תגית: אוסקר

הימורי אוסקר! מאת זה שחזה ש"עולם היורה" יהיה פלופ!

1) הסרט

room

אם יש מגיע: "חדר". הקולנוע הכי מלהיב של השנה בא בפורמט של "מקס הזועם: כביש הזעם", אבל "חדר" הוא מבחינתי חוויית הצפייה המרגשת ביותר מבציר 2015. ובניגוד למה שניתן אולי לצפות מסרט בהשראת סיפורה של משפחת פריצל, אלה לא רק רגשות שליליים: בסרטו של לני אברהמסון יש גם מידה כמעט לא סבירה של חמלה ותקווה.

אם יש היגיון: לפי יחסי ההימורים המוצעים נכון להקלדת האותיות האלה, יש כמעט תיקו משולש בין "האיש שנולד מחדש", "ספוטלייט" ו"מכונת הכסף". שאר המועמדים לא באמת במשחק.

אז זה בטח יהיה: "ספוטלייט". התיאוריה שלי אומרת שהזכייה הוודאית של ליאורנדו דיקפריו דופקת את סיכויי הסרט שלו לפרס הגדול, ותיאוריה אחרת גורסת שתיווצר מראית עין של שיוויון בין שני סרטי האנסמבל – "ספוטלייט" ו"מכונת הכסף". אלא שבהימור הספציפי על הפרס הגדול אני דבק בסרט היותר אוסקרי.

2) הבמאי

FRD-DS-00668

אם יש מגיע: ג'ורג' מילר, "כביש הזעם". הרגע אמרתי – הווטרן האוסטרלי סיפק לנו את המפץ הקולנועי הכי גדול של השנה.

אם יש היגיון: יחסי ההימורים מעדיפים את אלחנדרו גונסלס איניאריטו על "האיש שנולד מחדש", ובהפרש די גדול. הבעיה של איניאריטו היא הסטטיסטיקה – רק שני במאים בהיסטוריה, ג'ון פורד וג'וזף ל. מנקייביץ', זכו בשני אוסקרים גב אל אב. כלומר, גם ההיסטוריה וגם "בירדמן" אומרים שזה לא יהיה הוא.

אז זה בטח יהיה: אדם מקיי, "מכונת הכסף". וזה עושה שכל, כי מבין שני סרטי האנסמבל, רק ב"מכונת הכסף" יש ניצוצות קולנועיים זכירים. אני לא אהבתי את ההחלטה לתת לסלבריטאים אורחים להסביר דברים לצופים, כי זה גרם לי להרגיש שמקיי חושב שאני מטומטם, אבל זה בדיוק מסוג הדברים שעושים אוסקרים.

3) השחקן

Film Title: Steve Jobs

אם יש מגיע: מייקל פסבנדר, "סטיב ג'ובס". כולנו הספקנו לשכוח מזה, אבל בעצם יש סרט אנסמבל שלישי באוסקרים האלה. ההופעה של פסבנדר כחבר המוביל בקאסט של "סטיב ג'ובס" היא בעיניי לא פחות מפנומנלית, ובהעידר מועמדויות גדולות אחרות לסרטו הלא מספיק מוערך של דני בויל, זה באמת מקרה מובהק של "אם יש מגיע".

אם יש היגיון: אז ברור שהאוסקר הזה הוא של דיקפריו. רק כדי לסבר את העין, סוכנות ההימורים וויליאם היל נותנת לו יחס של 1/50, כלומר החזר של דולר עלוב אחד על כל 50 שתשים עליו. הבא בתור? פסבנדר עם 16/1, שזה 16 דולר על כל דולר ששמתם. אם שתמם.

אז זה בטח יהיה: ליאו. כאילו, ברמה של הסיכוי שהשמש תזרח וביבי ייקח.

4) השחקנית  

room

אם יש מגיע: ברי לארסון, "חדר". הסרט הנפלא הזה יושב על ארבע כתפיים דקות, השתיים של ילדון הפלא ג'ייקוב טרמבליי והשתיים של לארסון, אבל הדמות שלה עושה מן הסתם סיבוב מורכב בהרבה מזה שעוברת הדמות של בנה. לארסון מפליאה להשתנות בהתאם, בניואנסים ולא בפטיש חמש, ועושה תפקיד ראוי־אוסקר שני אחרי Short Term 12 הפגזי.

