קטגוריה: הורות

הרגע הזה שאנחנו הורים

"עאלק נטוס לדיסני וורלד, את יודעת כמה משלמים היום לעיתונאים?"

"עאלק נטוס לדיסני וורלד, את יודעת כמה משלמים היום לעיתונאים?"

כן, ברור, משהו צריך להשתנות בכל הסיפור הזה של החופשות. כל בר דעת מבין את זה, וההצעה הכי חכמה שאני שמעתי היא זאת שמדברת על הזזה של החופש הגדול לאוגוסט־ספטמבר, שזה שלוש ציפורים במכה אחת (פחות ימי חופש בשנה; ביטול הפיקציה של לימודים בחודש החגים; הופעת האופציה של חופשה משפחתית באירופה במחירי לא־יולי־אוגוסט). אבל משהו מציק לי בדרישה לקצץ את זמן הבטלה של ילדינו, או ליתר דיוק שני דברים מציקים: הלוגיקה והפרקטיקה.

בצד הלוגי, הדרישה לקצץ בחופשות מזכירה לי את הדרישה לגייס את כולם. זה כאילו שהחזון שלנו כאומה הצטמצם עד כדי כך שאנחנו אפילו לא שואפים לאיזושהי אידיליה — נגיד לתת להורים יותר חופשות במקום לתת לילדים פחות, או נניח לגייס את אף אחד במקום את כולם — אלא הולכים ישר לפיתרון האפור, המדכא, העדרי. במאמר הזה בדה מארקר כתובים הדברים לגמרי ברור: התלמידים בישראל לומדים יותר שעות שנתיות מאשר ב(כמעט) כל מקום במחצית הפלנטה המערבית. הבעיה הגדולה שלנו היא הפער העצום בין ימי החופשה של הילדים (79) לאלה של ההורים (29), ואני שוב שואל: איזה מין היגיון זה לצעוק "שילמדו יותר", ואפילו לא ללחוש "שנעבוד פחות"?

אני יודע, זאת גישה אוטופיסטית לבעיה בוערת, אבל תיזכרו רגע בתגובות להצעה של סילבן שלום בדבר סוף שבוע ארוך: הבון טון היה לצחוק עליו, התגובה הרפלקסיבית שלנו לכל רעיון שמציע שינוי מהול בתקווה — ממזרח תיכון חדש ועד בכלל. כשזה הראש, אין פלא ששר אוצרנו מקבל צל"ש על שימור הסדר הקיים בעודו נואם על פוליטיקה חדשה. ואגב פוליטיקה, שלא תטעו, זה לא שיש לי משהו מיוחד בעד סילבן שלום; זה שאני שונא את המנטליות של "כן בטח, יכול להיות פה יותר טוב, אני אעשן את מה שאתה עישנת". כן, לעזאזל, יכול להיות פה יותר טוב. יכול להיות שנעבוד פחות ונתגייס פחות ונעשה פוליטיקה חדשה במזרח תיכון חדש. זה בסך בכל כרוך בהליך הכירורגי של הפרדת הראש מהתחת וכיו"ב דברים שצריך להיפרד מהם, מי לשלום ומי לקיבינימט.

אוקיי, אני סוטה. אמרתי לוגיקה ופרקטיקה, והאמת היא שהצד השני של המטבע מציק לי אפילו יותר: אתה שומע הורים מתלוננים על זה שהם שוב צריכים למצוא זמן לבלות עם הילדים בעוד יום חופש מיותר. אתה לא שומע אותם מברכים על ההזדמנות להיות הורים.

תעשו רגע את החשבון הזה. הזמן שלנו להיות הורים כמו שחלמנו — לפני שאנחנו מתחילים להביך אותם, לפני שהם מתחילים לאכזב אותנו — תחום איפשהו בין הלידה לגיל 13־12, וזה עוד בהנחה שאתם מהמוזרים האלה שנהנים מהשלב הטרום־דיבורי. אחרי הבר/ בת מצווה, תנו או קחו שנה, זה נגמר: בהתחלה הם נשטפים בהורמונים שדופקים להם את השכל, אחר כך אנחנו נהיים האויבים שלהם ואז הם עוזבים את הבית. כשהם חוזרים — באמת חוזרים, לא רק בשביל לכבס — זה כשיש להם יש ילדים משלהם ואנחנו כבר לא אימא ואבא; אנחנו הסידור.

כנראה שצבעתי את הפסקה האחרונה הזאת במברשת רחבה מדי, וברור שיש רגעים של אושר הורי גם אחרי שהשעון מורה חצ'קון ראשון, אבל השנים המוקדמות האלה הן היחידות שאין בהן שום חשבונות. בלי מי רצינו שהם יהיו, בלי איך הם ציפו מאיתנו להיות. פשוט הוויה של ­ — תסלחו לי על הביטוי — אהבה.

אשתי היא העובדת המסורה ביותר שאני מכיר. בואו נגיד שאם היא הייתה מגיעה לבלייזר, היינו מפטרים אותה תוך חודש רק בגלל איך שהיא הייתה גורמת לכולנו להיראות. הל"ג־ל"ד בעומר הזה שנחת עלינו השבוע — והופה, כבר הוכרז שלא ישוב עוד לעולם  — הכריח אותה לקחת יום חופש, ואני חושב שהשעות שהיא בילתה בבריכה עם רונה היו הראשונות שלה ברבעון הנוכחי בלי סלולר צמוד לאוזן או לכף היד. אני חושב שזה היה טוב בשבילה, ואני חושב שהיה טוב לרונה לבלות יום חופש מיותר לחלוטין עם אימא שלה.

אז כן, משהו צריך להשתנות בכל הסיפור הזה של החופשות, אבל בואו נחשוב שנייה לפני שאנחנו חותכים בימי ההורות שלנו. זמן איכות זה תחליף חיוור מאוד לזמן כמות.

דברים שילדות צריכות לדעת על גברים

"יבוא לך דינה, יבוא לך"

"יבוא לך דינה, יבוא לך"

אז רונה הודיעה שהיא מאוהבת. לא אחשוף כאן את שמו של המושא כדי להגן על פרטיותו — וגם על חירותי, למקרה שהלה ישבור את ליבה הקטן ואיאלץ לשבור את מפרקתו הקטנה — ולצורך העניין אכנה אותו מפיסטופלס. זה נראה הולם לאור הנסיבות.

לא צריך לייחס חשיבות מוגזמת להתאהבות של גיל שבע, אבל האמת היא שהאקט הרומנטי הראשון בחיי נרשם בדיוק בגיל הזה. אני הייתי בכיתה א', היא הייתה בכיתה ג', ובמדורת ל"ג בעומר החזקנו ידיים. האמת היא שנתקיימו בה דבריו של מאט דיימון ב"להציל את טוראי ראיין" — גם היא "נפלה מעץ הכיעור ופגעה בכל ענף בדרך למטה" — אבל לי זה לא הפריע. בדיוק כמו רונה, גם אני הכרזתי שאני מאוהב.

ל"ג בעומר כבר ממש מעבר לפינה, ויש חשש סביר שרונה ומפיסטו יערכו שחזור של מאורעות תש"ם. אם אכן כך, זאת לא תהיה הפעם הראשונה שאראה אותם מקיימים מגע גופני טרום־אינטימי — הוא חולה על התחת שלה ומחבק אותה בכל הזדמנות — אבל זאת תהיה הפעם הראשונה מאז ההצהרה המחייבת ההיא, ופתאום אני מרגיש צורך לגונן על בתי מפני המין שאינו מינה.

