תגית: ספילברג

אכזבת השנה, עכשיו בקולנוע

בתמונה: מנחם הורוביץ

בתמונה: מנחם הורוביץ

כמבקר קולנוע, "פנאי פלוס" נותן לי זכות גדולה: כמעט 1,300 מילים שבועיות לעשות בהן מה שבא לי. אלא ש"בין כוכבים" הוא סרט שקשה לי מאוד לכתוב עליו ביקורת הגונה, משלל סיבות שיובהרו להלן, וכך יצא ששני העמודים שלי במהדורה המודפסת (עכשיו בדוכנים. קחו גם בלייזר באותה הזדמנות) היו יותר כמו טיוטה לטקסט שאני מעלה כאן. ראו בזה התנצלות אם אתם שייכים למיעוט הקטן, אך הממש קטן, שקורא אותי בפרינט.

***

כשנודע שכריסטופר נולאן יביים את "בין כוכבים", נזכרתי בחלחלה ב"התחלה". נכון, נולאן הוא בחירה טבעית לבימוי תסריט מאת אחיו ג'ונתן (מה גם שהשניים חתומים ככותבים־שותפים על שני הבאטמנים הראשונים, על "יוקרה" ועל "ממנטו"). ונכון, אלף סרטים אכזבו אותי יותר מ"התחלה". אבל אף סרט לא אכזב אותי כמוהו: מבחינתי, נולאן קיבל 160 מיליון דולר בשביל לעשות סרט על חלומות וחזר עם שוט של בניין מתקפל. רגע בודד שהצליח לגרד את הפוטנציאל הוויזואלי של החלומות. רגע אחד ויחיד של "וואו" בתוך 148 דקות.

לצד הזיכרונות העדיין־טריים מהפספוס הוויזואלי המהדהד של "התחלה", ל"בין כוכבים" יש היסטוריה שאני לא יכול להתעלם ממנה: במקור זה היה "הפרויקט הבא של סטיבן ספילברג". לא מעט סרטים ענו בשנים האחרונות לתואר שבין המירכאות, כי ספילברג מרשה לעצמו בשלב הזה של הקריירה לדחות סרטים במשך שנים (עד שהם מבשילים כמו "לינקולן" או מחמיצים כמו "אינדיאנה ג'ונס 4"), ולפעמים לסגת מהם קומפלט (לא רק מ"בין כוכבים", אלא ממש לאחרונה גם מ"רובוקליפסה"). זה היה צריך להיות סרט המדע הבדיוני הראשון שלו מאז "מלחמת העולמות", כך שספילברגופיל כמוני כמעט פסול לעדות על התוצאה שהוציא מזה מישהו אחר. ומכיוון שאני בכל זאת עומד לעשות פה את השולה זקן, כל הנ"ל הוא בבחינת גילוי נאות.

טוב. עם המטען העודף הזה צפיתי ב"בין כוכבים", סרט על אב שנוטש את כדור הארץ הגוסס ואת ילדיו בחיפוש אחר בית חלופי למין האנושי. כדי לעשות את זה הוא צריך לעבור דרך חור תולעת שסופו בגלקסיה אחרת, כך שאפילו בלי ספוילרים יש לנו גם אפוקליפסה וגם תופעה (או ליתר דיוק תיאוריה) אסטרונומית להשתולל איתן ויזואלית. ונחשו מה: נולאן שוב חזר בדיוק עם רגע אחד. שוב מבנה ששובר את חוקי הפיזיקה — מעניין למה דווקא — שכמוהו לא ראינו בסרט, שבשבילו אנחנו הולכים לראות מדע בדיוני. רגע אחד בתוך 170 דקות. וזה שבאתי ערוך ומוכן לאפשרות הזאת, זה שבאתי עם הרבה יותר חששות מציפיות, לא מנע ממני להתאכזב עמוקות.

אז גבר בשם קופר (מת'יו מקונוהיי), לשעבר טייס של נאס"א, נבחר להוביל את משימת החיפוש אחר פלנטה חלופית במקום זו הגוססת. אלא שיש כאן בעיה שיכולה לספק חומר לשני פרקים של "המפץ הגדול" גב־אל־גב: בלב גלקסיית המטרה משתולל חור שחור שהקרבה אליו פותחת את קופת השרצים של תורת היחסות. במקרה קיצון, שעה אחת בחלק הלא נכון של הגלקסיה שווה לשבע שנים על פני כדור הארץ (לא הבנתם למה? אני ממליץ על "היפריון" מאת דן סימונס עם רעיון "חוב הזמן" שלו. או על ויקיפדיה). כך שיש כאן שתי ספירות לאחור: לא רק שכדור הארץ הולך למות, אלא שהתרופה עשויה להימצא מאוחר מדי עבור בני האדם שישרדו. לרבות הילדים לבית קופר.