אם יש היגיון: מה אתם יודעים, המזל הולך עם הטובות. נכון לשורות אלה, לארסון היא הימור בטוח וגרוע של 1/20.

אז זאת בטח תהיה: שרלוט רמפלינג, "45 שנים". כי לארסון עוד די צעירה (26), כי רמפלינג כבר די מבוגרת (70), וכי משהו צריך לאזן את הפיהוק שתעורר הזכייה של דיקפריו.

5) שחקן המשנה

Stanley-Tucci-Spotlight-movie

אם יש מגיע: סטנלי טוצ'י, "ספוטלייט". אבל הוא בכלל לא מועמד, כי באקדמיה יושבים אנשים שהם לא רק לבנים מאוד אלא גם סתומים מאוד, אז סילבסטר סטאלון על "קריד". זה יותר פרס מפעל חיים מכל דבר אחר, והמפעל הזה – שהחל בסרט אדיר והשנה חזר בסרט אדיר נוסף – בהחלט ראוי לפרס.

אם יש היגיון: גם ההימורים אומרים סטאלון, ובאופן שמרגיז אותי באופן אישי, לא אומרים בשום אופן טום הארדי – השני ברשימת הפייבוריטים שלי בקטגוריה הזאת, והשחקן היחיד מ"האיש שנולד מחדש" שמגיע לו פרס על משהו.

אז זה בטח יהיה: מארק רופאלו, "ספוטלייט". כי יש מסורת של שחקנים נהדרים שמקבלים את האוסקר בדיוק על התפקיד הכי פחות טוב שלהם, וכי כל הקטע של סרטי אנסמבל זה לעשות פסלונים לחברי האנסמבל.

6) שחקנית המשנה

kate-winslet.jpg

אם יש מגיע: קייט ווינסלט, "סטיב ג'ובס". ווינסלט מגלמת את ג'ואנה הופמן, אשת סודו של ג'ובס (היו שקראו לה "אשתו בעבודה") בתפקיד משנה לפי הספר. מצד אחד גונבת סצנות בלי טיפת מצפון, מצד שני עושה את זה בשקט של פנתר ורוד.

אם יש היגיון: אז יש לנו בעיה, כי על סמך אתרי ההימורים יש מרוץ די צמוד בין אליסיה ויקנדר על "הנערה הדנית" ורוני מארה על "קרול".

אז זה בטח יהיה: רוני מארה. ויקנדר הספיקה להרוויח מעמד של איט גירל למרות שפרצה רק לפני דקה, עם "אקס מכינה" ו"שם קוד מ.ל.א.ך", אבל זה עדיין לא ברמות ג'ניפר לורנסיות. לעומתה, רוני "יש לי פרצוף תחת ולא אהסס להשתמש בו" מארה יושבת כבר כמה שנים על משבצת השחקנית האינטליגנטית/ רגישה/ לא מחייכת גם תחת גז צחוק.

7) התסריט המקורי

BridgeofSpiesReviewHeader

אם יש מגיע: מט צ'רמן והאחים כהן, "גשר המרגלים". אין, כבר לא כותבים ככה היום. סרטו של סטיבן ספילברג הוא כמעט פליט מהסבנטיז – עלילה רזה, פיתוח דמויות מפואר, דיאלוגים מבריקים (אבל לא מדי, לא ארון־סורקיניים) ומעל הכל זיגוג דקיק של הומור.

אם יש היגיון: אז זה נראה כמו "ספוטלייט". ג'וש סינגר והבמאי טום מקרתי הם לא רק המועמדים המובילים אלא גם מועמדים ראויים, עם תסריט שמסרב ללכת לפרובוקציות או סחיטת דמעות למרות חומר הגלם שלו – התעללות סדרתית של כמרים בילדים.

אז זה בטח יהיה: "הקול בראש". כלומר, אם מוסכם על כולנו שלהימור אחד מותר להיות סתם "איזה קטע זה יהיה אם", אז איזה קטע זה יהיה אם התסריט המקסים הזה יקח אוסקר.

