תגית: ביקורת

אמנותי אך לגיטימי

1401x788-068-ANOMALISA-008R

מבקר מוזיקה ישראלי – שאלוהים יעזור לי, לא זוכר מי – כתב פעם על לאונרד כהן שכשהוא במיטבו, הטקסטים שלו מתארים בן בזמן מציאות, פנטזיה, חלום, זיכרון ותפילה. זה תיאור מדויק להפליא של כהן כשהוא בזון, וזה תופס (טוב, אולי זולת התפילה) גם לגבי "אנומליסה", סרט האנימציה שהאנגימטיות המסוימת שלו הייתה עולה לי על העצבים אלמלא הייתה כל כך מסוימת. כל כך מדויקת.

מייקל סטון (קולו של דייויד תוליס), מחבר של ספר עזרה עצמית בנושא שירות לקוחות, נמצא בדרכו להרצאה בסינסנטי. כשאנחנו מלווים אותו בטיסה, בשדה התעופה ובמלון, מתברר שסטון עובר חוויה דיסאסוציאטיבית: כולם נראים ונשמעים לו כמו עותקים של אותו גבר לבן (טום נומן). כולם כולל אשתו ובנו, שמדברים איתו בטלפון מהבית בלוס אנג'לס.

סטון מחדש קשר עם אישה בשם בלה, שפיסות האינפורמציה שאנחנו מקבלים עליה מספיקות כדי להבין שהיה לו איתה רומן שהסתיים ביוזמתו. בלה נאותה להיפגש איתו, אבל כשהוא שם על השולחן הצעה מפורשת לסקס, היא עפה עליו ואז עפה הביתה. טיול לילה מוביל את סטון לחנות צעצועי מין, שם הוא קונה בובת אנימטרוניקה יפנית, וכשהוא חוזר איתה למלון נשמע לראשונה קול אחר מלבד אלה של תוליס ונומן: ג'ניפר ג'ייסון לי היא ליסה, בחורה בעלת פנים מצולקות שלרגע מצליחה לגרום לסטון לצאת מהתרדמת הנפשית שלו. אולי אפילו להתאהב.

חבל שאני לא יכול לפרוש כאן את העלילה עד תומה, כי כבר אמרתי: צ'רלי קאופמן כתב וביים (במשותף עם דיוק ג'ונסון) יצירה רב־רבדית לכל אורכה. מצד אחד, קשה להסביר איך כל המרכיבים שלה מתחברים לתוך הפאזל; מצד שני, אין לטעות בתמונה הגדולה. כמו בפירות עטו "שמש נצחית בראש צלול", "אדפטיישן" ו"להיות ג'ון מלקוביץ'", קאופמן מכניס אותנו לתוך הראש של גבר שחווה שבר נפשי. או ליתר דיוק במקרה הזה, גבר שנפשו יוצאת להרגיש משהו. להתרגש ממשהו. ממישהי.

"אנומליסה" הוא הכינוי שמדביק סטון לליסה, מי שהוא מגדיר כאנומליה בתוך שגרת חייו. אז לזה יש הסבר בגוף הסרט, אבל המון דברים אחרים נותרים לא לגמרי מפוענחים, או בהפוך־על־הפוך למה שעובר על הגיבור, אסוציאטיביים. למה ליסה שרה את Girls Just Want to Have Fun של סינדי לאופר? למה לרגע אחד, שבהחלט לא אספיילר כאן, אנחנו רואים את העולם לא מתוך הראש של מייקל סטון אלא מתוך העיניים שלה? ויודעים מה, בואו נלך אחורה: למה הסרט הזה עשוי באנימציית סטופ מושן?

אני מניח שאפשר להתפלפל ולהתפלסף בניסיון למצוא תשובות, אלא שאין טעם לעסוק ב"למה התכוון המשורר" כשהשיר כל כך צלול. קאופמן נכנס לתוך הראש של גבר שמשתוקק להשתוקק, שחייו הצטמצו לכדי סדרה של שגרות וחרטות, שבפרפראזה על פינק פלויד נעשה Uncomfortably Numb. וכשסרט נמצא בתוך ראש שנמצא במצב הזה, הוא בהגדרה לא יכול להיות מסודר לגמרי. לוגי לגמרי. אבל באותה נשימה, העובדה ש"אנומליסה" נותר לא מפוענח בחלקו לא מונעת ממנו להיות מרגש לכל אורכו. ומעשה שטן, גם לגמרי מובן. הרבה יותר מובן מאלף סרטים אחרים שלגמרי עושים שכל, אבל אין לך מושג מה הם רוצים מהחיים שלך.

אני לא נוטה לקולנוע אמנותי, או לאמנות־לשם־אמנות בכלל, כי רוב מוחלט של האמנות הוא חרא יומרני ללא כיסוי. אבל אפילו אחד כמוני, שתמיד מוכן להשמיע את נאום ה"תנו לי קולנוע שהוא קודם כל בידור", לא יכול לעמוד בפני הקסם של אמנות טובה. אמנות שעושה את הקונץ, את הפלא, של ללכוד משהו מרוחו של האדם.

אני לא יודע על מה לאונרד כהן חשב כשכתב "אם תרצה איתה לנסוע, כעיוור איתה לנוע/ בסוזאן תוכל לבטוח, כי נגעה בך באצבעות רוחה" (תרגום: נעמי שמר), אבל נדמה לי שאני יודע מה הוא הרגיש. ונדמה לי שאני יודע מה צ'רלי קאופמן הרגיש כשהלחים יחד בובת מין יפנית, אנשים שנשמעים אותו דבר, ספרי עזרה עצמית ואנימציית סטופ מושן. ואני אוהב אוהב אוהב את זה.

5 סרטים גדולים על נפשות סדוקות

BTWR93.tif

1) אישה תחת השפעה, 1975. הסרט האהוב עליי מהארסנל של ג'ון קסווטס. ג'נה רולנדס, בתפקיד של פעם במילניום, היא עקרת בית שהולכת ומאבדת את שפיותה בזמן שבעלה (פיטר פאלק) לא יכול לעשות שום דבר חוץ מלראות את זה קורה. העובדה שרולנדס לא לקחה על זה אוסקר היא שערורייה בסדר גודל של "עזבו אי.טי, בואו נלך עם 'גנדי'"

2) אפוקליפסה עכשיו, 1979. בסופו של סרט, "אפוקליפסה" הוא על איש שהתחרפן. הלם קרב, תסביך אלוהות, פסיכוזה או כל הנ"ל: תקראו לזה איך שתרצו, קולונל קורץ (מרלון ברנדו) יצא שפוי למלחמה ששיגעה אותו, ופרנסיס פורד קופולה הוא במאי מספיק נבון כדי לאפשר לנו להחליט בעצמנו אם זה קרה באשמתו או באשמתה. יא אלוהים, איזה סרט

3) לשבור את הגלים, 1996. אני יודע, להמון אנשים יש בעיה עם סרטו של לארס פון טרייר. אבל אני אוהב אהבת נפש את הסיפור על הבתולה שהופכת לזונה (אמילי ווטסון), שמאבדת לחלוטין את דרכה ואת שפיותה אחרי התאונה שמותירה את בעלה משותק. זאת יצירה אדירה על אמונה ועל אשמה, ומי שאומר אחרת זכאי לדעתו המטופשת

4) זה ייגמר בדם, 2007. אוי, וואו, ההתפרקות הזאת של דניאל דיי לואיס בסוף סרטו של פול תומאס אנדרסון. ההשתוללות הטוטאלית הזאת של אדם שנושא חתיכת אשמה, חתיכת אגו וחתיכת הון. זה סרט נהדר, ונאום ה"אני שותה את המילקשייק שלך" הוא אולי הדבר הכי נהדר בו. הוא ושתי המילים האחרונות בו: "אני סיימתי"

5) מרטירים, 2008. אם ניקח את הביטוי "קדוש מעונה" ונהפוך אותו על הראש, נקבל קדוּשה שמקורה בעינוי עצמו. זה (בערך) הרעיון שבבסיס סרט האימה הנדיר והאדיר של פסקל לוגייה, חוויית צפייה אשכרה קשה אפילו בסטנדרטים של הז'אנר. בעיקר – אומר ולא אוסיף – כשאנחנו עדים למה שקורה לנפש המעונה בדרכה אל הקדושה הזאת

פורסם בפנאי פלוס, 3.3.16

מודעות פרסומת

5 המוזרויות של "טרמבו"

trumbo

1) הקומוניסט הקפיטליסטי. "מאז שאני מכיר אותך", אומר הקולגה ארלן הרד לדלטון טרמבו, "אתה מדבר כמו אדם רדיקלי אבל חי כמו אדם עשיר". זאת הגדרה מדויקת להפליא של הגיבור שאנחנו לומדים להכיר לאורך 124 דקותיו של "טרמבו", אבל זה לא שהסתירה מתיישבת באיזשהו שלב; היא פשוט סתירה, ונראה שהבמאי ג'יי רואץ' אפילו מתפנן עליה.

טרמבו, תסריטאי שהיה באמת, הרוויח את הביופיק שלו ביושר. האיש היה הכותב בעל השכר הגבוה ביותר בהוליווד כשנכנס הן לרשימה השחורה והן לקבוצה שזכתה לכינוי "העשירייה ההוליוודית" – עשרה תסריטאים ובמאים קומוניסטים שסירבו למסור שמות של חברים לוועדה לפעילות אנטי־אמריקאית, ושילמו על זה בתקופות מאסר. טרמבו עצמו ישב 11 חודשים, תקופה שהוציאה מהסרט את הסצנה הכי טובה שלו, עם בחור שחור שתופס על חם את כל הסטיגמות שבראש של התסריטאי הלבן.

אז מה היה לנו שם? מליאן, קומוניסט, אידיאליסט. וגם תחמן בלתי נלאה: האנרגיות הקולנועיות הכי טובות של "טרמבו" מושקעות באופרציה שהקימו התסריטאים מושחרי־השם כדי להמשיך לכתוב תחת שמות בדויים (קונץ שתואר יפה גם ב"שם בהשאלה" של מרטין ריט מ־1976, עם וודי אלן בתפקיד קופאי שמאמץ זהות של תסריטאי).

עכשיו, תראו: אני בהחלט מוכן לקנות את הרעיון של אדם עשיר עם נטיות רדיקליות. אבל למה ללחוץ כל כך חזק על דוושת החמדנות? אם לא מספיקה האמירה של הרד, גם פרנק קינג מ"האחים קינג" – אחד המעסיקים של טרמבו בתקופה המושחרת, תפקיד סולידי של ג'ון גודמן – מדבר כל הזמן על תאוות הבצע של התסריטאי. הוסיפו מונולוג שבו טרמבו עצמו מעיד על אהבתו לאמריקה ואמונתו בממשלה שלה (!), וקיבלתם את האמירה "כן, קומוניסט, אבל פטריוט אמריקאי חובב כסף כמו כולנו". מה הקטע?

