תגית: פנאי פלוס

בעודנו מברכים "שפטרנו": 7 דברים לזכותו של ג'ורג' לוקאס

צילום: Flickr.com/  Tom Simpson

צילום: Flickr.com / Tom Simpson

את הביקורת שלי על "הכוח מתעורר" אתם יכולים לקרוא באתר של בלייזר. מה שיבוא להלן הוא טקסט מתוך גיליון פנאי פלוס החדש שנכתב לפני שידעתי איך נראית "מלחמת הכוכבים" בלעדיו, אבל אני ניצב מאחורי כל מילה עם חרב אור ביד 

1) ג'ורג' לוקאס סיפק להוליווד סיבה להאמין בחומר מקורי. היקום של "מלחמת הכוכבים" מרתק אותנו כבר 38 שנים, שבעה סרטים, ארבע סדרות טלוויזיה מצוירות (השתיים שהספקתם לשכוח הן Droids ו־Ewoks משנות ה־80) וכאינסוף חוברות קומיקס, ספרים ומשחקי מחשב. כל זה ניזון לא מהגאונות של מחבר רבי מכר או אמן קומיקס מוכח, אלא מהרעיונות של ברנש יליד העיירה מודסטו, קליפורניה, בוגר החוג לקולנוע של USC. דגש על קולנוע.

לוקאס לא כתב ספרים ולא צייר קומיקס. הוא כתב סרטים, והתוצאה היא הדבר הכי קרוב למיתולוגיה שנוצר אי פעם בתוך הקולנוע. שנכתב למדיום הזה ולא עובד לתוכו. יש בזה לקח חשוב, לקח אופטימי אם אתה אוהב סרטים – וכמה חבל שהוא לא נלמד.

לוקאס ברא קולנוע טהור עם דלק לארבעה עשורים לפחות, והמסקנה מההצלחה של "מלחמת הכוכבים" – ושל "אינדיאנה ג'ונס", ו"בחזרה לעתיד", ו"אי.טי", או לדוגמה עדכנית יותר "אווטאר" – היא שהקולנוע יכול לשגשג ולהצליח ואפילו למכור צעצועים בלי להתבסס על הצלחה מוכחת במדיה אחרת. זה שהוליווד לא הבינה את זה, זאת לא אשמתו של ג'ורג' לוקאס.

star-wars-new-hope-coaster

2) והוא תפס ראשון שהטרילוגיה המקורית נהייתה שלושה סרטים תקופתיים. לפני שנה וחצי ניסיתי על הבת שלי את "מלחמת הכוכבים" המקורי. היא השתעממה עד כאב, ואני נוכחתי לגלות – עם ובלי קשר לתגובה המנומנת שלה – שהגיל קפץ לי על הסאגה.

אני לא מתכוון להגן על כל השינויים־בדיעבד שלוקאס הכניס לסרטים של עצמו, אבל כבר שנה וחצי אני לא מאשים אותו על עצם ההתעסקות במה שמעריצים רבים רואים כקודש הקודשים. הטרילוגיה המקורית נראית היום מיושנת, איטית, וכוחם של רוב האפקטים אינו יפה כבר יותר מעשור. לוקאס בסך הכל ניסה לעדכן את שלושת הסרטים הראשונים כך שיספקו חוויית צפייה סבירה לצופים ילידי המילניום השלישי.

אם אתם ותיקי "מלחמת הכוכבים", אולי אתם זוכרים את שברון הלב שחווינו כשהסרטים הישנים יצאו ב־VHS והתברר שסביב כל חללית במעופה ניתן לראות את ה־Garbage Matte, שכבה מצוירת־ביד שאנשי האפקטים השתמשו בה כדי להסתיר אלמנטים לא רצויים; היא הייתה בלתי נראית בהקרנות פילם, אבל בווידאו ראינו אותה פתאום, מין הילה מרצדת ומבאסת שהחריבה את קרבות החלל. העובדה שהיא נעלמה מהגירסאות הביתיות המעודכנות היא רק חלק קטן מרשימה שלמה של שדרוגים שאלמלא נעשו, סרטי "מלחמת הכוכבים" המקוריים היו נראים היום כמו "עשרת הדברות".

return01

3) ו"שובו של הג'די". הפעם הראשונה שאנשים תהו כמה שילם השטן ללוקאס על הזכויות לנשמה שלו הייתה מול האיווקים – זוכרים, הדובוני אכפת לי האלה? – ב"שובו של הג'די". מול הפעם הראשונה ש"מלחמת הכוכבים" חשפה את הסאבטקסט של "באנו למכור צעצועים".

"שובו של הג'די" היה המלחמת הכוכבים הראשון שלי, ואולי אני מגזים בלזכור לו חסד נעוריי ונעוריו, אבל לא מזמן צפיתי בו מחדש, ותקשיבו – זה אחלה סרט. אז בסדר, גם אני לא מת הדובונים ההם. אבל ההתרחשויות בארמון של ג'אבה, המוות של יודה והקליימקס כולו הם בשר מבשרה של "מלחמת הכוכבים". מהרגעים הטובים ביותר והיצירתיים ביותר שלה. אז סתמו כבר לגבי הסרט הזה.

4) ומרדף הפודים ב"אימת הפאנטום". ברור, הסרט הראשון בטרילוגיה הראשונה נולד בחטא. קשה מאוד לסנגר על רוב מוחלט של ההחלטות שלקח לוקאס בסיבוב הזה, בראש ובראשונה ההחלטה לביים בעצמו אחרי שלא אמר "אקשן" 22 שנה (להזכירכם, הוא הפיק ולא ביים את "האימפריה מכה שנית" ו"שובו של הג'די"). אבל מרוץ הפודים – והסיקוונס הנפלא שקודם לו, כשאנחנו פשוט שומעים את מגוון הצלילים המטורללים שעושים המנועים של הכלים המאולתרים האלה – הוא שוב התמצית של "מלחמת הכוכבים".

אחד החידושים הכי גדולים של לוקאס היה הרעיון של יקום משומש, מטונף, בניגוד ליקומים החדשים־דנדשים שאפיינו את רוב סרטי החלל עד שנות ה־70. סצנת הפודים עטופה אמנם בסרט מחורבן, אבל היא דוגמה ומופת לניצחון הקונספציה של לוקאס.

Attack-of-the-Clones-1

5) וסצנת פרוץ המלחמה ב"מתקפת המשובטים". "איפה הוא משיג את כל הצעצועים הנפלאים האלה". זוכרים, ג'ק ניקולסון/ הג'וקר על מייקל קיטון/ באטמן? אז דבר אחד שלא תיקחו מלוקאס זה ארגז הצעצועים.

כש"מתקפת המשובטים" מתקרב לקיצו, אחרי כל הדיאלוגים האיומים וכל המפלים האיטלקיים הלא קשורים, סאגת "מלחמת הכוכבים" מראה לנו סופסוף את מלחמות המשובטים שסיפרו לנו עליהן כבר ב־1977. הסצנה הזאת – ערימה אדירה של כלי משחית שיוצאים לקרב – היא מרגעי השיא של הסאגה כולה בכל הנוגע ליצירתיות של העוסקים במלאכת האפקטים המיוחדים.

כשג'ורג' לוקאס היה בן 17, הוא הפך לטכנאי רכב ונהג־משנה של נהג מרוצים בשם אלן גרנט. תאונה שעבר לוקאס עם הרכב הפרטי שלו עצרה את הרומן שניהל עם עולם הנהיגה המקצוענית, אבל הטאץ' של המכונאי זה משהו שנשאר איתו. את רואה כל מכונה ב"מלחמת הכוכבים" ומיד תופס מה היא עושה ואיך היא עושה את זה; זאת גאונות שאני באופן אישי מעריץ, וזה קטע שהיא מציגה את עצמה באופן מיטבי דווקא בפרק הביי־פאר הכי גרוע של הסאגה.

6) וכמעט כל מה שקשור ל"נקמת הסית'". תורידו את סצנות החלום ואת הקרב סקיווקר/ קנובי עם כל האש המזויפת הזאת, וקיבלתם וואחד סרט "מלחמת הכוכבים". במילים אחרות, שווה לראות משהו כמו שליש מדקות המסך של הטרילוגיה שהושמצה בידי עולם ומלואו ואני בתוכו. תגידו לי שזאת לא נקודה לזכותו של ג'ורג' לוקאס.

7) וחוץ מזה האיש מכר בזמן, ומכר לקונה הנכון. לוקאס הבין יותר טוב מכולנו שהוא הפך לנטל על המותג שלו, והייתי אומר על ההחלטה שלו להיפרד מ"מלחמת הכוכבים" שהיא נאצלת אלמלא היו מעורבים בזה ארבעה מיליארד דולר. על כל פנים, צריך גם לדעת למי למכור. והעכבר היה ללא ספק הקונה הרצוי.

דיסני הוא האולפן היחיד בהוליווד שלא נשלט בידי תאגיד; שהוא התאגיד עצמו. כמו ש"מלחמת הכוכבים" היא קולנוע שנולד מתוך הקולנוע, ככה בדיסני יושבים מנהלים שמנהלים סרטים (ופארקי שעשועים, וצעצועים. ציניות בצד, הרי גם זה חלק מהדיל עם "מלחמת הכוכבים"). האולפן הזה תמיד ידע לייצר בידור לכל המשפחה ברמה גבוהה, לרבות במובן הטכנולוגי. ג'ורג' לוקאס לא יכול היה להעביר את ארגז הצעצועים שלו למשמורת במקום טוב יותר.

היורד למטה

afterthought (4)

"קפוץ, קפוץ אם אתה גבר"

סרטים כמו "היורד למעלה" גורמים לי לחשוב – והשונאים יגידו, גורמים לי להבין – שאני במקצוע הלא נכון. אתן לכם את התקציר, זה יחדד את הנקודה: גבר צעיר (איתי טיראן) יורד ברגל מראש הכרמל כל הדרך אל נמל חיפה, שם מחכה לו אונייה שאמורה לקחת אותו הרחק מכאן. בו בזמן, גבר מבוגר יותר (אורי קלאוזנר) עושה את הדרך בכיוון בהפוך – מהעיר התחתית אל הפסגה – בחיפוש אחר עגיל שאבד לאשתו. עכשיו, אני לא חוסך מכם פרטי עלילה על מנת לקצר או מסתיר מידע מחשש ספוילר; זה "היורד למעלה". סיפור בלי התחלה ובמובנים רבים גם בלי סוף, אמצע שנמשך 105 דקות וממש קורא לפענוח, כי על פניו אין בו כלום. והנה אנחנו מגיעים לבעיה שלי.