המסע של קופר גוזר למעשה יתמות שנייה על ילדיו לאחר שאיבדו את אימם, ותופס רע במיוחד את הבת מרפי (הילדונת מקנזי פוי ומאוחר יותר ג'סיקה צ'סטיין, ללמדכם שהנולאנים הלכו חזק על תורת היחסות כמקדמת עלילה). בעצם, זה "בין כוכבים" וכל השאר הוא קרינת רקע: אבא שלי עזב אותי בשביל להציל את העולם. איך אני חיה עם זה?

התשובה היא הלב של "בין כוכבים", והוא פועם טוב וחזק. הקונפליקט מוציא את המיטב ממקונוהיי ומאוחר יותר גם מצ'סטיין, והוא גם מחלץ מהנולאנים לפחות שתי סצנות — אחת של צפייה בהקלטות ישנות והשנייה בהשתתפות אלן בורסטין, יותר מזה לא תוציאו ממני — באמת מרגשות. אבל בסופו של רולר יש פה סרט בן 170 דקות עם מנוע עלילתי לסיפור קצר בקושי. אן האת'ווי בתפקיד המדענית שיוצאת לדרך עם קופר, אביה (מייקל קיין) שהפיזיקה שלו מאפשרת את המסע מלכתחילה, קפטן ספינה שכבר עבר דרך חור התולעת (מט דיימון), אפילו אחיה של מרפי (קייסי אפלק בגרסה הבוגרת) — "בין כוכבים" מוצף תפקידים משמעותיים של שחקנים משמעותיים שלא תורמים כלום לסיפור ולא מקדמים בכלום את העלילה. הם לא מוסיפים עומק; הם מוסיפים רוחב. עובי.

"מה זאת אומרת שכחנו להביא חלב?"

"מה זאת אומרת שכחנו להביא חלב?"

ג'ון ליתגו, בתפקיד סבם של הילדים, הולך למשחק בייסבול בכדור הארץ הקמל ועומד על זכותו לאכול נקניקייה. האם זאת מחווה לדיאלוג הנקניקיות ה(בלתי) נשכח שלו עם רוי שיידר ב"2010"? אם כבר מדברים, האם הסיום של "בין כוכבים" הוא מחווה ל"2001"? אגב סיומים, האם זה מכוון שגם הסוף של "מפגשים מהסוג השלישי" וגם ההתחלה של"בין כוכבים" מספרים על אב שנוטש את ילדיו ועף לחלל החיצון? והאם זה מקרי שמת'יו מקונוהיי, שנשאר מאחור כשג'ודי פוסטר נכנסה לחור התולעת ב"קונטקט", הוא זה שנכנס הפעם לחור התולעת בעצמו? יכולתי להשתעשע שעות עם הטריוויה והמחוות, אלא שלא חזרתי מ"בין כוכבים" משועשע. חזרתי מתוסכל מסרט בן 170 דקות שהדלק הרקטי שלו בנוי להחזיק בקושי 100, מבולבל משטף של רעיונות שראיתי וקראתי באינספור מד"בים קודמים, ובעיקר מאוכזב מלטוס לגלקסיה אחרת ולמצוא שם ים שנראה כמו ים והר שנראה כמו הר.

אל תטעו לחשוב שב"בין כוכבים" הוא ניסיון כושל לייצר ספקטקל: הוא לחלוטין אי־ניסיון. נולאן הוא מספר סיפורים מוצלח, אבל הוא מעולם לא היה מאלה שמפילים לך את הלסת לרצפה עם איזה חזון ויזואלי. הוא תמיד נטה לריאליזם — זאת אולי הבשורה הכי מעניינת שהוא הביא לסדרת באטמן, למשל — ובראיונות שהעניק סביב "בין כוכבים" הבהיר שזאת הייתה הגישה שלו גם כאן. מה שאני פשוט לא מצליח להבין זה מי רוצה ריאליזם במדע הבדיוני שלו. בפנטזיה שלו.

