תגית: יחי הקיסר

הבן של מריה

hail-caesar-heroאם ברני סנדרס עוד עשוי איכשהו לזכות במרוץ לנשיאות ארה"ב, הרי שלאג'נדה שלו אין שום סיכוי  לנצח. זה הלקח שלי מ"יחי הקיסר" של האחים כהן, לכאורה קומדיה מטורללת על הוליווד של שנות ה־50, ובתכלס שיעור די מדכא בנושא "למה לעולם לא תהיה מהפכת פועלים בבית האמיצים".

פייר, הטריילר הדאיג אותי. הפילמוגרפיה של האחים כהן משובצת בקומדיות בורגניות, סרטים מתחכמים לצופים מחוכמים, מסוג האנשים שהולכים להצגות יומיות בקולנוע לב. "לקרוא ולשרוף", "לחסל את הליידי", "אכזריות בלתי נסבלת" – מבחינתי מדובר בקומדיות הצרפתיות של הכהנים. סרטים מדושני עונג, מלאי חשיבות עצמית, משעשעים רק אנשים שצוחקים ב"חו חו חו". ובכן, ז'ה סווי שמח לבשר ש"יחי הקיסר" הוא רק קצת כזה.

אדי מניקס (ג'וש ברולין) הוא מנהל ההפקות של אולפני "קפיטול", מותג שמיטיבי לכת לסרטים של האחים כהן יזכרו מ"ברטון פינק". אנחנו פוגשים את מניקס כשהוא מחזיק המון כדורים באוויר: שחקנית אחת שלו, כוכבת של סרטי שחייה צורנית (סקרלט ג'והנסון), בהריון מחוץ לנישואים; שחקן אחר, כוכב מערבונים (אלדן ארנרייך), מתקשה להתמודד עם תפקיד בדרמה רצינית של הבמאי הנודע לורנס לורנץ (רייף פיינס); לשחקן שלישי, כוכב מחזות זמר (צ'אנינג טייטום), יש דעות והרגלים שהשתיקה יפה להם בארה"ב של הפיפטיז; וחוץ מזה, שתי אחיות־רכילאיות (טילדה סווינטון בתפקיד כפול) מרחרחות תדיר בחצר האחורית של האולפן. זה הרקע למהלך העלילתי העיקרי: חטיפה של הכוכב הכי גדול של "קפיטול", בירד וויטלוק (ג'ורג' קלוני), בידי קומוניסטים.        

"יחי הקיסר" נראה כמו מכתב אהבה של האחים כהן להוליווד הישנה. חלקים גדולים ממנו הם סצנות מתוך סרטים של "קפיטול", רגעים שהכהנים נהנים בבירור לביים הכי אולד סקול שיש (לרבות צילום בפילם 35 מ"מ) – כאן נאמבר מוזיקלי אה־לה גינג'ר ופרד, שם סצנת שחייה צורנית שלא הייתה מביישת את אסתר וויליאמס. כל כך הרבה מחוות יש כאן שמפתה לחשוב על העלילה כתירוץ קלוש, דרכם של הכהנים לספק איזה דבק שיחבר את הכל. אבל האחים הם יוצרים כל כך מיומנים ומיודעים שאין סרט שהאמירה של "יחי הקיסר" סתם התפלקה להם.

שני צדדים יש לאמירה הזאת, ואחד מהם מוגש באופן שלא ניתן לפספס. הוליווד של "יחי הקיסר", כפי שטוענים החוטפים־קומוניסטים, היא מהדורה מזוקקת של הקפיטליזם. המכונה מ"ברוך בואך אל המכונה" של פינק פלויד. אלא שלא במקרה נחטף וויטלוק מסט של סרט על חייו של ישו, וזה גם לא מקרה שהסצנה הכי מצחיקה ב"קיסר" היא ויכוח יהודי־נוצרי על מהותו של האל. במילים אחרות, האחים כהן מעבירים קו ישר בין שתי הנקודות הכי בסיסיות של הקולנוע האמריקאי ושל התעשייה והתרבות שמייצרות אותו: הנצרות והקפיטליזם. הבן ורוח הקודש.

