תגית: לינקולן

עוד 18 אוסקרים שצריך לחלק

מתוך בלייזר האחרון, לקראת הלילה בלוס אנג'לס (ההימור היחיד שלי: סת מקפרלן הולך לצאת גדול)

צולם בהופעת האיחוד של נושאי המגבעת

צולם בהופעת האיחוד של נושאי המגבעת

פרס האנסמבל: "לינקולן". סרט השנה האישי שלי העלה בדעתי שהאקדמיה צריכה לאמץ את פרס האנסמבל, קטגוריה קבועה בפרסי איגוד השחקנים (זאת בעצם המקבילה שלהם לפרס הסרט הטוב ביותר, ויש בזה לא מעט היגיון). בכל שנה יש לפחות צוות שחקנים אחד שמייצר סינרגיה, והשנה היו שלושה כאלה — "ארגו", "כלים שלובים" והזוכה שלי, "לינקולן". וחוץ מזה צריך להיות גם

פרס הדואו: אנתוני הופקינס והלן מירן, "היצ'קוק". הקטגוריה האהובה עלי בפרסי הסרטים של אם־טי־וי היא ה"און סקרין דואו", והופקינס את מירן בתפקיד אלפרד היצ'קוק ואלמה רוויל הם בדיוק זה. זיווג קולנועי משמיים שגדול הן מסכום חלקיו והן מהבעיות של הסרט (נגיד, שליש ראשון איטי להתפתח ונטיית יתר לפסיכולוגיזציה). ובאותו עניין,

פרס הפרסי אם־טי־וי: "ספיידרמן המופלא". לא אהבתי שום דבר ב"ספיידרמן" החדש, והכי שנאתי את הסצנות שבהן אנדרו גארפילד ואמה סטון מנסים לזכות בפרס הדואו. היא כה מתוחכמת, הוא כה מקסים ושניהם ענוגים ופגיעים כמטרוערפדוסקסואלים ב"דמדומים". זה משלים שנה רעה לאמה סטון, שסובלת מחשיפת יתר ומככבת גם בקטגוריה הבאה.

פרס הסרט הטוב ביותר לאנשים שמעולם לא ראו סרט: "יחידת גנגסטרים". אבוי, רובן פליישר. ב־2009 הפציץ עם "זומבילנד", בשנה שעברה ביאס עם "30 דקות או פחות", והשנה מביא לנו את סרט שהעלילה שלו גנובה משלושה אחרים — "הבלתי משוחדים", "סודות אל־איי" ו"קזינו" — והסגנון שלו גנוב מכולם, ממייקל ביי ועד האחים וושובסקי. לעזאזל, אפילו הזיווג סטון־גוסלינג גנוב מ"משוגע, טיפש, מאוהב". איפה הכבוד העצמי שלך, פליישר? לפחות היית גונב מעצמך, כמו רוברט זמקיס.

פרס הכוח העליון: ההתרסקות של "הטיסה". הצונאמי ב"הבלתי אפשרי" הוא סיקוונס עוצר נשימה וטביעת הספינה ב"חיי פיי" היא סצנה אדירה — מישהו צריך לזכות במשהו רק על הזברה בסירת ההצלה — אבל המטוס שטס הפוך, זנב למטה והכל, זה רגע קולנועי לפנתיאון. ב"להתחיל מחדש" עשה זמקיס התרסקות מטוס חזקה מאוד, אלא שהיא הייתה רק חזרה גנרלית לרגע שבו דנזל וושינגטון המסטול מקוק ומוודקה הופך את המטוס שלו על הראש. אבל הבינג סד דט,

פרס הסרט הכי טוב עם הסוף הכי גרוע: "הטיסה". שעתיים אנחנו צופים בסיפור יוצא דופן על אנטי־גיבור יוצא דופן, ובהתרסקות מרהיבה אפילו יותר מזאת שתוארה לעיל, עשר הדקות האחרונות נראות כמו משהו שתסריטאי "חוק וסדר: מדור מיוחד" דחו בטענה שהם כבר עשו את זה כל כך הרבה פעמים. באסה.

פרס הטון: "הורג אותם ברכות". זמנים רעים עושים סרטים טובים, וסרט הכאילו־גנגסטרים הזה הוא דוגמה ומופת לצייטגייסט, או רוח הזמן, במקרה דנן שלנו־אנו. מדינה רקובה, אדם לאדם זאב, תחושה כללית של אוטוטו הכל מתפרק — אמריקה של "הורג אותם" היא הצליל המכוון של הרגע הזה בהיסטוריה ובהיסטוריה של הקולנוע.