אני הולך לראות מדע בדיוני מאותה סיבה שרואת החשבון דורותי בויד הלכה בעקבות סוכן השחקנים ג'רי מגווייר: כדי למצוא השראה. אם לא מהוויזואליה אז מהפילוסופיה, אלא שגם היא לא מספיק מעניינת במקרה הזה. בלי להיכנס להשפעה של זה על העלילה, הנולאנים החליטו שבאבן־נייר־ומספריים הקוסמי, הגרביטציה מנצחת את ממד הזמן. זה נחמד, כי למדע הלא־בדיוני יש עדיין המון שאלות פתוחות על הכבידה, אבל זה לא רעיון שמחזיק סרט. כל שכן 170 דקות של סרט. זה פשוט עניין של סקאלה, של רוחב יריעה: קובריק נזקק להרבה פחות דקות בשביל לפתח את הרעיון שהאדם קיבל את האינטליגנציה שלו בהשאלה, ותתת פיקוח. זאת פילוסופיית מד"ב גדולה. הנולאנים מצטטים בלי סוף מ"2001" (וכאמור, אני חושד שגם מ"2010"), ויוצאים חיקוי חיוור ברגעים הפחות טובים ומחווה חלולה ברגעים היותר.

בסיכומה של צפייה, "בין כוכבים" בשבילי הוא שתי סצנות מרגשות, רגע אחד של וואו, רעיון פילוסופי־פיזיקלי שרירותי אך נחמד והמון דמויות ודיאלוגים שחוזרים וטוחנים את הקונפליקטים הפשוטים שבבסיס העלילה הצנומה. לא סרט רע עשו הנולאנים — במהדורה המודפסת נתתי לו שלושה וחצי כוכבים — אבל אם לסכם אותו בשתי מילים, נראה לי שאלך על שתיים סופר־בעייתיות בהקשר הזה: חסר השראה.

"אמא'לה, כל הטיילת ערסים"

"אמא'לה, כל הטיילת ערסים"

"קונטקט" הוא מהסרטים האהובים עלי מאז ולעולם. יותר מעשר שנים עברו מאז, ואני עדיין זוכר את תחושת הפליאה שלי בעת הצפייה הראשונה בסצנת המעבר בחור התולעת. במיוחד את הפלאש־פורוורד הנפלא שרוברט זמקיס משחיל שם, ושאתה מבין שהוא פלאש־פורוורד רק כשעוברות כמה דקות וה"לא היה לי מושג" של ג'ודי פוסטר מופיע שוב, הפעם בקונטקסט. הצפייה הראשונה ההיא הייתה בדי.וי.די, על טלוויזיית CRT. את "בין כוכבים" ראיתי באיימקס, ולרגע לא חשתי פליאה.

זכורה לי גם הצפייה הראשונה ב"מפגשים מהסוג השלישי", בפאקינג VHS. זכורים לי גלי הצמרמורת מכל הפלאות שספילברג הביא לסרט ההוא, ואחר כך לכל כך הרבה סרטים אחרים. את הביקורת הזאת אני חייב לסיים עם הבמאי המקורי של "בין כוכבים", כי ייתכן שהבעיה האמיתית שלי עם הסרט הזה לא קשורה בכלל לספקטקל והיעדרו או לצמרמורת והיעדרה. אולי אני פשוט לא סולח לכריסטופר נולאן על זה שהוא לא סטיבן ספילברג.

 

חיים של ילד

הסיפור הזה, לרבות האיור המופלא של דניס זילבר, פורסם בגיליון נובמבר של בלייזר. גירסה אנגלית שלו פורסמה כאן, ב"האפינגטון פוסט".

story

הוא שוב נשאר בחוץ כל הלילה. מליסה כבר לא זכרה מתי הוא לא נשאר בחוץ כל הלילה. עטוף בשמיכה על כיסא הגן החלוד מול סככת הכלים, שקית של עדשי שוקולד ביד אחת ופנס בשנייה. לילה ועוד לילה. שנה ועוד שנה.

"אלי", היא קראה מבעד לחלון חדר השינה הפתוח, "בוא תיכנס הביתה. נובמבר. אתה תצטנן".

