תגית: אבדון

פקוחות לרווחה

"כן, אבל איך אני יודע שאתה באמת ממפקד האוכלוסין?"

"כן, אבל איך אני יודע שאתה באמת ממפקד האוכלוסין?"

I’ve seen things you people wouldn’t believe. כמה הולם שהשורה הזאת פותחת את מונולוג הגסיסה של הרפליקנט רוי ב"בלייד ראנר", סרט שהוויזואליה שלו הטיחה לסתות על רצפות של אולמות לפני 31 שנה. אבל לא הרבה לסתות, כי סרטו של רידלי סקוט היה כישלון קופתי מהדהד לפני שעידן ה־VHS הפך אותו לקלאסיקה.

עד היום אני חוטף צמרמורת מהמונולוג ההוא וחררה מהמחשבה שהקהל יכול לפספס משהו כמו "בלייד ראנר", אבל ככה זה. באופן משונה עבור מדיום ויזואלי, עינוגי עיניים לא מבטיחים לסרט שום דבר. לראיה לא רק הפלופ של סקוט אלא גם הקיץ הנוכחי: הדיבור על עונת המלפפונים תשע"ג נע בין אכזבה לקטסטרופה, ובמידה רבה של צדק, אבל רק אם בוחנים את הסרטים בשלמותם. אם תיתנו לעיניים להוביל, תראו דברים שבאמת לא ייאמנו.

כמו כל קיץ קולנועי, גם זה התחיל כבר באביב: "אבדון" של ג'וזף קוסינסקי היה סרט רע רע רע, אבל העולם העתידני שהוצג בו היה מהמרהיבים בהיסטוריה של המדע הבדיוני. פחות בגלל הקטעים הפוסט־אפוקליפטיים, הכוכב־הקופיים, ויותר בגלל המכונות הנהדרות — החל במשאבות שמרוקנות את האוקיינוסים, עבור בחלליות התחזוקה הקומפקטיות וכלה ב"טט" העצומה שמרחפת מעל הכל. זאת עבודת עיצוב ואפקטים מיוחדים שאשכרה מתקזזת עם אחד התסריטים הנבובים של השנה.

ומה לגבי הקטסטרופה ההיא, מלחמת העולם זין? כן, סרט ירוד לגמרי. אבל נחילי הזומבים — אתם אפילו לא חייבים לשלם כרטיס, תראו בטריילר — הם מהרגעים הקולנועיים האלה שאי אפשר לשכוח. אפקטים ממוחשבים הם תמיד במיטבם בטיפול במסות, וההמון־זומבים־רצים־מהר של הבמאי מארק פורסטר הם כל כך אייקוניים שלהערכתי לא נראה אחריהם עוד זומבים שהולכים לאט. זה פשוט נראה הרבה יותר טוב בפורמט של צונאמי.

"האשליה" ראיתם? אז הפסדתם עבודת אפקטים שמפליאה לזגזג בין הכמעט לא מורגש לוואו, מה זה הדבר הזה. השם המקורי, Now You See Me, מסכם את זה יפה: לואי לטרייה עשה סרט על קוסמים שמבצעים שוד, אז הוא הביא ארסנל שלם של דרכים לגרום לדברים להופיע ולהיעלם. אני מפציר בכם, נסו לתפוס את "האשליה" ברגעיו האחרונים על המסך הגדול (אידיאלית עם חבר סטלן. אתם לא קולטים לאיזה סרט הוא ייכנס מהסרט הזה).

ילדים יש לכם? נצלו את מה שנותר מהחופש ועופו איתם ל"הממלכה הסודית", ושיהיה בתלת ממד. האנימציה של אנשי Blue Sky היא כל כך עשירה, גדושה, יצירתית ושמחה שצריך לב מאבן או עיניים מחרסינה בשביל לא לפלוט מדי פעם איזה "וואי". שזה בדיוק מה שאמרתי בכל שנייה עשירית של "פסיפיק רים", שמציג — כבר אמרתי והנה אני אומר את זה שוב — את המפלצות הכי טובות בסרט אי־פעם ואת האפקטים הכי מיוחדים של השנה.

