתחרבן; והילדים טיי סימפקינס וניק רובינסון (בחייאת, צפו ב־The Kings of Summer בכיכובו) אשכרה נוגעים ללב. יש כאן אמנם מסר בעייתי סביב הדמות של הווארד – "תראי מה קרה כשהיית עסוקה עם הקריירה שלך במקום לעשות כמו אישה ולהיות עם הילדים!" – אבל מצד שני יש רגע שבו הדמות שלה יוצאת כזאת קיק־אס שזה איכשהו מתקזז.

אז הסיפור עובד, וזה קרדיט לכתיבה, אבל מה שהכי מרשים ב"עולם היורה" הוא הכבוד העצום שלו ל"פארק היורה". זה כאילו שטרבורו, ואיתו כל מי שמעורב בהפקה הזאת, למד פריים אחרי פריים ושורה אחרי שורה את המקור, עד שפוצחו גם הקולנוע שלו וגם הקטע שלו. המהות. סרטו של ספילברג היה על שליטה, על אי היכולת של האדם להכניע את הכאוס; סרטו של טרבורו לוקח את התמה הזאת ועושה עליה מה ששחקני פוקר קוראים רייז. במובנים רבים זה בעצם ה"פארק היורה 2" שמעולם לא קיבלנו – לא רק סרט הקיץ המושלם, אלא גם ההמשכון האידיאלי. מי ידע?

חברים, חברות, ילדים, ילדות (בת התשע שלי מצטרפת לקריאה האחרונה הזאת): בואו ל"עולם היורה". קולין טרבורו הקים אחלה מתקן, וכולכם מספיק גבוהים בשביל לעלות.

פורסם בפנאי פלוס, 11.6.15

שירי חרפת כיבוש*

"תראו מה פלאפון נתנו לי בתור מכשיר חלופי"

"תראו מה פלאפון נתנו לי בתור מכשיר חלופי"

הרבה עשייה דוקומנטרית יש בישראל, ומעט מאוד עשייה דוקומנטרית מוקפדת. זה עניין מנטלי לא פחות משהוא תקציבי: חיסרון כיס לא יכול להסביר למה כל כך הרבה יצירות תיעודיות מקומיות מוותרות מראש על פריים שהוא פריים, תאורה שהיא תאורה, בעיקר תסריט שהוא תסריט. תחשבו על זה רגע: כמה מהדוקואים הישראליים שראיתם מסתמכים על קריין – על פי רוב הבמאי עצמו, מלא כוונה ונטול דיקציה – במקום לתסרט את הדברים כך שלא יהיה בו צורך? כמה יצירות אומרות לצופה "שמע, זה דוקו, אנחנו פשוט נשים את המצלמה על הכתף ונקווה לטוב"?

מכל הבחינות האלה, "שיח לוחמים: הסלילים הגנוזים" כמעט גרם לי למחוא כפיים. החל בעריכה (דניאל סיון), עבור בצילום (איתי רזיאל, אבנר שחף) וכלה בבימוי, סרטה של מור לושי הוא ההפך הגמור מכל האמור לעיל. מפגן של עשייה מחוושבת, מתוכננת ומהודקת, שיודעת לאן היא הולכת ומציגה נראטיב נהיר ואג'נדה מובהקת. אנחנו רואים וטרנים של מלחמת ששת הימים, מאזינים לקולות חיילים שהוקלטו ימים אחדים לאחר הניצחון ההוא; את ההקלטות אנחנו שומעים על רקע צילומים תקופתיים (שאני, לפחות, מעולם לא נחשפתי לרובם); וכחוט שני אנחנו עוברים מעת לעת לעיתונאי מרשת איי.בי.סי, שדיווחיו לאמריקה – בתקופת ההמתנה, תחת אש, בעת אופוריית הניצחון ולבסוף במחנה פליטים – מייתרים לחלוטין כל קריין שחוק ומאוס.

אמרתי אג'דנה, ואני רוצה להתעכב עליה לרגע. מכירים את האנשים שתובעים מעיתונאים להיות אובייקטיביים? אז הם סתומים. אין דבר כזה עיתונות אובייקטיבית, רק עיתונות הוגנת, ויצירה דוקומנטרית היא בהקשר הזה עיתונות לכל דבר. מור לושי באה להאיר צד ספציפי במורשת הקרב, והיא מכריזה על כך – בקולו של עמוס עוז, אבל זאת האג'נדה שלה בדיוק כמו שלו – מהרגע הראשון. כאמור, עיתונות הוגנת.