2) האמת הבדויה. ארלן הרד שהוזכר לעיל הוא הקומוניסט־מצפוניסט האמיתי של "טרמבו". אבל מה, הוא גם איש שלא היה באמת: לואי סי.קיי מגלם תסריטאי שהולחם לו יחדיו מכמה חברים בעשירייה ההוליוודית.

דמות פיקטיבית זה לגמרי לגיטימי בסרט על התרחשיות אמיתיות, אבל יש משהו לא נעים ולא נכון בכך שדווקא בין הקורבנות של המקרתיזם יש איש מומצא. ב"טרמבו" אנחנו נתקלים בין השאר בג'ון ויין, קירק דגלאס, אדוארד ג'י רובינסון ואוטו פרמינג'ר; העובדה ששחקנים בני זמננו לוהקו לתפקידים של אייקונים שהיו באמת רק מדגישה כמה נפסדת הבחירה להמציא תסריטאי.

3) המלהק שלא רואה טלוויזיה. הביוגרפיה המומצאת של ארלן הרד כוללת מחלה כרונית מומצאת, וככה יוצא שבשלב מסוים אנחנו בוהים בוולטר ווייט מנחם את לואי על סרטן הריאות שלו. והנה שאלה: למה? בדיחה פנימית לא קשורה מעולם הטלוויזיה? משהו שאף אחד לא באמת חשב עליו? יהא ההסבר אשר יהיה, הקטע הזה זרק אותי החוצה מהסרט ולא היה לי קל לחזור.

ב"דדפול" יש קטע שבו ריאן ריינולדס משמיץ את כישורי המשחק של ריאן ריינולדס. זה העולם שאנחנו חיים בו, מטא־עולם שבו כולם מודעים להכל כל הזמן. רק החלטות הליהוק של "טרמבו" לא מודעות לשום דבר.

4) האנטישמית המיותרת. מקרתיזם? זה לחלשים. הנבל הכי מובהק כאן הוא נבלית, הלן מירן בתפקיד הרכילאית הדה הופר. כן, היא הייתה באמת, וכן, היא מסרה שמות. אבל הרגע שבו היא נחשפת כאנטישמית – מה אני אגיד לכם, שוין. עזבו נכון/ לא נכון; זה פשוט מיותר. זה להוריד את הפוקוס מהחטא שבבסיס המקרתיזם, ולו אין שום קשר לדת. רק למדינה.

5) הביקורת הטובה הגרועה. בקרב הסרטים־על־אדומים שיצאו השנה מהוליווד, "טרמבו" מהנה יותר ומעצבן פחות מ"יחי הקיסר". אבל בפני עצמו הוא סרט בינוני־פלוס, וככזה הוא גם פספוס־פלוס.

קל ומתבקש להשליך מהמציאות של "טרמבו" על זו שלנו, עם נאמנות בתרבות וכל החרא הקדוש הזה, אבל לסרט הזה אין ביצים ללכת עד הסוף עם האג'נדה של עצמו. אז הוא בידור לא רע בכלל, שיעור היסטוריה לא רע בכלל ובריאן קרנסטון לא רע בכלל, אבל הסרט הנכון לעכשיו של עונת האוסקרים הזאת – הסרט שבאמת רלוונטי לחיים שלנו, למה שדפוק בממשל שלנו – היה ונותר "ספוטלייט".

ו־5 סרטים בלתי נשכחים על אדומים

reds2

1. "נינוצ'קה", 1939. הקומדיה הנצחית של ארנסט לוביטש, עם גרטה גרבו הנצחית בפני עצמה, הייתה כנראה נחשבת היום למופת של טעם רע. אחרי הכל, גרבו היא שגרירת ברית המועצות הקרה כקרח שנמסה בחומו של המערב, וספציפית של הרוזן לאון (מלווין דגלאס). אבל עזבו קורקטיות מגדרית: זה אחד הסרטים הכי גדולים, ובטח הכי מצחיקים, בכל הזמנים. לא במקרה הוא שווק תחת הסלוגן "גרבו צוחקת"

2. "פלישת חוטפי הגופות", 1956. כל המדע הבדיוני האמריקאי של שנות ה־50 היה מאוד מושפע פוליטית, אם לא מהרוסים עצמם אז מהנשק הגרעיני שלהם, אבל "חוטפי הגופות" הוא מקרה קיצון. סרטו של דון סיגל על העיירה שתושביה מוחלפים בידי קולקטיב של חייזרים נטולי רגשות היה אנלוגיה כל כך שקופה לחרדות האמריקאיות שאפשר היה לתת קרדיט על הפקה לג'וזף מקארתי. ודווקא בגלל זה, סוג של חובה לראות

3. "השליח ממנצ'וריה", 1962. יש אלף ואחת סיבות לצפות בסרט של ג'ון פרנקנהיימר – אחת הראשונות היא שזה סרט של ג'ון פרנקנהיימר – אבל לעניין שלשמו התכנסנו, "השליח" עוסק במזימה סובייטית להתנקש במועמד לנשיאות ארה"ב. וזה יותר מסובך מאיך שזה נשמע, כי הרוצח המיועד הוא חייל אמריקאי שהותנה לכך נפשית בשבי, ומטרת העל היא הכתרה של שתול סובייטי בבית הלבן. מותחן על־זמני, זה מה שזה

4. "אדומים", 1981. סרטו של וורן בייטי על חלוצי הקומוניזם האמריקאי הוא כזה כיתת אמן לצילום – אנחנו מדברים פה על ויטוריו סטורארו בשיאו – ששווה לצפות בו רק כדי לצפות בו. אבל הוא גם סרט סבנטיז מובהק שהתפלק לאייטיז, רחב יריעה וחכם ולוקח את הזמן (194 דקות!), עם קאסט פנומנלי שכולל את בייטי עצמו, דיאן קיטון, ג'ק ניקולסון ומורין סטייפלטון. שיעור היסטוריה ואסתטיקה בכרטיס אחד

5. "חיים של אחרים", 2006. סרטים שאתה בוכה בהם זה דבר אחד; סרטים שטוענים אותך לכל אורכם ככה שאתה בוכה בדיוק בסוף זה דבר נדיר. יצירת המופת של פלוריאן הנקל פון דונרסמארק על איש השטאזי שליבו יוצא אל זוג שנמצא תחת מעקב עשתה לי בדיוק את זה, וזה מבחינתי צל"ש לנצח. אולי בראש ובראשונה לאולריך מיהה האדיר, השחקן הראשי שהלך לעולמו בדיוק שנה אחרי שהסרט הזה טלטל את עולמי

פורסם בפנאי פלוס, 25.2.16

"דדפול", טיעוני ההגנה

deadpool-dmc_2670_v068_matte.1045_rgb_wide-1a6509acc4d6759a0ae466905cc75396e151b233-s900-c85

הנה שלושה דברים שלא אהבתי ב"דדפול":

1. בפרפראזה על ההוא מ"אמדאוס" שמתלונן על "יותר מדי צלילים", בסרט הזה יש יותר מדי בדיחות. ספציפית בדיחות מילוליות: הן תוקפות אותך פעמיים־חמש בדקה, וזה נהיה מתיש. חוץ מזה, יותר מדי גאגים מזכירים את הרפרנסים התרבותיים של "איש משפחה" ו/או את הומור הכולם־נשמעים־כמו־גיקים האופייני לג'וס ווידון. זאת בעיה בסרט שכל הקטע שלו זה להיות משהו אחר לגמרי. משהו פרש.

2. למעט סצנת פתיחה שהיא לא פחות מאינסטנט־קלאסיקה – לראיה, אני לא זוכר מקרה אחר של כותרות פתיחה שמהוות ספוילר – הקולנוע של "דדפול" רחוק מלהיות מסעיר. צילום סטנדרטי, עריכה סאב־סטנדרטית, אפקטים אשכרה רעים (לא כולם, אבל דמות ה־CGI של קולוסוס היא ממש להתעורר בצווחות בשנת 2003). זה הגיוני בהתחשב בכך שזה סרט ביכורים של הבמאי טים מילר, ולא הגיוני כי מילר הוא איש אפקטים מיוחדים. על כל פנים, לא אהבתי את הקולנוע של דדפול. לסרט עם גרוב כל כך חריג מגיע משהו מיוחד גם באופן שהוא הגרוב הזה מוגש לנו.

3. מה, מה מוזיקת אייטיז. זאת הייתה הברקה חד פעמית ב"שומרי הגלקסיה", ואפילו בפרנצ'ייז ההוא זה יעצבן אם יעשו את זה שוב. אנא.

הבינג סד דט, כשנתבקשתי למסור לטבלת המבקרים של "סינמסקופ" את הציון שלי ל"דדפול", מסרתי ארבעה כוכבים. הייתי בטוח שזה יהיה קרוב מאוד לממוצע, אבל זה כוכב שלם מעליו. אז הנה כאמור הסנגוריה שהסרט הזה ראוי לה למרות כל האמור לעיל, ואת טיעוני ההגנה ניתן לסכם בשתי מילים בשפת אימו: It delivers.

"דדפול" מציג את עצמו מהשנייה הראשונה כסרט אנטי־גיבור־על. זה דבר שראינו גם ב"כרוניקה בזמן אמת" האדיר, סרט שכל הקטע שלו זה חבר'ה שמקבלים כוחות־על ולא עושים איתם שום דבר גיבורי, אבל אי אפשר להשוות סרט קטנטן כמו "כרוניקה" – ג'וש טראנק הרים אותו ב־12 מיליון דולר – לסרט על גיבור מהארסנל של מארוול בהפקת 60 מיליון דולר של אולפני פוקס. יודעים מה, עזבו את ה־60 מיליון, דגש על פוקס: "דדפול" הוא ספין אוף של פרנצ'ייז אקס־מן, שזה כל מה שיש לפוקס למכור בתחום סרטי הקומיקס. לסכן את טוהר המידות שלו עם סרט בעל דירוג R זה קטע בפני עצמו; ללכת עד הסוף עם ה־R, זה בכלל לא נתפס.

