תגית: מלחמת הכוכבים

בעודנו מברכים "שפטרנו": 7 דברים לזכותו של ג'ורג' לוקאס

צילום: Flickr.com/  Tom Simpson

צילום: Flickr.com / Tom Simpson

את הביקורת שלי על "הכוח מתעורר" אתם יכולים לקרוא באתר של בלייזר. מה שיבוא להלן הוא טקסט מתוך גיליון פנאי פלוס החדש שנכתב לפני שידעתי איך נראית "מלחמת הכוכבים" בלעדיו, אבל אני ניצב מאחורי כל מילה עם חרב אור ביד 

1) ג'ורג' לוקאס סיפק להוליווד סיבה להאמין בחומר מקורי. היקום של "מלחמת הכוכבים" מרתק אותנו כבר 38 שנים, שבעה סרטים, ארבע סדרות טלוויזיה מצוירות (השתיים שהספקתם לשכוח הן Droids ו־Ewoks משנות ה־80) וכאינסוף חוברות קומיקס, ספרים ומשחקי מחשב. כל זה ניזון לא מהגאונות של מחבר רבי מכר או אמן קומיקס מוכח, אלא מהרעיונות של ברנש יליד העיירה מודסטו, קליפורניה, בוגר החוג לקולנוע של USC. דגש על קולנוע.

לוקאס לא כתב ספרים ולא צייר קומיקס. הוא כתב סרטים, והתוצאה היא הדבר הכי קרוב למיתולוגיה שנוצר אי פעם בתוך הקולנוע. שנכתב למדיום הזה ולא עובד לתוכו. יש בזה לקח חשוב, לקח אופטימי אם אתה אוהב סרטים – וכמה חבל שהוא לא נלמד.

לוקאס ברא קולנוע טהור עם דלק לארבעה עשורים לפחות, והמסקנה מההצלחה של "מלחמת הכוכבים" – ושל "אינדיאנה ג'ונס", ו"בחזרה לעתיד", ו"אי.טי", או לדוגמה עדכנית יותר "אווטאר" – היא שהקולנוע יכול לשגשג ולהצליח ואפילו למכור צעצועים בלי להתבסס על הצלחה מוכחת במדיה אחרת. זה שהוליווד לא הבינה את זה, זאת לא אשמתו של ג'ורג' לוקאס.

star-wars-new-hope-coaster

2) והוא תפס ראשון שהטרילוגיה המקורית נהייתה שלושה סרטים תקופתיים. לפני שנה וחצי ניסיתי על הבת שלי את "מלחמת הכוכבים" המקורי. היא השתעממה עד כאב, ואני נוכחתי לגלות – עם ובלי קשר לתגובה המנומנת שלה – שהגיל קפץ לי על הסאגה.

אני לא מתכוון להגן על כל השינויים־בדיעבד שלוקאס הכניס לסרטים של עצמו, אבל כבר שנה וחצי אני לא מאשים אותו על עצם ההתעסקות במה שמעריצים רבים רואים כקודש הקודשים. הטרילוגיה המקורית נראית היום מיושנת, איטית, וכוחם של רוב האפקטים אינו יפה כבר יותר מעשור. לוקאס בסך הכל ניסה לעדכן את שלושת הסרטים הראשונים כך שיספקו חוויית צפייה סבירה לצופים ילידי המילניום השלישי.

אם אתם ותיקי "מלחמת הכוכבים", אולי אתם זוכרים את שברון הלב שחווינו כשהסרטים הישנים יצאו ב־VHS והתברר שסביב כל חללית במעופה ניתן לראות את ה־Garbage Matte, שכבה מצוירת־ביד שאנשי האפקטים השתמשו בה כדי להסתיר אלמנטים לא רצויים; היא הייתה בלתי נראית בהקרנות פילם, אבל בווידאו ראינו אותה פתאום, מין הילה מרצדת ומבאסת שהחריבה את קרבות החלל. העובדה שהיא נעלמה מהגירסאות הביתיות המעודכנות היא רק חלק קטן מרשימה שלמה של שדרוגים שאלמלא נעשו, סרטי "מלחמת הכוכבים" המקוריים היו נראים היום כמו "עשרת הדברות".

return01

3) ו"שובו של הג'די". הפעם הראשונה שאנשים תהו כמה שילם השטן ללוקאס על הזכויות לנשמה שלו הייתה מול האיווקים – זוכרים, הדובוני אכפת לי האלה? – ב"שובו של הג'די". מול הפעם הראשונה ש"מלחמת הכוכבים" חשפה את הסאבטקסט של "באנו למכור צעצועים".

