תגית: יאיר לפיד

זה קטע לצאת לרחוב נגד מישהו שהיית אצלו בסלון

למצולם אין קשר לכתבה, אבל יש לו די הרבה קשרים בשיער (צילום: חן קצ'קו)

למצולם אין קשר לכתבה, אבל יש לו די הרבה קשרים בשיער (צילום: חן קצ'קו)

במהותה, ההפגנה אתמול בתל אביב הייתה נגד המדיניות הכלכלית בישראל לאורך כל שנות שלטונו של בנימין "שלפשטונדה" נתניהו. בתכלס היא הייתה נגד יאיר לפיד, אדם שעבדתי איתו וערכתי טקסטים שלו ופעם או פעמיים גם התארחתי בביתו.

מוזר להפגין נגד מישהו שאתה מכיר ברמת שם פרטי. אמרתי לאנשים שאני צועד שם בגלל ביבי, אבל ביני לביני היה לי ברור שזה בגלל יאיר. ספציפית בגלל שלפני כשנה, לא זוכר בעקבות איזה התקף ייאוש, שלחתי לו מייל ארוך שניתן לסכם במילה אחת: רוץ. זה היה לפני ההודעות הרשמיות, בשלב הניחושים לגבי איך ומה הוא יעשה, והרגשתי שאם אני יכול להניח ולו מיליגרם על הכף הנכונה של המאזניים, אז אני חייב לעשות את זה. והמחשבה שאולי הנחתי ולו מיקרוגרם היא זאת ששלחה אותי אתמול לכיכר הבימה.

למען הסר, לא הצבעתי "יש עתיד". חשבתי על זה, אבל נאום ה"ירושלים שייכת לעם ישראל" שנשא יאיר רגע לפני הקלפיות הבהיר לי שאין סרט. אלא שעד לבחירות וגם אחריהן המשכתי להאמין באיש הזה. להאמין שלבו במקום הנכון, ושהוא רואה נכוחה את המציאות של הארץ הזאת, שהיא הרבה יותר פשוטה משנדמה לרוב האנשים. גם היום אין לי ספקות בקשר ללבו  — אני אומר לכם מתוך ידיעה, כוונותיו טהורות — אבל את תפיסת המציאות שלו אני לא מסוגל לקבל.

זה לא הגזירות שהופכות לי עכשיו את הבטן. כלומר, אני מתנגד אליהן נחרצות — לעזאזל יאיר, אם נשיא ארצות הברית יכול לקחת מהמאיון העליון כדי לסגור גירעון אז גם אתה יכול — אבל זה כלום, באמת כלום, לעומת מה שיש בליבי ובדעתי ובכל נימי נפשי על הברית הטמאה הזאת עם נפתלי בנט.

מבחינתי הכל התחיל שם והכל גם נגמר שם. ההחלטה האסטרטגית ללכת עם המתנחלים למלחמה בחרדים היא האבן הראשונה בדומינו המחורבן הזה שמשחקים לנו עכשיו על הראש. כלומר כן, ברור שאי אפשר לסבול את הרעיון של קבוצת אוכלוסייה שחיה על חשבונה של אחרת. אבל בכל מדד אפשרי —  מוסרי, כלכלי, איזה שבא לכם — זה הרבה פחות בעייתי מקבוצה שחיה על חשבון עם אחר (או בעצם על חשבון שני עמים אם לספור את מה שזה עולה לנו, ואני בהחלט סופר).

ליאיר הייתה הזדמנות ללכת עם החרדים למלחמה בהתנחלויות. לסתום את האף ולהגיד חבר'ה, לא רוצים להתגייס? בואו נעשה שלא תצטרכו להתגייס. בואו נעשה מדינה שהכסף שלה מושקע בתוך גבולותיה, שהעולם עושה איתה עסקים במקום חרמות, שכל שקל מתקציב הביטחון שלה הולך על דברים שאשכרה צריך. זה לא אוטופי; זה פשוט עניין של החלטה. והרווח — המוסרי, הכלכלי, מה שבא לכם — הוא עצום. עצום כמו המשגה שבהליכה יד ביד עם בנט.

תראו, להיכנס בחרדים זה קל. לגרום לאנשים לראות את הקו הישר שמחבר בין המשך הישיבה בשטחים לעו"ש שלהם, זה קצת יותר קשה. באותה נשימה, לקחת מאלה שיש להם זה יותר קשה מלקחת לאלה שאין. אבל מנהיגות זה בדיוק זה, לעשות את הקשה.

יאיר מדבר על שוויון, אבל הוא לא מדבר על צדק. אלה שכן מדברים על צדק מוסיפים מהר מהר את ה"חברתי", לבל יטעה מישהו לחשוב על צדק מדיני או מוסרי. אבל לקחת מכולם זה לא שוויון, כי יש כאלה שיש להם לתת ויש כאלה שאין, וצדק זה פשוט צדק.