אני לא רוצה לעשות ספוילרים בלתי נסלחים, אבל את זה אגיד: זוכרים את "הנקוק", הפעם האחרונה שהפקה הוליוודית מרכזית ניסתה למכור את עצמה כסרט על אנטי־גיבור קומיקס? אז שם זה החזיק ככה 40 דקות עד שהפרסונה הרגילה של וויל סמית השתלטה על העניינים והכל התחרבן. בסופם של קרדיטים, פיטר ברג עשה סרט על סופר־הירו לא מאוד מנומס. אבל טים מילר? הוא הלך ועשה סרט על לא־גיבור. עד הסוף. עד הסצנה שבה כל הצ'יפים מונחים על השולחן, האופי של ווייד/ דדפול עומד למבחן האולטימטיבי, ו – אל תדאגו, אמרנו בלי ספוילרים – וואלה עומד.

"דדפול" הצחיק אותי בקול רם, אבל רק חלק מהזמן; "דדפול" סחף אותי, אבל בעיקר בשליש האמצעי שלו, בשלב סיפור ההתהוות; ו"דדפול" כאמור אכזב אותי לפחות בשלושה אופנים שונים. אבל לכל אורכו הרגשתי את הפייאוף על ההבטחה, את התחושה של צ'מע, זה באמת אחר. באמת סרט עם רייטינג R על כל המשתמע מזה, ומה לעשות שמשתמע מזה יותר מהחירות להשתמש במילים מהשורש פ.א.ק.

אני רוצה לצפות שוב ב"דדפול". זה לא קרה לי בסרט קומיקס מאז "שומרי הגלקסיה", ובגלל זה נתתי לו ארבעה כוכבים. באתי כי הבטיחו לי בפוסטר שזה על גיבור מזוין, וזה בדיוק מה שקיבלתי. כל השאר פרטים שוליים.

הבן של מריה

hail-caesar-heroאם ברני סנדרס עוד עשוי איכשהו לזכות במרוץ לנשיאות ארה"ב, הרי שלאג'נדה שלו אין שום סיכוי  לנצח. זה הלקח שלי מ"יחי הקיסר" של האחים כהן, לכאורה קומדיה מטורללת על הוליווד של שנות ה־50, ובתכלס שיעור די מדכא בנושא "למה לעולם לא תהיה מהפכת פועלים בבית האמיצים".

פייר, הטריילר הדאיג אותי. הפילמוגרפיה של האחים כהן משובצת בקומדיות בורגניות, סרטים מתחכמים לצופים מחוכמים, מסוג האנשים שהולכים להצגות יומיות בקולנוע לב. "לקרוא ולשרוף", "לחסל את הליידי", "אכזריות בלתי נסבלת" – מבחינתי מדובר בקומדיות הצרפתיות של הכהנים. סרטים מדושני עונג, מלאי חשיבות עצמית, משעשעים רק אנשים שצוחקים ב"חו חו חו". ובכן, ז'ה סווי שמח לבשר ש"יחי הקיסר" הוא רק קצת כזה.

אדי מניקס (ג'וש ברולין) הוא מנהל ההפקות של אולפני "קפיטול", מותג שמיטיבי לכת לסרטים של האחים כהן יזכרו מ"ברטון פינק". אנחנו פוגשים את מניקס כשהוא מחזיק המון כדורים באוויר: שחקנית אחת שלו, כוכבת של סרטי שחייה צורנית (סקרלט ג'והנסון), בהריון מחוץ לנישואים; שחקן אחר, כוכב מערבונים (אלדן ארנרייך), מתקשה להתמודד עם תפקיד בדרמה רצינית של הבמאי הנודע לורנס לורנץ (רייף פיינס); לשחקן שלישי, כוכב מחזות זמר (צ'אנינג טייטום), יש דעות והרגלים שהשתיקה יפה להם בארה"ב של הפיפטיז; וחוץ מזה, שתי אחיות־רכילאיות (טילדה סווינטון בתפקיד כפול) מרחרחות תדיר בחצר האחורית של האולפן. זה הרקע למהלך העלילתי העיקרי: חטיפה של הכוכב הכי גדול של "קפיטול", בירד וויטלוק (ג'ורג' קלוני), בידי קומוניסטים.        

"יחי הקיסר" נראה כמו מכתב אהבה של האחים כהן להוליווד הישנה. חלקים גדולים ממנו הם סצנות מתוך סרטים של "קפיטול", רגעים שהכהנים נהנים בבירור לביים הכי אולד סקול שיש (לרבות צילום בפילם 35 מ"מ) – כאן נאמבר מוזיקלי אה־לה גינג'ר ופרד, שם סצנת שחייה צורנית שלא הייתה מביישת את אסתר וויליאמס. כל כך הרבה מחוות יש כאן שמפתה לחשוב על העלילה כתירוץ קלוש, דרכם של הכהנים לספק איזה דבק שיחבר את הכל. אבל האחים הם יוצרים כל כך מיומנים ומיודעים שאין סרט שהאמירה של "יחי הקיסר" סתם התפלקה להם.

שני צדדים יש לאמירה הזאת, ואחד מהם מוגש באופן שלא ניתן לפספס. הוליווד של "יחי הקיסר", כפי שטוענים החוטפים־קומוניסטים, היא מהדורה מזוקקת של הקפיטליזם. המכונה מ"ברוך בואך אל המכונה" של פינק פלויד. אלא שלא במקרה נחטף וויטלוק מסט של סרט על חייו של ישו, וזה גם לא מקרה שהסצנה הכי מצחיקה ב"קיסר" היא ויכוח יהודי־נוצרי על מהותו של האל. במילים אחרות, האחים כהן מעבירים קו ישר בין שתי הנקודות הכי בסיסיות של הקולנוע האמריקאי ושל התעשייה והתרבות שמייצרות אותו: הנצרות והקפיטליזם. הבן ורוח הקודש.

"יחי הקיסר" לא מחדש כלום בהצגה של הקפיטליזם כדת או של הוליווד כמכשיר תעמולה, אבל הוא מפתיע במסקנה שלו – מסקנה שהאמונה של אמריקה בשתי הדתות שלה, זאת עם סמל הצלב וזאת עם סמל הדולר, חזקה יותר מכל טיעון מוסרי או לוגי נגד האמונות האלה. אז מה אם הקומוניסטים אומרים דברים נבונים על פגעי השיטה, אז מה עם הרב היהודי פוגע בול בחורים בעלילה הנוצרית ("אז לאלוהים יש בן? מה עוד יש לו, כלב?"). לאמריקאים יש – נו, איך קוראים לזה, אפילו קלוני שוכח בשיאו של מונולוג – אמונה.

אז לעולם לא תהיה מהפכת פועלים באמריקה, מפני שאמריקה מאמינה עד כדי כך בבולשיט של עצמה, באשלייה שהיא מייצרת ואורזת ומוכרת לשאר העולם. זאת אמירה חכמה, פסימית ומדויקת, שמפרידה בין "יחי הקיסר" לקומדיות הצרפתיות של הכהנים. חבל רק שכל כך הרבה סצנות מתוכו הן לגמרי בהילוך המדושן עונג, המרוצה מעצמו והמתעסק בעצמו, שמאפיין את הכהנים במירעם.

5 סרטים מושלמים על עיר הסרטים

TROPIC THUNDER

1) שדרות סאנסט, 1950. יצירת מופת של בילי וויילדר שפשוט מסרבת להתיישן. כנראה שהזמן פשוט לא יכול על הסרט הזה, שכל הקטע שלו הוא השפעת הזמן על כוכבת הקולנוע של פעם (גלוריה סוונסון בתפקיד חייה). העיסוק בטרגדיה של כוכבי הראינוע העידן הסאונד, ההופעות של הבמאים אריך פון שטרוהיים, באסטר קיטון וססיל בי. דה מיל – אם יש סרט חובה לתלמידי קולנוע, זה זה

2) שיר אשיר בגשם, 1952. טוב, וגם זה. כמו "סאנסט", גם המחזמר של סטנלי דונן וג'ין קלי עוסק בהשלכות המעבר מראטינוע לקולנוע מדבר – והעובדה שזה קורה בסרט מהסוג שפעם־פעם היה נהוג לכנות "מדבר לגמרי, שר לגמרי" היא בונוס אדיר. אפילו במונחים של היום, האופן שבו מתוארת כאן הצביעות ההוליוודית היא כמעט כנה מכדי להיות אמיתית

3) ברטון פינק, 1991. לא בדיוק סרט על הוליווד – אפשר לנהל דיונים שלמים בשאלה על מה הוא כן – אבל עיר הסרטים כפי שעיצבו אותה כאן האחים כהן היא פשוט מושלמת. בחיי, "פינק" שווה שתי צפיות רק בשביל הסצנה שבה התסריטאי (ג'ון טורטורו) מקבל על הראש מפני שגרם למנהל האולפן ממש להתעניין בסרט האיגרוף שהוא כותב

4) השחקן, 1992. לטעמי הסרט הטוב ביותר של רוברט אלטמן, על אפם ועל חמתם של "הקלפן והיצאנית" ו"שלום לנצח". מייקל טולקין הפליא לכתוב סיפור על מפיק־רוצח (טים רובינס), ואלטמן מצידו הפליא לסגנן אותו כקומדיה שחורה משחור עם סדרה שלמה של סצנות אינסטנט קלאסיות – החל ממש בסצנה הראשונה, שוט רציף בן שמונה דקות שבו המצולמים משוחחים בהרחבה על שוט הפתיחה בן שלוש וחצי הדקות מ"מגע של רשע"

5) רעם טרופי, 2008. כל כך מצחיק, כל כך מדויק, כל כך פסיכי. בן סטילר מעולה בתפקיד הסופרסטאר אכול הבולשיט ועוד יותר מעולה בתפקיד הבמאי של הבלגן הזה, וכמעט מרגש לראות איך הוא מפנה מקום הן להתעלות של רוברט דאוני ג'וניור בתפקיד השחקן הלבן שבתפקיד של שחקן שחור, והן של ג'ק בלאק בתפקיד של ג'ק בלאק, רק יותר. איזה סרט

פורסם בפנאי פלוס, 18.2.16

גשר ברוקלין מט לנפול

66fc2672-8e3e-11e5-9893-4457865eb50c-1020x549

איזה סיבוב משונה עושה "ברוקלין". כל כך הרבה זמן לוקח לסרט הזה להיסגר על עצמו, להחליט מה הוא רוצה להגיד ולמה הוא רוצה להגיד את דווקא דרך סיפורה של אייליש לייסי, שבשליש הראשון הרגשתי כאילו אני צופה בעניינים דרך משקפת על הטיילת של ברוקלין הייטס. עכשיו אתה רואה את זה, עכשיו אתה לא. בשליש השני הוא התחיל להתאפס, התחיל להתפקס, ועד שהבנתי למה התכנסנו מלכתחילה, "ברוקלין" כבר היה בשלהי הטרימסטר האחרון שלו. פספוס, אבל לאו דווקא במובן הכי שלילי של המילה.