8) התסריט המעובד

Bone Tomahawk

אם יש מגיע: ס. קרייג זאהלר, Bone Tomahawk. כן, מגיע לאיש הזה אוסקר על התסריט הזה למרות שהוא לא מועמד אפילו לכינור דויד. אבל אם אתם מתעקשים על אשכרה מועמד, אז כמובן שזה העיבוד של אמה דונהיו לרומן של עצמה, "חדר".

אם יש היגיון: צ'רלס רנדולף ואדם מקיי על פי רומן מאת מייקל לואיס, "מכונת הכסף". זה לא רק המועמד המוביל (וויליאם היל נותן 1/8) אלא גם המועמד ההגיוני בשם האיזון שהוזכר לעיל בין שני סרטי האנסמבל המובילים.

אז זה בטח יהיה: הו, זה יהיה בוודאות "מכונת הכסף". תסמכו עליי, אני הימרתי ש"עולם היורה" יהיה פלופ.

ועוד 3 הימורים בטוחים על קטגוריות משניות

SonofSaul

עריכה: "מקס הזועם" הוא המועמד המוביל, ואני מיישר פה קו עם חוכמת ההמונים כי זה גם מאוד סביר וגם מאוד מגיע. אז האוסקר הולך למרגרט סיסקל, שזה רק הסרט השני שהיא משמשת בו עורכת ראשית. והקודם היה "תזיזו ת'רגליים"!

צילום: עמנואל לובצקי, "האיש שנולד מחדש". זאת עומדת להיות הזכייה השלישית שלו ברציפות אחרי "כוח משיכה" ו"בירדמן", ולובצקי הוא בדיוק מספיק גאון בשביל שזה יגיע לו, אבל לי חבל על ג'ון סיל. עבודת קודש הוא עשה ב"כביש הזעם". וחוץ מזה, 200 שנה הוא מצלם סרטים – לרבות "העד" ו"הכישרון של מר ריפלי", למשל – והאוסקר היחיד שלו הוא על הפצוע הפאקינג אנגלי.

סרט זר: אתם עושים צחוק? זה "הבן של שאול" וכולם יודעים את זה מאז שלהי המלחמה. רוצים את זה במספרים? אז "שאול" יחזיר דולר על כל 25 שתשימו עליו. במקום השני – אם תהמרו על Embrace of the Serpent היפהפה, ואיזשהו קרע בזמן־חלל יוצא אתכם צודקים, תעשו פי 25 על הכסף. אבל אם זה אשכרה יקרה, אני משנה את שמי לגידי אורשר וקונה סולם.

פורסם בפנאי פלוס, 25.2.16

 

 

 

מודעות פרסומת

אוסקר: 16 מועמדים שמגיע להם

"וככה אנחנו מוצאים את מר דגדגן"

אין לי מושג מה יקרה בטקס האוסקר, בסדר? הרי אתם יודעים למי ניתנה הנבואה, ואני תמיד הייתי פחות שוטה ויותר אהבל. אבל אני כן יכול להגיד לכם למי מהמועמדים הסופיים מגיע לזכות — "אם יש מגיע", כמאמר פרשני הספורט. הבנו את כללי המשחק? אז הנה 16 כתובות ל־16 פרסים ב־16 קטגוריות מרכזיות, כי גם לכם לא אכפת מי ייקח על מיקס סאונד.

1) סרט: "התבגרות". זה בינו לבין "בירדמן" לפי ההימורים, ולגמרי בצדק (כלומר, מבין המועמדים. אבל זאת כתבת "אם יש מגיע", אז יצוין גם שמגיע ל"פוקס־קצ'ר" ו"חיית הלילה" להיות מועמדים בקטגוריה הזאת על חשבונם של "משחק החיקוי" המטופש ו"סלמה" המפוהק).

כבר כתבתי: "התבגרות" מנצח לטעמי את "בירדמן" בנקודות, וכולן מהמחלקה האחת שבה סרטו של ריצ'רד לינקלייטר משאיר אבק למתחרה של אלחנדרו גונזלס איניאריטו: מחלקת הלב. הרגש. מכל הבחינות האחרות זה תיקו עם רוטציה, הקולנוע העדיף של "בירדמן" מול הראשוניות המסעירה של "התבגרות".

