קטגוריה: הגות

לנצור את הזמן של הליכת הסרטן

דרושים: מברישים

דרושים: מברישים

אנחנו חוזרים מבית הספר ורונה שוב עושה את הליכת הסרטן: הראש שלה פונה ישר אלי והרגליים מתקדמות בדילוגים הצידה. זה מה שהיא תמיד עושה כשאצה לה הדרך בזמן שיחה ערה, פשרה סבוכה מבחינה מוטורית בין שמירה על קשר עין והתקדמות לעבר היעד המוסכם.

מכל מה שהילדה הזאת עושה, הליכת הסרטן היא ללא ספק ברשימת הפיצ'רים החביבים עלי. היא והתאומה שלה, רביצת הצפרדע: כשמגיע הקליימקס של סיפור או סרט שבאמת סחף אותה, הבת שלי קופצת בעודה יושבת. עד היום לא ממש פענחתי את המכניקה של הפעלול הזה, אבל זה מה שהיא עושה. יושצת.

תדירות ההופעה של ביטויי התלהבות הילדותית האלה נמצאת בירידה מתמדת, וזה לגמרי טבעי. במובנים רבים זה אפילו רצוי, אבל בחודשים האחרונים אני מוצא את עצמי נאחז בכל דילוג מצודד ובכל ניתור מיושב כאילו מדובר בקפסולות זמן יקרות ערך. לא של הזמן שלה; של הזמן שלנו. של הזמן שלי.

בשבוע שעבר הייתי שפוף מכדי להקדיש לרונה תשומת לב אמיתית וקצר מכדי להפגין סבלנות כלפי פיצ'ר אחר שלה: היכולת לסיים כל משימה בדיוק בזמן שנקצב לה כפול שש. היה בוקר, היה בית ספר, הייתי עצבני וזה נגמר בצעקות. את הדרך לשיעור היא עשתה כמובן בשעטה קדימה ולא בדילוג הצידה, ולראשונה בהיסטוריה המשותפת שלנו, במדרכה ממול ותוך איומים בוכיים לספר לאימא. שום דבר דרמטי מדי, אבל זה הספיק בשביל לגרום לי לחשב כל מיני קיצים לאחור.

הקץ הראשון, המובן מאליו והמתוק לא פחות מחמוץ, הוא של ימי האבא־הכי־טוב. רונה בת רבע לשמונה; בהערכה שמרנית יש לי ממנה עוד שלוש שנים של נחת, אחריהן ארבע־חמש של זעף ולבסוף נצח של אדישות מהולה בהתפדחות. ככה זה, וכמו ההיכחדות הצפויה של הליכת הסרטן ורביצת הצפרדע, אני מקבל את הדין. הרי קץ ההתלהבות הילדותית שלה, ממני ומבכלל, הוא פשוט הצד הנפשי של כאבי הצמיחה. אבל מה לגבי קץ ההתלהבות שלי?

זה קורה לכל הגברים בגילי. ברבע לארבעים — תנו או קחו חמש שנים — אנחנו נעשים כמעט חסיני היסחפות. לשקוע במרה שחורה, זה אין לנו בעיה לעשות. אבל להתרגש ממשהו, להתלהב בקשר למשהו, להתפקע מרוב משהו — זה מהדברים האלה שמפרידים בין הגברים לגברים בגיל המגעיל.

זוכרים את המונולוג הזה של יונתן גפן על גיל 39? אז לפני כמה חודשים עבדתי במלוא המרץ על מחווה בלייזרית לאותו "גיל מגעיל" של גפן. נפגשתי עם שני פסיכולוגים, עברתי סדרה מקיפה של בדיקות רפואיות — לעולם לא אשכח את האחות שאמרה לי שאני ב־73 אחוזי כושר, ולעולם לא אפסיק להתחרט שלא שאלתי 73 אחוזים ממה — וכשהגיעה העת לגשת אל הטקסט, זווית אישית ופסאודו־מדעית על מגעילותו של גיל 39, גיליתי שאני לא מסוגל לכתוב את הדבר הזה. זה היה, כמאמר האמריקאים, קרוב מדי הביתה.

