תגית: האן סולו

שובו של הלא ג'די

1

זה נהיה רגשי. איזה קטע שזה נהיה רגשי. ב־1999, כשנעימת הפתיחה מאת ג'ון וויליאמס הדהדה שוב אחרי הפסקה של 16 שנים, זה היה מסעיר. חצי "אימת הפנטום" לקח לי להסדיר נשימה, להירגע מתחושת ה"אני לא מאמין, סטאר וורז". עוד קודם, הטריילרים היו זריקות אדרנלין. אבל דמעות? איפה. בפרפראזה על המונולוג ההוא של טום הנקס ב"ליגה משלהן", לא בוכים בסטאר וורז.

ב־2015 כולם בכו. זה לא מקרה ש"אנשים מגיבים לטריילר של 'הכוח מתעורר'" נהיה סנסציית רשת, וכמו שקורה בזמנים האלה, שתי שניות אחר כך גם מם. אבל חבר שלא ראה את "בין כוכבים" אשכרה קנה את זה ש"מתיו מקונוהיי מגיב לטריילר" זה דבר אמיתי:

אתם מבינים? לחבר שגדל איתי במילניום הקודם, בנץ המילניום, נראה בסך הכל הגיוני שמישהו יתפרק ככה לחתיכות רגשיות בגלל "הכוח מתעורר". שהבכי הלא נשלט הזה הוא כי האן סולו הרגע אמר "צ'ואי, אנחנו בבית".

אני לגמרי התפרקתי לחתיכות רגשיות כשהאן סולו אמר את זה. זה בוודאי קשור לניסוח שפגע בול באפקט הרגשי של הטריילר הזה, לתחושה הקולקטיבית שאחרי גלות הטרילוגיה השנייה יש לכולנו הזדמנות לחזור הביתה, אבל נדמה לי שזה קשור אפילו יותר לליהוק. אם הנסיכה ליאה הייתה אומרת "לוק, אנחנו בבית", זה היה נחמד ואני משוכנע שזה לא היה הופך דור שלם של צופים למפלי דמע. אבל האן סולו אמר את זה. הלב של "מלחמת הכוכבים", האיבר החיוני שנעקר ממנה לאורך טרילוגיית הפריקוולים, חזר לפעום. וזה נגע בנו בדיוק במקום הנכון.

לפני שנים רבות, בגלקסיה קרובה קרובה, השקעתי כמויות מופרזות של זמן ואנרגיה ביצירת משחק תפקידים על בסיס כל סרטי המדע הבדיוני שאהבנו כילדים. איך להמיר את הכללים של "מבוכים ודרקונים" לחלל, איזה סיפור מסגרת לתפור, איזו דמות לגנוב מאיזה סרט — על הכל חשבנו, אני והחבר (אחר, אבל גם הוא בכה ב־2015) שצלל איתי לתוך זה. הכל חוץ מהאפשרות שברגע האמת, כשנשב עם החברים החננות שלנו לשחק בעולם הזה שבנינו, לא נוכל לשחק כי כולם ירצו להיות האן סולו ואם לא אז לא בא לי.

לקח לי הרבה שנים להבין את החשיבות של סולו. בעצם נפל לי האסימון רק בהיעדרו, בזמנים האפלים של הטרילוגיה השנייה: הציניות המובנית שלו, התחושה שמדובר בקאובוי קל דעת שנקלע למסע צלב של חבורת פסיכים בחלוקים — אלה בדיוק דברים שהקלילו את הכובד של אבירי הג'די, הדברים שבגללם הופץ כאן "מלחמת הכוכבים" המקורי תחת הסלוגן האלמותי "מערבון בחלל — סרט שכולו 'כיף'" (המירכאות במקור. אבל הכיף היה אמיתי).

מרשה לוקאס, גרושתו של ג'ורג' והעורכת שנקראה להציל את "מלחמת הכוכבים" המקורי אחרי קאט ראשוני והקרנת ניסיון כושלת, הייתה הראשונה שהבינה את כל זה. כל הז'יטונים של הסרט, פסקה, יושבים על שאלה אחת — האם הקהל יריע ברגע שבו נץ המילניום וסולו בתוכה עושים את הקאמבק הגדול שלהם, ועשר דקות סרט אחרי שפיראט החלל לקח את הכסף וברח, הוא חוזר להציל את לוק סקייווקר ואת המצב. הביוגרפיה "לוקאס" מאת ג'ון בקסטר מתארת יפה את הקטע הזה, ועוד יותר יפה את הקטע שהקהל מריע. קם על הרגליים ומתחרפן מרוב קתרזיס.