את הרשימה הזאת סוגר סרט חדש שיש בו הטוב משני העולמות. "אליסיום" של ניל בלומקמפ הוא גם סיפור מדע בדיוני חזק שמעמיד דיסטופיה (לוס אנג'לס 2154) מול אוטופיה (אליסיום, תחנת החלל שכל העשירים נמלטו אליה) וגם מפגן מרהיב של עיצוב עתידני — תמיד אמין, אף פעם לא מוגזם ואיכשהו אחיד למרות הניגודים דלעיל.

יש לי כמה השגות על הכתיבה של "אליסיום", אבל הוא כנראה הסרט השלם הכי טוב ברשימה הזאת. ועדיין, למרות העבודה היפה של בלומקמפ ("מחוז 9") והתפקיד הראשי הסולידי של מאט דיימון, הדבר הראשון שאני לוקח מהסרט הזה הוא ההנגדה הוויזואלית המושלמת של גן עדן טכנולוגי וגיהינום אורבני. זה פשוט מהדברים האלה שהקולנוע עושה כל כך הרבה יותר טוב מכל מדיום אחר.

*פורסם במקור בגיליון יולי של בלייזר. תקנו, יש כתבה אדירה של לינוי בר־גפן וגם מלא תמונות של כלבים 

כל הסרטים בכרטיס אחד

"לא יודעת, מילא הדוד"ש, אבל לפחות שבעל הבית יתקין וילונות"

"לא יודעת, מילא הדוד"ש, אבל לפחות שבעל הבית יתקין וילונות"

העיר ציון מ"מטריקס רילודד". המחשב מ"2001: אודיסאה בחלל" וגם המשימה מאותו סרט, כולל שינוי יעד הטיסה מפלנטה במערכת השמש אל עצם חייזרי שצץ פתאום לצד אותה פלנטה. האסטרונאוטית שישנה כמה עשורים יותר מדי מ"שובו של הנוסע השמיני". האסטרונאוט שפוגש את עצמו מ"ירח". כדור הארץ החרב, לרבות האייקונים הניו יורקיים, מתוך "כוכב הקופים". מתקפת המשובטים מתוך, ובכן, "מתקפת המשובטים", ואם כבר מדברים אז גם וול־E מתוך "וול־E". אלמנטים עלילתיים שלמים (וספוילריים באופיים, אז פשוט תאמינו לי שהם שם) מ"ארמגדון". זאת רשימה חלקית מאוד; יו ניים איט, ג'וזף קוסינסקי גנב את זה והשתמש בזה בעלילה או בעיצוב האמנותי של "אבדון". ואיזה קטע זה לראות סרט שסעיפי השוד הם בכלל לא העיקר בכתב האישום נגדו.

הסיפור של "אבדון", במקור רומן גרפי גנוז מאת קוסינסקי והמאייר ארוויד נלסון, הוא פוסט־אפוקליפסה קלאסית: ג'ק הרפר (טום קרוז, שלהערכתי שובר כאן את השיא של עצמו מ"ונילה סקיי" בכמות הדקות שלו על המסך מתוך הטוטאל של הסרט) הוא בערך הגבר האחרון עלי אדמות, חלק מצוות מצומצם שנשאר על הפלנטה כדי לאסוף את שארית משאבי הטבע לפני שהמין האנושי כולו מהגר אל טיטאן. כל זה בעקבות מלחמה איומה שבה תקפו את כדור הארץ חייזרים תבוניים, הכריחו את האדם להשתמש בנשק גרעיני, אפשרו לקוסינסקי לגנוב את מוטיב ה"זה אנחנו שחרכנו את השמיים" מהמטריקס הראשון ושלחו אותנו אל הגלות דלעיל. רגע לפני שהאנושות מסתלקת לנצח מתרסקת על הארץ חללית ישנה של נאס"א, לרבות היפהפייה הנמה המון זמן (אולגה קורילנקו), ופתאום קרוז ואנחנו מתחילים לגלות שלא כל האמור לעיל הוא בדיוק כצעקתו.

