תגית: ג'אד אפאטו

במיוחד המוקדמים, המצחיקים שלך

"אמרתי לך אלף פעם, אני קונה בלייזר בגלל הכתבות"

אני אוהב את ג'אד אפאטו. זאת בדיוק המילה: אוהב. מלאות לב הקומדיות של האיש הזה, ובפרפראזה על לאונרד כהן, איכשהו יוצא שהפעימות שלנו תמיד מתחרזות. נגעה בי העליבות המדויקת של סטיב קארל ב"בתול בן 40", התרגשתי מאדם סנדלר ב"אנשים מצחיקים", זיהיתי דראפטים מוקדמים של עצמי בגלריית האינפנטילים של Knocked Up (אתם יודעים, "הדייט שתקע אותי עם השם העברי הזה"). חצי גלגל קדימה זיהיתי דראפט עדכני יותר בהשתתפות פול ראד ולזלי מאן, שהפליאו לעשות את המבטא של זוג מוכה ילודה, ומכאן ש"הכל יחסים" קנה אותי כבר בשלב הטריילר: מבחינתי, ללכת עם הזוג הזה לתוך משבר גיל 40 הוא הספין־אוף המוצדק ביותר מאז "פרייז'ר".

"הכל יחסים" הוא פחות סיפור על שני הנ"לים ויותר תמונת מצב של חייהם, נפשם ונישואיהם בשבוע שבו שניהם חוגגים — במרכאות כפולות ונפולות — את ה־40 שלהם. הרגע המשברי הזה מבלגן באופן טבעי גם את החיים של שתי בנותיהם, וגלי ההלם מגיעים בסופו של דבר אל הוריהם (ספציפית אביו התפרן ואביה הביולוגי, בהתאמה אלברט ברוקס וג'ון ליתגו). ברקע עוברים זמנים קשים גם על לייבל המוזיקה שלו ועל חנות הבגדים שלה, ואנחנו מקבלים את הפסיפס המלא של החלום האמריקאי ושברו, או ליתר דיוק משברו.

את הלב הגדול שלו לובש הפעם אפאטו ישר על השרוול. זה די משתמע מהליהוק — ספוילר: חצי אולם ילחש לחצי השני שאפאטו ליהק לתפקיד האם ובנותיה את אשתו ובנותיו בחיים האמיתיים — וזה ברור לגמרי מהכתיבה. הכנות של הסרט הזה כל כך מוחלטת שחוויית הצפייה בו היא כמעט פולשנית, ואני מפנה אתכם בהקשר הזה ליאיר רוה, שהפליא לזהות שם גירסה קומית ל"אהבה" של מיכאל הנקה. אבל את המראה שלו מעמיד אפאטו לא רק מול עצמו אלא גם מולנו: הנשואים, ההורים, המעמד בינוניים. יש שם רגע אחד, מדויק כמו כל האחרים רק עוד יותר, שבו השניים מתוודים על כך שהם כבר לא צריכים לעשות שום דבר כדי לעצבן איש את רעייתו; לא זוכר מתי שמעתי גל קולקטיבי כזה של צחוק־מודעות־עצמית. "אנחנו צוחקים כי זה מצחיק או שאנחנו צוחקים כי זה אמיתי", לימד אותנו רוברט דה־נירו ב"הבלתי משוחדים", וג'אד אפאטו אמיתי (היי, כותרת טובה לפוסט הזה: ג'אד נאמן).

כן, "הכל יחסים" אמיתי. נורא אמיתי, נורא מצחיק, נורא מרגש וגם נורא ארוך. שלושה עורכים עבדו עליו, לרבות ברנט ווייט הקבוע של אפאטו, וחבל שאף אחד מהם לא התעקש לגרוע איזה 20 מה־134 דקות. לא שזה נורא מפריע, כי מדובר במקרה קלאסי של יותר מדי דבר טוב, אבל אי אפשר להתעלם מפיתוח היתר של עלילות הצד ודמויות המשנה.

ואי אפשר גם להתעלם מזה שה"הכל יחסים" לא מוצא קהל. הוא לא פלופ כמו "אנשים מצחיקים", אבל קופה אמריקאית של 67 מיליון דולר זה הכל חוץ מלהיט, ואולי זה גם לא צריך להפתיע בהתחשב בסיוט השיווקי שבא בילט־אין עם הסרט הזה: לך תמכור דרמה קומית למבוגרים שהיא "סוג של המשך" לסרט שפירק מצחוק את הצופים הצעירים. אלא שדווקא מהעז הזה — בעצם שני עזים, כי אחרי "אנשים מצחיקים" זה כבר שתי אי־הצלחות רצופות — יכול אפאטו להוציא מתוק.

"הכל יחסים" הזכיר לי סרט של ג'יימס ל. ברוקס. קצת את "תנאים של חיבה", קצת את "משדרים חדשות" (עם אלברט ברוקס, ולך תדע אם זה השפיע איכשהו על הליהוק של "יחסים"), הרבה את "ספנגליש" (סרט שמאוד אהבתי, ובכך הפכתי למבקר ההוא שאהב את "ספנגליש"). והשאלה היא לאן אפאטו הולך מכאן: בחזרה לסרטי הצחק־בקול־רם, או הלאה עם הקו הבוגר והמהורהר יותר של השניים האחרונים. הקו הג'יימס ל. ברוקסי.

את הכותרת של הפוסט הזה גנבתי בסופו של דבר מ"אבק כוכבים" של וודי אלן, סרט שההברקה הגדולה שלו היא הראנינג־גאג הזה: כולם, לרבות החייזרים שנוחתים לתוך הסצינה דלעיל, אומרים שם לאלן שהם אוהבים את הסרטים שלו "ובעיקר את המוקדמים, המצחיקים שלך". אני מת על המוקדמים המצחיקים של אפאטו, אבל הייתי רוצה לראות אותו תופס את המשבצת הברוקסית. כמפיק הוא פאוור־האוס קומי — בין 49 הכותרים הרלוונטיים נמצאים "סופרבאד" ו"פיינאפל אקספרס" ו"הולך חזק" ו"לשכוח שרה מרשל" ו" ו"בנות" — אבל כבמאי אני מעדיף אותו בטעם חמוץ־מתוק. בטעם של מצחיק כי זה אמיתי.