"שובו של הג'די" היה המלחמת הכוכבים הראשון שלי, ואולי אני מגזים בלזכור לו חסד נעוריי ונעוריו, אבל לא מזמן צפיתי בו מחדש, ותקשיבו – זה אחלה סרט. אז בסדר, גם אני לא מת הדובונים ההם. אבל ההתרחשויות בארמון של ג'אבה, המוות של יודה והקליימקס כולו הם בשר מבשרה של "מלחמת הכוכבים". מהרגעים הטובים ביותר והיצירתיים ביותר שלה. אז סתמו כבר לגבי הסרט הזה.

4) ומרדף הפודים ב"אימת הפאנטום". ברור, הסרט הראשון בטרילוגיה הראשונה נולד בחטא. קשה מאוד לסנגר על רוב מוחלט של ההחלטות שלקח לוקאס בסיבוב הזה, בראש ובראשונה ההחלטה לביים בעצמו אחרי שלא אמר "אקשן" 22 שנה (להזכירכם, הוא הפיק ולא ביים את "האימפריה מכה שנית" ו"שובו של הג'די"). אבל מרוץ הפודים – והסיקוונס הנפלא שקודם לו, כשאנחנו פשוט שומעים את מגוון הצלילים המטורללים שעושים המנועים של הכלים המאולתרים האלה – הוא שוב התמצית של "מלחמת הכוכבים".

אחד החידושים הכי גדולים של לוקאס היה הרעיון של יקום משומש, מטונף, בניגוד ליקומים החדשים־דנדשים שאפיינו את רוב סרטי החלל עד שנות ה־70. סצנת הפודים עטופה אמנם בסרט מחורבן, אבל היא דוגמה ומופת לניצחון הקונספציה של לוקאס.

Attack-of-the-Clones-1

5) וסצנת פרוץ המלחמה ב"מתקפת המשובטים". "איפה הוא משיג את כל הצעצועים הנפלאים האלה". זוכרים, ג'ק ניקולסון/ הג'וקר על מייקל קיטון/ באטמן? אז דבר אחד שלא תיקחו מלוקאס זה ארגז הצעצועים.

כש"מתקפת המשובטים" מתקרב לקיצו, אחרי כל הדיאלוגים האיומים וכל המפלים האיטלקיים הלא קשורים, סאגת "מלחמת הכוכבים" מראה לנו סופסוף את מלחמות המשובטים שסיפרו לנו עליהן כבר ב־1977. הסצנה הזאת – ערימה אדירה של כלי משחית שיוצאים לקרב – היא מרגעי השיא של הסאגה כולה בכל הנוגע ליצירתיות של העוסקים במלאכת האפקטים המיוחדים.

כשג'ורג' לוקאס היה בן 17, הוא הפך לטכנאי רכב ונהג־משנה של נהג מרוצים בשם אלן גרנט. תאונה שעבר לוקאס עם הרכב הפרטי שלו עצרה את הרומן שניהל עם עולם הנהיגה המקצוענית, אבל הטאץ' של המכונאי זה משהו שנשאר איתו. את רואה כל מכונה ב"מלחמת הכוכבים" ומיד תופס מה היא עושה ואיך היא עושה את זה; זאת גאונות שאני באופן אישי מעריץ, וזה קטע שהיא מציגה את עצמה באופן מיטבי דווקא בפרק הביי־פאר הכי גרוע של הסאגה.

6) וכמעט כל מה שקשור ל"נקמת הסית'". תורידו את סצנות החלום ואת הקרב סקיווקר/ קנובי עם כל האש המזויפת הזאת, וקיבלתם וואחד סרט "מלחמת הכוכבים". במילים אחרות, שווה לראות משהו כמו שליש מדקות המסך של הטרילוגיה שהושמצה בידי עולם ומלואו ואני בתוכו. תגידו לי שזאת לא נקודה לזכותו של ג'ורג' לוקאס.