כדי ליהנות מ"היורד למעלה" צריך להתחיל לנתח אותו בזמן אמת. לקמט את מצח ולגלגל גלגלים. האם זה סיפור של התרסקות אל התחתית מול סיפור של עלייה מתוך הנשייה? זה איכשהו מסתדר, כי עם הדקות אנחנו לומדים להכיר יותר צדדים לא סימפטיים באישיותו ובמצבו של הצעיר/ יורד, ומוצאים יותר סיבות להיות בעד המבוגר/ עולה. אבל רגע – שני הסיפורים האלה מסתיימים לא בתמונת מראה הדדית אלא בערך באותה נקודה, קרי התבוננות כנה של גבר באמיתות הלא נעימות של חייו. ואם ככה, למה זה עולה וזה יורד? וכששני הגברים נפגשים בערך באמצע הסרט ואנחנו למדים שיש ביניהם היכרות מוקדמת – אז מה, זה סיפור ספציפי על דמויות ספציפיות? לא אלגוריה על הגאיות והעמקים של החיים?

כל השאלות האלה הציקו לי בזמן אמת, תוך כדי צפייה, ולא מצאתי תשובות מספקות. זה נובע משתי מכשלות – אחת שלי ואחת של הבמאי־תסריטאי אלעד קידן. המכשלה שלי היא שאני לא טוב בלקרוא סרטים. אתם יודעים: יש מבקרי קולנוע שקוראים סרטים כמו טקסטים ספרותיים, שהדבר הראשון שהם עושים זה לחפש את המשמעות של הדברים. מבקרי קולנוע כאלה תמיד מדהימים אותי בהתלהבות שבה הם מהנדסים לאחור ומפשפשים ומוצאים בסרט – כמעט כל סרט – סמלים, דימויים, כוונות. אני כאמור גרוע בזה, ולמזלי (ומזלכם, אני מניח) גם לא נוטה לזה. הכל אצלי מחווט ל"איך", לעשייה. לא ל"מה" ובטח שלא ל"למה". כדי שאיענה לקריאה של סרט לפיענוח, צריך להיות בו משהו שיעבוד עליי. שיסחוף אותי החוצה מהנטייה הטבעית לא לשבור את הראש – העלילה, העשייה הקולנועית או טובים השניים. ופה אנחנו מגיעים לבעיה של אלעד קידן.

"היורד למעלה" הוא סרט ביכורים, וככזה אני שמח למצוא בו יומרה. יומרה זה דבר טוב, אנדר־רייטד, מושמץ שלא בצדק. אבל יומרה מהסוג של קידן, יומרת "אני קולנוע ללא נראטיב מובהק, בואו לפענח אותי", חייבת לבוא עם כיסוי מהצד השני. מהצד של הקולנוע. והקולנוע של קידן, אני מצטער לומר, פשוט משעמם. המראה שלו חסר ייחוד (וזה מוזר עם צלם ותיק ומוכשר כמו ירון שרף, בוגר "בית לחם", "הערת שוליים", ו"אפס ביחסי אנוש"); על הברקות עריכה או סתם קצב סביר אין בכלל מה לדבר (וגם זה מוזר עם עורך ותיק ומוכשר כמו אריק להב ליבוביץ' – "שש פעמים" ושוב "אפס ביחסי אנוש'").

בעשייה של "היורד למעלה" אין טיפה מהאחרוּת של הסיפור שלו, והאפקט של זה עליי כצופה וכמבקר הוא שלילי פעמיים: ראשית, כבר אמרתי – לרגע לא התעורר בי רצון לפצח את הקוד של הסרט. שנית, וחמורה יותר: בסופה של הקרנה לא הצלחתי להחליט אם קידן ניחן בדרך מוזרה ומיוחדת לספר סיפור, והקולנוע שלו פשוט מפגר קצת אחרי הצד הזה שלו – או שהאין־עלילה של "היורד למעלה" מעיד פשוט על כך שהוא לא יודע לספר סיפור. אולי, חשבתי, הוא ניסה בכלל לגולל כאן משהו לגמרי קוהרנטי. משהו עם התחלה וסוף.

כמה הבלחות של הומור ומשחק קטן וטוב של טיראן מונעות מסרטו של קידן להיות התשה גמורה, אבל בינינו, ייחלתי שזה ייגמר. שהיורד יירד והעולה יעלה ומבקרי קולנוע אחרים יסבירו לי מה לעזאזל כל זה אומר.

פורסם בפנאי פלוס, 10.12.15

לכבוד חמאת, חמאת בוטנים

"אני הולך לעשות דברים ימי־בינמיים לתחת של החתול הזה"

"אני הולך לעשות דברים ימי־בינמיים לתחת של החתול הזה"

ב"אחוות הטבעת" יש תלונה נהדרת של בילבו באגינס על פגעי הגיל, גירסה מקוצרת של המקור הטולקיני: "אני מרגיש דק, כאילו מתוח", אומר ההוביט לגנדלף, "כמו חמאה שנמרחה על יותר מדי לחם". זה תיאור מדויק להפליא של נזקי השנים, אבל אני נדרש אליו עכשיו מפני שהוא תיאור לא פחות מדויק של "סנופי וצ'רלי בראון: פינאטס הסרט".

צ'רלי בראון, הלא יוצלח הנצחי, מתאהב בנערה החדשה בכיתה ועושה הכל כדי לזכות בתשומת הלב שלה. זה לא תקציר העלילה: זאת העלילה כולה. 88 דקות סרט, והן יושבות על סיפור שמחזיק במקרה הטוב עלילת משנה בפרק נתון של סיטקום. ניכר בתסריט מאת קורנליוס אוליאנו ובראיין וקרייג שולץ (הבנים של יוצר "פינאטס", צ'רלס שולץ המנוח) שנעשה כאן ניסיון לשמר את הרוח המקורית של "פינאטס", לא להכביד על על מה שנולד כקומיק־סטריפ עם כתיבת מורכבת מדי. זה כמעט נאצל, וזה בהחלט יכול לעבוד – ראו "שון כבשון" הנהדר, שכל הקטע שלו זה מינימליזם (רבאק, מילה אחת לא נאמרת בסרט הזה). אבל זה לא עובד אצל הבמאי סטיב מרטינו.

"סנופי וצ'רלי בראון" הוא הפקה של אולפני בלו סקיי, מה שנקרא "בית היוצר" של "עידן הקרח". מרטינו ביים את הפרק הרביעי בסדרה ההולכת ומידרדרת הזאת, ונראה שהמחלה שלה הדביקה גם את הסרט הנוכחי. "הורור ואקום" קוראים לזה באמנות פלסטית. אימת הריק.

ההמשכונים של "עידן הקרח" נעשו בלתי נסבלים בגלל התרופה האוטומטית שלהם לנפילות אנרגיה: בואו נכניס עוד קטע עם הסנאי. זה עבד בסרט הראשון, שנהנה מסיפור פשוט וטוב, על תקן הרפייה קומית; בסרטי ההמשך זה נראה כאילו העלילה היא רק תירוץ, רק זמן שצריך להעביר עד שהסנאי יחזור. ב"סנופי וצ'רלי בראון" אין סנאי, אבל כל הדמויות בסרט הזה – צ'רלי בראון עצמו, כמובן סנופי, ובעצם כל דמויות המשנה הפינאטסיות – מקבלות את רגע הסנאי שלהן. את סיקוונס הסלפסטיק הלא־קשור־לכלום שאמור להצחיק אותנו כפיצוי על היעדרה של חמאה עלילתית.

הייתי מוכן לחיות עם הדיל הזה בשלום אם הקטעים המצחיקים היו מצחיקים, אבל הם הרגישו לי מתאמצים. טרחניים. במיוחד אמורים הדברים לגבי ההחלטה לחזור שוב ושוב אל מה שמתרחש בדמיונו של סנופי, מין סרט אקשן/ מלודרמה תקופתית שלכאורה מהדהד את האהבה הנזכבת של צ'רלי לילדה החדשה, אבל תכלס מריח כולו מ"מה, היינו חייבים לעבות את הדמות של סנופי" (ואפרופו הילדה החדשה, אפילו רדאר הסקסיזם החלוד שלי צפצף מול דמות שהמאפיינים היחידים שלה הם "ג'ינג'ית" ו"יפה"). בסיכומה של חווייה, השילוב של אנימציית תלת ממד עם הבעות פנים דו־ממדיות הוא הדבר היחיד שנחקק אצלי כמשהו מיוחד, יוצא דופן, בסרט הזה.

מצד שני, וצד משמעותי, אני רחוק מלהיות קהל היעד של "צ'רלי בראון וסנופי". כהרגלי בסרטים כאלה הבאתי קהל יעד מהבית, ושלא כהרגלנו יצא שאני והיא ראינו שני סרטים שונים לחלוטין. איפה שאני השתעממתי, היא הייתה מרותקת. איפה שאני פיהקתי, בת החמישה־לעשר צחקה. "זה מתאר נורא יפה את מה שקורה לילדים כל הזמן", היא אמרה בדרך לאוטו. "הרבה בנות מתאהבות בבנים ולא יודעות איך להגיד להם את זה, אז ברור שזה קורה גם לבנים. וזה יפה שעם הזמן לומדים לראות את התכונות הטובות של צ'רלי בראון. מאוד מרגש".

כשחלקתי איתה את שיממוני, הבת שלי גרמה לי להרהר שוב במשפט ההוא של בילבו, ובפעם בהקשרו המקורי. "אני לא חושבת שמבוגרים צריכים לשפוט דברים שקשורים לילדים", אמרה ר' קמרלינג בחניון של יס פלאנט ראשל"צ. "נגיד, אתה זוכר שראינו באחד הפארקים של דיסני את הפסל של סינדרלה מרכינה ראש? אז מבוגרים שרואים אותו תמיד חושבים שזה כי היא עצובה. רק ילדים שמים לב שבעצם סינדרלה מחייכת".

וואו ר'. יופי של דרך לגרום לאבא שלך להרגיש כמו מעט מדי חמאה על יותר מדי לחם. אבל רק כדי לאזן אותך, יא אובר־חוכמית, יכול להיות שילדים רואים את החיוך של סינדרלה רק כי הם משמעותית יותר נמוכים.

פורסם בפנאי פלוס, 3.12.15

היה כבר? אז מה

"לא ילד, זה לא חלום רע, אתה באמת בידיים של בנט"

"לא ילד, זה לא חלום רע, אתה באמת בידיים של בנט"

צריך להיות עיוור לגמרי או צעיר לגמרי כדי לא להבחין במחוות של "אבוללה" ל"אי.טי". בעצם אני מנומס מדי: הסף־גניבות מ"אי.טי". במהלכי עלילה, בשוטים, לפעמים במשפטים שלמים. הייתי אמור לבטל את סרטו של יוני גבע בנחרת בוז על עצם היומרה לזנב בקודש הקודשים שהוא "אי.טי", אבל הפלא וסרט, לא נחרתי ולא בזתי אלא התרגשתי וצחקתי ובסוף גם בכיתי. יש פה מוסר השכל; אולי אפילו כמה השכלים.