הוא לא ענה. היא הציצה בשעון שנח על השידה לצד הגרניום; חמש ורבע. עוד מעט אור ראשון. הוא בטח יתעורר בעוד כמה דקות וייכנס דואב הביתה, הלום שינה טרופה. מה עובר לו בראש אחרי 82 שנה? כמה זה יוצא בלילות של תקווה כוזבת מול הסככה?

אור ראשון ושני ושלישי. הוא עדיין לא פתח את הדלת.

"אלי!".

זקן עקשן שכמותך. דלקת ריאות, זה מה שמגיע לך.

"אליוט!".

שום דבר.

מליסה יצאה לחצר יותר כעוסה ממודאגת, אבל המאזן השתנה ככל שהתקרבה אל הדמות העטופה. משהו בנחירות שלו נשמע חנוק, מלעלע, מחפש אוויר ולא מוצא.

אלוהים. זקן עקשן שכמותך.

~

הם עזבו את בית החולים בשתיקה, מעבדים בנפרד את המידע. ברגע אחד, צפוי לחלוטין אחרי חיים שלמים ביחד, הוא תפר שלא מדעת את חוט המחשבה שלה: אני חייבת לצלצל לבחור מנאס"א, חשבה מליסה וניסתה להיזכר בשמו של המדען החביב עם פאות הלחיים הרחבות. ליטלטון, חשב אליוט. הוא יבתר אותי לחתיכות לפני שייתן לי למות בשקט מהגידול הזה.

נאס"א שמרה על קשר קבוע אך מרוחק. בשנים הראשונות, כשאליוט עדיין היה הילד ההוא — והנער ההוא, והאיש הצעיר ההוא — שיצר קשר ממשי עם חוצן, לא עבר שבוע בלי בדיקה גופנית מקיפה או סריקת גלי מוח. אבל בסופו של דבר לא נותר עוד מה לבדוק, מה גם שאליוט הפך לגבר ההוא — ובסופו של דבר, באורח בלתי נמנע, לזקן התימהוני ההוא — שכל הזמן אומר שהוא לא  יודע להרגיש.

זה היה הדבר היחיד שמליסה לא הבינה. קיבלה, כמו כל דבר אחר שנגע לילדותו המפורסמת של בעלה, אבל לא הבינה. מדי פעם, במרווחים של חמש עד תשע שנים, היא ניסתה לרדת לסוף דעתו. להתעלם לרגע מהפלא הראשוני —  מהעובדה המתועדת היטב, גם אם מטמטמת־השכל, שתחושותיו ורגשותיו של אליוט בן העשר הסתנכרנו עם אלה של יצור מכוכב אחר — ולתפוס את הטענה המשנית. מה זאת אומרת שמאז הוא לא יודע להרגיש?

לפני שנים רבות, אולי כדי לפייס אותה אחרי שרכש את בית אימו והשקיע הון קטן בשחזור פרטי הפרטים של המקום כפי שהיה בילדותו, אליוט ניסה להסביר לה. היה רגע נורא אחד, אמר למליסה בעיניים שעדיין רואות משהו שקרה לפני כל כך הרבה שנים, שחשבתי שאיבדתי אותו. הוא כבר היה ארוז בקרח כשלקחו אותי להיפרד ממנו, ואז חשתי בזה בפעם הראשונה. נדמה לי שממש אמרתי את זה בקול רם, בתקווה ילדותית שהוא ישמע: אתה בוודאי מת עכשיו, כי אני לא יודע מה להרגיש.

אבל הוא לא מת, אמרה מליסה. ליבו חזר לפעום והוא חזר הביתה.

ואני הפסקתי להרגיש, אמר אליוט בקול קשה. ליתר דיוק, היכולת שלי לחוות רגש קהתה עם כל שנת אור שנפערה בינינו.

במאמץ רב הצליחה מליסה להתעלם מההשלכות על נישואיהם — הם התחתנו כשאליוט היה בן 28, אחרי כמעט שני עשורים ומי יודע כמה שנות אור של התקהות — ולהציע הסבר חלופי. אולי, אמרה, הבעיה האמיתית היא שהדבר הכי גדול שקרה לך קרה כשהיית בן עשר. אולי זה עניין פשוט של סף גירוי. אולי אתה הגירסה האינטר־פלנטרית של ילד־כוכב שמבלה את בגרותו בניסיון נואש לשחזר את 15 דקות התהילה האבודות שלו.