פעם, לפני חצי חיים, כתבתי סדרת כתבות מנקודת מבטו של גבר בהיריון. אחד הפרקים היה "עשרה דברים שאני חייב להגיד לבת שלי", מין צרור עצות למקרה שחיי יסתיימו לפני ששלה יתחילו, והזהרתי אותה שם מפני גברים שנראים טוב מדי, מדברים טוב מדי או מזיינים טוב מדי (מה, היא לא הייתה אמורה לקרוא את זה לפני גיל 18. או, אידיאלית, 70).

כמעט שמונה שנים עברו מאז שניסחתי את ההתראה ההיא, ואני עדיין עומד מאחוריה, אבל נדמה לי שבלהט הרגע שכחתי להזהיר את רונה מפני שלוש סוגות גבריות מסוכנות בהרבה: אלה שמפחדים יותר מדי, אלה שעושים מעט מדי ואלה שמגיעים שלמים מהבית.

את שני הזנים הראשונים אני מכיר היטב: הם אני. כתבתי על זה כאן, ואני חושב שמציתי בפוסט ההוא את הטיעונים נגד גברים כמוני, שחרדתיות ופסיביות משמשות אצלם בערבוביה. ובכל מקרה, יותר מהמלוקקים והעצלנים והזיינים יש לי בעיה עם גברים מהסוג השלישי.

אתם מכירים אותם. הם ידעו מגיל אפס במה הם טובים, והחיים היו אדיבים מספיק בשביל לאפשר להם לעסוק בזה. תסריטים או תחריטים, רובים או שושנים, יש משהו בעולם הזה שעושה להם את מה שג'רי מגווייר התכוון אליו באומרו "את משלימה אותי". וזאת בדיוק הנקודה, כי גבר שמגשים את ייעודו — או שנדמה לו שהוא מגשים את ייעודו, אין הבדל במובן הזה — לא זקוק למישהי שתשלים אותו. הוא זקוק למישהי שתכבד את השריטה שלו, שתבטיח לא לנסות לאחות אותה, שתקבל את זה שמשהו באג'נדה שלו קודם לרצונות שלה. אלה גברים שאתה רוצה בתור חברים ובני שיחה, גברים שמגשימים חלומות ששאר בני מיני בקושי מעזים לחלום, אבל הם בני הזוג האחרונים שהייתי מאחל למישהי שאכפת לי מהאושר שלה.

אני מסתכל על החברים שלי ועל זוגות אקראיים שיוצא לי לפגוש, וזה תמיד אותו סיפור: בני הזוג הכי טובים הם אלה שחסר להם חלק. לא האומללים וחסרי הכיוון חלילה — אלה מאצילים לנשותיהם תפקיד שאף אחד לא אמור למלא — אלא גברים שתמיד חשו בהיעדרו של משהו, משהו שאיכשהו מנע מהם להיות מאושרים ושלמים, ורק כשמצאו אותו אצל השותפה הנכונה הם גילו מה זה היה.

כנראה שאני אוהב את "מוכת ירח" יותר ממה שמגיע לו, אבל הראש שלי הולך עכשיו אוטומטית לשאלה שמציקה שם לאולימפיה דוקאקיס לאורך כל הסרט: למה גברים רודפים אחרי נשים. "ישנו הסיפור התנ"כי", מציע דני איילו. "אלוהים לקח מאדם צלע ויצר את חווה, ואולי גברים רודפים אחרי נשים כדי להשיג בחזרה את הצלע. כשאלוהים לקח אותה הוא השאיר חור גדול איפה שפעם היה משהו, ועכשיו זה אצל הנשים. אז אולי, רק אולי, גבר אינו שלם בלי אישה".

אולי. רק אולי. בתור אבא שהבת שלו הכריזה שהיא מאוהבת, אני פשוט מקווה בשבילה שבסוף — בגיל 18, או אידיאלית 70 — היא תמצא את עצמה עם מישהו (או מישהי, זה בכלל יהיה פגז) שימצא את הצלע החסרה שלו אצלה.

איך להבהיל את הבת שלך בשני צעדים פשוטים

"דווקא מושקעים הזיקוקים השנה"

"דווקא מושקעים הזיקוקים השנה"

הייתי בערך בגיל של רונה היום, פלוס מינוס שבע, כשאיתמר הצלם אמר שהוא לא מבין איך מתרגלים ליצור שנדחף לך בין הרגליים ומכנה אותך "אבא". הוא אמר את זה לאבא שלי כשביקרנו בסטודיו שלו, בקול רם וברור שהוא הניח כנראה שיחלוף מעל לראש שלי, וזה העליב אותי עד מעמקי נשמתי. יצור! נדחף! בין הרגליים!

בשלושים־פלוס השנים שעברו מאז יצא לי להיתקל שוב ושוב בטיפוס הזה — גבר בלי הכנה לילדים, אני מתכוון, לא אהבל חסר טקט — והיום אני מבין בדיוק למה התכוון איתמר בסגנונו הססגוני: לזה שגבר ערירי לא יכול לדמיין את היומיום האבהי. פשוט אין לנו את זה. שים תינוק בידיים של ילדה בת 14, והיא כבר תסתדר איכשהו. שים ילד בן שבע בסטודיו לצילום של גבר בוגר, והוא יצלק את נשמתו הרכה בהערה נבזית.

טוב, איתמר לא באמת צילק אותי. אבל הזיכרון נשאר, ועם השנים השתנה ממשהו לא נחמד שאמרו לי בתור ילד למשהו שאני מזדהה איתו בתור גבר. זה בעיקר היה נכון בשנה וחצי הראשונות לחייה של רונה, או התקופה הסיעודית כפי שאני מכנה אותה ללא חיבה; התינוקות־פעוטות שעממה אותי במקרה הטוב וביאסה אותי במקרה השכיח, ואז גם אני נכנסתי לבלבלה לאמור "איך מתרגלים לזה". אחר כך רונה אושפזה ועברה ניתוח ראש ולי התהפך הראש והתאהבתי בה, ומאז הפך הלך הרוח האיתמרי למשהו שאני מזהה אצל גברים אחרים, טרום הוריים או מטופלי תינוקות. מולם אני מחייך חיוך יודע־כל או לפחות יודע־רוב ומנסה להסביר להם כמה שלמים הם ירגישו כשתסתיים ההסתגלות, והאהבות תגדיר אותם יותר מכל אספקט אחר של הגבריות.

זה לא קורה לכולנו, אבל זה קורה לרובנו המוחלט. יום אחד אנחנו בועטים וצורחים נגד עצם הרעיון של יצור בין הרגליים, ובמשנהו אנחנו כבר לא יכולים לזכור את החיים לפניו. מלוא העוצמה של המהפך הזה התייצבה לי מול הפרצוף רק השבוע — וישר הזכירה לי את הסטודיו של איתמר, וישר שלחה אותי לכתוב את החלק הראשון של הפוסט הזה — כשאחד החברים של רונה ראה אותי מחכה לה בכניסה לבית הספר ופנה אלי בשם "תומר".

עם שמי על שפתיו של הזאטוט תרשו לי לעצור רגע את הסרט, ולהבהיר שבדיוק כמו איתמר ירום טקטו, גם לי יש בעיה היסטורית עם היצור שמכנה אותך אבא. כלומר לא עם הבת שלי, אלא עם כל הילדים האלה שמכנים אותי "אבא של רונה". אני לא אוהב שמסכמים את ההצדקה הקיומית שלי כאקססורי של ילדה בת שבע, מה גם שזה גורם לי להרגיש איפשהו על הסקאלה שבין דוד לסבא, כך שאין דרך בדוקה יותר להביא לי את הסעיף — או שככה חשבתי עד שההוא קרא לי בשמי המפורש, וכל מה שעבר לי בראש זה "יא גמד קקמייקה, תומר תקרא לאבא שלך".