אייליש (סירשה רונאן) היא צעירה אירית שחיה עם אמה (ג'יין ברנן) ואחותה (פיונה גלסקוט) בעיירה קטנה ושמרנית, על הטוב והרע שהולכים עם ההגדרות האלה. כשאייליש רואה הזדמנות לקו אופק קצת יותר מבטיח, היא עולה על ספינה לאמריקה ולומדת כבר על הסיפון איזה כיף ענק זה להיות מהגרת.

כאמור, הבמאי ג'ון קרולי והתסריטאי/ בדרך־כלל־סופר ניק הורנבי מנחיתים את אייליש בארצה החדשה הרבה לפני שהם מספקים לנו חצי סיבה להתעניין בגיבורה שלהם. שליש סרט בפנים, זה נראה כמו סיפור ההגירה הגנרי ביותר שניתן להעלות על הדעת. ודווקא אז נוצרת איזו מסה קריטית של פרטים ספציפיים, נולדת דמות ונוצר סיפור.

אייליש היא דיירת זמנית בפנימייה קתולית קטנה למהגרות איריות, ומי שמנהלת שם את העניינים (ג'ולי וולטרס התמיד מצוינת) הופכת הן לאם חלופית והן לסיסמוגרף דתי/ מצפוני של הסרט כולו; אני לא יודע אם זה טריק מובנה בספר מאת קולם טובין או קונץ של הורנבי, אבל זה עובד מצוין. פתאום אייליש היא חלוצה בדרכה השקטה, מישהי שרק כמעט בדיעבד אנחנו יכולים להעריך את האומץ הכרוך בכמעט כל מהלך שלה.

אפילו שמץ של דידקטיות היה הופך את "ברוקלין" לבלתי נסבל, אבל בחלוף כמחצית מ־110 הדקות שלו מתברר היתרון של כל גישושי הפתיחה: ראינו כל כך הרבה מהרקע האישי/ דתי/ לאומי של אייליש שאין צורך להטיף לנו לגבי המשמעות של הדברים. אותו הדבר נכון גם לגבי ההתפתחות הכי משמעותית שעוברת עליה בעולם החדש: ההיכרות עם טוני, עוד מהגר (במקרה הזה איטלקי) שעושה רושם לגמרי גנרי עד שמוכח אחרת, ויצויין שההופעה של אמורי כהן לא עוזרת עם זה. על כל פנים, גם לגבי המשמעויות הנלוות לרומן בין אירית ואיטלקי לא צריך להציק לנו. וככה יוצא ששני שליש סרט בפנים, יש סרט להיות בו.

אז "ברוקלין" מתחיל גנרי וגולש לתוך שלב אלגנטי מאוד של התמקדות, אלא שבישורת האחרונה ניתן להאשים אותו בדיוק במילים שהטיח פרופ' הנרי ג'ונס בבנו אינדיאנה (כן נו, ב"אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון"): "עזבת בדיוק כשנעשית מעניין".

בסיכומו של חקר דמות, אייליש לייסי יוצאת פמינסטית בעל כורחה. זה לא שהיא נסחפת שלא מדעת לפריצות דרך חברתיות; זה יותר כאילו היא פורצת דרכים שהשכל הישר שלה אומר שאין סיבה לא לפרוץ. זאת דרך מקסימה להטיף לזכותה של אג'נדה בלי לומר עליה מילה: הרי אם הפמיניזם עושה שכל, אז מה עוד נשאר להגיד עליו. אבל אמרתי כבר ש"ברוקלין" עושה סיבוב, ובסופו יוצאת דמות שאולי כן הייתה גנרית אחרי ככלות הכל. שאולי כל הספציפיות סביבה הייתה רק הרמה מתוחכמת לשורה של הנחתות. בהופעה של רונאן, שתמיד משדרת משהו מאוד מרוחק, אין רמזים לכאן או לכאן.

מעניין אם "ברוקלין" הוא הפייבוריט של מישהו לאוסקרים. יש לי הרגשה שכמו הגיבורה שלו, הוא משאיר מעט מאוד סיבות מוחשיות להתעניין ספציפית בו.

5 סרטים על מהגרים שכל תושב קבע צריך לראות

The-Visitor

1) הסנדק 2, 1974. ילדותו של דון ויטו קורליאונה בסציליה, ואחר כך התבגרותו כמהגר חסר כל בניו יורק, היו חלק אינטגרלי מהספר "הסנדק". אלא שהמחבר/תסריטאי מריו פוזו החליט במשותף עם הבמאי פרנסיס פורד קופולה שזה טו מאץ' אינפורמיישן לגירסה הקולנועית, וככה יצא שהרקע הגיע רק בסרט ההמשך. ב"הסנדק 2" האפי שמשרטט קו ברור וחסר רחמים בין הגירה, כבוד ואלימות

2) האורח, 2007. סרטו של טום מקרתי, המועמד לאוסקר על בימוי "ספוטלייט", מניח את הגיבור שלו על הזדמנות מקרית להכיר מהגרים: הוא מגלה ששניים מהם פלשו לדירה שבבעלותו בניו יורק. זהו, זה הצוהר שדרכו יוצאת הדמות של ריצ'רד ג'נקינס מהשגרה האקדמית שלה אל מה שנהוג לכנות "שולי החברה". היאם עבאס מצוינת בתפקיד משנה, אבל מי שגונב את ההצגה זה התופים. נסו ותיווכחו

3) נהר קפוא, 2008. שתי מועמדויות לאוסקר, תסריט ושחקנית ראשית למליסה ליאו, אבל הסרט איכשהו נשכח. וחבל, כי הוא מין גירסה מחוספסת של "תלמה ולואיז": שתי נשים, לבנה ואינדיאנית, משלימות הכנסה בהברחה של מהגרים לא חוקיים מקנדה לאמריקה. המתח בא כאן במידה, המלודרמה בקטנה והאקשן במשורה, ומה שמחזיק את כל העסק הוא החיבור בין שתי הגיבורות. חתיכת הברקה, סרט הביכורים של הבמאית/ תסריטאית קורטני האנט

4) ללא שם, 2009. קונטרה מקסיקנית מושלמת ל"עיר האלוהים" הברזילאי. קארי פוקונאגה עשה סרט דחוס וחזק על הניסיון של משפחה לברוח מהעוני של דרום אמריקה אל הרווחה של הצפון, ועל מה שקורה כשהמסע מצטלב עם זה של נער כנופיות שעשה טעות והצמיח מצפון. כל זה אלים מאוד ומדכא מאוד, אבל "ללא שם" הוא בהחלט לא קינה על הקיום האנושי: הוא כולו אמונה בכך שדווקא מהפשע יכולה לצמוח גאולה

5) הים הצהוב, 2010. סרטו של נה הונג-ג'ין (The Chaser) נקרא כמו שהוא נקרא על שם הים שבין מזרח סין למערב הקוריאות, והסיפור מתרחש במחוז יאנביאן, אזור מלא גולים קוריאנים שמנסים להתחיל חיים חדשים – בדרך כלל חיי פשע – בסין. זאת הסיטואציה של הגיבור, נה המונית גו־נאם (הא ג'ונג־וו), מהגר בעל כורחו שמצבו מכריח אותו לקחת על עצמו משימת חיסול. לגמרי שייך לקאנון של סרטי הפשע הקוריאניים

"הבן של שאול" ב־5 שאלות קשות

Son-of-Saul-

1) שאלת ה־100 מיליון דולר. כש"לבנון" שלו הגיע לבתי הקולנוע, הייתה לי זכות יוצאת דופן לשבת עם שמוליק מעוז מול הסרט שלו ולהציק לו לגבי שלל הבחירות שעשה כבמאי. בראש ובראשונה על הבחירה בה"א הידיעה: ההחלטה להעביר סרט שלם בתוך טנק. תגיד שמוליק, שאלתי, מה אם היה לך כסף לעשות את ה"טוראי ראיין" של הבוץ הלבנוני? עדיין היית מתעקש להראות את מה שקורה בחוץ אך ורק דרך הכוונת של התותחן?

השאלה הזאת הציקה לי מאז שראיתי את "לבנון" ועד שהצגתי אותה לבמאי שלו. מה אם ההחלטה המכוננת הזאת, בחירה שהכתיבה לא רק את הסגנון של הסרט אלא גם את האפקט הפסיכולוגי שלו על הצופה, נבעה לא מחזון אמנותי אלא פשוט מחוסר תקציב? ובכן, הנה מה שהיה למעוז להגיד: "עם 100 מיליון דולר הייתי עובד יותר בנחת, פורש את ההפקה על יותר ימי צילום, ובסופו של דבר עושה בדיוק את הסרט הזה. אבל הייתי מושך לעצמי משכורת שחבל על הזמן".

גם את לאסלו נמש מתבקש לשאול את שאלת ה־100 מיליון דולר. אחרי הכל, גם במאי "הבן של שאול" בחר להציג את הסיפור של הגיבור שלו – איש זונדרקומנדו באושוויץ 1944 – באופן שמגדיר את הסרט כולו. במקרה של נמש, ההחלטה המכוננת היא האופן שבו אנחנו נחשפים לזוועות של מחנה ההשמדה: כמו במשחק יריות בגוף ראשון. אני לא מתכוון לזה במובן של זילות הנושא; זאת פשוט האסוציאציה הכי טבעית שלי למיקום הכמעט קבוע של המצלמה מאחורי כתפו של שאול. זה אומר בהגדרה שאנחנו רואים רק את מה שהוא רואה, ובמקרים רבים עוד פחות מזה, מפני שהמצלמה של מתיאס ארדלי אוהבת לעבוד בעומק שדה מינימלי, קרי פחות פוקוס ככל שהאובייקטים רחוקים יותר מהעדשה. זה לא עניין של לחסוך זוועות מהצופה – הסרט הזה ברוטאלי אפילו בסטנדרטים של סרטים קודמים שהתרחשו באושוויץ – אלא של הליכה עד הסוף עם נקודת המבט של הגיבור. כשהוא לא ממוקד במשהו, גם אנחנו לא. כשהוא לא מרוכז במי שפונה אליו, גם אנחנו לא נראה את פניו.

הצילום הוא בוודאי לא הדבר החריג היחיד ב"שאול". בכלל, מעטים הדברים בסרט של נמש שנענים לאיזשהן קונבנציות קולנועיות. אבל האם הסרט הזה היה נראה ככה גם לו הייתה לנמש היכולת הכלכלית לשחזר לפרטי־פרטים את אושוויץ־בירקנאו במקום לחשוף את הגיהנו ההוא רק בשברי פריימים וקרעי סצנה? בראיון שהעניק למבקר הקולנוע אבנר שביט מ"וואלה" טען נמש שהוא תמיד דמיין ככה את הסרט, ואני מאמין לו בדיוק כמו שהאמנתי לשמוליק מעוז. ל"לבנון" היה סיפור לספר ודרך לספר אותו, ובדיעבד אי אפשר כמעט להפריד בין הצורה והתוכן שלו; גם "הבן של שאול" הוא יצירה שכל האספקטים שלה שזורים זה בזה ותלויים זה בזה. הייתי קורא לזה סרט על הישרדות הנפש.