פרס התמורה לכסף: "לופר". 30 מיליון דולר עמדו לרשות ריאן ג'ונסון והמפיק הישראלי שלו רם ברגמן בבואם לסרט המד"ב הזה. אז נכון שגם "דראד" נראה יקר בהרבה מ־50 מיליון דולריו, אבל ראו זה פלא חשבונאי: "לופר" נראה יותר טוב ב־20 מיליון פחות (אגב, הבהרה: "הפשיטה" זה מ־2011. לא, כי אחרת הוא היה פושט על הקטגוריה הזאת כמו ארבה).

"אבל אימא, אני לא רוצה לגור בקרווילה"

"אבל אימא, אני לא רוצה לגור בקרווילה"

פרס הילד המפחיד: פירס גניון, שוב "לופר". עוד קטגוריה שבאמת חייבת להיות, אם לא באוסקרים אז לפחות ב"נבחרי הקהל". בשנה שעברה אפשר היה לעשות כבוד לעזרא מילר מ"מוכרחים לדבר על קווין", והשנה לוקח גניון אחרי מאבק צמוד עם אנאלין מקורד מ־Excision.

פרס החיים מסריחים: War Witch. ילדה שנחטפת מביתה והופכת ללוחמת־מסוממת בשירות הגרילה. כן, אפשר לומר שהדרמה הקנדית והמעומדת לאוסקר האמיתי הזאת מוציאה את החשק לנשום.

פרס הלמה להיות שלילי, החיים דווקא יכולים להפתיע: Sugar Man. פשוט תראו אותו ב־5.3 בערוץ יס דוקו, כשהוא כבר יהיה רשמית הסרט שניצח את שני העוכרי ישראל ההם.

פרס הסחתיין עליה להתפשט בגילה: הלן האנט, "מפגשים". בלי להוריד כלום מההופעה שלה כסרוגייט של משותק הפוליו מארק אובראיין, כבר אמרתי: נדמה לי שהאנט זכתה במועמדות שלה לאוסקר בעיקר על האומץ להופיע נטורל בגיל 50, אז למה ללכת סחור סחור. חוץ מזה,

פרס מיוחד של חבר השופטים לסחתיין עליה להתפשט בגילה: עמנואל ריבה, "אהבה". ומה שמדהים זה שלהתפשט זה מהרגעים הפחות פולשניים שלה בסרט האדיר הזה של מיכאל הנקה.

פרס השחקן הכי טוב בסרטים הכי לא: טום הארדי, "עליית האביר האפל" ו"ארץ יבשה". מישהו חייב לסדר להארדי תפקיד הולם לסד"כ הכישרון שלו, כמו שעשה ב"ברונסון" ומאז לא ממש עשה. אגב, האיש הופיע השנה גם ב"זאת מלחמה". לא יצא לי, אבל רק כדי לבסס את התזה, זאת קומדיה רומנטית. עם ריס ווית'רספון. מאת הבמאי של "המלאכיות של צ'רלי".

פרס הסיבה היחידה לא להתבאס מ"ג'אנגו": סמואל ג'קסון בתפקיד עבד הבית של לאונרדו דיקפריו. כל השאר הוא כמו "קזינו" ל"החבר'ה הטובים": עוד "ממזרים חסרי כבוד", רק כל כך הרבה פחות טוב.

פרס עוף החול: ג'יימס בונד, "סקייפול". שזה דומה, אבל לא זהה, ל:

פרס הוואלה, בדיוק כשנמאס ממך: טום הנקס, "ענן אטלס". איזה סרט ואיזה תפקיד, ועדיין הנקס לוקח את הפרס רק בגלל שיש מאחוריו יותר שנות נמאס מג'ייק ג'ילנהול, שההופעה שלו ב"סוף המשמרת" — שוב כמו הסרט כולו — שווה לפחות אזכור וצל"ש.

ולסיום, פרס מפעל חיים על ביאה לעולם נטו: כריסטופר ווקן. הנה חלק מהלמה.

מודעות פרסומת

המיצובישי של ספילברג

אם אתם מבוגרים מספיק בשביל לזכור את 1995, אתם מבוגרים מספיק בשביל לזכור את המיצובישי של גולדפרב. אלכס גולדפרב, סגן שר הבינוי והשיכון מטעם סיעת יעוד (ובמקור מצומת של רפול) שעליו הלין הימין הישראלי כי הצביע בעד הסכם אוסלו תמורת בצע רכב. ממש ככה: הטענה הייתה שיצחק רבין קנה את הקול של גולדפרב בנזיד מיצובישי.