אדם (יואב סעידיאן רוזנברג) הוא ילד בן 10 שמתמודד עם מות אחיו הבכור כשמפלץ שחור ומסתורי מופיע בביתו. אנחנו למדים שיחידה משטרתית בפיקודו של אחד שלומי (עודד לאופולד) מחפשת את המפלץ, אבל דווקא השרת הערבי מבית הספר של אדם (מכרם חורי) יודע מי זה ומה זה: אבולֶלֶה. שד הלילה של המיתולוגיה הירושלמית (עידן ברקאי בסיוע אנימציית מחשב).

כשגיבורנו מוצא דרך לתקשר עם אבוללה, העלילה מתעבה: אדם מתיישב על הכוונת של מורה (רותם קינן) שזומם לסלק אותו מבית הספר, חברתו ללימודים תמר (בר מינאלי) הופכת לאשת סודו, ואילו ההורים שלו (מיכה סלקטר ונתי קלוגר) לא יודעים מה קודם – להתמודד עם אבדן הבן המנוח או עם הצרות שעושה הבן החי.

אם אתם זוכרים את "אי.טי", קל לזהות את המוטיבים הדומים: המפלצת־שאינה־מפלצת, לרבות הרפרוף המשועשע סביב שאלת ה"אולי רק ילדים יכולים לראות אותה"; הטראומה המשפחתית (גירושים במקור, שכול במחווה); נציגי הממסד שתופסים את הסיטואציה כאיום גם כשהיא לא; ולמיטיבי לכת, המרדף שבו שואלת תמר למה אבוללה לא גורם למכונית לעופף ונענית שהלו, זאת המציאות פה – אחד־לאחד דיאלוג ה"זאת המציאות, גרג" מ"אי.טי".

למה זה לא מפריע לי, עם כל האובססיה בת 33 השנים שלי ל"אי.טי"? איך זה שיוני גבע מצליח ליצור מחווה על גבול הפלגיאט ועדיין לצאת מזה עם סרט הרבה יותר שלם – והרבה יותר נוגע ללב – ממחוות הספילברג חסרת הבושה האחרונה שראינו, "סופר 8" של ג'יי.ג'יי אברמס? התשובה טמונה מבחינתי בעובדה שבסרט, ה"איך" תמיד מנצח את ה"מה".

כן, "אבוללה" הוא "אי.טי" עם מפלצת במקום חייזר ברמת המה. אבל ברמת האיך יש פה לב רחב־רחב, אמירות נבונות להפליא על פחדים ועל ילדות (וכפועל יוצא מכך גם על התבגרות), הומור נוכח ובריא, הופעות נהדרות של הילדים־גיבורים ושל חורי, עבודה מצוינת של העושים במלאכה (צל"שים לצלם גיורא ביח, לעורך עומר זייטמן ולמלחין חיים פרנק אילפמן), וכבונוס לא צפוי גם עבודת CGI מהטובות שראיתי. לא בסרט ישראלי: בכלל.

כל החוכמה באנימציית מחשב היא לדעת מה לא לעשות, איך לא לשבור את השעיית אי האמון; במאים מנוסים בהרבה מגבע, עם תקציבים שרואים את שלו ומוסיפים 100 מיליון, נופלים שוב ושוב איפה שהוא לא נופל לאחד חלקי 24 של השנייה. לראיה, הבת חמישה־לעשר שלי מפנטזת עכשיו על בובת אבוללה, וזה דור של צופים שאי אפשר לעבוד עליו בכל הנוגע לאמינות העשייה.

במאמר מוסגר, "אבוללה" הוא שיעור מאלף ביתרונו של המחסור. המפלצת כאן נוכחת פיזית על הסט, כלומר זה אכן ברקאי בתחפושת, ורק הבעות הפנים מיוצרות מפיקסלים. סביר להניח שאם התקציב של גבע היה הוליוודי, פתרון הביניים הזה אפילו לא היה עולה לדיון והמפלצת הייתה על טהרת ה־CGI – מה שהיה בוודאי פוגם בהופעות של השחקנים הצעירים, שלא היה להם מול מה לשחק, וספק אם היה נראה טוב יותר: דמויות אורגניות תמיד מועדות לפורענות דיגיטלית. אז הנה, משתלם להיות אביון.

טוב, אמרתי שיש פה יותר ממוסר השכל אחד. אלא שהחשוב מכולם סמוי מהעין, או לפחות מעיניים צעירות: הילדה הפרטית שלי לא הבינה שמכרם חורי מגלם ערבי. משפטים שלמים הוא אומר בשפת אימו, ובתי – שרק בשנה שעברה למדה ערבית בסיסית, אבל מעולם לא שמעה ערבית בחיים האמיתיים – לא זיהתה את זה. בתחילתו של "אבוללה" יוצר גבע הקבלה עדינה בין שד הלילה לשרת הערבי, בין הפחד שלנו מחיית החושך לחרדה שלנו מפני הבן־דוד. אלא שהמוטיב הזה, שמוטמע ממש בשם הסרט, מתמוסס לגמרי בישורת האחרונה. אם גבע היה הולך עם זה עד הסוף – אם מוסר ההשכל הסובלני שלו היה חודר אל צופים מהדור שלא ידע את יוסוף כי הדירו אותו ממרחב המחייה התרבותי שלו – "אבוללה" היה אשכרה סרט חשוב.

אבל אני לא חזיר. כמו שהוא, "אבוללה" הוא סרט נהדר. סרט שהסצנה הלפני אחרונה שלו הוציאה ממני וואחד בכי – מה עשית לי, יא מכרם! – ולסרטים שטוענים אותי ככה שהדמעות באות רק בסוף יש פינה מיוחדת בלבי. הנה היא, שם, ממש ליד הפינה שמתחילה לזהור באור אדום בכל פעם שמשהו מזכיר לי את אי.טי.

"אוי נו, עזבי שטויות, ילדים תמיד ממציאים דברים"

"אוי נו, עזבי שטויות, ילדים תמיד ממציאים דברים"

עוד 5 מחוות קולנועיות חסרות בושה שאין להן מה להתבייש

1) שבעת המופלאים, 1960. כולם יודעים שהמערבון הקלאסי של ג'ון סטרג'ס הוא הגירסה האמריקאית ל"שבעת הסמוראים", סרט ההרפתקאות של אקירה קורוסאווה מ־1954 – אלא שלא "הסמוראים" ולא קורוסאווה מקבלים איזשהו קרדיט ב"שבעת המופלאים". זה לכאורה מקטלג את סרטו של סטרג'ס כגניבה, אבל אם ככה, זה השוד המושלם: יול ברינר, אלי וולך, סטיב מקווין, צ'רלס ברונסון וג'יימס קובורן במערבון כביר שעומד לגמרי בזכות עצמו

2) 400 המלקות, 1959. סרטו של פרנסואה טריפו, הראשון שלו על הגיבור אנטואן דואנל, הוא יצירה תאומה־זהה ל"אפס בהתנהגות" של ז'אן ויגו (1933). בכל זאת, שני סרטים בשחור־לבן שעוקבים אחרי התבגרותו של נער צרפתי בפנימייה נוקשה. אלא שוויגו מת בגיל 29 לאחר שהשלים רק ארבעה סרטים, ומה שעשה טריפו נראה כמו המשך של מרוץ שליחים. ובכל מקרה, "400 המלקות" הוא בקלות מסרטי ההתבגרות הטובים בכל הזמנים

3) פרנטיק, 1988. תייר שמאבד את אשתו בעיר זרה בעקבות מקרה של טעות בזיהוי? סרטו של רומן פולנסקי הוא הכי היצ'קוק שאפשר. אם להיות ספציפי, הוא מזכיר במיוחד את "האיש שידע יותר מדי" (סרט מ־1934 שהיץ' עצמו עשה לו רימייק ב־56', ואפשר להחליט שבכך התיר את דמו). אבל זה שוב אותו סיפור של סרט שעומד בזכות עצמו: "פרנטיק" הוא מותחן נהדר עם הריסון פורד בכושר שיא ועמנואל סנייה בשיא היופי, אז למי אכפת

4) בעלים ונשים, 1992. בניגוד ל"אבק כוכבים", שבו גנב וודי אלן את "8 וחצי" של פליני ונענש בסרט מחורבן – טוב, למעט הסצנה שבה החייזרים מעדיפים את "הסרטים המוקדמים, המצחיקים שלך" – הגניבה שלו מ"תמונות מחיי נישואים" של ברגמן (1973) היא ממש התעלות. לא מזמן צפיתי מחדש בסרט הזה, שהופץ בשיא שערוריית אלן־מיה פארו, והוא היה ונותר פשוט נפלא. נו, אז העלילה שלו גנובה אחד לאחד מאיזה מאסטר שבדי. אז מה

5) זודיאק, 2007. כמה אהבתי את סרטו של דייויד פינצ'ר על חקירת הרציחות הסדרתיות, חקירה שהולכת ומפוררת את החיים האישיים והמקצועיים של העוסקים בה – וכמה אני עדיין אוהב אותו גם אחרי שצפיתי ב"זיכרונות מרצח" (2003) של בונג ג'ון־הו. כן, פינצ'ר לקח בהשאלה מהגאון הקוראיני ("אמא", "האורח") כמעט כל דבר אפשרי, אבל הוסיף את הטאץ' ואת הסטיות האישיות שלו ויצר את אחד הסרטים הגדולים של העשור הקודם

פורסם בפנאי פלוס, 3.12.15

 

הדינוזאור הטוב נו

max

"אוקיי, זהו, אני מסרס אותו"

אם אתה סרט שמתרחש במציאות שונה מזו שמחוץ לאולם הקולנוע – מחזמר או אופרת חלל, פנטזיה או אלגוריה – המשימה הראשונה שלך היא להגדיר את המציאות שלך. זה אומר לקבע כללים, כמו למשל "החיות מדברות אבל בני האדם לא מבינים אותם", וזה בעיקר עניין של לתחום את האפשרי כדי להגדיר את מה שלא. רוב הסרטים של דיסני ופיקסאר עושים את זה ממש בנונשלנטיות, אבל זה רחוק מלהיות פשוט. וכדי להבין עד כמה סבוך הקונץ הזה של בריאת עולם עם חוקיות משלו במחי אקספוזיציה, מספיק לראות סרט שנכשל במשימה הראשונית הזאת.

"הדינוזאור הטוב" שייך לז'אנר ההיסטוריה האלטרנטיבית: קח את ציר הזמן המוכר, שנה בו משהו וגלגל מחדש את הקוביות. במקרה דנן, האסטרואיד שהכחיד את הדינוזאורים לא מכחיד את הדינוזאורים. הם ממשיכים לפרות ולרבות ולמלא את הארץ. עכשיו אנחנו קופצים מאירוע האי־הכחדה "כמה מיליוני שנים" – כך הכתובית – ורואים איזה כדור ארץ זה עושה.