רק אחרי כמה דקות טובות של "מה הוא חושב לעצמו" ו"איזה מין חינוך הוא מקבל בבית" נפל לי האסימון והבנתי איזה סיבוב עשיתי, כמה האבא־של הפך חלק ממי שאני. וכנראה שזה הולך יד ביד עם דרישה לרף מינימום של כבוד — איך אמר ג'רי סיינפלד, "אני יכול ליצור אנשים משלי" וכל זה — מה שמסביר למה יצא קצפי על הגמד המדובר.

אז זהו איתמר, כלומר אם אתה עדיין חי מספיק בשביל לשמוע את זה: ככה מתרגלים ליצורים האלה שקוראים לך אבא, או בתרחיש החמור יותר "אבא של". זה פשוט הופך לטבע שני ומגדיר את מי שאתה יותר מכל דבר אחר.

או שמא. אני מוסיף את ההסתייגות הזאת כי בדיוק יומיים אחרי אינסידנט התומר עברתי עם רונה את הכביש, ושני צעדים בתוך מעבר החצייה כמעט עלתה עלינו איזו סתומה ביונדאי, אז דפקתי לה ביד פרושה על החלון הסגור ושאגתי עליה את כל מה שאני חושב עליה ועל המשפחה הגרעינית שלה, ורונה פרצה בבכי איום שלקח לי אולי חצי שעה להרגיע. לא בגלל שהמטומטמת ההיא הייתה ככה קרובה לדרוס אותנו, אלא בגלל שהיא ראתה — לא יודע אם לראשונה, אבל בטח באופן הכי בוטה — איך אבא שלה מתנהג כשהוא חוזר להיות קודם כל גבר. אין מה לעשות, גברים הם יצורים בהמיים ומטופשים. בגלל זה אנחנו מעליבים ומבהילים ילדים ונשים, ובגלל זה מוטב לכולנו להשאיר מאחור את הגבר וללכת הלאה עם האבא.

ילדים עושים גברים טובים יותר, זה מה שאני מנסה להגיד פה. רק צריך לתת להם.

הילדה שלא רצתה לגדול. היי, שם טוב לספר ילדים גרוע

"מיד אציע לך מוצרים פטורים ממכס"

הן תוקפות אותה רק בלילה ורק כשהיא הולכת לישון עייפה מדי. מחשבות רעות היא קוראת להן, והאמת היא שזאת הגדרה מעולה, כי המכנה המשותף של הדברים שמטרידים את רונה לפני השינה הוא שהם לא טובים. פעם אלה מחשבות על מוות; פעם זה משהו שהיא עשתה בניגוד לחינוך או לצו המצפון שלה, ולעת לילה בא לייסר לה את הכליות; בחודש שעבר זה היו שני טושים שהיא קלקלה לחברה שלה, אבל אז אמרתי לה שיש גבול לכמות המילים שאני מוכן לשמוע על שני טושים. והחודש זאת פנטזיה על מכונת זמן שתאפשר לה לשוב ולהיות תינוקת.

החלק הרע במחשבה הנוכחית הוא הטייק של רונה על ההווה: כמו ששרו לנו לפני עידן גיאולוגי ב"רגע עם דודלי", היא משוכנעת שהכי כדאי להיות קטנה. כששאלתי אותה למה היא הסבירה שלהיות גדולה — ורק כדי לוודא שכולנו על אותו דף, מבחינתה בת שבע זה גדולה — פירושו רק דרישות ואחריות ושיעורי בית וגערות. כמובן שזאת רק פאזה חולפת, אבל כרגע היא עוד כאן, ולפחות בשני לילות זה הוציא מרונה את הבכי הכי מר ששמעתי ממנה מאז לא זוכר מתי. וגם לנו היא לא באה טוב, המחשבה הרעה הספציפית הזאת. אימא של רונה חושבת שכל הדיבורים על לסובב לאחור את הזמן הם סממן של חרדת מוות; אני מתייחס לזה יותר אז־איז וחושב שהבת שלי פשוט הגיעה לשלב הפיטר־פני הזה של לא לרצות להתבגר, וזאת בעיה בשבילי, כי כשאני מנחם אותה — כשאני מפרט באוזניה את היתרונות הגלומים בבגרות, "גדולה הכל מותר לה" כמאמר השיר — אני משקר לה כמו מניאק.

אחד הזיכרונות הראשונים שלי, ובטח הזיכרון החזק הכי קדום שלי, הוא מהיום הראשון של כיתה א'. אחותי הבכורה כבר הייתה לבושה ומוכנה ליום הראשון של כיתה ג' כשאני עוד שכבתי על אחד מכדורי הקפיצה העצומים האלה עם הידית (הוא היה כתום, ואני יכול לתאר לכם את המרקם המדויק של ידית הגומי אם יש לכם שנייה) וחשבתי שאולי אימא תשכח מזה שגם אני אמור ללכת לבית הספר. היא לא שכחה ואני מצידי לא סבלתי בכיתה א', או לצורך העניין בכיתות הבאות אחריה, אבל הרגע המדויק הזה של קץ הילדות המוקדמת נחקק אצלי עמוק בתודעה. הוא שב וקפץ לפרונט שלה כשהתגייסתי, כשחתמתי על החוזה שהפך אותי לשכיר, כשזומברתי בבנק למשכנתאות ובכל רגע אחר שהרגיש כמו טבעת חנק של מסגרת חדשה.

הכדור הכתום הזכיר לי את עצמו שוב ביום הראשון של רונה בכיתה א'. גם לה יש כדור קפיצה, והייתי נורא סקרן לראות אם גם היא תנסה להיעלם עליו מהתודעה של אימא ואבא ומחלקת החינוך של עיריית גבעתיים, אבל היא זינקה על החוויה החדשה כמו פנתרה. זה לא מנע ממני לפתח גוש בגרון שנשאר שם לפחות בחודש הראשון, כי המחשבה שהקטנטונת שלי היא כבר לא כזאת קטנטונת — פחות במובן שאני עומד לאבד משהו מהחוויה האבהית, יותר במובן שהיא עומדת לאבד משהו שלא יחזור — סירבה לצאת לי מהראש. ואני בטוח שזה לא יותר מהקצנה קלה של הלך רוח משותף לרוב מוחלט של הגברים והאבות: ילדותי זה הכי, אחי.

נשים נוטות לסכם גברים כתינוקות מגודלים, אבל אני חושב שאנחנו יותר כמו ילדים בני שבע מגודלים. ילדים בגיל הנפלא ההוא של "כל הדברים שנראים חשובים עד שמגלים נשים" — נו, "אני והחבר'ה", אל תגידו לי שלא זיהיתם את זה — שכבר גילו את הנשים ובכל זאת חושבים שגם כל הדברים ההם, כמו צעצועים וספורט וקומיקס ומי יותר חזק, נורא חשובים. כנראה  שבדיוק בגלל זה, הרגע היחיד ב"הוק" של ספילברג שאני באמת אוהב (ואני לא לבד, לראייה המשועמם שטרח להעלות את תשע השניות האלה ליוטיוב) הוא זה שבו מגי סמית מרצינה מול רובין וויליאמס ואומרת לו "פיטר, הפכת לפיראט". פיטר פן, עורך דין. תגידו לי שזה לא הסיפור של שלושה מכל ארבעה גברים שאתם מכירים.

אז עכשיו רונה בוכה כי היא רוצה להיות קטנה. כי היא רוצה גן ילדים במקום בית ספר ומשחקים במקום שיעורים. כמובן שזאת פאזה חולפת, מה גם שהיא פורחת בבית הספר כמו גיקית לעתיד לתפארת, אבל בכל פעם שתוקפת אותה המחשבה הרעה הספציפית הזאת אני נחמץ יותר מהרגיל שלי לנוכח הבכי שלה. זה פשוט זורק אותי ישר לכדור הכתום ההוא ולילד שאני לא רציתי להפסיק להיות.

