תגית: סטיבן ספילברג

יהודים שלי

Columbia Records Leonard Cohen Popular Problems cover

שירים נתקעים לי בראש כמו לכל אחד, אבל מה שקורה לי עם האלבום החדש של לאונרד כהן זה לא נורמלי: הוא תקוע לי בראש בשלמותו. השירים מתנגנים לי ברוטציה, יום My Oh My ויום A Street, יום Nevermind והיום ספציפית Born in Chains. זה פסיכי.

במקום לחגוג 20 שנה ל"ספרות זולה" כמו אדם מן היישוב, אני חוגג 20 שנות לאונרד כהן. הייתי מודע לקיומו כבר בשנות ה־80, כש־First We Take Manhattan ו־Dance Me to the End of Love היו להיטים, אבל לא האזנתי לו וולונטרית עד חורף 1994. סבא שלי נפטר, ולמרות שלא היה בינינו קשר הדוק במיוחד — האיש לא ידע מילה עברית, ובטוויסט אופייני איבד את השמיעה ברגע שהתחיל ללמוד את השפה — משהו בפרידה הזאת שלח אותי לארון התקליטים המאובק של הוריי.

הלאונרד כהנים הראשונים שלי היו Songs of Love and Hate ו־Songs From a Room על וינילים שרוטים, ומצאתי את עצמי בתוכם תוך האזנה אחת. אחר כך קרה מה שתמיד קורה שנייה אחרי שאתה מוצא קול ששר את המחשבות שלך: פתאום הוא מופיע בכל מקום. במקרה דנן, אוליבר סטון וטרנט רזנור הכניסו לפסקול של "רוצחים מלידה" את Waiting For the Miracle ו־The Future, ובהשפעת הירוקת שהפכה את צפיית הבכורה שלי בסרט ההוא לאירוע נפשי־פסיכדלי ממדרגה ראשונה, זה ננעל. יהודי מקנדה הפך למשורר הלאומי שלי. אתם יודעים מה, נראה לי שנשים ברקע משהו מתוך Popular Problems לפני שנמשיך. כן, זה מה שנעשה.

1994 הייתה בשבילי אנוס מירביליס של מוזיקה. יצאתי עם מישהי שחייתה עמוק בסצנת המוזיקה של תל אביב, היה מלא ירוקת ונפתחה לי צ'קרה מוזיקלית שהייתה סגורה הרבה שנים. באופן טבעי, את הדברים שהכי אהבתי ב־94' שמעתי פחות ופחות עם הזמן, למרות שמדי פעם עוד יוצא לי לחזור למאסיב אטאק וטריקי והפוגיז'. רק את לאונרד כהן אני מנגן 20 שנה רצוף. לא כל יום, אבל אין חודש בלי הרגע הזה שאני חייב אותו באוזניים. אני מניח שבגלל זה לא היססתי לשנייה לפני ששילמתי 2,400 שקל לא כולל בייביסיטר כדי לראות אותו עם אשתי ברמת גן. אני מניח שבגלל זה, מרגע שהוא חזר מההפסקה שלו ועד ברכת הכוהנים שהוא נתן בסוף בכיתי כמו ילד קטן. אני מניח שבגלל זה הוא תמיד יהיה אצלי לאונרד כהן, למרות שכבר 15 שנה לפחות אני משנן לעצמי שזה לנארד.

20 שנה זה בקטנה בהשוואה לקול אחר שמלווה אותי רצוף מאז שגיליתי אותו. הייתי בן 11 והלכנו בהרכב משפחתי מלא ל"שושנת קהיר הסגולה", אבל זה היה רק השלום־שלום. ב־1986, כשמלאו לי 12 ולו מלאו "חנה ואחיותיה", וודי אלן הפך לבמאי ההוא שאני לא מפספס סרט שלו, לרבות כל הפילמוגרפיה שהייתי צעיר מכדי לצרוך בזמן אמת. אחר כך הוא גם הפך לקומיקאי ההוא שאני שומע את הסטנדאפ העתיק שלו בקסטות שסופן להסתבך בתוך הטייפ מרוב שימוש.