זה באמת גיל מגעיל. ההכרה בזה נפלה עלי בשלבים, בחתיכות לא רצופות ולא קשורות: בחרדה ההולכת וגוברת מפני היום שאחרי בלייזר, כי ברור שיום אחד יהיה יום אחרי. בתחושה הסף־דכאונית הזאת שבפרפראזה על פינק פלויד הייתי מכנה uncomfortably numb. בנטייה הגוברת לא לעשות משהו רק בשביל לעשות אותו — לכתוב סיפור, לפתח רעיון לסדרת טלוויזיה — אלא לומר לעצמי מראש שזה בזבוז זמן. בתובנה שאני עושה יותר ספורט מאי פעם, אבל פחות נהנה מהאופוריה האנדורפינית ויותר סובל מהתחושה של מישהו שמתכונן לתחרות שהוא לעולם לא ישתתף בה.

כל המגעילויות האלה הלכו איתנו בשבוע שעבר לבית הספר, רונה במדרכה אחת ואני בשנייה. במקרה או שלגמרי לא במקרה, זה היה יום אחרי שראיתי את פרק הסיום של "שובר שורות". זה יישמע מופרך, אבל אני יודע בוודאות שהאין־לי־כוח־להיות־אבא של אותו בוקר היה תגובה ישירה לסוף הסאגה של וולטר ווייט. האיש הפיקטיבי הזה, גבר שמבוגר ממני בעשור, סיכם בפרק האחרון את שנת הסרטן־סמים שלו במילים I was alive. זה תפס אותי כל כך חזק, ההייתי בחיים הזה. הרי זאת בדיוק התחושה שהתחילה להתמוסס לי בגיל 39.

הרבה מאוד זמן לא כתבתי כאן משהו באמת אישי, כי הרבה מאוד זמן הייתי תקוע במועקה של מה שיכול להיות תוכנית הטלוויזיה המדכאת בכל הזמנים, "חצי חיים שכאלה". הבוקר כתבתי משהו באמת אישי לא כי התעוררתי פחות סר או זעף, אלא כי היום אני אוסף את רונה מוקדם מבית הספר והולך לרכוב איתה ואולי גם גלידה, ככה שרק תרחיש מאוד לא צפוי ימנע ממני את ליטרת הליכת הסרטן. אז כתבתי לא כי חלף לי האיכס ולא כי הסתלקה לי החרדה, אלא כי היום אני נלהב לבלות עם הבת הנלהבת שלי. היום אני רואה את השמש בשיער שלה ולא את העננים.

29 דברים שאני לא מבין

"תראה מה זה רמאים, במודעה היה כתוב במפורש שהחלה הבנייה בפרויקט"

"תראה מה זה רמאים, במודעה היה כתוב במפורש שהחלה הבנייה בפרויקט"

אני לא מבין למה אף אחד לא יוצא לרחובות במחאה על שכר הכדורגלנים.

אני לא מבין למה אין שעוני קיר במטוסים.

וגם פחי זבל, אם כבר מדברים.

אני לא מבין מי קבע שמותר לג'ון לנון ופול מקרטני להלחין על אל־אס־די, אבל אסור לטייסון גיי ואספה פאוול לרוץ על סטרואידים.

אני לא מבין ממתי מלחמה זה משהו שמתאמים מראש.

ואני גם לא מבין ישראלים שתובעים מנשיא ארצות הברית לצאת למלחמה בארץ אחרת, אבל לא תובעים מראש ממשלת ישראל לצאת לשלום בארץ שלו.

אני לא מבין למה נותנים לאנשים שלא יודעים לצייר קומיקס לצייר קומיקס.