בטרילוגיה הראשונה, סולו היה ביי־פאר הדמות שעברה את ההתפתחות הכי מעניינת. ההוא שבסרט הראשון לא האמין בכל הבולשיט של הכוח, שבסרט השני עסק יותר בחובות שלו לג'אבה מאשר בהצלת הגלקסיה, הפך בסרט השלישי למאמין אמיתי. דארת וידאר פחות השתנה ויותר התהפך ברגע אחד, הקליימקס של "שובו של הג'די"; לוק סקייווקר מצידו פשוט קיבל את כל הממבו־ג'מבו של הג'די תוך שתי שניות. לא במקרה הפכה הסצנה שבה הוא נוזף בסולו על אי האמונה שלו לבדיחה מעולה בפרודיה של "איש משפחה" על "מלחמת הכוכבים" ("הכוח?", שואל פיטר גריפין/ האן סולו, "אתה מתכוון לדבר הזה שלא שמעת עליו עד לפני שתי דקות ועכשיו אתה יורד עליי כי אני לא מאמין בו?").

מצחיק שדווקא ב"אימת הפנטום", הסרט הנטול־סולו הראשון, מקשקשים כל כך הרבה על "איזון של הכוח". הרי סולו תמיד היה זה שאיזן את הכוח, שהשחיל הומור ותחושה של הרפתקה לתוך כל הפאתוס. בסיכומה של טרילוגיה, הוא היה זאב בודד שמצא ייעוד ומשפחה חלופית בלי לאבד כלום מהמהות שלו, מהאקדוחן חסר הפחד והאלוהים של הסרט הראשון. לא פלא שכל החברים שלי רצו לשחק אותו. לא פלא שכולם בכו כשהוא חזר הביתה.


אז האן סולו חוזר. אז נץ המיליניום חוזרת. אני חושב שזה נהיה רגשי בגלל זה, לפני כל הסבר אחר — הגיל שעושה אותנו סנטימנטליים, הציפייה לחוויה שתתקן את הטרילוגיה השנייה או העובדה הפשוטה שזה פצצה של טריילר. לראייה, שבועיים לפני שאזכה לראות סופסוף את "הכוח מתעורר" אני לא יושב פה וחולם על חרבות אור, אלא על פגישת המחזור שלי עם צ'ואי והמילניום וסולו.
עכשיו דיר בלאק להרוג לי אותו אחרי רבע שעה רק בשביל אפקט ה"אני לא מאמין שהם עשו את זה".

פורסם בגיליון דצמבר של בלייזר

מודעות פרסומת

סרט סולו. יש לי הרגשה טובה בקשר לזה

"ג'יב אל האוויה"

"ג'יב אל האוויה"

זה שיש לך רעיון גדול לא אומר שאתה מבין מה גדול בו. אלפרד נובל, שהמציא את הדינמיט לפני שהפך לפרס, חשב שחומר הנפץ שלו ייצור מאזן אימה שיביא לקץ המלחמות. קליאו מק'ויקרס, ממציא בצק המשחק, חשב שההמצאה שלו תהיה להיט בתור תכשיר לניקוי טפטים. ג'ורג' לוקאס חשב שהדבר המגניב ב"מלחמת הכוכבים" זה הקטע עם אבירי הג'די והכוח.

לוקאס מעולם לא הבין שהדבר הגדול ברעיון שלו היה הכיף. סאגת "מלחמת הכוכבים" הכניסה פאן לז'אנר שהיה נו פאן, ומה שהפך אותה לפאן זה לא החבר'ה עם הגלימות שפועלים בשם השלום בגלקסיה, אלא הקאובוי שהוזנק קומפלט עם האקדח שלו לגלקסיה רחוקה־רחוקה. האן סולו. הדמות המאזנת של הטרילוגיה הראשונה, והדמות שהיעדרה — או יותר נכון, שהיעדר איזושהי מקבילה שלה — הוא־הוא החטא הקדמון של טרילוגיית הפריקוולים. מהבחינה הזאת, ההחלטה של דיסני להפיק סרט האן סולו היא הזדמנות אדירה לכפרה.