7) וחוץ מזה האיש מכר בזמן, ומכר לקונה הנכון. לוקאס הבין יותר טוב מכולנו שהוא הפך לנטל על המותג שלו, והייתי אומר על ההחלטה שלו להיפרד מ"מלחמת הכוכבים" שהיא נאצלת אלמלא היו מעורבים בזה ארבעה מיליארד דולר. על כל פנים, צריך גם לדעת למי למכור. והעכבר היה ללא ספק הקונה הרצוי.

דיסני הוא האולפן היחיד בהוליווד שלא נשלט בידי תאגיד; שהוא התאגיד עצמו. כמו ש"מלחמת הכוכבים" היא קולנוע שנולד מתוך הקולנוע, ככה בדיסני יושבים מנהלים שמנהלים סרטים (ופארקי שעשועים, וצעצועים. ציניות בצד, הרי גם זה חלק מהדיל עם "מלחמת הכוכבים"). האולפן הזה תמיד ידע לייצר בידור לכל המשפחה ברמה גבוהה, לרבות במובן הטכנולוגי. ג'ורג' לוקאס לא יכול היה להעביר את ארגז הצעצועים שלו למשמורת במקום טוב יותר.

שובו של הלא ג'די

1

זה נהיה רגשי. איזה קטע שזה נהיה רגשי. ב־1999, כשנעימת הפתיחה מאת ג'ון וויליאמס הדהדה שוב אחרי הפסקה של 16 שנים, זה היה מסעיר. חצי "אימת הפנטום" לקח לי להסדיר נשימה, להירגע מתחושת ה"אני לא מאמין, סטאר וורז". עוד קודם, הטריילרים היו זריקות אדרנלין. אבל דמעות? איפה. בפרפראזה על המונולוג ההוא של טום הנקס ב"ליגה משלהן", לא בוכים בסטאר וורז.

ב־2015 כולם בכו. זה לא מקרה ש"אנשים מגיבים לטריילר של 'הכוח מתעורר'" נהיה סנסציית רשת, וכמו שקורה בזמנים האלה, שתי שניות אחר כך גם מם. אבל חבר שלא ראה את "בין כוכבים" אשכרה קנה את זה ש"מתיו מקונוהיי מגיב לטריילר" זה דבר אמיתי:

אתם מבינים? לחבר שגדל איתי במילניום הקודם, בנץ המילניום, נראה בסך הכל הגיוני שמישהו יתפרק ככה לחתיכות רגשיות בגלל "הכוח מתעורר". שהבכי הלא נשלט הזה הוא כי האן סולו הרגע אמר "צ'ואי, אנחנו בבית".

אני לגמרי התפרקתי לחתיכות רגשיות כשהאן סולו אמר את זה. זה בוודאי קשור לניסוח שפגע בול באפקט הרגשי של הטריילר הזה, לתחושה הקולקטיבית שאחרי גלות הטרילוגיה השנייה יש לכולנו הזדמנות לחזור הביתה, אבל נדמה לי שזה קשור אפילו יותר לליהוק. אם הנסיכה ליאה הייתה אומרת "לוק, אנחנו בבית", זה היה נחמד ואני משוכנע שזה לא היה הופך דור שלם של צופים למפלי דמע. אבל האן סולו אמר את זה. הלב של "מלחמת הכוכבים", האיבר החיוני שנעקר ממנה לאורך טרילוגיית הפריקוולים, חזר לפעום. וזה נגע בנו בדיוק במקום הנכון.

לפני שנים רבות, בגלקסיה קרובה קרובה, השקעתי כמויות מופרזות של זמן ואנרגיה ביצירת משחק תפקידים על בסיס כל סרטי המדע הבדיוני שאהבנו כילדים. איך להמיר את הכללים של "מבוכים ודרקונים" לחלל, איזה סיפור מסגרת לתפור, איזו דמות לגנוב מאיזה סרט — על הכל חשבנו, אני והחבר (אחר, אבל גם הוא בכה ב־2015) שצלל איתי לתוך זה. הכל חוץ מהאפשרות שברגע האמת, כשנשב עם החברים החננות שלנו לשחק בעולם הזה שבנינו, לא נוכל לשחק כי כולם ירצו להיות האן סולו ואם לא אז לא בא לי.