היא מעולם לא דיברה אליו בצורה בוטה כל כך. חלק ממנה עשה את זה כדי להתנקם בו על התובנה המשתמעת שהוא מעולם לא אהב אותה ואת הילדים, או לא היה יכול לאהוב; חלק אחר, הפסיכיאטרית שבה, עשה את זה כדי לערוך ניסוי זריז. מה ירגיש האיש שלא יודע להרגיש נוכח הטענה שהוא בסך הכל מהדורה עדכנית של שירלי טמפל?

אליוט רק חייך חיוך עקום והמשיך להסיר את החלודה ממסור הבלק־אנד־דקר העתיק של אביו, אותו תקליט־לעת־מצוא שעליו חרת חברו ה — איך היא אמרה, אינטר־פלנטרי? — את המסר שלו לבני מינו לפני ששיגר אותו לחלל באמצעות משחק מחשב פרימיטיבי ומטרייה מן השורה. עשרות שנים עברו, ואליוט עדיין זכר בדיוק איך הרגיש כשעמד בלב היער וצעק "זה עובד! אי־טי, זה עובד!". פליאה מוחלטת; שמחה כנה; חשש מתגנב. איך אפשר לזכור בבהירות כל כך מוחלטת רגשות שאי אפשר עוד לחוש? אולי, הוא חשב עכשיו, אני כמו אדם שהתעוור אבל עוד זוכר את הצבע האדום. אולי, אמר למליסה והביט סביב על ההעתק הנאמן למקור של נוף ילדותו, זה באמת עניין של סף גירוי.

~

הילדים באו, בכו והלכו. גרטי באה ונשארה. היא הבהירה שלא תניח לאח הגדול היחיד שנותר לה לנצח את הסרטן לבדו.

הסרטן מצידו הבהיר שאין לו כוונות להיכנע. הקשרים של אליוט בנאס"א פתחו בפניו כל מרפאה ומכון מחקר ברחבי ארצות הברית, אבל הגרורות יכלו למיטב המומחים. שבעה חודשים לאחר שאיבחן אותו לראשונה החל ד"ר וויליאמס לדבר עם הפציינט שלו במונחים של השלמה.

אליוט הגיב להתפתחויות באדישות המצופה. גרטי, שלא זכתה להיפרד כיאות ממייקל לפני התקף הלב הפתאומי שלו, הייתה נחושה שלא להותיר קצוות פתוחים גם עם ילד הסנדוויץ' של המשפחה. היא שאלה את אליוט דברים שמעולם לא שאלה, והוא השתדל להשיב לה בדרכו הלקונית. למה חיכית לילה אחרי לילה מול הסככה? כי ככה בדיוק המתנתי שישוב אחרי הפעם  הראשונה שנתקלתי בו, ולילה אחד הוא באמת בא. זה בטח היה הריח של העדשים. את זוכרת כמה הוא אהב אותם. למה החזרת את הבית של אימא למאה שעברה? כי חשבתי שאם הכל יהיה בדיוק כמו אז, אולי זה יגרום לו לשוב. נאיבי, אני יודע. אליוט, למה בכלל חשבת שהוא יחזור? כי הוא הבטיח לי, גרט.  הוא הבטיח.

אי־טי לא באמת הבטיח. גרטי הייתה צעירה ונסערת מכדי לזכור את זה, אבל המילים המדויקות שאמר רגע לפני שטיפס בכבש הספינה ושב לביתו היו "אני אהיה ממש כאן". גם אליוט מעולם לא פירש את הדברים כהבטחה לשוב; הוא המתין מול הסככה מתוך אמונה, לא מתוך ציפייה. רק עכשיו, לפני הסוף, הוא הרשה לעצמו לפרש מחדש את הדברים. להגדיר את עצמו מרומה, חד וחלק.

בגללו אין לך חברים, אמרה לו גרטי ערב אחד בפינת האוכל כשמליסה הלכה למטבח, ואליוט ידע שהיא צודקת. המדענים של נאס"א מעולם לא הצליחו להסביר מה גרם ללבבות של ילד ושל חוצן לפעום בסימטריה מושלמת, לגסוס יחד — וברגע האחרון להיפרד, זה לחיים וזה למוות, גם אם זמני. אבל מה שזה לא היה, התחושה שליבך קשור בעבותות לליבו האדום־בוהק של יצור בעל כוחות שלעולם לא תבין היא משהו שקשה מאוד להיגמל ממנו, ובוודאי אין סיכוי למצוא לו תחליף. אז אליוט מעולם לא טרח לחפש. וגרטי חשבה: אלמלא החיזורים הנמרצים של מליסה, שהכירה אותו בכלל כמטופל, ספק אם אחיה היה מוצא מישהו לחלוק איתו משהו בעולם הזה.