2) שאלה של אמונה. "הבן של שאול" הוא סרט ללא סיפור. לא במובן הקונבנציונלי: הדבר היחיד שאנחנו יודעים על הגיבור שלו הוא שאתרע מזלו להשתייך לזונדרקומנדו, קרי לעבוד פיזית בתעשיית המוות של אושוויץ, והמהלך הדרמטי הכמעט יחיד הוא החלטה של שאול להביא לקבורה ילד ששרד – רק לדקות אחדות ולנשימות אחדות – את תא הגזים. נמש לא מסביר לנו מה יש בילד הזה שמביא את שאול לסכן את חייו בניסיון לארגן לו קבורה יהודית כהלכתה; למען האמת הוא מבלבל אותנו במכוון, מפני שבשלב מסוים מתחיל שאול לטעון שמדובר בבנו. "אין לך בן", אומר לו אסיר אחר, ולנו נותר רק לתהות.

בשליש האחרון החלטתי שזה לא משנה. יהיה אשר יהיה, בעצם אין שאלה על המשמעות של הילד הזה עבור שאול: תקראו לזה תקווה, תקראו לזה אנושיות, תקראו לזה אמונה, "הבן של שאול" מתאר אדם ש – איך אמר מורפיאוס ב"המטריקס" – מקבל את מה שהוא רואה רק מפני שהוא מצפה להתעורר. שחווה סיוט הלכה למעשה, לרבות ההיגיון הלא באמת הגיוני של חלומות באשר הם. "פלנטת אושוויץ" קרא לזה ק. צטניק, ומעולם לא ראיתי סרט שהיטיב כל כך להמחיש את המשמעות של הביטוי הזה. בתוך הפלנטה הזאת, בתוך הסיוט־אבל־לא־חלום הזה, אימוץ של גופת ילד הוא לא אקט של היגיון. הוא – שוב – אקט של הישרדות הנפש.

אבל האם אני מאמין לנמש? האם אני מקבל את הרעיון שנפש יכולה להיסדק באופן הספציפי הזה? כן. לגמרי כן. דווקא בהיעדר מידע על הגיבור, דווקא בהיעדר קונטקסט. שאול הוא לא גבר על סף שבירה נפשית; הוא אחרי הסף, והילד הוא הסף הזה. דרך הפריזמה הזאת, זה באמת לא משנה אם מדובר בבנו המת או בילד שהוא מעולם לא ראה קודם לכן. לשרוד את הגזים ולו לרגע זה מספיק מופלא, גופה של ילד זה מספיק נורא. אין צורך בקונטקסט.

son-of-saul-03

3) האם אפשר ללמד הבעה? כנראה שלא. או שאולי אפשר, אבל נמש לא ניסה. זה מה שגיליתי בדיעבד כשקראתי על עשיית "הבן של שאול": שהוא בחר את השחקן הראשי שלו, שבכלל אינו שחקן, בגלל היכולת של פניו וגופו להביע. כל הזמן, בכל ניואנס.

אם הדבר הכי זכיר ב"שאול" הוא הצילום, הרי שהדבר השני הכי זכיר הוא פניו של גזא רוהריג – משורר הונגרי שמתגורר בניו יורק, ושעבודת המשחק הקודמת היחידה שלו הייתה בסדרת טלוויזיה הונגרית מ־1989. "האיש שראה יותר מדי" הוא לא רק סרט של היצ'קוק, אלא גם תיאור מוצלח למדי של הבעת פניו: רוהריג משדר את האנרגיה של קפיץ פקוע. הוא נוכח ונפקד, מתבונן ובוהה, אבוד ונחוש. ולרגע אי אפשר להסיר ממנו את העיניים.

אחד השיעורים המאלפים שלומדים סטודנטים לקולנוע הוא "אפקט קולשוב", על שם הקולנוען הרוסי לב קולשוב. האפקט המדובר הוא תוצאת ניסוי שבו הוצגו לקהל פניו של שחקן הראינוע איוון מוז'וחין כשהוא מגיב לדימויים חזותיים שונים – פנים של נערה, צלחת מרק, ארון מתים של ילד. הקהל התרשם מהיכולת של מוז'וחין להביע מגוון של רגשות, אלא שהוא לא הביע שום דבר: מוז'וחין שמר על הבעה קבועה. זאת העריכה שיצרה את הרושם של מנעד תגובה.

אני מזכיר את הסיפור הקלאסי הזה מפני שאפקט קולשוב כנראה אחראי לפחות חלקית להופעה של רוהריג. אבל רק חלקית, ולראיה הרגע היחיד שבו נמש הרשה לו לחייך. ממש לחייך, למרות שהסצנה שבה זה קורה אינה משעשעת בשום אופן. זה רגע אנושי אדיר בסרט שכל הקטע שלו הוא גבולות המעטפת של האנושיות.

SonOfSaul2

4) וסאונד, אפשר ללמד סאונד? כן, ברור שכן, ואת הסאונד של "הבן של שאול" צריך ללמד בבתי ספר לקולנוע. כל כך הרבה מתרחש בסרט הזה רק ברמת השמיעה שזה שוב הזכיר לי את הראיון עם מעוז: הוא סיפר על תגובות של אנשים ל"סצנה עם ההליקופטר", למרות שאין הליקופטר ב"לבנון". רק צליל של הליקופטר.

אני מעריץ במאים שמכניסים את הקול לקולנוע, והשימוש של נמש בסאונד הוא לא פחות מפנומנלי. זה בא לידי ביטוי מקסימלי כבר בפתיחה, בסצנה שבה מובלים אסירים לתא הגזים: המצלמה של ארדלי לא נכנסת פנימה. אנחנו רק עומדים בחוץ עם שאול ומאזינים לזוועה. אני זוכר מבקרי קולנוע שנכנסו באימא של סטיבן ספילברג על החוצפה להכניס מצלמה לתא גזים (ויצאו סתומים, כי כל הקטע בסצנה ההיא מ"שינדלר" היא שזה לא היה תא גזים); אני לא חושב שיש בעיה מוסרית או אחרת לצלם אנשים נחנקים למוות מציקלון בי, אבל אני בספק אם נראה אי פעם תא גזים שמשתווה בעוצמתו לאיך שנשמע תא הגזים של נמש. ככה זה כשאתה יכול רק לדמיין.

5) הקטע הזה שאתה נשאר בחוץ. את "הבן של שאול" ראיתי לא עם עיתונאים אלא עם אנשים אמיתיים, ובערך עשרה אחוזים מהם נטשו במהלך ההקרנה. נורא סקרן אותי לדעת למה: האם זה האופן הכמעט אגבי שבו נמש חושף אותנו לכמה מהמראות האיומים ביותר בתולדות האנושות? האם זה הקושי לעקוב אחרי האין־עלילה? לעולם לא אדע, אבל אולי בצפייה שנייה אצליח לפחות להסביר לעצמי את החווייה החריגה שהייתה לי עם הסרט החריג הזה.

"הבן של שאול" הפנט אותי וסקרן אותי לכל אורכו, אבל הוא לא ריגש אותי לשנייה. חלק מזה נובע ממדיניות האפס־סנטימנטליות של נמש, מהסירוב שלו להציג את האסירים כקדושים – כמה מההתנהגויות הדוחות ביותר כאן הן של הקורבנות ולא של הפושעים – אבל זה יותר מזה. ככל שבימוי המצלמה גרר אותי יותר פנימה, ככה מצאתי את עצמי יותר בחוץ. יותר מנותק ופחות מעורב. צפיתי בסרט הזה בעיניים קרועות לרווחה, אבל זה שוב היה הסיפור ההוא של מורפיאוס – נדמה לי שקיבלתי את מה שראיתי רק כי ציפיתי להתעורר.

עכשיו כשאני חושב על זה, אולי "הבן של שאול" מצליח כל כך ביצירת תחושה של סיוט חי שזה אכן כמו לראות חלום של מישהו אחר. מעניין כל הזמן, לא תמיד מובן, ולרגע לא נוגע בך.

עוד 5 סרטי ביכורים שזה פשוט לא ייאמן שהיו סרטי ביכורים

lloyd_bridges

1) "האזרח קיין", אורסון וולס, 1941. אפילו היום – אחרי שנות הקונצנזוס סביב "האזרח קיין" כסרט הגדול בכל הזמנים, ואחרי שהוא קצת יצא מהאופנה במשאלים מהסוג הזה – לא נתפס איך ילד בן 26 הצליח לדחוס לתוך סרט אחד את כל מה שהקולנוע ידע לעשות עד לאותו רגע, ואז להוסיף דברים שאף אחד לא ידע שהקולנוע יכול בכלל לעשות. לא יעזור, התעלומה הגדולה ב"קיין" אינה משמעות המילה "רוזבאד"; היא איך גדל כישרון כמו אורסון וולס.

2) "400 המלקות", פרנסואה טריפו, 1959. הפעם האחרונה שהזכרתי כאן את "400 המלקות" הייתה אפרופו "התבגרות" של ריצ'רד לינקלייטר, שעשה בסרט אחד את מה שטריפו עשה עם הדמות של אנטואן דואנל לאורך שני עשורים. ובכן, הנה מה שלא אמרתי אז לגבי הסרט הראשון של טריפו על דואנל: זאת יצירת מופת שאין דברים כאלה, והיא באה ממישהו שרגע לפני ה"אקשן" הראשון שלו עוד כתב ביקורות ל"מחברות הקולנוע". אין דברים כאלה.

3) "טיסה נעימה", ג'ים אברהמס ודייויד וג'רי צוקר, 1980. מעצם הגדרתה, פרודיה עניין של היכרות עמוקה עם קונבנציות ז'אנריות. נכון שאפשר ללמוד את הנושא גם כצופה – הרי כולנו יודעים לצחוק על קלישאות קולנועיות – אבל "טיסה נעימה" נראה כמו עבודה של אנשים שעשו בעצמם אלף ואחד סרטי אסונות רציניים לפני שהחליטו לעשות אחד מצחיק. אני אומר לכם, רק על ההחלטה ללהק שחקנים עם רקע של דרמה ולא של קומדיה הגיע לחבר'ה האלה פרס ישראל.