לקח לי הרבה שנים להבין את החשיבות של סולו. בעצם נפל לי האסימון רק בהיעדרו, בזמנים האפלים של הטרילוגיה השנייה: הציניות המובנית שלו, התחושה שמדובר בקאובוי קל דעת שנקלע למסע צלב של חבורת פסיכים בחלוקים — אלה בדיוק דברים שהקלילו את הכובד של אבירי הג'די, הדברים שבגללם הופץ כאן "מלחמת הכוכבים" המקורי תחת הסלוגן האלמותי "מערבון בחלל — סרט שכולו 'כיף'" (המירכאות במקור. אבל הכיף היה אמיתי).

מרשה לוקאס, גרושתו של ג'ורג' והעורכת שנקראה להציל את "מלחמת הכוכבים" המקורי אחרי קאט ראשוני והקרנת ניסיון כושלת, הייתה הראשונה שהבינה את כל זה. כל הז'יטונים של הסרט, פסקה, יושבים על שאלה אחת — האם הקהל יריע ברגע שבו נץ המילניום וסולו בתוכה עושים את הקאמבק הגדול שלהם, ועשר דקות סרט אחרי שפיראט החלל לקח את הכסף וברח, הוא חוזר להציל את לוק סקייווקר ואת המצב. הביוגרפיה "לוקאס" מאת ג'ון בקסטר מתארת יפה את הקטע הזה, ועוד יותר יפה את הקטע שהקהל מריע. קם על הרגליים ומתחרפן מרוב קתרזיס.

בטרילוגיה הראשונה, סולו היה ביי־פאר הדמות שעברה את ההתפתחות הכי מעניינת. ההוא שבסרט הראשון לא האמין בכל הבולשיט של הכוח, שבסרט השני עסק יותר בחובות שלו לג'אבה מאשר בהצלת הגלקסיה, הפך בסרט השלישי למאמין אמיתי. דארת וידאר פחות השתנה ויותר התהפך ברגע אחד, הקליימקס של "שובו של הג'די"; לוק סקייווקר מצידו פשוט קיבל את כל הממבו־ג'מבו של הג'די תוך שתי שניות. לא במקרה הפכה הסצנה שבה הוא נוזף בסולו על אי האמונה שלו לבדיחה מעולה בפרודיה של "איש משפחה" על "מלחמת הכוכבים" ("הכוח?", שואל פיטר גריפין/ האן סולו, "אתה מתכוון לדבר הזה שלא שמעת עליו עד לפני שתי דקות ועכשיו אתה יורד עליי כי אני לא מאמין בו?").

מצחיק שדווקא ב"אימת הפנטום", הסרט הנטול־סולו הראשון, מקשקשים כל כך הרבה על "איזון של הכוח". הרי סולו תמיד היה זה שאיזן את הכוח, שהשחיל הומור ותחושה של הרפתקה לתוך כל הפאתוס. בסיכומה של טרילוגיה, הוא היה זאב בודד שמצא ייעוד ומשפחה חלופית בלי לאבד כלום מהמהות שלו, מהאקדוחן חסר הפחד והאלוהים של הסרט הראשון. לא פלא שכל החברים שלי רצו לשחק אותו. לא פלא שכולם בכו כשהוא חזר הביתה.


אז האן סולו חוזר. אז נץ המיליניום חוזרת. אני חושב שזה נהיה רגשי בגלל זה, לפני כל הסבר אחר — הגיל שעושה אותנו סנטימנטליים, הציפייה לחוויה שתתקן את הטרילוגיה השנייה או העובדה הפשוטה שזה פצצה של טריילר. לראייה, שבועיים לפני שאזכה לראות סופסוף את "הכוח מתעורר" אני לא יושב פה וחולם על חרבות אור, אלא על פגישת המחזור שלי עם צ'ואי והמילניום וסולו.
עכשיו דיר בלאק להרוג לי אותו אחרי רבע שעה רק בשביל אפקט ה"אני לא מאמין שהם עשו את זה".