אותו לילה היה האחרון של אליוט מול סככת הכלים. בשלוש לפנות בוקר הוא נכנס הביתה ואמר למליסה שזהו, הוא סיים לחכות לחבר האינטר־פלנטרי שלו. אחר כך זרק את שקית העדשים לפח, הניח את השמיכה ואת הפנס על השידה ליד הגרניום הקמל, התפשט ונשכב במיטה. מליסה התיישבה לידו וליטפה את ראשו, והוא סיפר לה בפעם המיליון איך נחתך מהבלק־אנד־דקר ואמר "אאוץ'" וצפה בעיניים פעורות באצבע הארוכה של אי־טי כשזו נדלקה כמו עץ חג מולד וריפאה את החתך. מעניין אם זה עובד על סרטן, אמר אליוט וצחק ביובש. מליסה יצאה בשקט לחדר האמבטיה. היא לא רצתה לבכות בנוכחותו.

למחרת הוא לא הצליח לקום מהמיטה. לקראת ערב הזמינה גרטי אמבולנס לקול המחאות הרפות שלו, ומליסה נישקה את מצחו הבוער והבטיחה שתגיע לבית החולים ברגע שתסיים לארוז את כל מה שנחוץ לשהות ממושכת. אליוט גיחך והשתנק. הפרמדיקים החליפו ביניהם מבט שגרטי כבר ראתה פעם, מעל המיטה של מייקל.

מליסה סיימה לארוז ונעמדה במרכז חדר השינה, מנסה להבין מה נדמה לה שהיא שוכחת. גרטי נכנסה לחדר, החניקה צעקה והצביעה עליה. לא, לא עליה; גרטי הצביעה על הגרניום. מליסה הספיקה לראות את העלים החומים מוריקים ואת הפרחים האדומים מזדקפים לפני שהתעלפה.

~

הן לא הופתעו כשאחות מבועתת צילצלה מבית החולים ובישרה שאליוט נעדר. הן לא הופתעו עם שחר, כששוטר התייצב בפתח הבית ובישר שגופתו נמצאה בקרחת היער. מליסה מילמלה שזה בכל זאת לא עובד על סרטן. גרטי אמרה אאוץ'.

רגע. היה להם רק רגע. שעות אחדות של ליל ירח אחד, לא ממש פיצוי על 82 שנה. מליסה וגרטי מעולם לא גילו מה עשו בזמן שלהם ביחד, אבל בין שקיעה לזריחה נהנו לשחק בניחושים. אני רק מקווה, אמרה גרטי, שהוא לא מנסה לרכוב שוב על האופניים. כנראה שאנחנו דואגות לו אחרת, אמרה מליסה וחייכה. אני כל כך מקווה שהוא כן.

"חיים של ילד" (A Boy's Life) היה שמו הזמני של "אי־טי" במהלך העבודה עליו. לאחרונה מלאו 30 שנה לסרטו של סטיבן ספילברג

המיצובישי של ספילברג

אם אתם מבוגרים מספיק בשביל לזכור את 1995, אתם מבוגרים מספיק בשביל לזכור את המיצובישי של גולדפרב. אלכס גולדפרב, סגן שר הבינוי והשיכון מטעם סיעת יעוד (ובמקור מצומת של רפול) שעליו הלין הימין הישראלי כי הצביע בעד הסכם אוסלו תמורת בצע רכב. ממש ככה: הטענה הייתה שיצחק רבין קנה את הקול של גולדפרב בנזיד מיצובישי.

אין לי מושג אם רכב השרד באמת היה מה שהטה את הכף, אבל תמיד חשתי לא בנוח עם המיצובישי של גולדפרב. כאילו, עשינו הסכם שהוא גם ככה לא בדיוק קונצנזוס היסטורי. קצת פדיחה שזה עוד בא עם אתנן פולטי מסריח, לא ככה?