4) "רציחות פשוטות", האחים כהן, 1984. כל מה שגו'אל ואיתן כהן יודעים לעשות, הם ידעו לעשות כבר בסרט הביכורים האדיר שלהם. בימוי המצלמה, ההומור, הטאץ' הסוריאליסטי, פרנסס מקדורמנד – יו ניים איט, זה היה שם כבר ב"רציחות". לא מזמן צפיתי בו שוב, והסרט הזה לא מפסיק להפתיע בחוכמה שלו ובבגרות שלו. שלא לדבר על הפסקול מאת קרטר בורנוול, עוד יצירת ביכורים שאיך לעזאזל היא יצירת ביכורים בכלל.

5) "כלבי אשמורת", קוונטין טרנטינו, 1992. הטרנטינו האהוב עליי הוא "ג'קי בראון", אבל תחת הקסקט של מבקר קולנוע, אני חושב שהסרט הראשון של האיש הזה הוא הטוב ביותר שלו. כלומר, המיטב הקולנועי שלו: פשוט תחשבו כמה רגעים אינסטנט־קלאסיים נולדו ביצירת הביכורים הזאת, ובכמה מובנים – משחק, צילום, פסקול, עריכה, בוודאי כתיבה. וזה שהסרט הזה מהווה לבדו את מלוא ההצדקה הקיומית של טים רות', זה בכלל בונוס.

פורסם בפנאי פלוס, 11.2.16

למה בהעלבות למה

THE BIG SHORT

אין אפס, "מכונת הכסף" מסדר את הראש לגבי מה שקרה לארה"ב – ובסופו של דבר לכולנו – בשנת 2008. והוא מסדר את זה נוח, בחתיכות בגודל ביס, עם הרבה הומור וגישה כללית של "וול סטריט למתחילים", בהתאמה מושלמת לדור מופרע קשב שאין לו כוח שיסבירו לו דברים מסובכים עכשיו. זה היתרון הגדול שלו והחיסרון העוד יותר גדול שלו.

ד"ר מייקל בורי (כריסטיאן בייל, בהופעה פשוט בלתי נסבלת) הוא מנהל של קרן גידור פרטית שחוזה שנים מראש את נפילת שוק הנדל"ן האמריקאי. בורי שם כסף גדול בשורט – מכירה בחסר – על המשכנתאות בסיכון גבוה, ומחכה לנפילה שתבוא. גם מארק באום (סטיב קארל) הוא מנהל קרן גידור, אבל תחת מורגן סטנלי, כלומר עובד אצל הרעים. גם הוא מחליט להמר נגד שוק המשכנתאות, ואצלו זה מלווה בזעם נגד המערכת כולה – באום מאשים את וול סטריט במותו בטרם עת של אחיו.

ג'ארד ונט (ראיין גוסלינג) הוא איש דויטשה בנק שחוקר את התיאוריה של ד"ר בורי, מגיע למסקנה שהאיש צודק ופועל בהתאם. ג'יימי שיפלי וצ'ארלי גלר (פין וויטרוק וג'ון מגארו) הם מנהלי השקעות צעירים שנחשפים למחקר של ונט, מבינים את הפוטנציאל לבוננזה ופונים לסוחר ותיק עם עודף מצפון בשם בן ריקט (בראד פיט, שחברת ההפקות שלו עומדת מאחורי "מכונת הכסף") שפותח להם את הדלת אל הכסף הגדול והופך גם אותם למשקיעים ב"ביג שורט" – השורט הגדול ושמו המקורי של הסרט.

שתי פסקאות לקח לי התקציר הזה, אבל סרטו של אדם מקיי לא ארוך במיוחד: 130 דקות, לגמרי סטנדרטי במונחים של סרט אוסקר ("מכונת הכסף" מועמד לחמישה, כולל הסרט והבמאי). זה בטח נשמע כאילו המשפט הבא שלי יכיל את הצירוף "תפסת מרובה", אבל לא. מקיי מצא פתרון אלגנטי לפיתוח מקביל של כל הסיפורים הנ"ל, פלוס הנחלת הרקע הכלכלי הדרוש, פלוס הצגת שלל מוטיבציות פרטיות של הנפשות הפועלות, למשל היותו של בורי ילד כאפות שגדל להיות מבוגר מאוד מוזר: במקום לתת לנו לתהות על קנקנם של הגברים האלה ושל פועלם, "מכונת הכסף" מסתכל למצלמה ומסביר לנו את כל מה שאנחנו צריכים לדעת כשאנחנו צריכים לדעת את זה.

אני מתכוון לזה כמו שזה. לא רק שהכוכבים של מקיי שוברים את הקיר הרביעי המפורסם ופונים אל הצופה בקטעי מפתח כדי להשאיר אותו בעניינים, אלא שברגעים הכי זכירים שלו, הסרט מציג לנו מין פינה קבועה של "איש מפורסם מסביר בפשטות דבר מסובך": סלבס לא קשורים כמו סלינה גומז והשף אנתוני בורדיין פשוט צצים להופעת אורח כדי ללעוס עבורנו נושאים מורכבים – למשל אג"ח על משכנתאות – ולהציג את זה לא רק בגודל ביס אלא במצב מעוכל.

בכל פעם ש"מכונת הכסף" עושה את זה, הוא מרוויח הרבה ומפסיד המון בעת ועונה אחת. מרוויח כי קשה מאוד לאבד את העלילה כשמסבירים לך אותה בצורה כזאת, ומפסיד פעמיים. פעם אחת כי לא יכול להיות אימפקט רגשי לסרט שכל הזמן מזכיר לך שהוא רק סרט, אז מעט הסצנות שאמורות לגעת הן לגמרי נזם באף חזיר. ההפסד השני של "מכונת הכסף" הוא בסאבטקסט המצטבר שהוא משדר אל הצופים: כולנו אידיוטים. לא רק שנתנו ל־2008 לקרות במשמרת שלנו, אלא גם אין מצב שנבין מה קרה שם בכלל אם לא יסבירו לנו את זה כמו לחבורה של דבילים.

אדם מקיי עשה קריירה נהדרת מסרטים על אנשים סתומים, על פי רוב כאלה שנראים כמו וויל פארל – ר' "לילות טלדגה", "אחים חורגים", "והרי החדשות" ו"החבר'ה האחרים". "מכונת הכסף", הסרט הכי רציני שלו ביי פאר, עוסק באנשים נבונים ומוציא דווקא את הצופים סתומים. ייתכן שזה כל הרעיון – כאמור, אנחנו האידיוטים שאפשרו את 2008 וכל זה – אבל התוצאה היא סרט שמרגיש כמו אינפוגרפיקה, כמו פינה בתוכנית לייט נייט, כמו הרדדה והטפשה ועוד מילים שאני לא בטוח שיש בעברית.

במשבצת סרט האנסמבל העוסק במשהו חשוב ומועמד להמון אוסקרים, "מכונת הכסף" מפסיד מבחינתי בגדול ל"ספוטלייט". אבל האם נהניתי? כן, כשלא נעלבתי.

פורסם בפנאי פלוס

אפשר לדבר רגע על הפייבוריט שלי לאוסקר?

room

אם (ברי לרסון) ובנה (ג'ייקוב טרמבליי) סגורים 24/7 בחדר שהעניק לסרטו של לני אברהמסון – ולפניו לרומן מאת אמה דונהיו, שגם כתבה את התסריט – את שמו. זה כל מה שידעתי מבעוד מועד על "חדר", ואני משוכנע שלאי־הידיעה יש חלק נכבד בחוויה הרגשית יוצאת הדופן שעברתי עם הסרט הזה. בקיצור, אם המילים האלה הן הראשונות שיצא לכם לקרוא או לשמוע על "חדר", הרי שבפתחה של הביקורת הזאת אני מפציר בכם לא לקרוא את הביקורת הזאת.

ברור, רוב הצופים יגיעו עם מידה של מידע. חלק קראו את הספר, אחרים ראו את הטריילר. זה לא יספיק כדי לגרוע מהסך הכל המצטבר, אבל אין לי ספק שזה יעקר את מחצית השעה הראשונה. מי האישה הזאת? מה מחזיק אותה ואת בנה – שברבע השעה הראשונה חשבתי בכלל שהוא בתה – בתוך החדר הזה בלי החלונות ועם הצוהר האחד התקרה? איך משתלב בזה הגבר (שון ברידג'ס) שמגיע לבקר מעת לעת? התשובות לשאלות האלה היכו בי כל כך חזק שהיושרה הביקורתית מחייבת אותי להצהיר: אין לי מושג איך הרבעון הראשון של הסרט הזה ייראה לצופים שיודעים מראש מי נגד מי. אין לי מושג איך "חדר" כולו ייראה. אמרתי לכם לא לקרוא את הביקורת הזאת.

אחרי כל האזהרות, הנה מה שעדיף לכם לא לדעת מראש: "חדר" נכתב בהשראת הסיפור של יוזף פריצל, או ליתר דיוק של בתו אליזבת ושל בנה – כלומר בנם – פליקס, הצעיר מבין בניו־נכדיו של פריצל, שהיה מנותק לחלוטין מהעולם עד גיל שש. העיבוד הקולנועי־ספרותי מזקק ומקצר את הסיפור: שבע שנות כליאה במקום 24, של נערה זרה במקום של בת, עם ילד אחד במקום החמישה שנולדו לאליזבת פריצל במרתף של אביה. הסופרת־תסריטאית והבמאי מביטים בכל זה דרך העיניים של הילד ג'ק: תפיסת המציאות שלו, היחסים עם אימו, וביתר שאת – קבלו אזהרת ספוילר סודית כפולה – ההסתגלות שלו לעולם שמחוץ לחדר.

חלק מהגדוּלה של "חדר" טמון בהבנה שמנקודת המבט של ילד בן חמש, הכליאה אינה טראומה; היא פשוט המציאות, העולם שהוא מקבל כמובן מאליו. ההתמודדות האמיתית של ג'ק היא עם ההשלכות של האמת – החל בעובדה שאימו שיקרה לו מאז שנולד וכלה בכאפה של הגודל וההמולה שהם העולם האמיתי. אלא שזה באמת רק חלק מהגדוּלה של הסרט הזה, כי האופן שבו דונהיו ואברהמסון מפענחים את ההתמודדות של האם הוא אפילו יותר מרשים במונחים של כתיבה ובימוי. ולגבי משחק – טוב, כנראה שהגיע הזמן לדבר על פסלים.