פורסם בגיליון דצמבר של בלייזר

סרט סולו. יש לי הרגשה טובה בקשר לזה

"ג'יב אל האוויה"

"ג'יב אל האוויה"

זה שיש לך רעיון גדול לא אומר שאתה מבין מה גדול בו. אלפרד נובל, שהמציא את הדינמיט לפני שהפך לפרס, חשב שחומר הנפץ שלו ייצור מאזן אימה שיביא לקץ המלחמות. קליאו מק'ויקרס, ממציא בצק המשחק, חשב שההמצאה שלו תהיה להיט בתור תכשיר לניקוי טפטים. ג'ורג' לוקאס חשב שהדבר המגניב ב"מלחמת הכוכבים" זה הקטע עם אבירי הג'די והכוח.

לוקאס מעולם לא הבין שהדבר הגדול ברעיון שלו היה הכיף. סאגת "מלחמת הכוכבים" הכניסה פאן לז'אנר שהיה נו פאן, ומה שהפך אותה לפאן זה לא החבר'ה עם הגלימות שפועלים בשם השלום בגלקסיה, אלא הקאובוי שהוזנק קומפלט עם האקדח שלו לגלקסיה רחוקה־רחוקה. האן סולו. הדמות המאזנת של הטרילוגיה הראשונה, והדמות שהיעדרה — או יותר נכון, שהיעדר איזושהי מקבילה שלה — הוא־הוא החטא הקדמון של טרילוגיית הפריקוולים. מהבחינה הזאת, ההחלטה של דיסני להפיק סרט האן סולו היא הזדמנות אדירה לכפרה.

סולו, המבריח הבינכוכבי שנקלע במקרה לתוך כל הג'די־ממבו־ג'מבו הזה, הוא בדיוק מה שמאסטר יודה התכוון אליו באומרו Balance to the Force. הנוכחות הקלילה שלו הייתה משקל־נגד מושלם לקונפליקטים הכבדים של לוק סקייווקר, הציניות שלו איזנה את הלהט והפאתוס של המורדים, ולא במקרה הושם בפיו גם המענה המושלם ל"אני אוהבת אותך". "אני יודע", עונה סולו לנסיכה ליאה רגע לפני שהוא הופך לתבליט ב"האימפריה מכה שנית", ונכון שזה לא היה רגע מתוסרט אלא אלתור של הריסון פורד, אבל התיאוריה בעינה עומדת: האן סולו הוא מגניב. הוא קול. גם חלליות וחרבות אור הן קול — אל תתחילו, אתם יודעים למה אני מתכוון — אבל בכל הנוגע לגלריית הדמויות, בהיסטוריה של "מלחמת הכוכבים" היו רק שלוש שניחנו בקולנס. סולו, בובה פט (ולא במקרה התבשרנו עכשיו שגם הוא עומד לקבל ספין־אוף משלו) ודארת ויידאר (שהוא לא במקרה הפרוטגוניסט האמיתי של הסאגה, לפחות כפי שג'ורג' לוקאס ניווט אותה). אלא שאף אחד לא חולם להיות ציד ראשים מניאק או שר אופל. אקדוחן חלל כולם רוצים להיות, וזאת ליגה אחרת לגמרי של קול.

לפני שנים רבות, בגלקסיה קרובה־קרובה, הגיתי במשותף עם הפרופסור — הוא יודע מי הוא — משחק תפקידים אה־לה "מבוכים ודרקונים", רק בחלל. "4001" קראנו לו, ויצקנו לתוכו את כל הדמויות שאהבנו בסרטי מדע בדיוני. הכל היה שם, מריפ־אוף של אביר ג'די ועד וריאציה על נושא ארנולד שוורצנגר ב"הנמלט", אבל כשאספנו את החבר'ה להרפתקת ניסיון גילינו גליץ': כולם רצו לשחק מבריח חלל. כולם רצו להיות האן סולו.