עוז הוא מיוזמי חוברת "שיח לוחמים" המקורית, שכתובית בתחילת הסרט מספרת לנו כי 70 אחוז מהחומרים שהוקלטו עבורה צונזרו ונחשפים כעת לראשונה. וכפי שאומר הסופר עצמו, מה שצונזר אז ונחשף כעת הוא האנטי־קונצנזוס. קולות של ייאוש בתוך האופוריה הגדולה. Uבגלל האספקט הזה שלו, "הסלילם הגנוזים" הוא מקרה אבוד מראש. סרט שמאלני מסריח, שלהערכתי יוציא מהצופים הממוקמים ימינה מהמרכז הרבה מאוד רעל. אפשר להבין אותם: יש כאן חבורה של גברים שהרגע היו שותפים לאחד הניצחונות הצבאיים הגדולים בהיסטוריה המודרנית, והם מזיינים את השכל על ערבים מסכנים ומקומות קדושים שאינם קדושים להם. סכין בגב האומה, עם סיבוב. אבל כמי שנמצא משמאל למרכז, התוכן של הסרט הזה ייאש אותי עד כדי כך שזה לגמרי התקזז עם האושר שהסבה לי העשייה שלו.

יצא לי להכיר את שמעון צבר ז"ל, שביוני 1967 פרסם את המשפט הבא: "כיבוש גורר אחריו שלטון זר, שלטון זר גורר אחריו התנגדות, התנגדות גוררת אחריה דיכוי, דיכוי גורר אחריו טרור וטרור נגדי". יצא לי להכיר את גם את סרבן המצפון הישראלי הראשון,  שלא אזכיר כאן את שמו כי הוא מסתובב בינינו, ובהלך הרוח הפוליטי הקיים לא הייתי רוצה להיות ההוא שסידר לו לינץ' רטרואקטיבי. חשבתי שזה הסתכם בשניים האלה, גיב אור טייק ישעיהו ליבוביץ'. אבל סרטה של לושי, בביטחון של סטירה בפרצוף, הוכיח לי שהיו הרבה יותר משלושה נביאים בעירנו. שגברים רבים חזרו מהמלחמה  ההיא בידיעה שהיה שם לא רק ניצחון אלא גם תבוסה איומה. תבוסה למי שאנחנו.

אני מצטער. באתם לקרוא ביקורת קולנוע ונפלתם על טור של גדעון לוי. אבל אם תצפו ב"שיח לוחמים" בראש פתוח, אולי גם בכם תכה האמת שמנוסחת שם במילים הפשוטות והחדות של ותיקי המלחמה אלישע ואמיתי שלם: כל זמן שאנחנו מחזיקים אחרים תחת כיבוש, לעולם לא נהיה עם חופשי בארצנו.

פורסם בפנאי פלוס, 4.6.15. אם הכותרת מוכרת לכם, זה כי היא כשם ספרו של שמעון צבר משנת 2000

 

יומן הגלימה האדומה

"מהר, לפני שההורים של עדולם יתחילו לחפור על אנתרופוסופיה!"

"מהר, לפני שההורים של עדולם יתחילו לחפור על אנתרופוסופיה!"

14 שנה לאחר מעשה טרור, ניין אילבן עדיין משפיע כהוגן על הקולנוע האמריקאי. מסרטי זומבים ועד סרטי אסונות, אספקטים של היום ההוא ממשיכים לחדור אל המדיום בתדירות כזאת שהשבוע יוצאים כאן שני סרטים שלא היו נעשים בלעדיו, או לפחות היו נעשים מאוד אחרת. השני הוא "חיסול ממוקד", אבל עליו אקשקש בהזדמנות אחרת. הראשון הוא "סאן אנדראס", תגובה ז'אנרית מאוחרת אך מובהקת לכל הקטע של בניינים נופלים ואנשים נמלטים.