האמנות האבודה של הלהיות לבד בבית

"לא דוד מייקל, רק לא סוכרייה!"

"לא דוד מייקל, רק לא סוכרייה!"

פעם הייתי המלך של השכחו אותי בבית. בכל פעם ששרה הייתה עושה קפיצת סולו להורים שלה בלבנון — טכנית נאות מרדכי, אבל גיאוגרפית זה לבנון — הייתי רוכש אונקיה של מצב רוח ומרביץ מרתון תענוגות אשמה. בלב העניין היו סרטים, על פי רוב לא חדשים במיוחד או טובים בכלל; תמיד שמחתי להסתפק בצפייה האלף וארבע באיזה סרט אפקטים או כיו"ב שטות שהולכת טוב עם משככי תודעה. אחר כך הייתי מנצל את הזמן כדי לתקן את המדף כמו שהבטחתי לפני מספר שבועות — מה, גם 49 זה מספר — ובדרך כלל עושה משהו שיפתיע את שרה כשהיא תחזור, כמו לא להשאיר את הנעליים שלי באמצע הסלון. אם זה היה ממושך מספיק בשביל לכלול שנת לילה, המוזרות שבזה הייתה מתקזזת עם המותרות של לשכב באלכסון ובלי שפם של כלבה בתוך האוזן התיכונה. זה היה כיף, זה מה שאני מנסה להגיד. מי־טיים משובח וממלא מצברים שאחריו הייתי מרגיש חדש.

גם עכשיו אני לבד בבית. איכשהו יצא שאת החג הספציפי הזה אנחנו מעבירים במפוצל — שרה ורונה נסעו עם גיסתי לבקעת הלבנון והותירו אותי בערבות גבעתיים עם המשופמת — והנה אני שוב מלך האחוזה. אלא שכרגיל מאז שזה לא זמן בלי האישה אלא בלי שתיים, אני לא מצליח למצוא בזה הנאה. אולי חלקית מפני שלא רכשתי הנאה, אבל רק חלקית. אני יודע, כי לא ממש נהניתי גם כששתיהן לא היו כאן ואני התנחמתי עשבונית.

אני בהחלט מעמיד פני נהנה. אתמול יצאתי לרכיבה ארוכה־ארוכה מהסוג שאין זמן לעשות כשהבית מלא בנות ורשימות־עשה, שזה כיף, והיום אני מתכוון לא לסדר את הבלגן שלי עד עשר דקות לפני המועד המשוער של החבירה מחדש, שזה יותר גילטי פלז'ר מכל סרט אפקטים. אבל מתחת לכל זה יש אי־שקט אחד גדול שאני כבר מכיר מספיק טוב בשביל לדעת מה הסיפור שלו: זה לא פחות ולא יותר מהידיעה שהבת שלי רחוקה ממני 150 קילומטר. זאת החרדה העמומה — שמתחדדת עם השעות עד שלפנות ערב היא כבר באה בהיי־דפנישן — שתמיד מתבטאת ברקיחת תרחישים על כל מה שעלול לקרות בדרך לשם ושם ובדרך חזרה.

באחד הפרקים של "שלושים ומשהו", שראיתי יותר מעשור לפני שהייתה לי איזשהי אישה להיות בבית בלעדיה, הופ מאחרת הביתה ומייקל נכנס מזה לסרט וכשהיא סופסוף נכנסת הביתה הוא פורץ בבכי ואומר שכבר דמיין אותה זרוקה באיזו תעלה. אני זוכר שהרגע הזה ריגש אותי אול אובר דה פלייס, אבל בסוף שנות השמונים הוא התחבר לי יותר לדאגות שהיו תוקפות אותי כשאחד ההורים איחר הביתה. במיוחד אבא, ששני התקפי הלב שהוא הספיק לחטוף עוד לפני שהתחילו לשדר את "שלושים ומשהו" אולי מסבירים כמה אחוזים מהישות החרדתית שלי. על כל פנים, כשאני נזכר היום בסצנה ההיא זה ישר זורק אותי לסקודה פאביה הכחולה של גיסתי. ואז אני מבין בדיוק למה אימא שלי מתכוונת כשהיא אומרת שנהיה לה חלש.

אנחנו אמורים לקבל את מה שאין ביכולתנו לשנות ולשחרר את מה שאין ביכולתנו לשלוט בו, אבל חלק מהביזנס של להיות אבא — ובטח אבא חרדתי, הגם שלדעתי זה תקף אפילו לגבי השאננים שבין מגדלי הילדים — זה להיכנס בדיוק לסרטים האלה שאתה בכלל לא שם בשביל לראות אותם. למה היא נראתה עצובה כשאספת אותה אתמול אחרי הלימודים? מה בדיוק הקטע שלה עם הילד המוזר ההוא שבא לך לא טוב מאז הגן? יש לה בכלל מספיק חברים? והפחדים האלה שמשום מה תמיד נופלים עליה כשהיא הולכת לישון עייפה מדי, מה שהיא קוראת מחשבות רעות, מה אתה אמור לחשוב עליהם?

לא מזמן יצא לי לדבר עם אבא ותיק שהבן שלו חורש את המזרח הרחוק, ובין השורות הבנתי איך הוא מתמודד עם החרדות הרלוונטיות: האיש פשוט הפסיק לישון כהלכה לאיזה חצי שנה. אני ישנתי שלא כהלכה הלילה, ועכשיו אני כאילו סופר לאחור את שעות הלבד האחרונות שנותרו לי ובעצם סופר לאחור את הפעימות שעוד נשאר לי להחסיר עד שהראש הצהוב הזה יפציע כאן מחדש. שעה אחרי שזה יקרה סביר להניח שאמצא את עצמי מתחנן לקצת שקט, וכעבור יומיים כבר אזכר בערגה ביממת המי־טיים הזאת ואשאל את עצמי מתי אזכה שוב בבלעדיות על 70 מ"ר. כעבור עוד כמה חודשים, כששרה שוב תיקח את רונה לסבתא וסבא, אני בטוח שתהיה לי לפחות שעה של איזה כיף לי לפני שמאיפשהו בתודעה שלי תצוף הסצנה עם מייקל והופ והתעלה.

"הקרודים" וסיבות אחרות לקנא בילדים שלנו

בתמונה: הגרושה הראשונה

בתמונה: הגרושה הראשונה

שורה שלמה של כפות ידיים קטנות הושטו לעבר המסך. אף ילד לא הצליח לתפוס את הגיצים, אבל כולם ניסו עם כל הלב. גם רונה ובני גילה, שכבר יודעים היטב מה זה תלת־ממד ולא באמת ציפו לתפוס את הלהבות הזערוריות שטסו לעברם מהמסך. הפיתוי היה פשוט גדול מדי. ככה, באקט של השעיית אי־אמון טוטאלית — אקט שחזר על עצמו לפחות שלוש פעמים בהקרנת העיתונאים של "הקרודים" — ניסו כל היושבים מימיני ומשמאלי לתפוס בקצות האצבעות את הקסם.

הייתה לי הרגשה טובה בקשר לפרויקט הזה של דרימוורקס אנימיישן. משהו בטריילר נראה פשוט נכון, מה גם שאחרי "היפה והגלדיאטור" הגיע לנו (או בעצם לי; רונה חשבה שהגלדיאטור חמוד) איזשהו פיצוי קוסמי. מה שלא ציפיתי לקבל זה סרט שעובד במידה זהה — רק כמובן בדגשים שונים — על בני השש־שבע ועל ישישים כמוני. יותר נכון, לא צפיתי לעוד סרט כזה.