"אין, אמרתי להם, ריקי היקמן לא רכז"

"אין, אמרתי להם, ריקי היקמן לא רכז"

ובכן, לא. זה היה הדבר השני שזמזם לי בראש אחרי שהאורות נדלקו על הקרנת העיתונאים של "לינקולן", סרט שכל כולו המיצובישי של גולדפרב. הדבר הראשון היה המילה "מפואר", וזאת עדיין המילה שמסכמת הכי טוב את איך שאני מסכם את הסרט הזה, אבל תנו רגע לסיים טיעון: סטיבן ספילברג רקח יצירה מפוארת על הקומבינות הפוליטיות והמעשים המפוקפקים מבחינה חוקית — והלגמרי פסולים מבחינה אתית — שעשה הממשל של אייב קשישא כדי להעביר את התיקון ה־13 לחוקה האמריקאית, אותו אחד שחיסל את העבדות. ואם יש לך עיניים בראש, התובנה העיקרית היא שזה בסדר. כן, אומר ספילברג, לעשות פוליטיקה זה חרא. אבל כשמנגד עומדת מטרה חשובה מספיק — לעזאזל, כשמנגד עומד המוסר עצמו — אז תכניס את היד ואת הראש לתוך הג'יפה. ההיסטוריה לא תגנה אותך על זה. ותחזיקו שנייה את המחשבה הזאת, כי עוד כמה שורות יהיה פיי־אוף.

אוי, "לינקולן". מאז 2005, עם "מלחמת העולמות" ו"מינכן", אני מחכה שספילברג יביא אחד טוב. לא חצי טוב ("טינטין"), לא שלושת רבעי מחורבן ("סוס מלחמה"), לא משהו שאחריו אכתוב עליו עוד טקסט מגונן. והנה הוא בא בהלך רוח שינדלרי — לא טוראי־ראייני, בניגוד לאיך שזה נראה בחמש הדקות הראשונות — ומביא סרט מונע־דמות (נו, אברהם לינקולן) שהוא גם אנסמבל אדיר של הופעות — בראש ובראשונה דניאל דיי־לואיס, אבל רק חצי צעד אחריו גם טומי לי ג'ונס וסאלי פילד ודייויד סטרתרן וג'יימס ספיידר באשכרה תפקיד חייו. יש פה עבודת מצלמה נהדרת (כרגיל) של יאנוש קמינסקי ופסקול מעודן להפליא של ג'ון וויליאמס (יש כאן משהו משתפך שכתבתי עליו, נסו ותיווכחו) ותסריט כמעט מושלם של טוני קושנר, אבל כל זה טכני. כלומר, מה שמפואר ב"לינקולן" זה גם המובי־מייקינג, אבל זאת בעיקר המהות. האמירה הלגמרי לא פשוטה על הדברים הלא נכונים שמנהיגים נדרשים לעשות בשם הדבר הנכון לעשות.

"אז סיכמנו, הוא מביא בירה ואתה מארגן טולה"

"אז סיכמנו, הוא מביא בירה ואתה מארגן טולה"

יכול להיות שזה רק אני, אבל אני מאמין שהתקבולת בין אמריקה הרקובה מעבדות לישראל הרקובה מכיבוש לא פסחה על ספילברג ועל קושנר. לראיה, ממש בישורת האחרונה של הסרט —  אל תדאגו, זה לא ספוילר בשום צורה — מדבר לינקולן על רצונו לבקר בירושלים. כאמור, אולי רק אני ואולי השחלונת של ספילברג בכיוון הכללי שלנו: אם רק היה לכם שם איזה לינקולן.

קשה, קשה לצאת מלינקולן בחזרה לביבי. אני מצאתי את עצמי מתנחם בשני דברים: בזה שספילברג שוב הביא אחד גדול, ובכך הגשים את התקווה שהבעתי לא מזמן בטקסט הזה — ובלקח המאוד אישי שלי לגבי המיצובישי דנן דווקא בסרט שהוא כזה רולס רויס. אבל הבטחתי גם פיי־אוף, אז הנה: כן, אוסלו היה אסון טקטי. אלא שהוא היה הדבר הנכון לעשות מבחינה אסטרטגית, והדבר היחיד לעשות מבחינה מוסרית. ואם כך, מהיום זה מה שיש לי להגיד לאנשי הפושעי־אוסלו־לדין: אנחנו עשינו כמו לינקולן. כמו מי אתם עושים?