סולו, המבריח הבינכוכבי שנקלע במקרה לתוך כל הג'די־ממבו־ג'מבו הזה, הוא בדיוק מה שמאסטר יודה התכוון אליו באומרו Balance to the Force. הנוכחות הקלילה שלו הייתה משקל־נגד מושלם לקונפליקטים הכבדים של לוק סקייווקר, הציניות שלו איזנה את הלהט והפאתוס של המורדים, ולא במקרה הושם בפיו גם המענה המושלם ל"אני אוהבת אותך". "אני יודע", עונה סולו לנסיכה ליאה רגע לפני שהוא הופך לתבליט ב"האימפריה מכה שנית", ונכון שזה לא היה רגע מתוסרט אלא אלתור של הריסון פורד, אבל התיאוריה בעינה עומדת: האן סולו הוא מגניב. הוא קול. גם חלליות וחרבות אור הן קול — אל תתחילו, אתם יודעים למה אני מתכוון — אבל בכל הנוגע לגלריית הדמויות, בהיסטוריה של "מלחמת הכוכבים" היו רק שלוש שניחנו בקולנס. סולו, בובה פט (ולא במקרה התבשרנו עכשיו שגם הוא עומד לקבל ספין־אוף משלו) ודארת ויידאר (שהוא לא במקרה הפרוטגוניסט האמיתי של הסאגה, לפחות כפי שג'ורג' לוקאס ניווט אותה). אלא שאף אחד לא חולם להיות ציד ראשים מניאק או שר אופל. אקדוחן חלל כולם רוצים להיות, וזאת ליגה אחרת לגמרי של קול.

לפני שנים רבות, בגלקסיה קרובה־קרובה, הגיתי במשותף עם הפרופסור — הוא יודע מי הוא — משחק תפקידים אה־לה "מבוכים ודרקונים", רק בחלל. "4001" קראנו לו, ויצקנו לתוכו את כל הדמויות שאהבנו בסרטי מדע בדיוני. הכל היה שם, מריפ־אוף של אביר ג'די ועד וריאציה על נושא ארנולד שוורצנגר ב"הנמלט", אבל כשאספנו את החבר'ה להרפתקת ניסיון גילינו גליץ': כולם רצו לשחק מבריח חלל. כולם רצו להיות האן סולו.

זה לא באמת הפתיע אותנו. אני חושב שכל העולם חוץ מג'ורג' לוקאס יודע כמה עמוק התנחלה הדמות הזאת בלבבות, וב"כל" אני סופר גם את מרשה לוקאס, שאתם יכולים לקרוא בפוסט הזה על התובנה שלה לגבי המפתח הרגשי של "מלחמת הכוכבים". ג'וס ווידון, הפייבוריט של כולם לקבל את "מלחמת הכוכבים פרק 7" לפני שג'יי־ג'יי אברמס זכה בג'וב, הבין את זה הכי טוב: הוא יצר את Firefly, סדרה שבתכלס הייתה קורות המילניום פלקון מינוס אבירי ג'די וצ'ובקה. קפטן מלקולם "מל" ריינולדס היה יותר האן סולו מהאן סולו, וזה לא מקרה שהמעריצים מבכים עד היום את מותה בטרם עת של הסדרה בכיכובו.

"אדוני, האי נעימות הזאת הייתה נחסכת אם רק היית משלם אגרה"

"אדוני, האי נעימות הזאת הייתה נחסכת אם רק היית משלם אגרה"

אני לא דואג בקשר למקדם הפאן בפרק 7. אם אברמס הביא את הפאן ל"סטאטרק", פרנצ'ייז שכיף מעולם לא היה חלק מהדי־אן־איי שלו, אני סמוך ובטוח שהוא גם יחזיר אותו ל"מלחמת הכוכבים". הרי זה שהסאגה מתוצרת לוקאס אמורה להיות קודם כל כיפית זה עוד אחד מהדברים שרק לוקאס לא מבין. אבל בהקשר של פאן פאן־גלקטי, פרויקט האן סולו הפך באחת לסרט שאני הכי מחכה לו. כשעלתה הסדרה המצוירת "מלחמות המשובטים" קיטרתי בפני כל חנון שהסכים לשמוע על זה שלוקאס צריך לעזוב את כל השטויות האלה ופשוט להביא לטלוויזיה את The Han Solo Chronicles או את Young Han Solo או איך שלא יקראו לזה, כל עוד זה יחזיר למסך את הקאובוי. מהבחינה הזאת, סרט סולו הוא יותר ממה שהעזתי לבקש.

כן, אני  יודע שדיסני עדיין יכולה לחרבן את זה. אבל אני מעדיף להיות רגוע ואופטימי, כי אתם יודעים: כעס, פחד, תוקפנות. של הצד האפל הם.