מבחינתי, אחרי כל כך הרבה שנים, וודי אלן גדול בהרבה מסך סרטיו. ולא שזה סך רע, אלא שבדיוק כמו היכולת של כהן לכתוב ולשיר את מה שאני אפילו לא מצליח לנסח בראש — "אנחנו מכוערים, אבל יש לנו את המוזיקה" — ככה אלן הוא המדריך שלי להכל. לדוגמה, בהום פייג' של הבלוג הזה, במורד העמודה השמאלית, יש לינקים לפרויקט בשם "כל סודות החיים ב־142 סרטים"; זה אוסף ציטוטים עצום שמחולק לקטגוריות עאלק־פילוסופיות כמו "מהי משמעות החיים" ו"האם יש אלוהים", וכל אחת ואחת מהן מסתיימת בציטוט מתוך "מלחמה ואהבה". לא תכננתי את זה מראש; פשוט קלטתי תוך כדי עבודה שהקומדיה המטורללת ההיא מ־1975 מפליאה לכסות את כל הסודות. כמו הדיאלוג הבא, שסיים לי את קטגוריית "האם יש מוסר אבסולוטי":

מחזר רוסי: "מי יכול לומר מהו מוסר?".

סוניה: "מוסריות היא סובייקטיבית".

רוסי: "סובייקטיביות היא אובייקטיבית".

סוניה: "רעיונות מוסריים מייחסים תכונות לחומרים שקיימים רק בדואליות רציונלית."

רוסי: "לא כשלוחה הכרחית של קיום אונטולוגי".

סוניה: "אולי מספיק כבר לדבר על סקס?".

זה לא רק אלן המצחיק שמדריך אותי. זה גם אלן החכם עם התובנה האדירה שלו על המזל של הילדים שלך, וגם אלן המסוכסך עם עצמו ב"לפרק את הארי" (- "אתה יהודי ששונא את עצמו!". – "אני שונא את עצמי, אבל לא בגלל שאני יהודי!"), וכמובן גם אלן הפילוסוף המריר־משועשע ("החיים נחלקים בין הנורא והאומלל. הנוראים הם מקרים סופניים, עיוורים, נכים, והאומללים הם כל האחרים. אז אתה צריך להיות אסיר תודה אם אתה אומלל"). שנייה, לא נשמע עוד איזה לאונרד כהן?

אני לא יודע אם הייתי מדרג את וודי אלן בין חמשת הבמאים הגדולים אי פעם אם מישהו היה מסובב לי את היד לכדי שרבוט של רשימה כזאת. כנראה שלא, וממילא אני מרגיש מחובר אליו במובנים אחרים לגמרי. זה חיבור שיש לי גם עם הקול קורא השלישי שלי, אלא שהוא שייך לאדם שאני מדרג כגדול הבמאים בכל הזמנים בלי למצמץ בכלל.

על סטיבן ספילברג כתבתי כל כך הרבה עם השנים שאני לא רואה טעם בלעשות את זה שוב. שום דבר שאכתוב עליו עכשיו לא יסביר מאיזה מקום בנפש העקומה שלי בא הסיפור הזה, או הטקסט הזה על המלחין הקבוע שלו ג'ון וויליאמס, הדבר הכי קרוב שכתבתי ל"מה יש לי מספילברג". אבל בשם הכרוניקה והסדר הטוב, זה הולך ככה: ב־1981, כילד בן שבע, ראיתי את "שודדי התיבה האבודה". זה היה השלום־שלום. כעבור שנה ראיתי את "אי־טי", ופשוט הלך עליי. לכל החיים. לכל הסרטים.

ספילברג. אלן. כהן. רק עכשיו, רק בגיל 40, אני מבין ששלושת הקולות הכי עקביים בחיי התרבות שלי שייכים ליהודים. אני חילוני כמו הזעקה ההיא של מתי כספי ב"היא חזרה בתשובה", כתבתי את הטקסט הזה ל־ynet, אבל שלושת הגברים שהכי יודעים לספר לי את עצמי הם לא רק יהודים אלא כאלה שהדת היא אישיו אצלם. אצל כהן זה מתבטא בין היתר ב־The Partisan המצמרר ובשירי התפילה האדירים שלו, כמו Who By Fire הקלאסי ו־Born in Chains החדש והאינסטנט־קלאסי. אצל אלן זה נוכח מרמת הבדיחה ועד לרמת הסרט, לרבות כמה מהתמות במגנום־אופוס שלו, "פשעים ועבירות קלות". מספילברג זה הוציא את "רשימת שינדלר". יהודים עם קטע.

וקטע איט איז, כי אין לי מושג מה לעשות עם התובנה הזאת. לא יודע מה זה אומר עליי שאני סאקר של שלושה יהודים. אולי זה גניוס, אולי משהו מיסטי, אולי צירוף מקרים. אבל כבר כמה ימים אני מסתובב עם הידיעה המשונה הזאת בראש, איתה ועם המילים ששר לאונרד כהן בין השלשלאות (התרגום חופשי, המקור פה למטה): "השם יתברך, ישתבח השם/ כתוב על לבי באותיות בוערות/ זה כל מה שאני יודע, את השאר אני לא מצליח לקרוא".