אני לא מבין איך מדענים שמכירים רק את האורגניזמים של פלנטת ארץ קובעים בנחרצות שבלי מים לא יכולים להתקיים חיים.

אני לא מבין למה רופאים אמורים לעזור לאימהות שרוצות להרוג העוברים שלהן, אבל לא אמורים לעזור לזקנים שרוצים להרוג את עצמם.

אני לא מבין איך זה שהערך של האוטו שלי יורד כל שנה, אבל המחיר של הביטוח המקיף נשאר בול אותו דבר.

אני לא מבין מה זה קוונטים.

פייר, גם על משפט פיתגורס אני לא הכי סגור.

אני לא מבין למה סנה בוער והריון מן השכינה זה דת, אבל נשמות של חייזרים זה כת.

אני לא מבין הומואים שמתנהגים כאילו הם הומואים למחייתם.

אני לא מבין למה כולם מדברים על אמנון לוי.

אני לא מבין אנשים שמתנגדים לשירותי בריאות פרטיים אם כל חולה שמשלם באופן פרטי הוא חולה שיורד מהגב של המערכת הציבורית.

אני לא מבין איך אנשים אינטליגנטיים לא רואים ש"משחקי הכס" זה אופרת סבון.

אני לא מבין את ההומור של עוזי וייל.

אני לא מבין איך צביר שלם של התנהגויות לא טבעיות, בראשן סירוב של בעל חיים חזק לאכול בעל חיים חלש, זכה בעברית להגדרה "טבעונות".

אני לא מבין למה אנשים שרוצים לספח את השטחים לא מציגים תוכנית חומש של אפליה מתקנת לטובת הפלסטינים.

במחשבה שנייה, את זה אני דווקא כן מבין.

אני לא מבין אנשים שלא מבינים מה הקטע בסנוקר.

או בהיפ־הופ.

אני לא מבין נשים שמסרבות להאמין בבעיות של דימוי גוף בקרב גברים. בעצם תנו לי לנסח את זה מחדש:

אני לא מבין נשים.

אני לא מבין איך זה שרוברט דאוני ג'וניור לא עשה תפקיד מוכוון־אוסקר מאז "צ'פלין".

אני לא מבין איך צמח יכול לא להיות חוקי.

אני לא מבין איך אני היחיד שמפריע לו שכמעט שום דבר לא בא יותר בצנצנת.

אני לא מבין מה אני אמור לעשות עם עצמי ביום שאחרי "שובר שורות".

ואני לא מבין איך מישהו שטעם אי־פעם אפרסק באוגוסט יכול לפסול באופן גורף את הסיכוי התיאורטי שיש אלוהים.

גם הבת שלי מפחדת מערבים

"בטח אבא, ברור שמבינים שמקור האור המצטלם זה מחווה לספילברג"

"בטח אבא, ברור שמבינים שמקור האור המצטלם זה מחווה לספילברג"

ביום שישי הלכתי עם רונה לחוף הכלבים הצמוד לגן צ'רלס קלור. הבוקר קראתי ב"הארץ" שאחד אריה קינג רץ לראשות עיריית ירושלים תחת סיסמאות כמו "קוקוריקו מואזין?" — רוצה לומר, אני אמנע מהמואזין לעשות לכם השכמה — ו"מפחיד בפארקים?", קרי אני אוריד לכם את הערבים מהדשא. אני מקשר בין שני הדברים, צ'רלס קלור של יום שישי ו"הארץ" של היום (הלינק הוא ל"רוטר", כי הדיון שמתנהל שם בנושא הוא פשוט פרייסלס), מפני שהדשא של צ'רלס קלור היה מלא באותם ערבים שקינג מתחייב למגר. ואני מקשר אותם גם כי היה רגע אחד שכל השמאלנות האשכנזית הנאורה שלי אמרה קוקוריקו מואזין.