"ראלף ההורס". "פראנורמן". "מפלצת של מלון". "מפלצת בפריז". "פיראטים". "הלורקס". "קונג פו פנדה", שני החלקים. "מדגסקר", שלושתם. אפילו "מלכת השלג", למרות הבטן שיש לו שם באמצע הסיפור, ועכשיו "הקרודים" היפהפה הזה: חברים, אנחנו חווים תור זהב של סרטי אנימציה לילדים. ובמיוחד לילדות, שזה בכלל קטע כשיש לך אחת בילט־אין.

האמת הזאת הציגה את עצמה בפני במהלך הרוטינה הקבועה שלנו בהקרנות עיתונאים: רונה מנתה כהרגלה את כל הסרטים שראינו ביחד בקולנוע, ואני חישבתי ומצאתי שלמעט ההוא עם הגלדיאטור — אחד הדברים האיומים שראיתי מעודי, לרבות קטעים מהחיים עצמם — פשוט לא ראינו סרטים מחורבנים. הכי קרוב להגדרה הזאת היה "פו הדוב", שהוא לכל הפחות בינוני פלוס, והכי מוצלחים הם מהסרטים הטובים שראיתי בשנים האחרונות, בלי שום הנחת גיל וז'אנר.

אין לי מושג למה, אבל המשותף לכמה (וכמה) מהכותרים דלעיל הוא מה שמכנים העצמה נשית. זה מושג שאני לא אוהב ולא מבין — הרי להגדיר דמויות נשיות חזקות כ"מועצמות" פירושו המשתמע שהן מוגדלות בהשוואה למציאות, שזה ההפך הגמור ממה שהפמיניזם מתכוון — אבל עזבו סמנטיקה. "ראלף ההורס", "מלכת השלג", "מפלצת של מלון" ו"הקרודים" מציגים נשים וילדות שאני מבסוט טילים לראות את הבת שלי מגייסת כמודלים לחיקוי. במיוחד אמורים הדברים לגבי איפ, הקרודית הגאה והפראית שהיא יותר אנטי־תזה לנסיכת דיסני מכל מה שראינו ב"שרק" וב"אמיצה" ובכיו"ב סרטים שנחשבו ונחשבים לפורצי דרך בייצוג נשים.

אגב "אמיצה", מבחינתי מדובר בסרט השני־שלישי מהסוף בפילמוגרפיה המשותפת לי ולרונה. הוא גם הסרט היחיד של "פיקסאר" שאני מוצא לנכון להזכיר כאן, כי אני מרגיש שהפקודים של ג'ון לאסטר נטשו מזמן את הצופים בני התריסר ודרומה. בשנים האחרונות הם עושים סרטים נהדרים לבני מצווה פלוס ("רטטוי", "צעצוע של סיפור 3"), חצאי סרטים טובים עם אפיל למבוגרים ("למעלה", "וול־אי") וסרטים רעים ("מכוניות"); האחרון שלהם שהיה גם מצוין וגם הולם לגילים חד־ספרתיים הוא "משפחת סופר־על" בן התכף־עשר בעצמו. אני מעריך שזאת תוצאה ישירה של התבגרות העושים במלאכה — פיקסאר מייצרת את כל התסריטים שלה אין־האוס, ומטבע הדברים, העובדים שלה והילדים שלהם לא נעשים צעירים יותר — אבל לא באתי להלין על החברה רבת הזכויות הזאת שפעם אירחה אותי כל כך יפה בגן העדן שלה בפאתי סן פרנסיסקו. להפך: באתי להגיד שהתור נראה אפילו מוזהב יותר לנוכח העובדה שהוא מתקיים כמעט בלי שום תרומה מיצרנית האנימציה החשובה מכולן.

אחד הבילויים המועדפים עלי בשנתיים־שלוש האחרונות הוא ללכת עם רונה לסרטים, וזה נזקף לזכותם לא פחות מאשר לזכותה. אני התבגרתי בתוך תור זהב אחר — התור של סרטי הלייב־אקשן לילדים הטובים ביותר שנעשו אי־פעם, מ"אי־טי" ו"הגוניס" ועד "אני והחבר'ה" ו"הנסיכה הקסומה" — ומדי פעם אני בכל זאת מוצא את עצמי מקנא בבני דורה של רונה, בעיקר מפני שהם חווים בזמן אמת את בום האנימציית תלת־ממד. כלומר, זה דבר אחד להיסחף עם הגוניס או לצחוק עם איניגו מונטויה. לנסות לתפוס גיצים שעפים עליך מהמסך זה קסם מסוג אחר.

"הקרודים" הוא אחד הסרטים הסוחפים שראיתי בשנים האחרונות. הוא גם אחת החוויות האודיו־ויזואליות החזקות שחוויתי בעידן משולש הממדים — ואם זה לא מספיק, אז בשלב שבו אבא קרוד מוצא את עצמו מנותק משאר המשפחה ולך תדע מה יהיה, רונה נצמדה אלי ותפסה לי את היד חזק־חזק ושנינו היינו הכי מושעי־אמון ומעורבי־רגש שאפשר להיות.

כאמור, תור זהב. ואני מפציר בכם לאסוף את כל בני החמש־פלוס שבהישג ידכם וללכת איתם לצפות ביהלום החדש הזה שמנצנץ פה עכשיו עם כל הגיצים האלה.

הילדה והמוות

310714_10150287875244424_4613685_n

רונה הייתה בת ארבע כשלקחנו אותה לאזכרה של סבתא־רבתא פרידה, ובלילה שמעתי בכי חנוק מהמיטה שלה ובאתי לראות מה קורה, והיא אמרה אבא, אני לא רוצה להיות בבית קברות. כל הזמן שוכבים מתחת לאבן הזאת ואין מה לעשות בכלל.

היא הייתה בת חמש וחצי כשלקחנו אותה לקבר של פיצפץ, שנטמן באותו בוקר בחלקת בעלי החיים שמחוץ למושב בני ציון, והתגובה שלה הייתה כל כך שלווה שאמרתי לשרה, את רואה? בגלל זה היה שווה לחשוף אותה לקונספט לפני שנה וחצי. אז בסדר, היו לה קצת סיוטים והיא דיברה על זה קצת יותר מדי, אבל תראי איזה יופי היא מתמודדת.

רונה הייתה בת שש וחצי כשנפטרה סבתא־רבתא שושנה, ובלילה שמעתי בכי חנוק מהמיטה שלה ובאתי לראות מה קורה, והיא אמרה אבא, אני כל כך מתגעגעת לפיצפץ.

היא לא באמת התגעגעה לפיצפץ. הגמד הרשע פחד ממנה פחד מוות, והיא לא חוותה איתו שום דבר מהעונג שביחסי ילד־כלב. את הפיצוי היא מקבלת עכשיו מכלבה שהיא ההפך הגמור מקודמה בתפקיד, והאמת היא שכבר בלילה ההוא שאחרי שושנה היה לי ברור שזה פשוט הזמן שלקח לה לעבד את המוות. לא של הכלב שסרב להכיר בקיומה או של הסבתא־רבתא שהיא ראתה פעם בחצי שנה, אלא את הרעיון.

אין לי מושג כמה עיניים ישזפו את המילים האלה, אבל אני מניח שרובן יבואו בילט־אין עם לשון מצקצקת. רוב האנשים לא תומכים במדיניות של היכרות עם המוות בגיל ארבע, או אפילו עם ההכנה שעשיתי לרונה כעבור שנה, כשהיה ברור שהכלב הולך ודועך. כבר כתבתי על לילה אחר שבו עלה בכי מהחדר שלה, והיא שאלה אותי מה יקרה כשגם פיצפץ ימות, ומצאתי את עצמי מספר לה שמחכים לו שדות עוף לנצח. במובנים רבים האמנתי בזה, בדיוק כמו שאני מאמין באמת ובתמים שיש איזו נוכחות מכושכשת־זנב ליד הקבר שלו כשאני בא לבקר אותו. אבל זה לא משנה. בטח לא לאימא של רונה.