2) בימוי: אלחנדרו גונזלס איניאריטו, "בירדמן". זה לא פרס ניחומים. הרגע אמרתי: הקולנוע של "בירדמן" — בעיקר, אבל לא רק, בימוי המצלמה — מנצח בגדול את זה של המנצח הגדול. כל הקרדיט על זה הולך לחזון של איניאריטו, שעשה סרט בכאילו־שוט־אחד עם זרימה של סרט באשכרה שוט אחד.

"את רצינית, הוא קרא לזה מר דגדגן?"

"את רצינית, הוא קרא לזה מר דגדגן?"

3) שחקן ראשי: מייקל קיטון, "בירדמן". בכל קונסטלציה אחרת זה היה הולך לסטיב קארל על ההופעה מקפיאת הדם שלו ב"פוקס־קצ'ר", אבל מה לעשות — קיטון דפק השנה הופעה של פעם בקריירה (ואם כבר מדברים, אז פרס מיוחד בקטגוריית דפוקותי הולך לג'ייק ג'ילנהול, שהתפקיד שלו ב"חיית הלילה" שווה לכל הפחות מועמדות).

4) שחקנית ראשית: רוזמונד פייק, "נעלמת". התפקיד התובעני ביותר בקטגוריה, ופייק פשוט טורפת אותו. איימי דאן היא דמות שאמורה לגרום שילוב של סלידה, משיכה, הזדהות ודחייה, ודייויד פינצ'ר הוציא את כל זה מפייק בלי שזה נראה כאילו מישהו מהם נאלץ להתאמץ בשביל זה. כמו כן, הרשו לי לשלוח מעל במה זו ניחומים לסגנית הראשונה, ריס ווית'רספון. בהחלט, "הולכת רחוק", אבל לא רחוק מספיק.

5) שחקן משנה: ג'יי.קיי סימונס, "וויפלאש". טוב, זה בלי תחרות בכלל (ברצינות, אקדמיה? רוברט דובאל ב"השופט?"). סימונס, שלאורך קריירה מדהימה הראה טווח כמעט לא נתפס — החל בשילינגר של "אוז", עבור בפסיכולוג הסימפטי של "חוק וסדר" וכלה בעורך המטורלל מ"ספיידרמן" — מביא את כל המנעד שלו לדמות כפוית הטובה של המורה לתיפוף טרנס פלצ'ר. כך שזה קצת פרס מפעל חיים והרבה פרס וואו איזה תפקיד.

boyhood_3

"וזה סוף האגדה על דיור בר השגה"

6) שחקנית משנה: פטרישיה ארקט, "התבגרות". גם זה בלי תחרות בכלל, ולא מפני שאמה סטון הייתה פחות ממצוינת ב"בירדמן" או שלורה דרן הייתה פחות ממרשימה ב"הולכת רחוק". מה שארקט עושה בסרט של ריצ'רד לינקלייטר זה מעבר למשחק; זה צ'אנלינג של כל אישה שהייתה אי פעם "הבת המזוינת של מישהו ואז האימא המזוינת של מישהו". איזו הופעה, רבנן.

7) תסריט מקורי: דן גילרוי, "חיית הלילה". כן כן, על חשבון "בירדמן" ו"התבגרות". סיפור מבריק, דיאלוגים חדים, טון אכזר/ משועשע — "חיית הלילה" הוא סרט הביכורים של גילרוי כבמאי, אבל כתסריטאי היו לו מספר שנים ומספר סרטים (לרבות ההפתעה "פלדה אמיתית") להתבשל לקראת ההברקה הכבירה הזאת.

8) תסריט מעובד: דמיאן צ'אזל, "וויפלאש". צ'אזל עיבד כאן את הסרט הקצר של עצמו ליצירה באורך מלא שמפליאה לרקוד בשתי חתונות — מצד אחד, אי אפשר באמת להאמין ליחסי הקצין האכזר/ החפ"ש הנרמס שמתפתחים בין המורה לתיפוף והתלמיד שלו, ומצד שני זה רק תורם לחוויית הצפייה. "וויפלאש" הוא אגדה, וצ'אזל הפליא לכתוב אותו ככזאת.