אני מאוהב בברי לרסון מאז הרצף המופלא־תרתי־משמע שלה ב־2013 – התפקיד הראשי ב־Short Term 12 הנהדר, והתפקידים הקטנים והמשובחים ב"דון ג'ון" ו־The Spectacular Now. ועדיין, מה שהיא עושה ב"חדר" תפס אותי לא מוכן. זאת הופעה שמעמידה אותה קילומטרים לפני כל אחת מהמתחרות שלה על פסלון השחקנית הטובה ביותר, שצריכה להילמד בבתי ספר למשחק. ובאשר לסרט כמכלול – ובכן, סוף סוף יש לי פייבוריט ל־28 בפברואר.

אני נוח לבכות בסרטים, אבל הרבה זמן לא קרה לי משהו כמו "חדר". זה סרט נפלא ונורא, מייאש ומסחרר, שלוקח על עצמו את אחת ממשימות הבימוי/ כתיבה הקשות ביותר – להקדיש זמן מסך כמעט שווה לטראומה ולפוסט־טראומה – ולא רק עומד במשימה, אלא מייצר שני חלקים מופתיים בתוך שלם שהוא הסרט האמריקאי הטוב ביותר שראיתי השנה.

קטע. אני תמיד מטיף לקולנוע תחילה, ו"מקס הזועם: כביש הזעם" היה ונשאר פיסת העשייה הקולנועית המושלמת ביותר משנת ייצור 2015. אבל אני גם מאמין שפרסים צריכים להיות מוענקים דרך פריזמה של חווית צפייה, ובהקשר הזה אין מתחרים ל"חדר". לעזאזל, הפעם האחרונה שבכיתי ככה בסרט הייתה כשראיתי את "האצ'יקו", וזה עוד היה חודש אחרי שקברתי את כלבי הבכור.

לני אברהמסון תפס את תשומת לבי ב"מה שריצ'רד עשה" וקנה את לבי ב"פרנק"; זה כמעט הגיוני שב"חדר" הוא ריסק לי את הלב.

ועוד 5 סרטים גדולים על הורות בתנאים בלתי אפשריים

the-pursuit-of-happyness

1) החיים יפים, 1997. אני לא זוכר מי היה מבקר הקולנוע הישראלי שכתב בשעתו על סרטו של רוברטו בניני את המילים "כמעט צ'פלין", אבל זה מדויק למדי. הסיפור על אב שמנסה להסתיר מבנו את זוועות השואה באמצעות הצגה של המתרחש כמשחק רב־משתתפים הוא בסיס לאחד הסרטים המרגשים ביותר שנעשו אי פעם על המלחמה ההיא

2) המרדף לאושר, 2006. וויל סמית ובנו ג'יידן מככבים בסרטו של האיטלקי גבריאל מוצ'ינו. זה סיפור אמיתי על גבר שאשתו נטשה אותו ואת בנו בדיוק כשמצבו הכלכלי דרדר אותו להומלסיות, אבל מוצ'ינו לא מדרדר את זה למקומות סוחטי דמעות בכוח. הפרס על האיפוק הזה הוא שלוש־ארבע סצנות שהצופה – טוב, לפחות הצופה הזה – בוכה בהן בהתנדבות. סרט נהדר

3) הילדים של מחר, 2006. בעתיד שבו המין האנושי מאבד את היכולת להביא ילדים, אישה אחת נכנסת להיריון כנגד כל הסיכויים. יצירת מופת של אלפונסו קוארון, מגובה בצילום מופתי של עמנואל לובצקי. בפסקול של "בלייד ראנר" יש קטע בשם "זיכרונות של ירוק", שמצליח להישמע בול כמו עולם ללא טבע; "הילדים של מחר" מצליח להיראות בול כמו עולם ללא ילדים

4) חייבים לדבר על קווין, 2011. הבמאית/ תסריטאית לין רמזי עומדת מאחורי היצירה הקשה הזאת על ילד רע (בעיקר עזרא מילר, אבל גם שחקנים נוספים בשלבים מוקדמים יותר בחייו של קווין). טילדה סווינטון אדירה בתפקיד האמא שיודעת שהיא יצרה מפלצת, אבל לא שוכחת שזאת המפלצת שלה. סרט שצריך לבוא עם אזהרת "לא לאנשים שמצפים לילד ראשון"

5) הבבדוק, 2014. ג'ניפר קנט כתבה וביימה את אחד מסרטי האימה הטובים של השנים האחרונות. אֶסי דייויס מגלמת אם חד־הורית שההתמודדות שלה עם מותו האלים של בעלה זוחלת לתוך התמודדות עם החרדות של בנה — ואז זוחלת לתוך האפשרות שהחשש שלו ממפלצת שמסתתרת בבית היא פחות עניין לפסיכולוג ויותר לפארא־פסיכולוג

נו יופי

revenant

הישרדות בתנאים בלתי אפשריים. אבדן של ילד. התמודדות לא רק עם השאלה איך ממשיכים מכאן, אלא גם עם התהייה בשביל מה להמשיך מכאן. מוטיב של לידה מחדש. צילום פנומנלי של עמנואל לובצקי. עבודת בימוי מרשימה של איך קוראים לו, המקסיקני ההוא. איזה סרט ענק זה "כח משיכה".

בערך שעה ורבע לתוך "האיש שנולד מחדש" התחלתי לחשוב על המכנים המשותפים לסרטו החדש של אלחנדרו גונסלס איניאריטו ולסרט האחרון של בן ארצו אלפונסו קוארון, ובדיעבד זה היה הרגע המדויק שבו איניאריטו איבד אותי. שבו "האיש שנולד מחדש" נכנס מבחינתי למגירה שבה אני שומר את "12 שנים של עבדות": סרט שלעולם לא אשכח שראיתי, ולנצח אתהה בשביל מה ראיתי.

אוקיי, זה קצת לא הוגן. "האיש" הוא סרט טוב בהרבה מ"12 שנים", וזה בגלל מרכיב שיש בשפע בראשון ונעדר מהשני: הקולנוע. אם שיתוף הפעולה בין איניאריטו ללובצקי היה מרשים ב"בירדמן", הרי שהוא לגמרי מטלטל ב"האיש שנולד מחדש" – או ליתר דיוק ברבע השעה הראשונה שלו, שהיא פיסה מושלמת של עשייה קולנועית. אני מתכוון לזה במובן המחייב ביותר: ההתחלה של הסרט הזה היא ללא פאקינג רבב. לובצקי, איניאריטו והעורך סטיבן מיריונה נותנים קונצרט של שליטה בקצב התרחשות, בעומק פריים ושדה, ביצירת מתח, בשאיבה של הצופה לתוך סיטואציה. מחיאות כפיים, אוסקרים אול אראונד. אלא שאחרי האקספוזיציה מתחיל הסרט, והוא ללא ספק החלק החלש של "האיש שנולד מחדש".

זה סיפור הישדרות, וככזה הוא הכי תמציתי שיכול להיות: לאונרדו דיקפריו הוא יו גלאס, איש שהיה באמת וגשש של משלחת ציידים שמסתובבת בהרי הרוקי ב־1823. כשדובת גריזלי תוקפת את גלאס ומשאירה אותו חצי מת, נלקחת החלטה: צייד אחד (טום הארדי) ובנו של גלאס יישארו במקום עד שיישאר רק לקבור את הגשש. אלא שהוא מבושש להתפגר, והצייד שאמור להגן עליו מחליט לעשות מעשה: הוא מחסל את הבן ונוטש את האב.

מכאן וכמעט עד לישורת האחרונה, "האיש שנולד מחדש" הוא כרוניקה של הישרדות בשלג. אם גם אימא שלכם אומרת "קר לי לראות אותך", אז זאת גם המחמאה הכי גדולה שמגיעה לסרט הזה: קר לראות אותו. אפילו לא צריך להכיר את כל הסיפורים שההפקה הזאת סיפקה, לרבות ההכחשה המשעשעת ביותר בהיסטוריה של הקולנוע – "לא, לאונרדו דיקפריו לא באמת נאנס בידי דובה" – כדי להבחין שיש כאן הרבה יותר משחקן שמגלם איש שורד. זה כנראה הדבר הכי קרוב להישרדות מתועדת של כוכב קולנוע שנראה אי פעם, ובסצנות הקיצונית ביותר שלו, "האיש שנולד מחדש" חוקק בזיכרון רגעים קשים מאוד (וכמובן גם מרהיבים מאוד, כי לובצקי הזה הוא גאון בסדרי גודל איינשטייניים).

אז גלאס קופא וגלאס שורד וגלאס ישן בתוך סוס – הו כן – ואיפשהו במחצית השנייה של 156 דקות האלה זה נהיה רעש לבן, תרתי משמע. כאמור, זה גם המקום שבו איניאריטו איבד אותי והתחלתי לחשוב על "כח משיכה" ואחר כך על "12 שנים של עבדות". הראשון עלה בדעתי כי באמת שיש המון קווים מקבילים, והשני מפני שגם הוא עוסק באיש שאוכל כל כך הרבה חרא שזה נהיה רעש לבן.

אני כותב את הביקורת הזאת כמעט שבועיים אחרי הצפייה. קיוויתי שהזמן יעשה אותי נחרץ יותר, אבל אני אמביוולנטי כשהייתי חצי דקה אחרי שנגמר: הסרט הזה מקזז פתיחה מושלמת עם סוף מקושקש, סינמטוגרפיה עילאית עם שעמום זוחל, (עוד) הופעה שבה דיקפריו לא מצליח לשכנע אותי שהוא קשוח ו(עוד) הוכחה לכך שטום הארדי הוא גדול השחקנים בדורו. הייתי מאושר אילו איניאריטו היה מלהק את שני התפקידים המרכזיים שלו בדיוק להפך – הארדי להישרדות, ליאו למניאק – אבל זה לא באמת היה משנה את סך כל החוויה.

הסרט הזה מרהיב, הסרט הזה זכיר, אבל הסרט הזה חלול. חלול כמו סוס שהוציאו ממנו את הקרביים כדי לבלות בתוכו את הלילה.