שרה לא אהבה את הטיול לאזכרה של פרידה. היא גם לא אהבה את ההכנה שעשיתי לרונה לקראת הסתלקותו הבלתי נמנעת של הגמד. הטיעונים הקבועים שלי הם שמעולם לא שיקרתי לה ושנטעתי בה את הרעיון של הפרדה בין חומר לרוח, משהו שפעם הייתי סקפטי בקשר אליו והיום אני מאמין בו בלי להתיימר להבין אותו או להתייסר בשאלה אם זה לא שפשוט נוח לי להאמין. הטיעון הנצחי של שרה הוא שהבת שלנו חושבת הרבה על המוות.

("העלמה המוות" של שוברט. גם ההשראה לכותרת של הפוסט מלא שמחת החיים הזה, וגם יצירה שאני פשוט לא יכול לשמוע מספיק)

שרה צודקת. רונה באמת חושבת על זה די הרבה. היא לא אובססיבית, אבל הנושא בהחלט צף בתדירות גבוהה. לפעמים היא מספרת ששתי הסבתות־רבתות, או איך שלא אומרים את זה ברבים, באו לבקר אותה. לפעמים אנחנו מטיילים עם הכלבה והיא אומרת שפיצפץ בא איתנו ושהוא קצת מקנא. לפעמים היא מנסה להבין איפה נמצאים אנשים שהיא אוהבת על בקבוק המים המינרליים. פעם השתמשתי בו כדי להדגים לה כמה מעט היא חייתה בהשוואה לסבא ולסבתא ולפרידה ולשושנה. זה עודד אותה, מדד הנביעות הזה.

אין לי מושג איפה הצדק בסיפור הזה. אני חושב שעדיפה חשיפה הדרגתית לסופיותם של החיים על פני ההלם שכרוך בהתמודדות איתה בזמן אמת, בלי הכנה מוקדמת, ושמוטב לסדר את הראש סביב הקטע הזה כשהילדים הם עדיין ילדים ולא טרום־מתבגרים שגם ככה מצויים במצב של בלבלה. שרה חושבת שאני מנסה לחסוך מרונה משהו שאי אפשר לחסוך מאף אחד; אני מזכיר לה שכל הילדים נעשים סקרנים וחקרנים לגבי המוות, ושהלא־נודע תמיד מפחיד יותר מהמדובר והמוסבר. היא אומרת שאי אפשר להסביר משהו שאנחנו בעצמנו לא מבינים; אני אומר שזה בכל זאת יחסוך לה חרדות. ואז שרה טוענת שלחשוף את רונה לדברים קשים זה טריק שאני משתמש בו כדי להתמודד עם החרדות שלי. לא שלה.

אני עצמי חרד לא מהמוות אלא מהחיים, אבל מכיר לא מעט אנשים שהולכים בגיא צלמוות. שהחרדה מפני הסוף מכתיבה חלק נכבד, אולי אפילו את החלק הארי, מהבחירות שהם עושים בדרך אליו. כשרונה הייתה בת ארבע אמרתי לעצמי שכדי להיות בגירה חרדתית פחות מהם, מוטב לה לחטוף את השטוזה בגיל שבו גם ככה נחשפים על בסיס יומיומי למידע חדש ומטלטל. היום אני בטוח במאת האחוזים שצדקתי, חוץ מבכל המקרים האלה שאני לגמרי לא.

המעריצה מספר אחת שלך

"מה זה אין לי כוח להכין עכשיו שניצלים"

כנראה שכל האבות חווים את זה. אפילו החארות, כמו האבא של טדי דושאמפ מ"אני מהחבר'ה", שהבן שלו מגן עליו בחירוף נפש כאילו שהוא מעולם לא שרף לו את האוזן. אני מעולם לא שרפתי לרונה את האוזן, ואני חווה את זה חזק וברור: הבת שלי מעריצה אותי.

זה שטח לא ממופה מבחינתי, הקטע של להיות נערץ. אודה ולא אבוש שזה שטח די נחמד — לפני כמה ימים היא הודיעה לי קבל עם וגינה שאני האבא הכי טוב בעולם, ועכשיו אני יודע איך נשמעות אימהות זרות כשהן מבייצות — אבל זה גם שטח מאוד בעייתי. ולא רק כי אני לא מושלם, ויום אחד היא תעלה על זה, ואז היא תהיה השמאל ואני אהיה אהוד ברק.

תראו, אני האדם האחרון שמישהו צריך להעריץ. אולי לא מר דושאמפ, אבל גם לא אבא תרזה. התכונות הנערצות היחידות שאני מזהה אצל עצמי הן כוח רצון — הפסיקו לעשן מיד, שאלו אותי כיצד — ואולי גם מידה נדיבה מהרגיל של מודעות עצמית. זה אפילו לא מתחיל להתקזז עם הפחדנות, הפסימיות והפסיביות (אני קורא לזה פטליזם, אבל זה פסיביות), תכונות שרונה בטח תזהה אצלי עוד לפני שתזכה למצוות. יש לה אינטליגנציה רגשית שחבל על הזמן שלי.

היבט אחר של העניין הוא שאבא זה מודל, ואין בת שהמודל הזה לא משפיע על יחסיה עם כלל המין הגברי. אחת מחפשת את אבא שלה בגברים שלה, אחרת מחפשת את ההפך הגמור, אבל הרפרנס הוא תמיד אותו גבר ראשון שפעם היא העריצה והיום עושה לה פדיחות. אין מאחורי שיעורי פסיכולוגיה לגבות את זה, אבל אני די בטוח שההבדל בין שתי האבטיפוסיות — בין הצעירונת שהולכת למיטה עם צ'רלי שין לזאת שאומרת לו "מצטערת אדוני, אין לי דדי אישיוז" ("שני גברים וחצי", עונה 4, פרק 15) — הוא פונקציה של הפער בין עוצמת ההערצה לעומק האכזבה.

חתיכת מחשבה, ההשלכות המשוערות של נוכחותי על הגברים בחייה. מצד אחד, הדבר האחרון שאני רוצה שהיא תחפש שם בחוץ זה אותי; הרי אני לא אמור לאחל לה שתפגוש גבר פחדן, פסימי ועצלן שהיתרון הבולט שלו טמון בכך שהוא יודע שהוא כזה. מצד שני, הדבר הלפני אחרון שאני רוצה לראות אותה מביאה לליל הסדר של 2026 זה את האנטי־תומר. הרי ההפך הגמור ממני, ממש ברמה מתמטית, זה ערס. ערס אמיץ, אופטימי וחרוץ שהחיסרון הבולט שלו זה שהוא לא יודע שהוא כזה.

אני יודע, זה ספקולציות. חמור מכך, זה שבלונות: עם כל הסימטריה שזה מייצר לי בטקסט, ברור לי שהקטע של המודלים לא עובד באופן כל כך פשוט ופשטני. ובכל מקרה, המחזרים העתידיים שלה לא באמת מטרידים אותי כרגע. מטריד אותי שהילדה שאני כל כך אוהב חושבת עלי דברים טובים מדי.

העניין, אתם מבינים — ואם אתם אבות אז בטוח שאתם מבינים — הוא שלמטבע הזה יש שני צדדים. הבת שלך מעריצה אותך, זה הפלי; ואתה מאוהב בה, שזה העץ. מכירים את הקלישאה על הילדה הקטנה שמסובבת גבר גדול על האצבע? אז היא נתקיימה בי במלואה, וכשאני מסתכל מסביב על אבות אחרים שיש להם מעריצות, אני מזהה גם אצלם את קלות הדעת האופיינית לגבר שמאוהב עד מעל לאוזניים במישהי שמגיעה לו עד המותניים.