ההתרסקות של החללית, שנקראת "אודיסאה" לטובת מי שמתקשה להיזכר איפה בדיוק הוא ראה חללית עם משימה זהה, הוא הרגע שבו מתחברים כל הדברים — החל בפרמיס הפוסט־אפוקליפטי וכלה בחלומות/ זיכרונות של הארפר מהעולם הטרום־אפוקליפטי שהוא לכאורה בכלל לא הכיר (וכן, תוסיפו לרשימת קורבנות השוד את "בלייד ראנר" ואת "זיכרון גורלי"). אי אפשר לתקצר את "אבדון" מעבר לנקודה הזאת בלי למסור פרטי עלילה משמעותיים, אבל גם לא ממש צריך, כי זה גם הרגע המדויק שבו הסרט מאבד כיוון ועניין באופן מוחלט. ומה שמפליא הוא שזה בדיוק הרגע שבו קוסינסקי מפסיק לגנוב ומתחיל להמציא.

בשלב הזה אני מניח שראוי לומר מילה על המילה גניבה. במקרה הזה היא לכאורה ניתנת להמרה במילה מחווה, והאמת היא שבמחצית הראשונה שלו, "אבדון" מטעה אותך לחשוב שזה מה שהוא: מחווה רחבת היקף למדע הבדיוני לדורותיו. אבל — וזה אבל עצום ורב — שלא כמו המטריקסים או "אווטאר", אין סכין בעולם שינתח את הרעיון או את העלילה של "אבדון" כאמירה על קולנוע, מד"בי או אחר. בכלל, לסרט הזה אין איזה סאבטקסט מחוכם זולת העיסוק בשאלת הזהות (או ליתר דיוק ה"מה הופך אותנו לעצמנו"), שגם היא לא בדיוק חידוש בתולדות הז'אנר או הבכלל.

אני משתמש במילה גניבה כי מחווה היא קריצה, וג'וזף קוסינסקי מגושם מכדי לקרוץ. אז הוא פשוט עשה קופי־פייסט למיטב ההיסטוריה של הז'אנר, תפר את הקטעים הכי טובים לכדי סיפור שלא הולך לשום מקום על גיבור שלא מעניין אף אחד, צילם את זה יפה ופשוט הסתפק בזה (אוקיי, למען ההגינות יירשמו לזכותו גם פסקול חזק מאת אנתוני גונזלס מההרכב M83 ויופי של לוקיישן סקאוטינג באיסלנד ובצפון ארצות הברית). קודם שוד ואז שבר.

ב"פארק היורה" יש רגע נהדר שבו ד"ר מלקולם (ג'ף גולדבלום) קובל על עצם שיבוט הדינוזאורים; פשוט נעמדתם על כתפי ענקים, הוא מאשים את היזם ג'ון האמונד, ועשיתם את מה שאתם יכולים לעשות בלי לעצור ולשאול אם זה מה שאתם צריכים לעשות. גם קוסינסקי נעמד על כתפי ענקים, גם הוא לא שאל, והתוצאה היא סרט שהמחצית הראשונה שלו כמעט מעניינת והשנייה כמעט מעליבה. בעיקר אם אתה סאקר של מד"ב קולנועי, ואני בהחלט סאקר.

הייתי רוצה לשחרר אתכם עם מסר אופטימי, אז הנה: הסרט הקודם של קוסינסקי היה "טרון 2". אם עקומת השיפור שלו תישאר עקבית, תוך שלושה־ארבע סרטים הוא יעשה אחד לא רע.