"יחי הקיסר" לא מחדש כלום בהצגה של הקפיטליזם כדת או של הוליווד כמכשיר תעמולה, אבל הוא מפתיע במסקנה שלו – מסקנה שהאמונה של אמריקה בשתי הדתות שלה, זאת עם סמל הצלב וזאת עם סמל הדולר, חזקה יותר מכל טיעון מוסרי או לוגי נגד האמונות האלה. אז מה אם הקומוניסטים אומרים דברים נבונים על פגעי השיטה, אז מה עם הרב היהודי פוגע בול בחורים בעלילה הנוצרית ("אז לאלוהים יש בן? מה עוד יש לו, כלב?"). לאמריקאים יש – נו, איך קוראים לזה, אפילו קלוני שוכח בשיאו של מונולוג – אמונה.

אז לעולם לא תהיה מהפכת פועלים באמריקה, מפני שאמריקה מאמינה עד כדי כך בבולשיט של עצמה, באשלייה שהיא מייצרת ואורזת ומוכרת לשאר העולם. זאת אמירה חכמה, פסימית ומדויקת, שמפרידה בין "יחי הקיסר" לקומדיות הצרפתיות של הכהנים. חבל רק שכל כך הרבה סצנות מתוכו הן לגמרי בהילוך המדושן עונג, המרוצה מעצמו והמתעסק בעצמו, שמאפיין את הכהנים במירעם.

5 סרטים מושלמים על עיר הסרטים

TROPIC THUNDER

1) שדרות סאנסט, 1950. יצירת מופת של בילי וויילדר שפשוט מסרבת להתיישן. כנראה שהזמן פשוט לא יכול על הסרט הזה, שכל הקטע שלו הוא השפעת הזמן על כוכבת הקולנוע של פעם (גלוריה סוונסון בתפקיד חייה). העיסוק בטרגדיה של כוכבי הראינוע העידן הסאונד, ההופעות של הבמאים אריך פון שטרוהיים, באסטר קיטון וססיל בי. דה מיל – אם יש סרט חובה לתלמידי קולנוע, זה זה

2) שיר אשיר בגשם, 1952. טוב, וגם זה. כמו "סאנסט", גם המחזמר של סטנלי דונן וג'ין קלי עוסק בהשלכות המעבר מראטינוע לקולנוע מדבר – והעובדה שזה קורה בסרט מהסוג שפעם־פעם היה נהוג לכנות "מדבר לגמרי, שר לגמרי" היא בונוס אדיר. אפילו במונחים של היום, האופן שבו מתוארת כאן הצביעות ההוליוודית היא כמעט כנה מכדי להיות אמיתית

3) ברטון פינק, 1991. לא בדיוק סרט על הוליווד – אפשר לנהל דיונים שלמים בשאלה על מה הוא כן – אבל עיר הסרטים כפי שעיצבו אותה כאן האחים כהן היא פשוט מושלמת. בחיי, "פינק" שווה שתי צפיות רק בשביל הסצנה שבה התסריטאי (ג'ון טורטורו) מקבל על הראש מפני שגרם למנהל האולפן ממש להתעניין בסרט האיגרוף שהוא כותב

4) השחקן, 1992. לטעמי הסרט הטוב ביותר של רוברט אלטמן, על אפם ועל חמתם של "הקלפן והיצאנית" ו"שלום לנצח". מייקל טולקין הפליא לכתוב סיפור על מפיק־רוצח (טים רובינס), ואלטמן מצידו הפליא לסגנן אותו כקומדיה שחורה משחור עם סדרה שלמה של סצנות אינסטנט קלאסיות – החל ממש בסצנה הראשונה, שוט רציף בן שמונה דקות שבו המצולמים משוחחים בהרחבה על שוט הפתיחה בן שלוש וחצי הדקות מ"מגע של רשע"

5) רעם טרופי, 2008. כל כך מצחיק, כל כך מדויק, כל כך פסיכי. בן סטילר מעולה בתפקיד הסופרסטאר אכול הבולשיט ועוד יותר מעולה בתפקיד הבמאי של הבלגן הזה, וכמעט מרגש לראות איך הוא מפנה מקום הן להתעלות של רוברט דאוני ג'וניור בתפקיד השחקן הלבן שבתפקיד של שחקן שחור, והן של ג'ק בלאק בתפקיד של ג'ק בלאק, רק יותר. איזה סרט

פורסם בפנאי פלוס, 18.2.16

מודעות פרסומת