 

מסנוקר דרך שון קונרי להיינריך בל ובחזרה ב־485 מילה

"מה זאת אומרת מזרחי מונה ליו"ר איגוד הכדורסל?"

אנשים שאוהבים כדורגל נוטים לראות בו בבואה של החיים. כנראה שיש בזה משהו — השפיץ המפורסם של הנעל המפורסמת, איי האושר הזעירים בתוך אוקיינוס הציפיות והאכזבות — וכנראה שזה חלק ממה שעושה אותי אדיש לכדורגל באופן מוחלט. אני אוהב סנוקר, שהוא בכלל לא כמו החיים.

סנוקר ברמה גבוהה הוא סדרה של פעולות נשלטות ומתוכננות, משחק טקטי ואסטרטגי שכמעט אינו מושפע ממזל, משפיצים ומנעליים. זה יותר כמו שחמט עם מקלות וכדורים במקום חיילים ופרשים, ועם אנגלים חמורי סבר במקום רוסים חמורי סבר. אבל מה שבאמת הופך את הסנוקר להפך הגמור מכדורגל (וגם מהחיים, אם כבר מדברים) זה מה שהאנגלים דנן עושים בין פעולה נשלטת אחת למשנתה: הם חושבים.

שחקני סנוקר חייבים לחשוב, מפני שכל מכה צריכה להביא בחשבון גם את זווית הפגיעה של הכדור הלבן בכדור המטרה וגם את המשך המסלול של הכדור הלבן לעבר המטרה הבאה, שזה קצת כמו לשחק טניס עם עצמך. צריך לעבד המון מידע במשחק הזה, והתוצאה הבלתי נמנעת היא שחלק ניכר מזמן השידור של הסנוקר מוקדש לגברים שעומדים וחושבים. שנים אני צופה בספורט הזה, ואיכשהו יצא שרק באליפות העולם הנוכחית — זאת שהחלה לפני שבועיים ומגיעה היום לקו הסיום, עם פתיחת משחק הגמר בין רוני אוסליבן לבארי הוקינס — נתתי את דעתי לקסם הטמון דווקא ברגעים המתים שלו. אני מתכוון, כמה כבר יוצא לנו לראות את הגלגלים מסתובבים?

האמת היא שהשאלה נשתלה לי בראש בהקשר אחר לגמרי. לפני כמה חודשים צפיתי באיזה בדל ראיון עם סטיבן ספילברג, והוא התלונן על זה שכבר לא רואים אנשים חושבים בסרטים. טריק מוכר של ספילברג הוא להראות לנו את התגובה של השחקן לפני שהוא מראה לנו את מה־שזה־לא־יהיה שהשחקן מגיב אליו, ואותו ראיון העלה בדעתי שזה מקרה קלאסי של נאה מקיים, כי את ספילברג אכן מעניין יותר האדם החושב "מה זה הדבר הזה" מאשר הדבר הזה. על כל פנים, זה תקע לי בראש את המחשבה על האדם החושב וניסיתי להיזכר בסרטים שעושים לו כבוד. היחיד שבאמת התיישב לי על המשבצת היה "שם הוורד", שאחד משיאיו הדרמטיים הוא הרגע שבו שון קונרי עוצר רגע באמצע השריפה שמשתוללת בספרייה כדי לחשוב מהי הדרך הקצרה ביותר לצאת ממבוך המסדרונות עמוסי הספרים. "שם הוורד" הופץ ב־1986. מזל שעדיין משחקים סנוקר.

בפרפראזה על היילי ג'ואל אוסמנט, אני רואה אנשים פועלים. בסרטים, בכדורגל, בחיים — הפעולה היא חזות הכל, ממש באופן מילולי, ואי־פעולה נתפסת כחטא כבד יותר מאי־מחשבה. לראיה, החיים הציבוריים והתרבותיים שלנו מלאים באנשים שעושים בלי לחשוב; תראו לי סלב אחד שתהילתו על כך שהוא חושב בלי לעשות. האחרון שהיה לנו מהזן הזה נקרא ליבוביץ. הוא הפסיק לרוץ שמונה שנים אחרי "שם הוורד".

בתיכון קראתי את הסיפור הקצר "שתיקותיו המקובצות של ד"ר מורקה", והיינריך בל גמר אותי עם טכנאי הרדיו שמקדש את השקט בעולם שמדבר את עצמו לדעת; הטורניר שמתקיים עכשיו בתיאטרון הקרוסיבל בשפילד גורם לי לקדש את המחשבה בעולם שמקדש את הפעולה, וזה כל מה שרציתי לומר. בחיי, לא התכוונתי להידרדר לפרשנות חברתית. רק להציע שתעבירו ליורוספורט, כי ממש עכשיו משדרים שם שני גברים שלובשים וסטים וחושבים.