אז ככה: הדינוזאורים הם עדיין דינוזאורים ("לא לובשים בגדים או משהו כזה", כמאמר הצ'יף של פיקסאר ג'ון לאסטר בראיון שהעניק בעניין), אבל הם עובדי אדמה. אנחנו מתוודעים למשפחה ספציפית ברגע בקיעת שלושת הצאצים מהביצים, הבן באק והבת ליבי ואחריהם ארלו – אחיהם הקטן יותר פיזית, והמשמעותית פחות אמיץ.

כשאב המשפחה לא מצליח לנסוך בארלו את האומץ היאה לדינוזאור, הוא מטיל עליו משימה – ללכוד ולחסל את היצור שחומס את התבואה של המשפחה. אלא שהיצור הזה הוא מה שהוגדר ב"ספר הג'ונגל" כ"גור אדם", ולגיבורנו אין לב לחסל אותו. אז הוא משחרר אותו לחופשי, מה שמייצר תגובת שרשרת שבסופה מוצא את עצמו ארלו מנותק ממשפחתו. באופן צפוי, כדי לחזור הביתה הוא יצטרך לתקשר עם גור האדם. ובאופן תמוה, מהר מאוד אנחנו למדים שגור האדם אכן מתנהג כגור – אבל מה, של כלב. אם במקרה פספסנו את זה, הוא אפילו זוכה לכינוי הכל־כלבי "ספוט".

"אבא", לחשה בת החמישה־לעשר אחרי קצת יותר משליש סרט, "זה לא הגיוני. אם עברו מיליוני שנים, למה הדיונזאורים בכלל לא התפתחו? הם לא היו אמורים להיות יותר גדולים או יותר קטנים או משהו? ולמה בני האדם לא התפתחו בכלל?". שאלה טובה, בתי. טובה כמו למה הדינוזאורים הם חוואים, ולמה האנשים הם כלבים (כלומר, חוץ מזה שכלבים הם חמודים). טובה כמו למה אנחנו רואים במו עינינו שגם הדינוזאורים אוכלי הבשר לא נכחדו, אבל הטרף שלהם משגשג עד כדי כך שחלקם מחזיקים ומגדלים עדרים למאכל.

הדברים האלה אינם הרי גורל, אבל הם מצטברים לכדי עולם שקשה מאוד להאמין לו. זה לגמרי מעקר את חוויית הצפייה מבחינה רגשית, כי אתה לא מזדהה עם משהו שאתה לא קונה. אפשר להניח שההומור האופייני לפיקסאר יציל את הסרט משיממון, אבל הפלא וקטע – "הדינוזאור" לא מצחיק. אני לא מתכוון למתאמץ להצחיק ולא מצליח; אני מתכוון לא מנסה.

הבמאי/ תסריטאי פיטר סוהן עובד על "הדינוזאור הטוב" מאז 2009, אבל שש שנות פיתוח הספיקו לו רק בשביל לייצר סרט אפוי למחצה. עם סצנות יפות פה ושם ואנימציה מרשימה מאוד – ספציפית, בחיים לא ראיתי מים מונפשים ככה – אבל בלי דבק עלילתי או אחר שיחזיק את הכל (רבאק, גיבור שמחפש את האומץ שלו? אם כבר עולם מוזר, תביאו סיפור שעוד לא שמענו). משונה, אבל בהחלט הולם, שגם הסרט הקצרצר המסורתי שלפני הסרט – "הסופר־צוות של סנג'אי" קוראים לו – הוא יצירה ביזארית שקשה להבין מה אנחנו אמורים ללמוד ממנה. הייתי נכנס לפרטים, אבל בסרט של שבע דקות כל אחד מהם יהיה ספוילר.

"הקול הראש" המופתי הוציא ממני (שוב) תלונות על כך שפיקסאר הפסיקה להבין את בני הפחות־מעשרה. "הדינוזאור הטוב" דווקא מתאים גם לבני השמונה־תשע, אבל סרט בינוני עם מנעד צופים רחב יותר זה בטח לא משהו שיגרום לי לסיים ביקורת במילים "יופי, פיקסאר".

בעצם רגע.

פורסם בפנאי פלוס, 26.11.15

ג'ון, פול, ג'ורג', רינגו וסטיבן

BridgeofSpiesReviewHeader

"מה אמרת על עיסאווי?"

כשעמדתי על דעתי, או מה שלדעתי הייתה דעתי, קינאתי בהורים שלי על הזכות שהייתה להם להתבגר עם הביטלס. סיפור להמחשה: את ירח הדבש שלהם ליווה Because, שהיה אז שיר חם מהתנור של לנון ומקרטני. מישהו מחוץ לחלון של המלון שלהם השמיע אותו לעצמו שוב ושוב בדיוק כשהם נהיו אדון וגברת.

אז כן, להוריי היה מזל עם ארבעה חבר'ה מליברפול, אבל היום אני חושב שלבן שלהם היה לא פחות מזל עם יהודי אחד מסינסנטי. אולי יותר מזל, מפני שהביטלס נמשכו שבע שנים. ספילברג נמשך מאז שנות ה־70, ומאז 1981 – "שודדי התיבה האבודה" – אני חווה אותו בזמן אמת. יום הולדת שמונה עם "אי.טי"? זה לא פחות זכיר מליל כלולות עם Abbey Road.

האייטיז היו העשור הגדול ביותר של סרטי ילדים אי פעם, כולל העתיד, ולספילברג היה חלק עצום בזה. אבל התחושה של להתבגר בנוכחותה של גאונות קשורה ישירות לזה שמאז שנות ה־90 הוא עושה גם את הסרטים הכי טובים למבוגרים. את "שינדלר" ואת "ראיין", את "תפוס אותי אם תוכל" ואת "מלחמת העולמות", את "לינקולן" ועכשיו את "גשר המרגלים".

טום הנקס הוא ג'יימס דונובן, עורך דין שהתמחה בביטוח כשנפל עליו התיק – תרתי משמע – של הגנה על רודולף אָבֶּל, שנחשד כמרגל סובייטי בשיא המלחמה הקרה. מארק ריילאנס, בתפקיד של פעם בחיים, מגלם את אבל ובתכלס את המרגל; אנחנו יודעים שהוא אשם מהסצנה הראשונה גם אם לא שמענו מעולם על האיש האמיתי שהוא היה. ובכל מקרה, הפוקוס של "גשר המרגלים" הוא במקום אחר: בעסקת חילופי השבויים בין הסובייטים לאמריקאים, אָבֶּל תמורת טייס היו־2 השבוי פרנסיס גארי פאוורס.

"גשר המרגלים" הוא ספילברג במצב הרוח של "לינקולן": ההיסטוריה נעשית כאן באינטראקציות של אחד על אחד, במהלכים מונעי־אופי של אנשים שאתרע מזלם או תפקידם לקחת החלטות קשות. שוב כמו "לינקולן", הסרט הזה דברני אך מבדר, נמנע כמעט לחלוטין מזיקוקין קולנועיים שספילברג מסוגל לייצר כל כך בקלות. ובניגוד ל"לינקולן", כמעט שאין כאן פאתוס. רק סיפור טוב שמסופר היטב. הכי היטב בביזנס.

שיהיה ברור, זה לא "סרט על המלחמה הקרה" יותר מש"שינדלר" היה "סרט על השואה" (עזבו, לא כדאי שאני אתחיל לגביו, מעצבן אותי איך שרוב הישראלים רואים את היצירה הזאת): בשני המקרים מדובר בבידוד של מקרה פרטי בתוך סיטואציה קיצונית שיכולה להיווצר רק בנקודת זמן מסוימת בהיסטוריה. פרט שמעיד על הכלל, אם תרצו, ומצייר מבפנים את התמונה הגדולה.

אני, ביום השקת הרכבת הקלה

"בשביל היסטוריה יש צורך במצלמה עם שתי עדשות", כתב ג'ון אירווינג בנובלה The 158 Pound Marriage. "עדשה צרה לצילום ממרחק ועדשה לצילום קלוז אפ עם פוקוס מדויק וחודר. אתה יכול לשכוח מעדשה רחבה; שום זווית אינה רחבה מספיק". "גשר המרגלים" הוא הציווי הזה הלכה למעשה, ועל כך מגיע קרדיט שווה בשווה לספילברג, לתסריטאים שלו – מט צ'רמן והאחים כהן – ולכוכב שלו הנקס, הגו טו גאי של ספילברג לתפקיד "האדם הרגיל בנסיבות הלא רגילות", ג'וב שפעם־פעם היה של ריצ'רד דרייפוס.

הרעיון של "האיש העומד" הוא קטע שלם בסרט הזה, אבל לא באתי לספיילר: אומר רק שהלקוח הסובייטי מגדיר ככה את עורך הדין האמריקאי שלו, ואוסיף רק שאני תוהה אם ספילברג רוקח פה טרילוגיית "איש עומד" כפי שיצר בשעתו את טרילוגיית האדם הנרדף שלו – "אינטליגנציה מלאכותית", "תפוס אותי אם תוכל" ו"דו"ח מיוחד". כל העניין ב"לינקולן" היה העמידה של הנשיא על העקרונות שלו, גם אם לעמוד פירושו לתחמן את המערכת ולעקם את הכללים; ב"גשר המרגלים" אפשר לתאר את עו"ד דונובן במילים דומות מאוד.

ספילברג לא מתחמן אותנו. כמו שהוא מדווח לנו מראש על אשמתו של הנאשם בריגול, ככה הוא מצהיר כבר באקספוזיציה שאנחנו הולכים לעסקת חילופי שבויים. "גשר המרגלים" הוא על האמנות שברקיחת עסקה כזאת, ההליכה על חבל דק מאוד בין שתי מעצמות זעופות. הקסם של "לינקולן" היה בפרקטיקה של הפוליטיקה; הכוח של "גשר המרגלים" הוא באקרובטיקה של הדיפלומטיה. העובדה שזה מרתק לאורך 135 דקות, בלי טוויסטים זולים וכאמור גם בלי זיקוקים, היא עדות לבגרות של ספילברג בנקודה הזאת בקריירה שלו.

אורי קליין עמד לאחרונה על ההבדל שבין מאסטרפיס ליצירת מופת, והרגשתי שהוא גנב לי רעיון שכבר שנים מציק לי, קרי ההבדל בין הדגש שהאנגלית שמה על היוצר (כמו ב"מאסטר") לבין הדגש העברי על היצירה (נו, כמו ב"יצירת"). רק כדי להשלים את המחשבה, "גשר המרגלים" אולי אינו יצירת מופת, אבל הוא חד משמעית פיס של מאסטר.