זה לא באמת הפתיע אותנו. אני חושב שכל העולם חוץ מג'ורג' לוקאס יודע כמה עמוק התנחלה הדמות הזאת בלבבות, וב"כל" אני סופר גם את מרשה לוקאס, שאתם יכולים לקרוא בפוסט הזה על התובנה שלה לגבי המפתח הרגשי של "מלחמת הכוכבים". ג'וס ווידון, הפייבוריט של כולם לקבל את "מלחמת הכוכבים פרק 7" לפני שג'יי־ג'יי אברמס זכה בג'וב, הבין את זה הכי טוב: הוא יצר את Firefly, סדרה שבתכלס הייתה קורות המילניום פלקון מינוס אבירי ג'די וצ'ובקה. קפטן מלקולם "מל" ריינולדס היה יותר האן סולו מהאן סולו, וזה לא מקרה שהמעריצים מבכים עד היום את מותה בטרם עת של הסדרה בכיכובו.

"אדוני, האי נעימות הזאת הייתה נחסכת אם רק היית משלם אגרה"

"אדוני, האי נעימות הזאת הייתה נחסכת אם רק היית משלם אגרה"

אני לא דואג בקשר למקדם הפאן בפרק 7. אם אברמס הביא את הפאן ל"סטאטרק", פרנצ'ייז שכיף מעולם לא היה חלק מהדי־אן־איי שלו, אני סמוך ובטוח שהוא גם יחזיר אותו ל"מלחמת הכוכבים". הרי זה שהסאגה מתוצרת לוקאס אמורה להיות קודם כל כיפית זה עוד אחד מהדברים שרק לוקאס לא מבין. אבל בהקשר של פאן פאן־גלקטי, פרויקט האן סולו הפך באחת לסרט שאני הכי מחכה לו. כשעלתה הסדרה המצוירת "מלחמות המשובטים" קיטרתי בפני כל חנון שהסכים לשמוע על זה שלוקאס צריך לעזוב את כל השטויות האלה ופשוט להביא לטלוויזיה את The Han Solo Chronicles או את Young Han Solo או איך שלא יקראו לזה, כל עוד זה יחזיר למסך את הקאובוי. מהבחינה הזאת, סרט סולו הוא יותר ממה שהעזתי לבקש.

כן, אני  יודע שדיסני עדיין יכולה לחרבן את זה. אבל אני מעדיף להיות רגוע ואופטימי, כי אתם יודעים: כעס, פחד, תוקפנות. של הצד האפל הם.

חפש את האישה בחדר העריכה

DSC_0408.NEF

"הנה, פה רואים בבירור את העשן עולה מהמתקן האיראני"

שלוש פעמים הצליח "היצ'קוק", שעולה כאן ביום חמישי, להפתיע אותי. הראשונה הייתה בשלהי השליש הראשון שלו, כשהתברר שזה פחות סרט על העשייה של "פסיכו" ויותר סרט על הזוגיות האישית והמקצועית של היצ'קוק ואלמה רוויל, אשתו העורכת/ עוזרת במאי/ דוקטורית תסריטים; הפעם השנייה הייתה כשגיליתי שאני דווקא אוהב את הסרט־על־זוגיות הזה; והשלישית הייתה כשהבמאי סשה ג'רבזי מילא חור בהשכלה הקולנועית שלי ועל הדרך חשף בפני קשר לא צפוי בין "פסיכו" ל"מלחמת הכוכבים".

עכשיו לאט ולפי הסדר: אחלה דבר ההיצ'קוק הזה. לוקח לו זמן להתניע, הוא נוטה לפסיכולוגיזציה מוגזמת ולא השתגעתי על הקטע של ביופיק עם אלמנט פנטסטי (אד גיין, הרוצח הסדרתי ש"פסיכו" מבוסס על סיפורו, מתפקד כאלטר־אגו דמיוני של היץ' במין טוויסט אפל על האמפרי בוגארט ב"שחק אותה סם" או אלוויס פרסלי ב"רומן על אמת"), אבל בסך הכל יצאתי מבסוט אש. מנקודת מבט צרכנית, בין זיליון הסרטים שעולים כאן בוויקאנד הקרוב הוא העסקה השנייה בטיבה אחרי "כוננות עם שחר".