אני שואל את עצמי אם יש איזה מנגנון מאזן גם בהמשך הדרך. אם לאכזבה הבלתי נמנעת שלהן מאיתנו יש קונטרה בדמות התפכחות שלנו מהן. כלומר, ברור שאף אבא לא רוצה לגלות שהוא יצר מפלצת או פקצה, אבל ברור גם שאף גבר לא רוצה לאכזב מישהי שהוא מאוהב בה. ככה יוצא, בהפוך על הפוך מהסוג שרק החיים האמיתיים מסוגלים לספק, שאני מקווה להיות קצת פחות חולה על התחת של הילדונת הזאת כשהיא תבין שאני אהוד ברק.

ברוב מוחלט של הימים אתה לא ההורה הכי טוב שאתה יכול להיות — היום אין לך כוח, מחר אין לך זמן — אבל אחד הפיצ'רים הכי מוצלחים של ילדים הוא שהם לא נוטרים טינה. לכן יש משהו מרסק לב בזה שהם מעריצים אותך, בטח אם ניחנת בשילוב הקטלני של מודעות עצמית ואשמה הורית: כי לך תחיה עם זה שהיצור שאתה אוהב יותר מכל סולח לך על דברים שאתה לא מסוגל לסלוח לעצמך. המוצא היחיד מהפלונטר הזה הוא דיפלציה בעוצמת הרגשות, כל הרגשות. ואז מגיע הרגע המשוגע הזה שבו אתה מייחל לאהוב קצת פחות.

זה בטח נשמע מוזר לאוזניים עריריות. מוזר כמו הקריינות שסוגרת את "אמריקן ביוטי", כשקווין ספייסי אומר שאנחנו עדיין לא מבינים למה הוא מתכוון ביופי שלא ניתן להכיל אותו, אבל יום אחד נבין. להתחרות עם המילים שכתב אלן בול אין לי סיכוי, אז את הקריינות שלי אסגור ככה: להפוך מגבר לאבא זה כמו לעצור באמצע יום גשם כדי להתבונן בקשת, ולגלות שפתאום אתה רואה גם את האולטרה סגול ואת האינפרא אדום. להרגיש דברים שלא רק שלא הרגשת, אלא שבכלל לא ידעת שהם חלק מהמנעד.

הילדים שלנו עומדים לתקן את העולם (נראה לי)

"את רואה, היינו צריכים להביא שמיכת פעילות" (תמונה מ"הילדים של מחר". כי משהו בפוסט הזה צריך להיות פסימי)

"את רואה, היינו צריכים להביא שמיכת פעילות" (מ"הילדים של מחר", כי משהו פה חייב להיות פסימי)

אני לא זוכר מתי שמעתי בפעם הראשונה על מודל הדורות של וויליאם שטראוס וניל האווי, אבל אני זוכר שהוא מיד קנה אותי. מכירים? אז שטראוס והאווי, היסטוריונים מאוניברסיטת נוטרדם, חקרו את ההיסטוריה של החברה — האמריקאית, אבל ההשלכה היא על כלל החברה המערבית — ומצאו שהיא מחזורית. לפי המודל שהם גילו, האבולוציה החברתית מסודרת במבנה קבוע של ארבעה דורות שיורשים זה אתה זה מדי כ־20 שנה. לפי החוקרים, המחזור הזה רץ כסדרו כבר לפחות חצי מילניום.

לפי המודל, הדור הראשון הוא דור של חזון; בסיבוב שלנו מדובר בילידי 1940 עד 1960, תן או קח כמה שנים. אחריו באים דור המממשים ודור המיואשים, והמאסף הוא דור של מתקני עולם. בהמרה למושגים שלנו, זה אומר — ממש בקצרה, ואתם מוזמנים לקרוא על זה בארוכה ובעברית הנהירה של עודד רוזן — שהמחזור מתחיל ברעיון גדול (נגיד הקמת מדינה), נמשך בביצוע של הרעיון הזה (נניח בניין המדינה הנ"ל), עובר דרך הרמת ידיים טוטאלית (נגיד נוכח מה שנשאר מהרעיון היפה שעמד בבסיס הקמת המדינה) ומסתיים בתיקון רבתי. ומה שצריך לשמח כל הורה צעיר זה שבמחזור הנוכחי, מתקני העולם הם ילידי 2000־2020. הילדים שלנו.

לכאורה אמרתי מספיק בשביל להצדיק את הכותרת של הפוסט הזה, אבל תיקון וקוץ בו: פרופ' דוד פסיג, עתידן ישראלי שמשתמש בגרסה משלו למודל הדורות כדי לחזות את פני העתיד הקרוב שלנו, התנבא בקיץ האחרון בראיון הזה ל"גלובס" שמתקני העולם — אלה שאנחנו שולחים כל בוקר לבית הספר עם סנדוויץ' — ייכשלו במשימתם. הבעיה טמונה לדבריו בהוריהם של ילדינו: אנחנו מחנכים אותם בהתאם לאידיאלים המיושנים של הבייבי בומרס או בהתאם לאידיאלים האגוצנטריים של דור האיקס. מי שמחכה לתיקון, הודיע פסיג, ייאלץ לחכות לנכדים שלנו. דור החזון הבא (או "דור השתקנים" הבא בטרמינולוגיה של פסיג, אבל הכוונה זהה).

בסוף השבוע פורסם במוסף "כלכליסט" טקסט שמצדיק לכאורה את הפסימיות המסוימת של פסיג. הצאצאים של כמה מעשירי ומשפיעי הארץ, שנתנו לעיתונאי ארי ליבסקר להיכנס להם לראש ולחיים, נראים כמו מקרה קלאסי של אימוץ האידיאלים הלא נכונים. הם נולדו לכסף ולהשפעה והם מתכוונים לחיות כסף והשפעה. אם לשפוט על סמך התגובות למאמר וההד שהוא יצר ברשתות החברתיות, הם מייצגים דור שלא יתקן שום דבר. דור מקולקל, שההצצה לעולם הערכים שלו מעוררת תחושת קבס. ורק אני, נאיבי שכמותי, מוצא שזאת אחת מהכתבות היותר אופטימיות שקראתי בעת האחרונה.

הילדים שראיין ליבסקר הם הבנים והבנות של אנשים חזקים, של זכרי אלפא ונשות ברזל. וראו זה קטע, במקום למרוד בדמויות הפטריארכליות/ מטריארכליות האלה הם הולכים בדרכם/ן. הם רוצים להמשיך את הקו המשפחתי, לא לגדוע אותו. ומאז שקראתי את ליבסקר מסתובבת לי בראש מחשבה כזאת: העובדה שהחבר'ה האלה מסרבים למרוד היא נוצה בכובע של ההורים שלהם, שלייק איט אור נוט, הצליחו להטמיע בהם סט יציב של ערכים. וגם מחשבה כזאת: אם הם הצליחו, אנחנו בטוח יכולים.

קל לשכוח את זה, אבל אנחנו — בני ה־30 עד 50 — היינו הילדים הראשונים עלי אדמות שלא חששו מההורים שלהם. כלומר, ברור שהיו כאלה שחששו והיו כאלה שהייתה להם סיבה טובה לחשוש, אבל רבים מאיתנו גדלו בבתים שהדלק שלהם היה אהבה, לא פחד. בתים שבהם ההורים אשכרה הקדישו מחשבה לקטע של ההורות. שקראו לא רק את מרקס או את ז'בוטינסקי אלא גם את דוקטור ספוק, והפנימו לצד הרעיונות הרעים שלו גם כמה מהטובים. ולילדים של הורים טובים, או לפחות של הורים שניסו להיות טובים, יש סיכוי טוב לגדל ילדים טובים.