לא קרה שום דבר דרמטי: כמה ילדים ערבים ניגשו לכלבה שלנו, מ', והתנהגו כמו שמתנהגים ילדים שאין להם כלבים. מוסלמים בהכללה לא מגדלים כלבים — הם רואים בהם חיה טמאה, ובכך מיישרים קו עם החרדים שלנו — וזאת לא הפעם הראשונה שאני נתקל בהתנהגות שנגזרת מזה. אחד מלטף את הצד הלא נכון, אחד מושך חזק בזנב, אחד מצ'פח, אחד מנסה להרים את מ' לבעיטת וולה. שוב דבר באמת אלים, מה גם שהמבוגר בחבורה היה אולי בן תשע, אבל התחושה — להיות מוקף בשישה־שבעה ילדים משולהבים שמדברים בשפה זרה ומלחיצים את מ', ועוד יותר את רונה — הייתה מאוד לא נעימה. מספיק לא נעימה בשביל שהרהור בנוסח "איזה ערבים הערבים האלה" יספיק להשתלט לי על התודעה לפני שהשמאל והאשכנז וכיו"ב יעשו לו נו־נו־נו.

פעם פרסמנו בבלייזר תחת הכותרת "השנה שתהיה בנאדם" את המילים האלה: "תכיר בזה שאתה גזען חשוך כמו כולם. אין לך איך לשנות את זה, אבל אתה חייב להילחם בזה". זאת הייתה תמצית של משהו שאני מאמין בו בכל מאודי ומטיף לאנשים כבר שנים, אבל כבר שנים לא יצא לי לחוות בעצמי עד כמה הוא נכון. עד כמה הגזענות מוטמעת בתודעה שלנו (או ליתר דיוק, מה שמוטמע הוא שנאת השונה. זה ממש לא נגמר בהבדלי גזע, ר' הטרמינולוגיה של מר לפיד כלפי החרדים). זה לא היה רק איך שאני הגבתי לכל הערבים האלה; זה היה בעיקר הלחץ הגובר של רונה, שבגיל שבע וחצי יודעת לזהות ערבים כשהיא רואה אותם, ואי אפשר היה לטעות בזה שהיא חוששת מהם.

יש לי זיכרון חזק של הפעם הראשונה שכל העניין הערבי־יהודי עלה אצלנו לדיון אבהי־בתי. זה היה כשהיא חזרה מהגן אחרי שסיפרו להם על מלחמת העצמאות, ואני פשוט איבדתי את זה כשהיא שחזרה באוזני את הנרטיב שגוללו באוזניה: בקצרה, זה היה סיפור על הערבים הרעים שיום אחד התנפלו על היהודים הטובים בלי שום פרובוקציה, ניסו לגרש אותם מהארץ, ומשנכשלו החליטו להימלט בהמוניהם מחמת הבושה. כמובן שמיד השמעתי לרונה גרסה מאוזנת יותר של הדברים, אבל זה ואלף דברים אחרים שאמרתי — כולל "זה שלערבים יש תרבות שונה משלנו לא הופך אותם לפחות טובים מאיתנו" ביום שישי האחרון בטיילת — לא משנים את העובדה שהבת שלי מפחדת מערבים.

פחד ושנאה, כפי שלימד אותנו מאסטר יודה, הם הדרך לצד האפל. מה שהג'די הקשיש שכח לציין זה שהדרך אל הפחד והשנאה מתחילה בזרוּת. באחרוּת. ונכון להיום, כשאתה יהודי תושב גבעתיים — או תל אביב, או רחובות, או כל עיר שאינה אשכרה מעורבת — הערבי הוא זר מוחלט מבחינתך. כילד למדתי ערבית ואני גם זוכר את הפועל הערבי, זה ששובו מהעבודה הפיזית בבניין או במסעדה הדביקו לו את הכינוי החינני "מסריח"; זה היה קטע מסריח, אבל לפחות לא היה מדובר בחייזר. מבחינת בני דורה של רונה, שלא יודעים מילה בערבית ורואים ערבים רק בחדשות, אין הרבה הבדל בין ילד תושב אום אל פחם לאיש ירקרק תושב מאדים. ככה נולד פחד, וההבדל היחיד בין רונה לבין הילדים של אנשים שיצביעו אריה קינג הוא שאצלה בבית ידאגו לפחות שהפחד לא יהפוך לשנאה.