9) סרט זר: אנדריי זבייגינצב, רוסיה, "לוויתן". הלב נשבר, כי זה כל כך קרוב בינו לבין "אידה". אבל על קוצו של שוט וודקה, סרטו הכביר של זבייגינצב עוקף את נציג פולין ולדעתי גם מבטיח את מקומו בנצח של הקולנוע המודע־חברתית. סרט גדול, סרט חשוב.

"אוי, הטיול למוחרקה!"

"אוי, הטיול למוחרקה!"

10) צילום: לוקאש זאל ורייזארד לנזבסקי, "אידה". עצם המועמדות של השניים האלה הפתיעה אותי מאוד — נדיר למצוא סרט זר בקטגוריית הצילום — ומאפשרת לי לאזן את הזוכה הקודם עם הפרס שבאמת־באמת מגיע ל"אידה". תגידו שגם עמנואל לובצקי ("בירדמן") עשה עבודה ששווה זהב, ואגיד שברור. אבל הוא קיבל את הנקודות שלו בשנה שעברה על "כוח משיכה", אז היקום הגיוני שוב.

11) עיצוב אמנותי: אדם שטוקהאוזן, "מלון גרנד בודפשט". ברוב הסרטים של ווס אנדרסון יש לטעמי משהו מעוצב מדי, אבל כמו ש"בודפשט" הוא היצירה הכי מאוזנת ומתקשרת שלו, ככה מגיע הקרדיט לשטוקהאוזן על יצירת סביבה מרהיבה שכל הזמן מפלרטטת עם המוגזם. פשוט שיעור בהליכה על הסף.

12) עיצוב תלבושות: מילנה קנונרו, "מלון גרנד בודפשט". מה שאמרתי על שטוקהאוזן? אז גברת קנונרו, הכל עובר עלייך ופרס מוזהב בידייך.

13) עריכה: טום קרוס, "וויפלאש". זה סרט על קצב עם וואחד קצב, וזה אומר שהעבודה של קרוס מפרה את הכלל ההיסטורי של המקצוע — תערוך ככה שלא ישימו לב לעריכה. קרוס עובד ככה שישימו לב ועין ואוזן, והתוצאה היא חגיגה של כלל חשוב בהרבה מהמוזכר לעיל: קשר בין צורה ותוכן. בין "על מה זה" ל"איך זה".

14) פסקול: אלכסנדר דספלאט, "מלון גרנד בודפשט". זוכה מובהק בקטגוריה משמימה למדי, אבל זה לא מוריד מאיכות העבודה של דספלאט. לא באמת מפתיע מצד מלחין שמאחוריו רקורד — כן, אני יודע,מצחיק — כמו "קרוב להפליא ורועש להחריד", "ארגו" ו"ונוס בפרווה".

how-to-train-your-dragon-2

"ואז נעשה חילופי שטחים ונדבר על זכות השיבה"

15) סרט אנימציה ארוך: דין דבלואה ובוני ארנולד, "הדרקון הראשון שלי 2". כן, גם אני התפלאתי לראות ש"סרט לגו" לא מועמד. אבל לא, זה לא היה משנה את הבחירה שלי. לא עם אחד מסרטי ההמשך הטובים של השנים האחרונות, מצוירים או לא.

16) סרט עלילתי קצר: מיכל ברזיס ועודד בינון, "איה". לא באמת צריך להסביר לכם למה, נכון?

שידורי אוסקר: חי בכל ערוצי הסרטים של yes, בין ראשון לשני (23.2־22) בשעה 03:30 (שטיח אדום מ־01:00). yes VOD: למחרת, 23.2. שידור ערוך ומתורגם: ערוץ yes1, יום שלישי ה־24, 21:30

אוסקר אונליין: הכי כיף בלייב בלוג המסורתי של יאיר רוה ב"סינמסקופ"

*פורסם בפנאי פלוס, 19.2.15

עוד 18 אוסקרים שצריך לחלק

מתוך בלייזר האחרון, לקראת הלילה בלוס אנג'לס (ההימור היחיד שלי: סת מקפרלן הולך לצאת גדול)