יש לי חברים שגדלו בבתים דפוקים של אנשים טובים שפשוט לא הצליח להם הקטע המשפחתי, והם הרבה פחות זועמים והרוסים ממה שהייתם מצפים. כהורים, במקום לעשות את הקטע הקלאסי של לשחזר את התא המשפחתי המקולקל שלהם, הם מדגימים הפקת לקחים הלכה למעשה. ויש לי גם חברים כמוני, שההורים שלהם היו ועודם גורמים תומכים ויציבים, וזה ניכר לא רק במבנה האישיות שלהם אלא גם באופי ההורות שלהם.

תראו, אני לא עיוור. ברור לי שגם בקרב בני גילי יש הורים איומים ונוראים. ברור גם שחלק מהמרואיינים של ליבסקר נמנעים ממרד לא בגלל משהו שנזקף לזכות ההורים שלהם, אלא בגלל מה שנזקף לזכותם בבנק. זה לא משנה את העובדה שהילדים האלה — וביתר שאת הילדים מהדור של בתי, לצורך העניין בני החמש עד חמש־עשרה — סופגים יותר אידיאלים מאשר מכות. יותר אהבה מאשר פחד.

כדי לתקן את העולם אין צורך בדור שלם. לפעמים מספיק אדם אחד שחונך נכון, התפתח נכון ובעיקר רואה נכון את מה שמקולקל. אני מאמין שיש סיכוי טוב למצוא אחד כזה בין הילדים שלנו, זה כל מה שאני אומר. אחרי הכל, עם כל האשמה ההורית שבני דורי נושאים על כתפיהם, יש סיכוי שאת הקטע הספציפי של הנחלת ערכים אנחנו אשכרה עושים בסדר. משם זה רק עניין של האחד, או האחת. אולי, מה אני יודע, אחת עם תלתלים צהובים.

הס פן תסביך

"אוף, לאבא שלי בכלל אין סולם וגם יש לו משכורת של עיתונאי"

"אוף, לאבא שלי בכלל אין סולם וגם יש לו משכורת של עיתונאי"

רוב האנשים שניחנו במודעות עצמית יכולים לשים אצבע על מקור הקומפלקסים שלהם, ורוב האצבעות שלהם מופנות בכיוון הכללי של ההורים. ככה זה מאז אדיפוס או לפחות מאז פרויד: אנחנו מתוכנתים לחשוב שהאישיוז שלנו, מסוגיות של דימוי גוף ועד לחרדת נטישה, הם הדבר הראשון שקיבלנו בירושה. זאת מחשבה מנחמת כל זמן שאתה רק הבן־של — הרי אם זה באשמתם אז זה לא באשמתך — אבל היא חוזרת לנשוך אותך בתחת ברגע שאתה הופך לאבא־של.

הקטע הזה מציק לכל ההורים הצעירים שאני מכיר, מי יותר ומי עוד יותר. זה קורה כשאנחנו מזהים בעיה חברתית או התפתחותית, כי לצד הרצון לפתור אותה מתגנב החשש שמא ננפח אותה מחוץ לכל פרופורציה ובמקום פיתרון נייצר משקע; זה קורה ביתר שאת כשאנחנו קולטים תסביך של עצמנו אצל צאצאינו, כי אז נכנס לתמונה גם הקטע של תחושת האשמה. אין, כיף ענק. אבל השבוע חשבתי גם אני מחשבה מנחמת: כמו שחרא פשוט מתרחש, ככה יש תסביכים שפשוט קורים.

ראשית חוכמה, הצהרה: אני מת על התלתלים של רונה. הילדה הזאת, שעמיתי ורעי איציק שאשו הגדיר פעם כיורשת הטבעית של קרלוס ולדרמה, צריכה להופיע במילון לצד הערך ג'ופרו (נו, אפרו של יהודים. אפילו אני יודע את זה, ואני לא מעודכן בדברים מאז שנות ה־90). שיהיה ברור, אני לא לבד — בכל פעם שבתי מוציאה לאור את הרעמה שלה היא שומעת מחמאות והשתפכויות והתעלפויות — אבל זה בדיוק העניין, שהיא כמעט אף פעם לא מוציאה לאור את הרעמה שלה.

"אין, זה תמיד קורה לי בימים של לחות" (קרלוס ולדרמה. צילום: Taty2007)

"אין, זה תמיד קורה לי בימים של לחות" (קרלוס ולדרמה. צילום: Taty2007)

רונה תמיד שנאה את השיער שלה, בעיקר מפני שמטבע הדברים והזקיקים הוא צמח בסיבובים בעת שהשיער של החברות החלקות שלה צמח בקווים ישרים. פעם או פעמיים טעו לחשוב שהיא בן, ולמרות שזה קרה לאחרונה כשמלאו לה שלוש שנים, כנראה שזה הספיק: הג'ופרו נתפס אצלה כמקור למבוכה במקום לגאווה.

השבוע, בדיוק בזמן לתעודת הסמסטר הראשונה שלה, היא הלכה לבית הספר בשיער פזור. חצי שנת לימודים עברה, ורק עכשיו היא העזה לתת פומבי לפיצ'ר שמוסכם על כל בר דעת שהוא המגניב ביותר שלה. באותו בוקר היא הביעה חשש אמיתי שהילדים יצחקו עליה, ואחסוך לכם את המתח: הם לא. בכלל לא. אבל הדבר הראשון שהיא ביקשה כשחזרה הביתה זה שאימא תעשה לה קוקו.

"צריפין, לצריפין אני צריכה"

"צריפין, לצריפין אני צריכה"

אני כל כך אוהב את השיער של רונה שיצא לי לשחד אותה רק כדי שלא תאסוף אותו באירועים משפחתיים. כל כך אוהב את התלתלים האלה שלפעמים אני מחכה לשמש שתתפוס אותם בבק־לייט מושלם ואז מרביץ תמונות כמו משוגע. לפחות פעם בחודש יוצא לי לנהל עם רונה שיחה שבה אני ממשיל את הסירוב שלה ללכת פזור לסירובה של ציפור לעוף או של זמר לשיר; היא תמיד נהנית מהמחמאה ותמיד צוחקת מההשוואה, אבל זה לעולם לא משנה את האמת היסודית. רונה שונאת את השיער שלה.

השבוע, כשהיא חזרה עם הבקבוקים המופלאים שלה מבית הספר ומיד אפסנה אותם, עלתה בדעתי אותה מחשבה מנחמת בהפוך על הפוך: כמו שלא עשיתי דבר כדי לגרום לה לשנוא את השיער שלה, ככה אין דבר שאני יכול לעשות כדי לגרום לה לאהוב אותו. ונכון שזה בקושי עונה על ההגדרה של קומפלקס — למעשה, אם תקשיבו היטב תוכלו לשמוע את ארסנל הבעיות של דימוי הגוף הנשי עושה פחחח — אבל אני מתעקש שהנקודה תקפה. אנחנו, ההורים, אשמים רק בהמון. לא בהכל.

רגשות אשם, התנהגות מזיקה, חסרון כיס כרוני — יש לא מעט מן המשותף להורים ולמכורים. ובדיוק כמו האנונימיים למיניהם, נדמה לי שגם אנחנו צריכים לשאוף לאן שהם שואפים: אל השלווה לקבל את הדברים שאנחנו לא יכולים לשנות, אל האומץ לשנות את מה שאנחנו כן יכולים, ובעיקר אל התבונה להבחין בין השניים.