כבר כתבתי כאן פעם: אף אחד מחברי הקרובים — או חברי הרחוקים, או חברי בפייסבוק — אינו ערבי. בהתחשב בכך שאני נמנה עם הפלג בעם שנתפס על ידי הפלג האחר כ"אוהבי ערבים", נראה לי שחומרת המצב די מסבירה את עצמה. ואגב הפלג האחר, הישראלים הבאמת־לא־גזענים המעטים שפגשתי הם כאלה שחיים לצד ערבים — בעכו, בחיפה או באיזו התנחלות. כן, במלוא הרצינות. בכלל, לטעון שכל ימני הוא בהכרח שונא ערבים זה אווילי בדיוק כמו לטעון שכל שמאלני אוהב אותם.

גם את הלקח מצ'רלס קלור של יום שישי ומ"הארץ" של היום — ומהסיפור הקסום של הסופרלנד, ומאלף אחד סיפורי הפרדה־הדרה אחרים — כבר ציטטתי פעם. זה אותו מונולוג שנושאת פרנסס מקדורמנד ב"מיסיסיפי בוערת": "שנאה", היא אומרת, "היא לא משהו שנולדים איתו. היא משהו שלומדים. בבית הספר אמרו שהפרדה גזעית מצווה עליו בתנ"ך, בראשית ט' פסוק כ"ז. כשאומרים לך את זה מספיק פעמים בגיל שבע, אתה מאמין בזה. אתה מאמין בשנאה".

קוראי ורבותי, אנחנו מאמינים בשנאה ואנחנו מגדלים דור שני לשנאה. והעניין הוא שלא צריך לעשות המון כדי להתחיל לשנות את זה: רק למצוא דרך להתערבב קצת מחדש. אני לא אומר שהכל פתיר במחי סשן חוצה־עמים על כוס קהווה, אבל אני גם לא חושב שצריך לפתור הכל כאן ועכשיו. בואו נתחיל מלבנות עולם שבו ילד ערבי יודע מה זה כלב, וילדה יהודייה יודעת להגיד "מרחבא".

 

איזה מזל הבת שלך?

"לא מאמינה, תכף אמצע אוגוסט ועוד אין נגיד"

"לא מאמינה, תכף אמצע אוגוסט ועוד אין נגיד"

אם אתה מצטער יותר על דברים שלא נהיית מאשר על מי שאתה, זה הופך אותך לבר מזל. המחשבה הזאת ניסחה את עצמה באיזה מקום בראש שלי לפני כמה שבועות, ומאז היא לא נותנת לי מנוח. ניסיתי למצוא בה פגם לוגי, אבל אני חושש שהיא לגמרי תקפה: אם המשקל המצטבר של פספוסי העבר שלך קטן מזה של הפספוס שגדלת להיות, זה עניין מתמטי שהתמזל מזלך. תחשבו על האפשרות ההפוכה ותגיעו בדיוק לאותה מסקנה.