דוויין ג'ונסון, האמן שבעבר נקרא דה רוק, הוא טייס מסוק חילוץ בשם ריי. כשאנחנו פוגשים אותו לראשונה, הוא יוצא גבר ומחלץ איזו מסכנה שהאדמה בלעה אותה ואת האוטו שלה. בתוך כך, פול ג'יאמטי הוא חוקר רעידות אדמה בשם לורנס. כשאנחנו פוגשים אותו, הוא בדיוק השלים את פיתוחה של מערכת לחיזוי רעשי אדמה. בצרוף מקרים לא מופרך בכלל, שנייה אחר כך, שבר סאן אנדראס – קו הגבול בין הלוח הטקטוני הפסיפי ועמיתו הצפון־אמריקאי, 1,300 ק"מ של צרות שמחכות לקרות – נותן את הבומבה שלו וקליפורניה מתחילה לשקשק.

זה צד אחד של "סאן אנדראס", הצד האסוני־לאומי. אלא שבערך מחצית מדקות המסך של הסרט מוקדשות לסיפור האישי של ריי ולאנלוגיה שקופה מאוד, כמעט גסה: רעידת האדמה מכה את טייס החילוץ בדיוק כשהסיסמוגרף מתחרפן גם מתחת לרגליים של משפחתו. אשתו (קרלה גוג'ינו) בדיוק שלחה לו מסמכי גירושים, הגם שהם עדיין אחוקים, ובתו (אלכסנדרה דדריו) עוד מעזה להסתדר לא רע עם מי שמסתמן כאביה החורג (יואן גרופורד). כשהבלגן מתחיל, הבת נמצאת בבניין של החורג דנן עם בחור אנגלי (הוגו ג'ונסטון־בורט) ואחיו הצעיר (ארט פרקינסון). האם החבר של אימא יגן עליה? האם האנגלי ההוא ייקח את הריזיקה של להתחיל עם הבת של דה רוק? והאם ריי יצליח לאחות בכוחות עצמו את השבר האישי והלאומי, מעשה סופרמן שמסובב לאחור את הזמן ואת העולם?

אני לא לגמרי צוחק בקשר לזה. סופרמן באמת מרחף מעל רגעים רבים ב"סאן אנדראס". הבולט מביניהם הוא ההתפרקות של סכר הובר, כמעט אחד־לאחד הסצנה האיקונית מתוך "סופרמן 1"; עצם הרעיון של קריסת השבר, כאן אסון טבע, היא בדיוק המזימה של לקס לותר באותו סרט; וכשתראו את דגל אמריקה אי שם בישורת האחרונה, נסו לא להיזכר בכריסטופר ריב כשהוא מחזיר את הכוכבים והפסים אל גג הבית הלבן בפינאלה של "סופרמן 2". אלא שנוכחותה המרומזת של הגלימה האדומה היא בעיניי פחות מחווה לאיש הפלדה ויותר חלק מהתגובה לפיגועי ה־11.9. זה חיפוש אחר גיבור, כל גיבור, שיעמיד את אמריקה מחדש על הרגליים. ללהק לזה את הסופר־הירו האולטימטיבי, הגנרי, נראה לגמרי מתבקש.

פחות מתבקש, בטח פחות צפוי, הוא הניסיון של הבמאי בראד פייטון לעשות מ"סאן אנדראס" סרט אסונות בדגש על סרט. לרקוח עלילה, לתפור אנלוגיות. זה מנוגד לחלוטין למדיניות הנוכחית של קיסר האסונות רולנד אמריך, שבעבר עוד השתעשע בניסיונות לכתוב אשכרה עלילה ("היום שאחרי מחר"), אבל בשנים האחרונות דבק במדיניות של "בואו פשוט נהרוס דברים באורח משביע רצון מבחינה ויזואלית" ("2012"). אלא שכוונות לחוד ותוצאות לחוד: העלילה הפשטנית והאנלוגיות המגושמות מכבידות על "סאן אנדראס" מלכתחילה, ובישורת האחרונה גורמות לו לקרוס יחד עם גורדי השחקים של סן פרנסיסקו.

הסרט הזה מתחיל לגמרי לא רע, נמשך בחינגת הרס מהנה מאוד ומסתיים בקול ענות שמאלץ. לא בדיוק משהו להמליץ עליו בפה מלא, אבל בסטנדרטים הנוכחיים של סרטי אסונות – סטנדרטים שנכתבו בקטשופ בסרטים של אמריך – זה לא רע.

פורסם בפנאי פלוס, 28.5.15