"שפה קולנועית" הוא צירוף מאוס, אלא שאחרי ספילברג טוב אי אפשר שלא להשתמש בו: כן, הקולנוע הוא בול שפה. המילים שלו הם שוטים, הפסיקים תנועות מצלמה, הנקודות קאטים. ואחרי יותר מ־40 שנה בביזנס, אף אחד לא שולט בתחביר של השפה הזאת ובדקדוק הפנימי שלה כמו היהודי ההוא מסינסנטי. אחרי כל השנים האלה, המנעד לבדו נעשה לא נתפס: ההתעלות של "מפגשים מהסוג השלישי", התמימות של "אי.טי", האלימות של "ראיין", הפוליטיקה של "לינקולן", הלוליינות של "גשר המרגלים".

דור הבמאים של היום הוא הדור שלי, אנשים שגדלו על ספילברג. אם הדור הזה עומד על כתפיו של ענק ובכל זאת לא מצליח להיות יותר גבוה ממנו, אז אני חוזר: אין לי מה לקנא בהורים שלי. לי יצא להתבגר עם סטיבן ספילברג, והוא אפילו לא התפרק אחרי שבע שנים.

url

"ואם הם ידיחו את טיטי?"

5 דרכים קולנועיות להסביר לצעירים את המלחמה הקרה בלי לייבש להם את התחת

1) ד"ר סטריינג'לאב, 1964. יצירת המופת של סטנלי קובריק נשארה נורא מצחיקה מצד אחד, והאלמנטים האפלים שלה נראים היום פחות מאיימים מצד שני – אחרי הכל, אנחנו נהנים עכשיו מהשקט שבין המלחמה הקרה הראשונה לשנייה. אבל עזבו נבואות זעם: בין המדען הנאצי המטורלל לקצין הבריטי המיושב, ההופעה של פיטר סלרס לבדה הופכת את "סטריינג'לאב" לשיעור ההיסטוריה הכי כיפי בהיסטוריה

2) משחקי מלחמה, 1983. ברור, ברור, קודם תצטרכו להסביר לילדים שהמחשבים השתנו קצת מאז תחילת שנות ה־80. אבל שלושה דברים הופכים את הסרט המקסים הזה של ג'ון בדהאם לעל־זמני: ההופעה של מתיו ברודריק, סצנת "ג'ושוע" (לא ראיתם? לא אספיילר לכם), והמסר האנטי־מלחמתי הנאיבי אך הכל כך שובה שלו – המסקנה בלתי נמנעת שבמלחמה יש רק שני צדדים מפסידים

3) ללא מוצא, 1987. המותחן האלגנטי והאינטליגנטי הזה מעולם לא זכה לכבוד הראוי לו. רוג'ר דונלדסון היטיב לביים את הסיפור על איש חיל הים (קווין קוסטנר הצעיר והכריזמטי לאללה) שמתחיל לעבוד בפנטגון ומוצא את עצמו בעיצומו של טיוח רצח, ולא סתם, אלא בביצוע שר ההגנה (ג'ין הקמן). "ללא מוצא" הוא סרט שהמלחמה הקרה היא לכאורה הרקע שלו, אבל רק לכאורה – ואם צפיתם בו, אני בטוח שאתם זוכרים למה

4) המרדף אחר אוקטובר האדום, 1990. נכתב והופק בשלהי המלחמה הקרה, הופץ אחריה, ובשבילי תמיד יהיה המותחן הגדול האחרון של ימי מסך הברזל. טום קלנסי כתב סיפור מהודק על מפקד צוללת רוסי (שון קונרי) שאולי כן ואולי לא רוצה לערוק למערב, אלק בולדווין עשה את שלו בתפקיד תחקירן ה־CIA שנקלע לדרמה, ועל הכל ניצח הבמאי ג'ון מקטירנן, שחזר על הקונץ שלו מ"מת לחיות" ויצר מותחן אקשן עם חיי מדף נצחיים

5) ענק הברזל, 1999. כנראה סרט האנימציה הטוב ביותר של שנות ה־90. בראד בירד, שמאוחר יותר יביא לנו "משפחת סופר־על" ואת "רטטוי", ביים בעדינות הראויה את המעשייה על ילד שמוצא חבר בדמות רובוט מהחלל. אבל זה ממש לא "אי.טי": אנחנו ב־1957, המלחמה הקרה בשיאה והחבר מכוכב אחר הוא נשק נחשק. אם הילדים שלכם מספיק גדולים, צפו במקור עם קולותיהם של וין דיזל וג'ניפר אניסטון

*מה שקראתם כאן הוא גירסת במאי לביקורת החפוזה שלי על "גשר המרגלים" שפורסמה בפנאי פלוס, 26.11.15

וודי אלן מתהפך במיטתו

"פשוט תחשבי על החיסכון במים"

"פשוט תחשבי על החיסכון במים"

הכל בגלל רוב ריינר. "כשהארי פגש את סאלי" הושפע מוודי אלן באופן כל כך גלוי (חלק מזה הוא התסריט של נורה אפרון, אבל עבודת הבימוי הייתה ממש דף מהספר של אלן), שמאז נהיה לגיטימי לעשות כמו ההוא מהמערכון של "כוורת" שכותב שירים של ביאליק, ולביים סרטים של וודי אלן. לדוגמה "500 ימים עם סאמר", שרוחו של "הרומן שלי עם אנני" נחה עליו באופן שלא ניתן היה לטעות בו; לשתי דוגמאות טריות, "5 עד 7" ו"תקשיב פיליפ", שניהם סרטים על סופרים מניו יורק שהידהדו בלי בושה את הקולנוע ואת ההומור של המאסטר היהודי.

עכשיו בא הבמאי־כותב פיטר גלנץ, ובסרטו הראשון באורך מלא עושה וודי אלן משלו. קונרד (ג'ייסון בייטמן) הוא סופר מהאפר־ווסט סייד של מנהטן, ילד שמנת שחייו נכנסים לסחרור כשהוריו מנתקים אותו מההון המשפחתי. קונרד מתנחל זמנית אצל חבר (בילי קרודופ), אבל מעשה שטן, מתאהב דווקא בחברה של מיטיבו (אוליביה וויילד). ככה יוצא שבמהלך שבוע אחד – "להתאהב בביאטריס" נקרא במקור The Longest Week – כל יסודות חייו של גיבורנו מתערערים ואין לו מנוס מלהמציא את עצמו מחדש.

אם התקציר הזה נשמע מעט וודי אלני, הרי שהבימוי של גלנץ לוקח צעד קדימה את מדיניות ה"מפסיקים להתנצל" של רוב ריינר. אני לא צופה בסרטים עם פנקסים, אז הרשימה הבאה היא על טהרת הזיכרון: מ"הרומן שלי עם אנני" נטל גלנץ שחקן שלם (טוני רוברטס, אז החבר הכי טוב של הגיבור וכאן הפסיכולוג של הגיבור), את משחקי הטניס (אוקיי, אז גלנץ הפך את זה לסקווש) ואת השוט הארוך שבו המצלמה מונחת על מכסה המנוע ומצלמת את הזוג המאוהב דרך השמשה הקדמית; מ"מנהטן" שאל גלנץ את הפנורמה של קו הרקיע הניו יורקי, את הנערה שעוברת מאדם לחברו (אז דיאן קיטון, עכשיו וויילד) ואת הסופר שמקריין את כתביו לתוך רשמקול; מ"לפרק את הארי" הגיע מחסום הכתיבה שבעצם מייצג את מצבה הנפשי של הדמות; מ"זליג" נשאב הקטע של דמות שמתחילה לדבר בשפה שהיא לא יודעת; ומ"כולם אומרים אני אוהב אותך" בא המבט המשועשע על האליטיזם הליברלי והמלא בעצמו של צפון מערב ניו יורק.

זאת בוודאי רשימה חלקית, מה גם שהיא לא כוללת את המאפיינים הוודי אלניים הקבועים שמאפיינים גם את "להתאהב בביאטריס" – החל במוזיקת הג'אז וכלה בקריינות הפסיכולוגיסטית, המספר הכל־יודע שאכן יודע הכל על הנפשות הפועלות, בדגש על נפשות. אז כן, זה מקרה מובהק של חיקוי חסר בושה. אבל לא, זאת ממש לא הבעיה של "ביאטריס".

כל הכותרים שהוזכרו לעיל היו גם חיקויי וודי אלן וגם סרטים מצוינים בזכות עצמם. הסתירה־לכאורה התאפשרה בזכות במאים וכותבים שהביאו לשולחן קלף חדש, זווית טרייה, טוויסט. היחסים האפלטוניים בין הארי וסאלי, הסירוב של סאמר להאמין באהבה, המשולש־הרומנטי־בהסכמה של "5 עד 7", מגעילותו הנפלאה של פיליפ (כן נו, מ"תקשיב פיליפ"): כל אלה היו דברים שוודי אלן מעולם לא עשה, לא היה עושה או לפחות לא היה עושה ככה. "להתאהב בביאטריס" הוא ההפך הגמור: סדרה אינסופית של תשובות נכונות לשאלה "מה וודי אלן היה עושה".

אין לי מושג מה הייתי חושב על סרטו של גלנץ לו הייתי צופה בו בלי לראות קודם את סרטיו של אלן; אולי הייתי חושב שמדובר בהברקה לא נורמלית. בהיעדר היכולת לבדוק את זה, חוויית הצפייה ב"ביאטריס" העלתה בדעתי את הציטוט המפורסם של פבלו פיקסו. אמנים טובים מעתיקים, אמנים דגולים גונבים, ואני חושש שפיטר גלנץ הוא אמן טוב מאוד.

"100 שקל אם אתה צועק עכשיו אללה אכבר"

"100 שקל אם אתה צועק עכשיו אללה אכבר"

5 סרטים על סופרים שדווקא כן כדאי לראות

1) פרובידנס, 1977. עותק משוחזר מסרטו של אלן רנה הוקרן השנה בפסטיבל הסרטים בחיפה, ומי שהיה הרוויח. ג'ון גילגוד הוא סופר על ערש דווי ואלכוהוליסט מושבע שמשתדל לסיים את ספרו האחרון, אבל כרגע עסוק בהתמודדות עם בני משפחתו שבאו לחגוג את יום הולדתו. סרט עצוב לפרקים, מצחיק לאחרים ובעיקר נורא חכם

2) נערי פלא, 2000. מייקל דגלאס נהדר בתפקיד פרופסור ששני דברים לו בחייו: כמויות פסיכיות של גראס ורומן עב כרס שהוא עובד עליו כבר שנים וממאן לסיים. קרטיס הנסון ("סודות אל.איי") הפליא למנן רוח שטות, רומנטיקה ואינטלקט, וסדרה של שחקני משנה מצוינים – טובי מגוייר, ריפ טורן, פרנסס מקדרומנד, רוברט דאוני ג'וניור – בכלל הופכים את זה לחגיגה

3) הפרפר ופעמון הצלילה, 2007. "הפרפר" יהיה בן עשר בעוד שתי דקות, ואני עדיין זוכר את חויית הצפייה בו. כתבתי פה כבר שזה הסרט הכי טוב שנעשה אי פעם על איש משותק, אבל זה גם אחד הגדולים על סופרים: הבמאי ג'וליאן שנאבל פשוט לא נופל לשאלץ עם הסיפור האמיתי על עורך Elle (מתיו אמלריק) שממצמץ ספר שלם מתוך כיסא הגלגלים שלו. חזק זה לא מילה

4) סופר הצללים, 2010. אני לא ממעריציו המושבעים של רומן פולנסקי – מבחינתי גדולתו די מסתכמת ב"צ'יינהטאון" ו"תינוקה של רוזמרי" – אבל פה הוא הפציץ עם מותחן מהודק על סופר (יואן מקגרגור) שנשכר לכתוב את זכרונותיו של ראש ממשלת אנגליה לשעבר (פירס ברוסנן) ומסתבך במשהו שגדול עליו. וזה פולנסקי, אז תסמכו על זה שהכל קורה לצד גוף מים גדול

5) The End of the Tour, חם מהתנור. סרט משנת הייצור הנוכחית שאולי־אולי עוד ייצא בארץ. ככה או ככה, תזכרו את השם. זה סיפור אמיתי על ראיון־בדרכים של כתב "רולינג סטון" דייויד ליפסקי (ג'סי אייזנברג) עם הסופר דייויד פוסטר וואלאס (ג'ייסון סיגל). הבמאי הוא ג'יימס פונסולד, שלפני שנתיים הרג אותי עם "העכשיו המדהים", והסך הכל הוא פיצוח נהדר של סופר מתוסבך, מיוסר ומרתק.