צולם בהופעת האיחוד של נושאי המגבעת

צולם בהופעת האיחוד של נושאי המגבעת

פרס האנסמבל: "לינקולן". סרט השנה האישי שלי העלה בדעתי שהאקדמיה צריכה לאמץ את פרס האנסמבל, קטגוריה קבועה בפרסי איגוד השחקנים (זאת בעצם המקבילה שלהם לפרס הסרט הטוב ביותר, ויש בזה לא מעט היגיון). בכל שנה יש לפחות צוות שחקנים אחד שמייצר סינרגיה, והשנה היו שלושה כאלה — "ארגו", "כלים שלובים" והזוכה שלי, "לינקולן". וחוץ מזה צריך להיות גם

פרס הדואו: אנתוני הופקינס והלן מירן, "היצ'קוק". הקטגוריה האהובה עלי בפרסי הסרטים של אם־טי־וי היא ה"און סקרין דואו", והופקינס את מירן בתפקיד אלפרד היצ'קוק ואלמה רוויל הם בדיוק זה. זיווג קולנועי משמיים שגדול הן מסכום חלקיו והן מהבעיות של הסרט (נגיד, שליש ראשון איטי להתפתח ונטיית יתר לפסיכולוגיזציה). ובאותו עניין,

פרס הפרסי אם־טי־וי: "ספיידרמן המופלא". לא אהבתי שום דבר ב"ספיידרמן" החדש, והכי שנאתי את הסצנות שבהן אנדרו גארפילד ואמה סטון מנסים לזכות בפרס הדואו. היא כה מתוחכמת, הוא כה מקסים ושניהם ענוגים ופגיעים כמטרוערפדוסקסואלים ב"דמדומים". זה משלים שנה רעה לאמה סטון, שסובלת מחשיפת יתר ומככבת גם בקטגוריה הבאה.

פרס הסרט הטוב ביותר לאנשים שמעולם לא ראו סרט: "יחידת גנגסטרים". אבוי, רובן פליישר. ב־2009 הפציץ עם "זומבילנד", בשנה שעברה ביאס עם "30 דקות או פחות", והשנה מביא לנו את סרט שהעלילה שלו גנובה משלושה אחרים — "הבלתי משוחדים", "סודות אל־איי" ו"קזינו" — והסגנון שלו גנוב מכולם, ממייקל ביי ועד האחים וושובסקי. לעזאזל, אפילו הזיווג סטון־גוסלינג גנוב מ"משוגע, טיפש, מאוהב". איפה הכבוד העצמי שלך, פליישר? לפחות היית גונב מעצמך, כמו רוברט זמקיס.

פרס הכוח העליון: ההתרסקות של "הטיסה". הצונאמי ב"הבלתי אפשרי" הוא סיקוונס עוצר נשימה וטביעת הספינה ב"חיי פיי" היא סצנה אדירה — מישהו צריך לזכות במשהו רק על הזברה בסירת ההצלה — אבל המטוס שטס הפוך, זנב למטה והכל, זה רגע קולנועי לפנתיאון. ב"להתחיל מחדש" עשה זמקיס התרסקות מטוס חזקה מאוד, אלא שהיא הייתה רק חזרה גנרלית לרגע שבו דנזל וושינגטון המסטול מקוק ומוודקה הופך את המטוס שלו על הראש. אבל הבינג סד דט,

פרס הסרט הכי טוב עם הסוף הכי גרוע: "הטיסה". שעתיים אנחנו צופים בסיפור יוצא דופן על אנטי־גיבור יוצא דופן, ובהתרסקות מרהיבה אפילו יותר מזאת שתוארה לעיל, עשר הדקות האחרונות נראות כמו משהו שתסריטאי "חוק וסדר: מדור מיוחד" דחו בטענה שהם כבר עשו את זה כל כך הרבה פעמים. באסה.

פרס הטון: "הורג אותם ברכות". זמנים רעים עושים סרטים טובים, וסרט הכאילו־גנגסטרים הזה הוא דוגמה ומופת לצייטגייסט, או רוח הזמן, במקרה דנן שלנו־אנו. מדינה רקובה, אדם לאדם זאב, תחושה כללית של אוטוטו הכל מתפרק — אמריקה של "הורג אותם" היא הצליל המכוון של הרגע הזה בהיסטוריה ובהיסטוריה של הקולנוע.