ארבעה דברים, הפעם לא לפי איזשהו סדר, קנו אותי ב"היצ'קוק". הזיווג אנתוני הופקינס (היץ') והלן מירן (רוויל), שעובד פשוט נפלא; סקרלט ג'והנסון, שעושה תפקיד מדויק לתפארת כג'נט לי, כוכבת "פסיכו"; הוליווד הישנה, שמוצגת בשיא תפארתה וגם בשיא נלעגותה; וסצנה נהדרת על קולנוע שתענוג למצוא דווקא בלא־באמת־סרט־על־קולנוע. דלגו לתחילת הפסקה הבאה אם אתם רוצים, למרות שזה לא מי יודע מה ספוילר: היצ'קוק, בערב הבכורה של "פסיכו", ניצב מחוץ לדלת האולם ומנצח בתנועות ידיים נמרצות על הצווחות של הקהל. לכאורה דימוי מתבקש, הבמאי כמנצח, אבל יש משהו כל כך נכון ונבון בזה שהיצ'קוק מנצח לא על הצלם והעורך והשחקנים, אלא עלינו הצופים.

הכוכבת האמיתית של "היצ'קוק" היא חד־משמעית רוויל, שזוכה השנה לעדנה פוסט־מורטום גם בזכות הסרט השני על היצ'קוק, The Girl של HBO. למרות שהיא נישאה להיץ' כבר בתחילת הקריירה שלו והייתה מעורבת בכל סרטיו, שמה של רוויל בפירוש לא נישא בפי כל — מה שלא מפתיע בהתחשב בכך שאת רוב העבודה שלה היא עשתה ללא קרדיט. הדבר היחיד שאני ידעתי עליה הוא משהו שמסופר לתלמידי קולנוע יותר כאגדה אורבנית מאשר כסיפור של ממש: רוויל, ולא העורך ג'ורג' תומסיני, זיהתה בסצינת המקלחת של "פסיכו" פריים בודד — אחד חלקי 24 של השנייה, כן? — שבו ג'נט לי בולעת רוק כשהיא אמורה להיות מתה כתהליך השלום.

הרגע הזה, שמופיע ב"היצ'קוק", היה באמת. נורמן לויד, שעבד עם היצ'קוק הן כשחקן והן כמפיק, אשרר את זה לאחרונה באוזני ג'ון אנדרסון מהניו יורק טיימס. באותו מאמר אישר לויד גם את הקונטקסט הרחב יותר של הדברים: כפי שהופתעתי לראות ב"היצ'קוק", אלמה רוויל אכן הייתה הכוח המניע מאחורי העריכה מחדש של "פסיכו" לאחר הקרנת הניסיון הכושלת שלו בפני הבוסים של פרמאונט. והקטע הוא שזה בול — אבל בול — מה שקרה עם "מלחמת הכוכבים".

 אם אי פעם תיפול לידיכם הביוגרפיה של ג'ורג' לוקאס מאת ג'ון בקסטר, תשתדלו לקרוא את הפרק Saving Star Wars. בקסטר מתאר שם בפירוט רב איך השתלטה מארשה לוקאס —אז עדיין עורכת פעילה ועדיין רעייתו של ג'ורג' — על שולחן העריכה אחרי שהראף־קאט של "מלחמת הכוכבים" ביאס את כולם כולל כולם. הרגע היפה ביותר, רגע הפריים־ג'נט־לי, מגיע כשמארשה מסבירה לג'ורג' איפה בדיוק מצוי הלב של הסרט שלו רגע לפני שהוא מוקרן לראשונה בפני קהל: אם הם ימחאו כפיים ברגע שהאן סולו יגיח משומקום כדי להציל את הקרב על כוכב המוות, יש לך להיט. אם הם לא, אין לך.

הקהל מחא וואחד כפיים — היי, הנה נסגר מעגל עם האיש שמנצח על הקרנת הבכורה של "פסיכו" — ומארשה לוקאס חלקה עם ריצ'רד צ'ו ופול הירש פרס אוסקר על עריכה . מוסר השכל ליוצרים ממין זכר באשר הם: חפשו את האישה. היא תמשש את הרעיון שלכם, ותוך שנייה תמצא את פעימות הלב.