לפני הכל, הסרט החכם הזה שווה צפייה בשביל סיגל. לא היה לי מושג שהופעה כזאת נמצאת בכלל בטווח שלו: וואלאס של סיגל נראה כל הזמן על סף התמוטטות ובו בזמן על סף התפוצצות, בדיוק המינון הדרוש לדמות שאנחנו מגלים כבר בדקה הראשונה של הסרט שסופה להתאבד (או שידענו את זה מראש. ההתאבדות של וואלאס הייתה סיפור גדול). שורה תחתונה: עופו על זה. ואז תגידו תודה לקולגה שלי אור סיגולי: The End of the Tour שכב אצלי כמה שבועות ולא היה חסר הרבה כדי שהוא יצטרף לרשימת הסרטים שהתלהבתי מהם לרגע לפני שלא צפיתי בהם מעולם. סיגולי שכנע אותי שזה בשבילי, ובחיי, כמה שהוא צדק.

"סטיב ג'ובס": אל תאמינו לאין-הייפ

"אוף נו, אבל נוח לי לעשות שיעורים על הרצפה"

מצד אחד, זה תסריט כמעט מושלם. ארון סורקין חוזר ב"סטיב ג'ובס" לעולם תוכן דומה מאוד לזה של "הרשת החברתית" פרי עטו, ככה שיצאתי מהבית בחששות ממיחזור, אבל מהסרט יצאתי בהשתאות מוחלטת מהגאונות של סורקין. אחרי "הבית הלבן" ו"הנשיא מאוהב", "בחורים טובים" ו"מאני בול", הכותב המחונן הזה פשוט לא מפסיק להתעלות על עצמו. פיצוח דמות, זה הקטע החדש שלו; המלך הבלתי מעורער של הדיאלוגים, אולי התסריטאי הפעיל היחיד כיום שניתן לזהות את קול הכתיבה שלו בכל שורה של כל שחקן, כתב מארק צוקרברג שאפשר להאמין לו ב"הרשת החברתית", ועכשיו הוא עושה רייז לעצמו ומפענח את סטיב ג'ובס באופן שגרם לי להרגיש, וואלה, אני מאמין שזה היה הקטע של האיש.

רגע, תיקון: שזה יכול להיות הקטע של האיש. ליציאתו לאקרנים של "סטיב ג'ובס" נלוו תלונות ואיומים מצד שארי בשרו, ואמירה כללית שסורקין כתב יותר פיקשן מאשר ביופיק. אבל בשבילי, הביופיק נחלק שווה בשווה בין הביו לפיק. בין האיש שהיה לסרט שיש. כך שהשאלה היא לא אם סורקין נאמן לג'ובס, כי זה רלוונטי רק לקומץ האנשים שבאמת הכירו אותו; השאלה היא אם הסרט על סטיב ג'ובס גורם לצופים להתעניין באיש, לתהות על קנקנו, ובסופו של דבר להבין מה גורם לדמות הזאת לתקתק. וכאמור, לפחות בשביל הצופה הזה, התשובה היא כן רבתי באותיות של קידוש לבנה על Caps Lock.

מצד שני, זה מהמקרים האלה שטריק של תסריטאי מבצבץ לו מהשרוול. לכן אמרתי "כמעט מושלם" על תסריט שבמיטבו ממש עצר את נשימתי: כי סורקין, בטעות מאוד לא אופיינית, מתמכר למבנה שהוא עצמו גזר על "סטיב ג'ובס".

דמות כמו ג'ובס אפשר לכתוב במיליון ואחת דרכים, וסורקין בחר בדרך שלא צריכה להפתיע אף אחד שמכיר את הכתיבה שלו. צפו בכל פרק של "הבית הלבן" ותראו את זה שוב ושוב: בתשעה מכל עשרה מקרים, ארון סורקין לא כותב את השיא. הוא כותב את המהלכים בדרך לאירוע שלשמו נתכנסו, את ההמולה שלפני, את הקרשצ'נדו. לא את אקורד הסיום. לכן הוא עוצר את "הנשיא מאוהב" לא בנאום מצב האומה, אלא בדקות המטורפות האחרונות שעוברות על צוות הבית הלבן רגע לפני שהנשיא עולה נאום. לכן הוא כתב את "סטיב ג'ובס" בשלוש חתיכות של רגע לפני, שלוש הכנות להשקות: של המקינטוש, של "הקופסה השחורה" (מבית NeXT, החברה שהקים ג'ובס בשנות הגלות שלו מ"אפל"), ושל האיימק. שלושה פיקים בחייו של אדם, שסורקין כמו סורקין כותב את הדרך אליהם ולא אותם עצמם.

"סטיב ג'ובס" נשען חזק מאוד על ארבע דמויות משנה: אשת סודו של ג'ובס, ג'ואנה הופמן (קייט ווינסלט); שותפו להקמת אפל, סטיב ווזניאק (סת' רוגן); מנכ"ל אפל לשעבר ג'ון סקאלי (ג'ף דניאלס); איש אפל אנדי הרצברג (מייקל סטולברג), שסוחב על הכתפיים את כל סוגיית היחס המסריח של ג'ובס לעובדיו; ואחרונה, אבל בהרבה מובנים ראשונה, ליסה – הבת שג'ובס סירב להכיר בה (מתבגרת דרך השחקניות ריפלי סובו, מקנזי מוס ופרלה הייני־ג'רדין). קחו את המבנה המחייב של שלושה רגעים־שלפני, הוסיפו את האנסמבל דלעיל, ותבינו למה סורקין שם את הבדיחה הבאה בפה של ג'ובס: "זה כאילו שלפני כל השקה, כולם הולכים להשתכר ואז באים להגיד לי מה הם באמת חושבים עליי". במילים אחרות, סורקין עצמו יודע שיש כאן עודף התרחשויות של הרגע האחרון מאחורי הקלעים, ועוד כפול שלוש. מחירו של מבנה מחייב.

מצד אחד, יש פה רגעים שעשו לי צמרמורת. דוגמה שתלך איתי הרבה זמן, הסבר להתנגדות של ווזניאק לבנות את מחשב האפל המקורי כיחידה סגורה שאינה מתקשרת עם מערכות אחרות: "מחשבים לא אמורים לסבול מחולשות אנוש", הוא אומר לג'ובס. "אני לא רוצה שהמחשב הזה יסבול משלך". בום.

צריך להיות כותב ענק כדי למסור לצופים את המפתח להתנהגות כזאת או אחרת של דמות, ממש להגיע לאחד מרגעי ה"מה גורם לו לתקתק" האלה. סורקין עושה את זה בהצלחה אדירה ובנונשלנטיות כמעט מעצבנת.

מצד שני, דני בויל < דייויד פינצ'ר. המינוס היחיד של סורקין ככותב הוא הנטייה שלו להתמכר לדיאלוג. זה לא מקרה שהשורות שלו מזוהות מקילומטר: האיש כותב כמו בשנות ה־40, כשהשאלה לא הייתה אם אנשים מדברים ככה במציאות אלא אם זה משפט שמצלצל טוב. אני מת על הפריסטייל הזה, אבל העובדה שסורקין נשען על החלפת מילים כדרך כמעט יחידה לקידום עלילה היא מתכון להתשה. בעיקר כשהוא בשוונג כמו ב"סטיב ג'ובס", שכמה מהשיאים הדרמטיים שלו מסופרים דרך עריכה צולבת בין שני דיאלוגים שונים שמנהלות דמויות זהות. אני יודע, אפילו מהתיאור זה נשמע מבלבל. עכשיו דמיינו מה זה לעקוב אחרי שני דיאלוגים מקבילים, משתי תקופות שונות, בין ג'ובס לסקאלי או בין ג'ובס ל"ווז".

כשדייויד פינצ'ר ביים את "הרשת החברתית", הוא לקח צעד אחורה ונתן לדיאלוגים של סורקין לסחוב את הסרט. אבל בדיוק ברגע שבו זה איים להיעשות מתיש, פינצ'ר סתם לכולם את הפה וניצח סולו על סצנת החתירה – לכאורה מרוץ סירות שמטרתו להעמיק את היכרותנו עם החותרים־אחים וינקלווס, אבל בעצם "ששש" כללי מטעמו של הבמאי. רגע נחוץ של הפוגה בתוך קצב האש של סורקין. דני בויל עשה עבודה סולידית ב"סטיב ג'ובס", וכמו קודמו ריסן את עצמו ונתן לתסריטאי להוביל, אבל לא השכיל לייצר סצנת 'סתמו ולא אמר לסורקין: אחי, בשביל עריכה צולבת בין דיאלוגים נצטרך לחלק ריטלין בכניסה לאולם.

מצד אחד, סרטים כאלה גורמים לי לטעון שבאוסקר צריך להיות "פרס אנסמבל". זה אמור  להיות סרט מונע דמות, וזה כאמור סרט מפצח־דמות, אבל אל תיתנו ל"סטיב ג'ובס" להטעות אתכם: הדמות שהעניקה לסרט את שמו לא מתפצחת בעצמה, אלא מתפענחת דרך האינטראקציה שלה עם הגלריה שהוזכרה לעיל. דרך משחקי החתול־ועכבר עם סקאלי, דרך יחסי החיבה־טינה עם ווז, דרך התקשורת נטולת הבולשיט עם הופמן, דרך הסצנות עם ליסה – הילדה הלא רצויה של אב שננטש בעצמו כילד. ובחיי שמגיע פרס קולקטיבי לשחקנים שמשתתפים במלאכת הפיצוח.