פרס התמורה לכסף: "לופר". 30 מיליון דולר עמדו לרשות ריאן ג'ונסון והמפיק הישראלי שלו רם ברגמן בבואם לסרט המד"ב הזה. אז נכון שגם "דראד" נראה יקר בהרבה מ־50 מיליון דולריו, אבל ראו זה פלא חשבונאי: "לופר" נראה יותר טוב ב־20 מיליון פחות (אגב, הבהרה: "הפשיטה" זה מ־2011. לא, כי אחרת הוא היה פושט על הקטגוריה הזאת כמו ארבה).

"אבל אימא, אני לא רוצה לגור בקרווילה"

"אבל אימא, אני לא רוצה לגור בקרווילה"

פרס הילד המפחיד: פירס גניון, שוב "לופר". עוד קטגוריה שבאמת חייבת להיות, אם לא באוסקרים אז לפחות ב"נבחרי הקהל". בשנה שעברה אפשר היה לעשות כבוד לעזרא מילר מ"מוכרחים לדבר על קווין", והשנה לוקח גניון אחרי מאבק צמוד עם אנאלין מקורד מ־Excision.

פרס החיים מסריחים: War Witch. ילדה שנחטפת מביתה והופכת ללוחמת־מסוממת בשירות הגרילה. כן, אפשר לומר שהדרמה הקנדית והמעומדת לאוסקר האמיתי הזאת מוציאה את החשק לנשום.

פרס הלמה להיות שלילי, החיים דווקא יכולים להפתיע: Sugar Man. פשוט תראו אותו ב־5.3 בערוץ יס דוקו, כשהוא כבר יהיה רשמית הסרט שניצח את שני העוכרי ישראל ההם.

פרס הסחתיין עליה להתפשט בגילה: הלן האנט, "מפגשים". בלי להוריד כלום מההופעה שלה כסרוגייט של משותק הפוליו מארק אובראיין, כבר אמרתי: נדמה לי שהאנט זכתה במועמדות שלה לאוסקר בעיקר על האומץ להופיע נטורל בגיל 50, אז למה ללכת סחור סחור. חוץ מזה,

פרס מיוחד של חבר השופטים לסחתיין עליה להתפשט בגילה: עמנואל ריבה, "אהבה". ומה שמדהים זה שלהתפשט זה מהרגעים הפחות פולשניים שלה בסרט האדיר הזה של מיכאל הנקה.

פרס השחקן הכי טוב בסרטים הכי לא: טום הארדי, "עליית האביר האפל" ו"ארץ יבשה". מישהו חייב לסדר להארדי תפקיד הולם לסד"כ הכישרון שלו, כמו שעשה ב"ברונסון" ומאז לא ממש עשה. אגב, האיש הופיע השנה גם ב"זאת מלחמה". לא יצא לי, אבל רק כדי לבסס את התזה, זאת קומדיה רומנטית. עם ריס ווית'רספון. מאת הבמאי של "המלאכיות של צ'רלי".

פרס הסיבה היחידה לא להתבאס מ"ג'אנגו": סמואל ג'קסון בתפקיד עבד הבית של לאונרדו דיקפריו. כל השאר הוא כמו "קזינו" ל"החבר'ה הטובים": עוד "ממזרים חסרי כבוד", רק כל כך הרבה פחות טוב.

פרס עוף החול: ג'יימס בונד, "סקייפול". שזה דומה, אבל לא זהה, ל:

פרס הוואלה, בדיוק כשנמאס ממך: טום הנקס, "ענן אטלס". איזה סרט ואיזה תפקיד, ועדיין הנקס לוקח את הפרס רק בגלל שיש מאחוריו יותר שנות נמאס מג'ייק ג'ילנהול, שההופעה שלו ב"סוף המשמרת" — שוב כמו הסרט כולו — שווה לפחות אזכור וצל"ש.

ולסיום, פרס מפעל חיים על ביאה לעולם נטו: כריסטופר ווקן. הנה חלק מהלמה.