אין לי מושג אם רכב השרד באמת היה מה שהטה את הכף, אבל תמיד חשתי לא בנוח עם המיצובישי של גולדפרב. כאילו, עשינו הסכם שהוא גם ככה לא בדיוק קונצנזוס היסטורי. קצת פדיחה שזה עוד בא עם אתנן פולטי מסריח, לא ככה?

"אין, אמרתי להם, ריקי היקמן לא רכז"

"אין, אמרתי להם, ריקי היקמן לא רכז"

ובכן, לא. זה היה הדבר השני שזמזם לי בראש אחרי שהאורות נדלקו על הקרנת העיתונאים של "לינקולן", סרט שכל כולו המיצובישי של גולדפרב. הדבר הראשון היה המילה "מפואר", וזאת עדיין המילה שמסכמת הכי טוב את איך שאני מסכם את הסרט הזה, אבל תנו רגע לסיים טיעון: סטיבן ספילברג רקח יצירה מפוארת על הקומבינות הפוליטיות והמעשים המפוקפקים מבחינה חוקית — והלגמרי פסולים מבחינה אתית — שעשה הממשל של אייב קשישא כדי להעביר את התיקון ה־13 לחוקה האמריקאית, אותו אחד שחיסל את העבדות. ואם יש לך עיניים בראש, התובנה העיקרית היא שזה בסדר. כן, אומר ספילברג, לעשות פוליטיקה זה חרא. אבל כשמנגד עומדת מטרה חשובה מספיק — לעזאזל, כשמנגד עומד המוסר עצמו — אז תכניס את היד ואת הראש לתוך הג'יפה. ההיסטוריה לא תגנה אותך על זה. ותחזיקו שנייה את המחשבה הזאת, כי עוד כמה שורות יהיה פיי־אוף.

אוי, "לינקולן". מאז 2005, עם "מלחמת העולמות" ו"מינכן", אני מחכה שספילברג יביא אחד טוב. לא חצי טוב ("טינטין"), לא שלושת רבעי מחורבן ("סוס מלחמה"), לא משהו שאחריו אכתוב עליו עוד טקסט מגונן. והנה הוא בא בהלך רוח שינדלרי — לא טוראי־ראייני, בניגוד לאיך שזה נראה בחמש הדקות הראשונות — ומביא סרט מונע־דמות (נו, אברהם לינקולן) שהוא גם אנסמבל אדיר של הופעות — בראש ובראשונה דניאל דיי־לואיס, אבל רק חצי צעד אחריו גם טומי לי ג'ונס וסאלי פילד ודייויד סטרתרן וג'יימס ספיידר באשכרה תפקיד חייו. יש פה עבודת מצלמה נהדרת (כרגיל) של יאנוש קמינסקי ופסקול מעודן להפליא של ג'ון וויליאמס (יש כאן משהו משתפך שכתבתי עליו, נסו ותיווכחו) ותסריט כמעט מושלם של טוני קושנר, אבל כל זה טכני. כלומר, מה שמפואר ב"לינקולן" זה גם המובי־מייקינג, אבל זאת בעיקר המהות. האמירה הלגמרי לא פשוטה על הדברים הלא נכונים שמנהיגים נדרשים לעשות בשם הדבר הנכון לעשות.

"אז סיכמנו, הוא מביא בירה ואתה מארגן טולה"

"אז סיכמנו, הוא מביא בירה ואתה מארגן טולה"

יכול להיות שזה רק אני, אבל אני מאמין שהתקבולת בין אמריקה הרקובה מעבדות לישראל הרקובה מכיבוש לא פסחה על ספילברג ועל קושנר. לראיה, ממש בישורת האחרונה של הסרט —  אל תדאגו, זה לא ספוילר בשום צורה — מדבר לינקולן על רצונו לבקר בירושלים. כאמור, אולי רק אני ואולי השחלונת של ספילברג בכיוון הכללי שלנו: אם רק היה לכם שם איזה לינקולן.

קשה, קשה לצאת מלינקולן בחזרה לביבי. אני מצאתי את עצמי מתנחם בשני דברים: בזה שספילברג שוב הביא אחד גדול, ובכך הגשים את התקווה שהבעתי לא מזמן בטקסט הזה — ובלקח המאוד אישי שלי לגבי המיצובישי דנן דווקא בסרט שהוא כזה רולס רויס. אבל הבטחתי גם פיי־אוף, אז הנה: כן, אוסלו היה אסון טקטי. אלא שהוא היה הדבר הנכון לעשות מבחינה אסטרטגית, והדבר היחיד לעשות מבחינה מוסרית. ואם כך, מהיום זה מה שיש לי להגיד לאנשי הפושעי־אוסלו־לדין: אנחנו עשינו כמו לינקולן. כמו מי אתם עושים?