"מה זאת אומרת אסור לעשן על הסט?"

בהקשר הזה ראוי להתעכב על שניים: סת' רוגן, שלראשונה בקריירה שלו מצליח להיות דמות שאינה סת' רוגן (ולא שיש לי משהו נגד סת' רוגניות, אבל אתם יודעים); ומייקל סטולברג, שדקות המסך המועטות שלו עומדות ביחס הפוך למידת ההשפעה שלו על הסרט. זאת לא רק הכתיבה ששמה אותו בספוט־לייט; זאת גם היכולת של השחקן המצוין הזה ("יהודי טוב", "לינקולן") להעביר במדויק את המינון של אנדי הרצברג. את העלבון ואת התרוממות הרוח, את השווה־בשווה של ה"כן, יש לי אחלה עבודה אבל הבוס שלי הוא חרא של בנאדם".

מצד שני, זה הסרט של מייקל פסבנדר. לפני שנה יצא לי לכתוב שראיין גוסלינג, טום הארדי ומייקל פסבנדר מנהלים מרוץ משולש בדרך לתואר של גדול השחקנים בדורם. ובכן, זמן־תוצאה: בעוד שגוסלינג מפגר מאחור (וימשיך לפגר כל זמן שיישאר בפאזת ה"אני לא צריך לעשות כלום חוץ מלשתוק" שלו), הארדי ופסבנדר ממשיכים להלהיב. ולמען האמת, עכשיו האחרון לוקח את ההובלה.

אני לא חושב שסטיב ג'ובס הוא תפקיד של פעם בחיים, כלומר לא בחיים של פסבנדר; לא אתפלא אם נראה ממנו עוד כמה וכמה ראויי־אוסקר. אבל האיש לקח את סטיב ג'ובס, וכמו שאומרים האמריקאים, Owned him. אחד הדברים הראשונים שג'ובס מעומת איתם כאן הוא השאלה למה ילדים מאומצים מרגישים שדחו אותם ולא שבחרו בהם; זה מהרגעים האלה שתסריט יכול להתמוטט תחת המשקל של עצמו, אבל האופן שבו פסבנדר מתמודד עם השאלה הזאת – ואז מתמודד איתה שוב כשהיא חוזרת מאוחר יותר, וביתר שאת – מונע מ"סטיב ג'ובס" לקרוס לתוך עצמו.

מצד אחד, זה פלופ. אפילו עם תקציב זעום במונחים הוליוודיים, 30 מיליון דולר, ה־15 שהסרט הכניס עד כה בארה"ב הם כישלון לכל דבר ועניין. תיאוריה שלי, ולא מרחיקת לכת מדי: זה אפקט "בסרט הזה כבר היינו". ואכן היינו, רק לפני שנתיים ב"ג'ובס" ורק לפני ארבע ב"הרשת החברתית".

מצד שני, צופים הם אובר־רייטד. זה סרט אדיר, באמת אדיר, אולי הטוב ביותר שיצא מהוליווד בשנת הייצור הנוכחית. אל תיתנו לו לפספס אתכם רק בגלל שקראתם איפשהו שהוא נכשל במדינת המוצא שלו.

ארון סורקין במיטבו, דני בויל בשיא כוחו כבמאי שחקנים, מייקל פסבנדר בתפקיד המורכב ביותר שלו עד היום, שורה שלמה של שחקני משנה עם אחוזים מושלמים מהשדה. אם כל זה לא מהווה סיבה מספקת לצאת מהבית ביום סגריר, אולי השורה הזאת תעשה את זה: "אלוהים שלח את בנו־יחידו למשימת התאבדות, אבל אנשים מחבבים אותו כי הוא ברא את העצים".

"סטיב ג'ובס" הוא סרט עצום על ממציא גדול שהיה איש קטן. לכו לראות אותו.

פורסם בפנאי פלוס, 12.11.15

מימדים מהסוג השלישי

"בנאדם, מה זה החומר הזה?"

"בנאדם, מה זה החומר הזה?"

בכל הכנות, הסיכויים היו נגד "פעילות על טבעית: מימד הרפאים". ראשית, מדובר בסדרת סרטים על טהרת הפאונד פוטג' – אתם יודעים, חומרים כאילו־תיעודיים שכאילו־נמצאו לאחר כאילו־מעשה – והפרק החדש הוא בשלושה מימדים, מה שמרמז על מימד אחד יותר מדי. הרי אף אחד לא מתעד שום דבר ב־3D, ומכאן שלפחות על הנייר מדובר בסתירה מוחלטת לכל הרעיון של פאונד פוטג', וזה לא בא לי טוב עוד מהבית. שנית, מימיני ישב אדם פסול. זאת לא ביקורת על זכות הקיום שלו; זה עניין טכני של גם ללעוס לי פופקורן באוזן, גם להתלחש עם זאת שלידך וגם לבדוק כל חמש דקות מה חדש בטלפון. שלוש פסילות, אתה בחוץ.

למרות תנאי הפתיחה האלה, ולמרות שהתייאשתי מ"פעילות על טבעית" אחרי הסרט השלישי בסדרה – כלומר פספסתי גם את #4 וגם את הספין־אוף "המסומנים" – "מימד הרפאים" מפתיע לטובה. לכל כך טובה, שהמחצית הראשונה שלו הצליחה לרתק אפילו את ההוא מימין. אחר כך הסרט איבד גובה וחשף את הבעיה הגדולה שלו (בשתי מילים: לא מפחיד), אבל בשביל פעם שישית מאותו הדבר זה אשכרה הישג.

אוקיי. אם אתם ותיקי "פעילות על־טבעית", אז הפעם זה קורה למשפחה שעברה לגור בבית חדש, והטריגר הוא מציאה של ארגז מלא קלטות וידאו ישנות ומצלמה שהיא־היא לב העניין. אם מעולם לא צפיתם בסרטי "פעילות", אז הזה המדובר הוא התרחשויות ליליות – רעשים מוזרים, רהיטים זזים, מישהו שנהיה סהרורי. זה תמיד מתחיל ב"אוקיי, מוזר" (כולל הסבר מובנה לכך שמישהו מצלם הכל, כי אמרנו פאונד פוטג'), ותמיד מידרדר מהר מאוד ל"אוקיי, מלחיץ". כלומר, פרק אחרי פרק אנחנו צופים במשהו שאיבד את יתרון ההפתעה בסרט הראשון, ופשוט מחכים להבהלות. שזה גם מסביר למה נמאס לי אחרי השלישי, וגם מעלה את השאלה מה כבר אפשר לחדש בפורמט כה מחייב וכה לעוס.

התשובה של שבעת התסריטאים שחתומים על הסרט הזה היא לא פחות מגאונית. בלי חארטה ובלי הגזמה. מה אם, שואל "מימד הרפאים", הדמויות מחזיקות במצלמה מיוחדת שקולטת את הטבע האמיתי של הפעילות העל־טבעית? מה אם התמונה שמתקבלת נראית כאילו נוספה לה שכבה מטאפיזית, נוכחת־נפקדת, וזאת הדרך היחידה לראות מה לעזאזל גורם לכל הצרות? האם זה לא יצדיק במכה אחת את הרעיון של סרט פאונד פוטג' בשלושה מימדים, וגם יספק תשובה ניצחת לשאלה שתמיד מציקה בתת־ז'אנר הזה, קרי למה לעזאזל האנשים האלה מתעקשים לתעד את עצמם מתים?

כן. פעמיים כן: כן, "מצלמת הרוחות" המדוברת עושה שימוש פשוט נפלא בתלת, מצדיקה אותו לא רק אפרופו פאונד פוטג' אלא בכלל ככלי בארגז של הבמאי גרגורי פלוטקין. וכן, היא גם חתיכת תשובה טובה לשאלה דלעיל: הם מתעדים כי זאת הדרך היחידה שלהם לראות. גאוני או לא גאוני?

אם "מימד הרפאים" היה כתוב בסטנדרטים של ההברקה הזאת, היינו מדברים כאן במונחים של סרט חשוב לז'אנרו. אלא שלמרבה הצער, ועדת השבעה עשתה המון טעויות מאזנות: שימוש בבת הקטנה (אייבי ג'ורג') כמתקשרת עם עולם הרוחות, כלומר גם גניבה חסרת בושה מ"פולטרגייסט" וגם אין סיכוי שיקרה לה משהו נורא, כי ילדה קטנה וזה; דמות ממש מצחיקה (דן גיל משחק את מייק, האח של אב המשפחה), שיוצרת אחלה הרפיות אבל גם מדגישה את זה שכל רגעי המתח זהים לחלוטין; ושני מבוגרים אחראים (אבא ואימא, בהתאמה כריס ג' מוריי ובריט שואו) שלא אכפת לך לרגע אם תיקח אותם הרוח.

בין הדקה העשירית לדקה ה־40, ההוא מימין עזב את הפופקורן, את ההיא ואת הטלפון. אלה רגעי החסד של "מימד הרפאים", רגעי הגאונות שלו. לגבי ה־48 האחרות, ההוא עדיין פסול והסרט סתם סרט.

5 סרטי פאונד פוטג' ששווה למצוא

"אם אתם רואים את זה, אתם מהאנשים האלה שקוראים בלוגים"

1. "פחד מצלמים" (או Rec אם אתם בקטע של שמות מקוריים לא גרועים), 2007. לפני שהוא הפך לסדרה, לפני שהאמריקאים עשו ממנו רימייק בשם Quarantine, זה היה רק סרט אימה ספרדי מלחיץ רצח: צלם וכתבת עוקבים אחרי צוות כבאים שנכנס לבניין דירות, ומה שנראה כמו פעולת חילוץ מתברר כפתיחה של וואחד תיבת פנדורה עם טאץ' ספיריטואלי־דתי. חאומה בלגוארו ופאקו פלאזה ביימו סרט שמצדיק את פורמט הפאונד פוטג' כמו "מימד הרוחות", רק פי 719 יותר מפחיד ממנו

2. "פעילות על טבעית", 2007. התלבטתי בין סרטו של אורן "משלנו" פלי ל"פרויקט המכשפה מבלייר", שנחשב לאבי התת־ז'אנר. הלכתי על "פעילות" פחות בגלל התירוץ האקטואלי של "מימד הרוחות" ויותר מפני שהוא פשוט יותר מפחיד. האפקטיביות של סרטי אימה נמדדת לדעתי בסרטים שהם מכניסים אותך אליהם, ו"פעילות" לגמרי הופך אנשים שישנים לידך לדבר מלחיץ. ממכשפות ביער, לעומת זאת, אני לא זוכר את עצמי מתעורר שטוף זיעה קרה