וכעת, 5 סרטי אדם־נגד־טבע שכל אדם צריך לראות

The Grey

1) סירת הצלה, 1944. ג'ון סטיינבק כתב ואלפרד היצ'קוק ביים סיפור על תשעה שתקועים יחד בסירה לאחר שטורפדו הטביע את הספינה של שמונה מהם; התשיעי הוא אחד מאלה שהטביעו אותה. "סירת הצלה" הוא סרט שבו האדם מתמודד לא רק נגד הטבע אלא גם נגד טבע האדם, מוטיב שמיד ישוב בכותר הבא

2) לחיות, 1993. אינסטנט קלאסי בדרכו, הסרט הזה של פרנק מרשל על קבוצת הרוגבי מאורוגוואי שהמטוס שלה התרסק בהרי האנדים. זה סיפור מאוד אמיתי, ומרשל והתסריטאי ג'ון פטריק שנלי עושים את הדבר הנכון ולא שופטים את המעורבים באקט שבגללו הפך הסיפור הזה למפורסם כל כך – הישרדות באמצעות קניבליזם

3) להתחיל מחדש, 2000. רוברט זמקיס פורט את הקטע הקלאסי של אדם־על־אי לפרוטות של מכניקה, של התמודדויות קטנות ויומיומיות, וטום הנקס – באחד התפקידים הגדולים בקריירה המפוארת שלו – נטמע לגמרי בתוך האיש הזה שמאבד קשר למציאות דווקא ככל שההישרדות באה לו יותר בקלות. מאסטרפיס

4) עד קצה העולם, 2007. הסרט הכי טוב של שון פן כבמאי. זה הסיפור האמיתי של כריסטופר מקנדלס, סטודנט שהחליט להתבודד באלסקה בלי להבין את ההשלכות של ההרפתקה הזאת, אבל פן מפתיע ומדגיש דווקא את בני האדם המעטים שמקנדלס פגש בדרכו בבחינת "אנשים טובים באמצע הדרך". אמיל הירש פגז בתפקיד הראשי

5) שטח פראי, 2011. וזה הסרט הטוב ביותר בסדרה הלא מוכרזת "ליאם ניסן הזה הוא בחור קשוח". ג'ו קרנהן ביים סרט שמזכיר את "גברים במלכודת", רק עם זאבים במקום רדנקס: אנחנו שוב באלסקה, וניסן מוביל קבוצה של קודחי נפט שהמטוס שלה התרסק בלב טריטוריה של להקת זאבים. כמעט גנרי, אבל לעזאזל, כל כך טוב

פורסם בפנאי פלוס, 21.1.16

לעולם בעקבות האור

rachel-mcadams-mark-ruffalo-brian-dg-arcy-michael-keaton-and-john-slattery-in-spotlight-cred-kerry-hayes-open-road-films

איזה טיימינג. שבועות אחרי הטראומה של 9/11 פרסם ה"בוסטון גלוב" את אחד הסיפורים הכי קשים לעיכול בהיסטוריה של ארה"ב: לא רק מאות מקרי התעללות מינית של כמרים בילדים, אלא גם טיוח שיטתי של הנ"ל בידי פרנסי הכנסייה הקתולית בבוסטון. "ספוטלייט" הוא שמו של צוות התחקירנים שחשף את הסיפור, ושל הסרט על החשיפה הזאת.

אוקיי, תראו: 22 שנה אני כותב על סרטים, וספק אם הצטברו שלושה מקרים שבהם השיקול העיקרי שלי בהמלצה על סרט היה עולם התוכן שלו. סיפור, תמה, מסר – כבודם במקומם והכל, אבל להכתיר אותם כסיבה לצאת מהבית פירושו לומר "הנה סרט חשוב", ואני מכיר מעט מאוד סרטים חשובים (כלומר, עלילתיים. העולם הזה חרא, אז דוקומנטריים חשובים יש כמו זבל). הבינג סד דט, "ספוטלייט" הוא סרט חשוב. אבל אולי לא במובן הראשון שעולה בראש כשחושבים על חשיפה של התעללות סדרתית בילדים.

כמו שאני רואה את הדברים, הבמאי טום מקארתי ("אנשי התחנה", "האורח") נדרש להחלטה קריטית בבואו לתקוף את הסיפור הזה: בהינתן שפדופיליה בקרב כמרים היא כיום תופעה מוכרת לכל אדם באמריקה ולרוב אדם בעולם, כל ניסיון ליצור מתח סביב שאלת ההיה־או־לא־היה נדון מראש לכישלון. זה השאיר מרחב בחירה בין יצירה קשה מנשוא על אנשים רעים שעושים לנגד עיניך דברים איומים, או יצירה מרתקת – גם אם מעט דידקטית – על אנשי מקצוע שחושפים דברים שקרו לפני שהסרט התחיל. השם "ספוטלייט" לבדו מסביר במה בחר מקארתי, ולטעמי בחר נכון. כמו הסרט־על־עיתונות האהוב עליי (טוב, ועל רוב העולם המערבי), "כל אנשי הנשיא", "ספוטלייט" לא שואל מה קרה אלא מה אפשר  להוכיח.

הארבעה שצריכים להוכיח הם עורך "ספוטלייט" בובי רובינסון (מייקל קיטון) ושלושת העיתונאים החוקרים שאיתו: מייק רזנדס (מארק רופאלו), סשה פייפר (רייצ'ל מקאדאמס) ומאט קרול (בריאן ד'ארסי ג'יימס). מי שצריך להחליט עד כמה מוכן ה"גלוב" להיכנס בכנסייה הוא העורך הראשי החדש – והיהודי – מרטי בארון (ליב שרייבר). ומי שגונב את הסרט, כי זה מה שהוא עושה קריירה שלמה, זה סטנלי טוצ'י בתפקיד אדיר של עורך דין שמתמחה בייצוג ילדים.

Stanley-Tucci-Spotlight-movie

כן, זה סרט חשוב, וזה גם סרט טוב. הבמאי מקארתי קנה את עולמו ב"אנשי התחנה" – הסרט שעשה את הקריירה של פיטר דינקלג' – ואותי הוא קנה אפילו יותר ביוקר ב"האורח", הסרט הכביר ההוא עם ריצ'רד ג'נקינס והיאם עבאס וכל התופים ההם. למקארתי יש טאץ' טוב לסיפור ונטייה למלודרמה שאינה סוחטת דמעות, והוא מנווט את "ספוטלייט" הרחק מהמקומות שעלולים להפוך סרט על התעללות בילדים לכל הדברים הרעים שהוא יכול להיות. כבר אמרתי, זה לא סרט כזה. אנחנו כאן כדי להבין המכניקה של החשיפה, את מה שצריך לעשות כשגוף בעל כוח אבסולוטי מנסה להסתיר משהו. ושוב, כמו אלן ג'יי פקולה ב"כל אנשי הנשיא", מקארתי לא מתעסק בפשע אלא בניסיון לחטא אותו באמצעות אור השמש.

טום מקארתי הוא שחקן במקור, וזה אולי הסבר חלקי לדברים שהוא מוציא מהקאסט שלו. הקריירה של האיש מעידה על כך שהוא המקבילה הקולנועית למה שמכונה בספורט "מאמן של שחקנים", וזה מתבטא גם ב"ספוטלייט" – סרט אנסמבל קלאסי שבו כל שחקן בקבוצה מביא את מה שהאמריקאים קוראים ה־A-Game שלו. רופאלו משדר איזו איכות עצבנית שאף פעם לא ראיתי אצלו, שרייבר עושה את ההפך ויוצא אנליטי וקר במלוא המובנים של קול, ולגבי מקאדאמס – יודעים מה, אני אנסח את זה בדיוק כמו שחשבתי את זה, הרי כולנו אנשים בוגרים: רייצ'ל מקאדאמס ממלאת בהצלחה תפקיד שהיה צריך ללכת לשחקנית פחות יפה ממנה. זאת לא אמירה על המראה של סשה פייפר, כן? זאת בעיה קבועה עם יופי הוליוודי בסרטים על אנשים אמיתיים. איכשהו, בין הסטיילינג שלה למימיקה שלה, מקאדאמס מצליחה לעשות את זה אמין.

michael-keaton-and-rachel-mcadams

סיכום ביניים: ל"ספוטלייט" יש סיפור חזק, כתיבה חפה מסנסציות, משחק נהדר ובימוי נבון ובוטח. מה שאין בו, מה שחסר לו כדי להיות סרט גדול, נמצא איפשהו בין סאבטקסט לקונטקסט. אחלוק איתכם תיאוריה: נדמה לי שהיה כאן חשש אמיתי מיצירת אנטגוניזם בקרב אלמנטים דתיים, ונדמה לי שהחשש הזה הרחיק את "ספוטלייט" מכל אמירה אנטי דתית. "כל אנשי הנשיא" הוא יצירת מופת שחושפת בפניך לאט אבל בטוח את פירוש הביטוי "השלטון משחית", וככזאת היא כמעט אנרכיסטית; "ספוטלייט" הוא סרט טוב מאוד, אבל חסר לו האומץ להצטרף לג'ון לנון ולשיר לנו על עולם ללא דת. עם הפשע הספציפי שהוא מתאר, ברגע הספציפי שבו הוא נחשף, זאת כמעט בגידה מצידו לא ללחוש לנו ככה בין השורות: "פססס, דת זה חרא".

אחרי כל היתרונות והחסרונות שלו, אני חוזר לנקודת המוצא: "ספוטלייט" הוא סרט חשוב. לא בגלל הפשע שהוא עוסק בו, אלא בגלל החשיפה שמוטמעת בשמו. בגלל שזה סרט על עיתונות חוקרת שנעשה באחת התקופות הכי קשות של העיתונות מהסוג הזה ובכלל. בגלל שהוא עשוי להזכיר לחלק מהצופים בשביל מה יש בכלל עיתונות במדינות דמוקרטיות. ובגלל שבהקשר הזה, חלק מהצופים זקוקים לא לתזכורת אלא לשיעור למתחילים.

ברור, התקשורת מעצבנת. היא דוחפת את האף שלה למקומות, היא מכוונים זרקורים לדברים והיא עושה את כל זה בשביל למכור עיתונים – או גרוע מזה, פרסומות. "ספוטלייט" לא מסתיר את זה; הוא רק מזכיר לנו למה זה חשוב שמישהו יציף את החרא. למה ספרי האזרחות מדברים על התקשורת במונחים של "הרשות הרביעית". יצא לי פעם לכתוב במקום אחר שעיתונאים הם כמו פסי האטה – אף אחד לא אוהב אותם, אבל לפעמים הם הדבר היחיד שמונע מאנשים מסוימים לדרוס אנשים אחרים. בהרבה מובנים, גם הסרט החדש של טום מקארתי אומר את זה.

"ספוטלייט" הוא סרט על עיתונאים אמריקאים שחשפו כמרים אמריקאים שהתעללו מינית בילדים אמריקאים, אבל חשוב שיראו אותו גם במדינות אחרות. מדינות שבהן משכתבים ספרי אזרחות, מדינות עם משטרים שיותר נוח להם ללמד דת מאשר דמוקרטיה, מדינות שבהן עיתונאים מוקעים ומאוימים רק כי הם עושים את העבודה שלהם ומבקרים את בעלי השררה. אם אתם חיים במדינה כזאת, אז הנה סרט שאתם צריכים לראות.

**הביקורת המורחבת הזאת מורכבת מטקסט שכתבתי בגיליון ינואר של בלייזר ומביקורת שפורסמה בפנאי פלוס ב-21.1