שנים חיכיתי למנהיג ישראלי שיבוא ויקשור את החוטים שצריך לקשור, בדיוק כמו שעשה ברק אובמה בנאום הכל כך מדויק שלו בירושלים. חיכיתי למישהו שיראה לנו איך צדק כלפי הפלסטינים וכלפי האדם העובד ואפילו כלפי החרדים זה הכל אותו דבר, כי מוסר הוא מוסר הוא מוסר. לפני שנה האמנתי שיאיר יכול להיות המנהיג הזה. אתמול הלכתי להפגין. היום אני ממשיך לחכות.

לך תבנה מדינה

מדינה פלסטינית היא אינטרס ישראלי. האמת הפשוטה הזאת ברורה לכל מי שמצוי בצד המרכזי־שמאלי של המפה, והיא הולכת ומתנחלת — משחק מילים מכוון — גם בחלקים המתונים של הימין. ההבדל העיקרי הוא שמשמאל רואים בפלסטין צעד בדרך לסיום הסכסוך, ובימין צעד בדרך למלחמה נטולת עכבות (אם וכאשר, יוסיפו דוברים משני הצדדים). על סף מה שמסתמן כקואליציה שיאיר לפיד הוא הסמן השמאלי שלה, אני חושב שהגיעה העת להקדיש רגע של חשיבה לפרדיגמה חדשה: לא רק מלחמה קל יותר לנהל מול מדינה ריבונית. גם שלום.

"עכשיו תוריד את הגיטרות ותעלה קצת את הבס"
World Economic Forum swiss-image.ch, Photo by Remy Steinegger

הריבונות הפלסטינית נתפסת כבר שנים כקלף מיקוח, גזר שאנחנו שולפים כשהמקל מאופסן. אבל אם פלסטין היא מה שממתין בקצה תהליך שלום שממאן להתקדם — ושהקואליציה הקרבה תתקשה מאוד להתניע בגלל הקוטביות המובנית שלה — אז אנחנו דוחים רגע שיש לנו אינטרס מובהק שלא יתמהמה, כי אם יתמהמה תבוא הדמוגרפיה ותנגוס ליטרה מהתחת של כולנו. ואם כך, הלוגיקה הפשוטה אומרת שזה לא הזמן לדיבורי שלום. זה זמן לעשיית מדינה.

דמיינו את שר החוץ יאיר לפיד — שנייה, זה עוד לא החלק שאני רוצה שתדמיינו — מכריז על תמיכה ישראלית בהקמת מדינה פלסטינית בעלת רצף טריטוריאלי. דמיינו את ראש הממשלה בנימין נתניהו — איי וונדר איף יו קן — הולך על התכנסות ברוח אריאל שרון, בלי אבן הרחיים של סיום הסכסוך וכל הג'ז הזה. נטישת שטחים שאין לנו עניין בהם על מנת לאפשר הקמת מדינה שיש לנו עניין בהקמתה. זה כל הסיפור.

הבעיה בכינון הסכם שלום הייתה תמיד דו־ראשית: ירושלים והפליטים. אלא שמדינה תמיד הייתה פאטה מורגנה עבור הפלסטינים. אם ממשלת ישראל תהפוך את סדר הדברים, לאמור מדינה תחילה, עשויה להיות לזה השפעה מרחיקת לכת על הנכונות הפלסטינית להסתפק בפיתרון הישן־נושן של גבולות 67' מתוקנים. כן, זה יהיה כרוך בוויתור טריטוריאלי בירושלים, אבל ביני וביניכם: אין לנו מה לחפש במזרח העיר שחוברה. והקונץ הגדול הוא ששאלת הפליטים בכלל לא עולה על הפרק, כי אנחנו בסך הכל באים לשרטט גבולות גיאוגרפיים. לא לנסח סעיפים דמוגרפיים בהסכם שלום סבוך ועקוב אמוציות.

הקמת מדינה פלסטינית היא יעד בר־השגה במחי קדנציה. האו"ם מת שזה יקרה, והמדינות התורמות זקוקות בסך הכל לדחיפה בכיוון הנכון: במקום לשלוח כסף, שיקימו מפעלים. שיצרו מקומות עבודה. שיתנו לפלסטינים עתיד, אופק, תקווה.

אנשים שיש להם מה להפסיד לא רוצים להפסיד את זה. אם מישהו מחפש הסבר לשקט היחסי בגדה, זה לפחות חלק ממנו. וזה בדיוק האנד־גיים של רעיון המדינה־תחילה: חמש או עשר שנים מהקמתה, לפלסטין יהיה מה להפסיד. יותר מזה, הזיכרון האחרון של תושביה מחיכוך עם חיילים ישראלים יהיה בן חמש או עשר שנים. זה יהיה הרגע הנכון לדבר שלום, לרבות הורדה אחר כבוד מהעץ של זכות השיבה.

תראו חברים, בואו נהיה ריאליים. בהרכב הנוכחי של הכנסת, הליכה על קץ הסכסוך היא הליכה למבוי סתום. לכן אני מדבר רק על קץ החיכוך, ולו מפני שזה אחד התרחישים היחידים שיכולים למנוע את קיומן של בחירות 2014.