3. "קלוברפילד", 2008. מת מת מת על הסרט הזה. ג'יי ג'יי אברמס הפיק ומאט ריבס ביים את אחת האפוקליפסות הכי מוצלחות של העידן הכל כך אפוקליפטי הזה, אבל "קלוברפילד" הוא בראש ובראשונה תגובה מאוחרת ומאוד מודעת לעצמה לאירועי ה־11 בספטמבר 2001. סרט על אנשים בפאניקה שמצליח להכניס אנשים לפאניקה, ובכך יותר ממאזן את הבעיה האחת שלו – עודף סצנות מהסוג של "כן בטח, והם פשוט המשיכו לצלם"

4. "צייד הטרולים" (TrollHunter במקור), 2010. זה לא סרט אימה! היצירה הנורבגית הנהדרת הזאת היא לגמרי סרט הרפתקאות, על חבורת סטודנטים שמתעדת ציד טרולים – אבל זה בכלל לא מיתולוגי כמו שזה נשמע. הבמאי אנדריי אוברדאל בנה עולם מקסים ומצחיק שבו טרולים הם פשוט מטרד, ולצוד אותם זאת עבודה שוחקת, וכל העניין מלהיב רק את הסטודנטים המדוברים ואותנו הצופים. התוצאה פשוט יפהפייה, מה גם שהיעדר אג'נדת ההפחדה מוריד מהשולחן את סצנות ה"נו בטח"

5. "כרוניקה בזמן אמת", 2012. אחד הסרטים הכי חכמים שנעשו על אנשים עם כוחות מיוחדים, ולו בגלל הדבר האחד שהם לא עושים עם הכוחות האלה: נהיים גיבורי־על. ג'וש טראנק, שלאחרונה חירב לעצמו את הקריירה עם "ארבעה מופלאים", הפגיז בסרט ביכורים על שלושה תיכוניסטים וכל מה שקורה להם ולחברות ביניהם ברגע שהם נעשים על־אנושיים. מצחיק, סוחף, פה ושם עצוב וכל הזמן מבריק

**

פורסם בפנאי פלוס

הנחה לחיילות במדים?

"אימא תחזור אחרי שהיא תהרוג את כל האנשים הכהים עם המגבות על הראש"

"אימא תחזור אחרי שהיא תהרוג את כל האנשים הכהים עם המגבות על הראש"

אין לי מושג מה קפץ עליי, אבל לכל אורכו של "חובשת קרבית" ניסיתי לתפוס את הסרט הזה ביציאה אנטי־פמיניסטית. כלומר, אין לי מושג במובן הזה שאני לא נוהג לשחק במגדר־לי; למה זה קרה דווקא בסרט הזה, לכך יש סיבות די ברורות.

"חובשת קרבית" (במקור Fort Bliss, שמו האמיתי של בסיס צבא אמריקאי עצום על גבול טקסס וניו מקסיקו) הוא סיפורה של מגי (מישל מוינהאן), אם חד־ילדתית גרושה שחוזרת מאפגניסטן ומגלה שבנה הפך בהיעדרה לקצת בן־של־אבא (רון ליווינגסטון) וקצת בן של החברה עם הציצים הגדולים של אבא (עמנואל שריקי, "הפמלייה"). מגי מתקשה להתמודד עם הסיטואציה המשפחתית, ולא רק איתה: כמו כל כך הרבה חיילים משוחררים בכל כך הרבה סרטים, הבעיה האמיתית של גיבורת "חובשת קרבית" היא החזל"ש. השיבה לדופק אפס של השיגרה, לנורמליות של החיים בלי מדים.

את הקונפליקט הכפול של מגי ראינו באמת אינספור פעמים. רק בשנה שעברה הוא היה אחת התמות המרכזיות ב"צלף אמריקאי"; חוסר היכולת של כריס קייל לחזור לשגרה המשפחתית בין סיבוב אחד בעיראק למשנהו שימש לקלינט איסטווד כר רחב לדרמה. אם רוצים ללכת אחורה לקלאסיקות, הרי שקשיי חזל"ש מלווים את הקולנוע המלחמתי־אמריקאי מאז "צייד הצבאים" מחד ו"משחק הדמים" מאידך. אלא שעד היום, עד "חובשת קרבית", ראינו רק מה קורה כשג'וני שב משדה הקרב. לא מה קורה לג'יין.

"חובשת קרבית" חריג בנוף גם מפני שהוא סרט של אישה אחת: קלודיה מאיירס, שהכותרים הקודמים שלה כוללים בעיקר סרטים קצרים ואת Kettle of Fish שלא ראיתי, כתבה וביימה (מעניין אם הפרויקט הזה היה זוכה למימון אם לא התקדים שיצרה קתרין ביגלו ב"מטען הכאב"; רק שואל). או שבעצם זה סרט של שתי נשים, מפני שמגי היא לא רק הדמות הראשית כאן: במובן מסוים היא הדמות היחידה, הסיבה והמסובבת.

כסרט על אישה בסביבה גברית, בטח כשברקע מרחף מה שמסתמן ככישלון של הגיבורה שלה כאם, הייתי די משוכנע שמאיירס תיפול למלכודת השוביניזם העצמי. היחסים עם הילד, למשל, היו עשויים להתנרמל רק כי מגי היא בכל זאת אישה, וככזאת היא מצופה לאיזה חיבור מיסטי עם פרי בטנה. אבל לא, מאיירס לא עושה לה את ההנחה הזאת. היא תצטרך ללמוד להיות אימא ואין חוכמות.

מנגד המתינה למאיירס המלכודת של הקריירה הצבאית. המתינה ממש בלב התסריט: אחת ההחלטות המפתיעות (ואולי מקוממות?) של מגי היא לחזור לצבא לתקופת שירות נוספת, ואחד הפיתויים שעומדים בדרכה הוא ג'וב משרדי שיחסוך ממנה הן את הסיכון הכרוך בתפקיד פעיל של חובשת קרבית והן את הצורך להתנתק שוב מבנה לתקופה ממושכת. אבל שוב, אין הנחות. מגי לא תתעורר פתאום פציפיסטית רק מתוקף נקביותה, והיא לא תוותר על האמביציות שלה בנסיבות כרומוזומיות. בהקשר הזה, Fort Bliss – "מצודת האושר" בתרגום חופשי – הוא שם כמעט אירוני.

אז לא, מאיירס לא נופלת. היא לא מסדרת למגי קיצורי דרך, והיא בטח לא הופכת אותה לגיבור במיטב המסורת של "ג'י. איי. ג'יין" (למה, יש לכם פרשנות אחרת להתבחבשות של רידלי סקוט סביב הפסקת המחזור החודשי של הגיבורה שלו?). זה נשאר סרט על אישה, ואישה חזקה, אבל גם אישה עם ים בעיות נפשיות ואחרות. ונכון שבחלקן אשמים גברים, אבל יייאמר לזכותו של "חובשת קרבית" שהוא בהחלט לא סובל ממיזאנדריה, אחיה מרסק הביצים של המיזוגניה.

אז חיפשתי את היציאה שתחשוף את הכאילו־פמיניזם של הסרט הזה, את רגע הג'י.איי.ג'ין שלו, ולא מצאתי. על כך מגיע מלוא הקרדיט לקלודיה מאיירס. מצד שני לא מצאתי גם רגע אחד של קולנוע מיוחד באמת, של איזו אמירה אסתטית שתשלים את האמירה המגדרית, ועל כך אצטט בפני מאיירס את חז"לינו: אותך לוועדת אגרנט.

"אני אומר לך, פשוט תחרוט על זה 'אסי שולטטטט"

"אני אומר לך, פשוט תחרוט על זה 'אסי שולטטטט"

5 סרטים על הצבא האמריקאי שהסתדרו מצוין בלי סצנות מלחמה

1) מ.א.ש, 1970. הסרט שעשה את הקיקסטארט לקריירה של רוברט אלטמן מתרחש בזמן מלחמת קוריאה, למרות שאפילו טיפשי הצופים הבינו שהוא מתייחס למלחמת וייטנאם – אחרי הכל, השנה הייתה 1970 ואמריקה הייתה עמוק בג'ונגל. אבל זה כל הקטע של "מ.א.ש", סרט שלא יוצא מתחומי בית החולים הצבאי ועדיין מצליח להיות אנטי־מלחמתי: זאת סאטירה חריפה שמתחפשת לקומדיה מטורללת, שילוב סופר־נדיר בקולנוע האמריקאי

2) הפרט האחרון, 1973. אוי, איזה שחקן היה ג'ק ניקולסון לפני שכולם ידעו מי זה ג'ק ניקולסון. האל אשבי ביים, וניקולסון מככב לצד אוטיס יאנג כחיילי צי שמקבלים משימה מסריחה מבחינתם – ללוות חייל (רנדי קווייד המצוין) בדרכו לרצות שמונה שנים בכלא צבאי על ניסיון גניבה. הסוהרים לעת מצוא מתחילים לחבב את האסיר לעתיד ומחליטים להנעים את ימיו האחרונים בחופש; יותר מזה יהיה ספוילר, אבל זה שמדובר בסרט ענק מותר לגלות

3) טירונות, 1988. בהתחשב בכך שהבמאי הוא מייק ניקולס, שהמחזה הוא מאת ניל סיימון ושהכוכב הוא מתיו ברודריק (ועוד כולה שנתיים אחרי "שמתי ברז למורה"), פלא ש"טירונות" לא נספר בדרך כלל באחד מסרטי הצבא הגדולים של אמריקה. אולי זה מפני שהוא יותר סרט התבגרות מסרט מלחמה? כך או כך, חוויותיו של סיימון מהשירות הצבאי קצר המועד שלו הפכו לקומדיית טירונות קטנה ומקסימה, פלוס כאבים במקומות הנכונים

4) בחורים טובים, 1992. לאחרונה הזכרתי כאן את רצף הסרטים הכבירים של רוב ריינר, וזה בהחלט אחד מהם: בשילוב שהיינו צעירים מכדי להעריך, ריינר עיבד לכדי שלמות את התסריט של ארון סורקין על פי מחזה של עצמו. ההופעה של ג'ק ניקולסון, הכריזמה של דמי מור, הנוכחות של טום קרוז – הכל בטל בשישים מול שילוב הבמאי־כותב הזה, שכעבור שלוש שנים הביא לנו גם "הנשיא מאוהב" הנפלא, הסרט הטוב האחרון ברצף של מר ריינר

5) בני מזל, 2008. סרט מסע קטן על שלושה חיילים (טים רובינס, מייקל פנה ורייצ'ל מק'אקדמס) שזוכים כל אחד בחופשה בת חודש אחרי שנפצעו בעיראק. הם לא מכירים, ובתכלס אין להם הרבה מן המשותף מלבד מדים ותיק רפואי, אבל זה סרט מסע כהלכתו – השלושה חולקים רכב במה שהופך לחתיכת קוסט־טו־קוסט – והבמאי־תסריטאי ניל ברגר ("ללא גבולות") לא ישחרר אותם ואותנו לפני שדמויות יתפתחו והתרחשויות יתרחשו. יופי של דבר

פורסם בפנאי פלוס, 1.10.15