לפי הלוגיקה שלי יוצא שאני בן זונה בר מזל. מזל שאני עובד בעיתון שאף אחד עוד לא החליט לסגור, מזל שאת הדירה שלנו קנינו כשעוד אפשר היה לקנות דירה, מזל שאף אחד מההתקפים לא הרג את אבא שלי, מזל שלפני שש שנים הסתיים ניתוח הגולגולת של רונה ללא נזק זולת הסרטים שרצו לי בראש בגללו. מלא מזל. כל כך הרבה שכבר שנים אני ממלמל מנטרה בת שתי מילים: בין הטיפות. בין הטיפות. כל החיים בין הטיפות. ובמשוואה שמוכיחה אמפירית שאני מזליקו, המשתנה שלא נותן לי מנוח הוא שזה משתנה. חיים שלמים בין הטיפות לא מבטיחים שמחר לא יתפוס אותך הגשם, או — כדי לאזן סופסוף את הספרים — סופת החרא המושלמת. ואז מחכה לך הצער הרע. הצער על מי שנהיית.

קו המחשבה הזה אולי נולד מתוך מי שאני בגיל 39, בערך הרגע האחרון שבו אתה עדיין מאמין שאולי עוד תהיה מה שרצית להיות, אבל זה מטריד אותי פחות בגלל המוצר הדי מוגמר שהוא אני ויותר בגלל המוצר המתהווה שהוא רונה. כמו שאני רואה את זה, כמו שכבר כתבתי, אחד הדברים המשותפים להורים ולאלכוהוליסטים הוא הקושי לקבל את מה שהם לא יכולים לשנות. ובכן, כנראה שגם הבת שלי נדונה לאחד מהשניים — להצטער יום אחד על מה שהיא או על מה שהיא לא  — וממש קשה לי לקבל את הרעיון שאני לא יכול לשנות את זה.

אני אומר נדונה, אבל זה לא לגמרי נכון: התיאוריה שלי אולי תופסת לגבי תשעה וחצי מכל עשרה אנשים, אבל היא לא חלה על הבני הזונות בני המזל האמיתיים של העולם הזה. אלה שטוב להם עם מי שהם ואין להם חרטות על מי שהם לא. יצא לי לפגוש  אנשים כאלה, וזיהיתי אצלם שני מכנים משותפים כמעט מובנים מאליהם: תחושה של ייעוד ותחושה של הגשמה.

הצירוף הזה לא נשמע כמו פוקס גדול מדי, אבל האמת היא שמעט מאוד אנשים מרגישים שהם נועדו למשהו, ובתוכם יש מיעוט זניח של כאלה שהצליחו להגשים. לא, תיקון: של כאלה שמאמינים שהם הצליחו להגשים. זה מוריד מהרשימה את מי שיש לו יותר כישרון מאשר ביטחון, ומצד שני מכניס אליה את מי שהצליח למרות שאין לו כישרון וגם לא מודעות עצמית לתפוס שזה מה שקרה, אבל אנחנו שוב נותרים עם פרומיל של מזליסטים.

רונה בת שבע וחצי, וקשה לומר שהיא או אני או אימא שלה מזהים אצלה איזה ייעוד שאין לטעות בו. אבל יש לה זמן, ואני מעביר אותו בתפילה שהיא תתביית על משהו שיש לה סיכוי אמיתי להגשים. אלא שמעת לעת אני תופס את עצמי לאמור: אבא, אתה מאחל לבת שלך חלומות קטנים?

לי היו חלומות עצומים. רציתי להיות סטיבן ספילברג. אבל יש לי מזל, אז אני יותר מתחרט על זה שלא נהייתי ספילברג מאשר על זה שנהייתי ההוא שכותב בבלייזר על ספילברג. אם שרדתם את הלופ הזה, בוודאי תבינו למה הטקסט הזה נכתב מתוך שילוב עמום של פסימיות ורפיון ידיים. על כל פנים, התשובה היא לא. אני לא מוכן לאחל לבת שלי חלומות קטנים.

לרונה אני מאחל גם לרצות להיות ספילברג וגם להצליח להיות ספילברג. זה פשוט אחד מהדברים האלה שאתה לא יכול לשנות כבעל חלומות גדולים. וככה יוצא שכבר כמה שבועות, תוך ניסוח לופים לוגיים על מזל והיעדרו, אני מוצא את עצמי נשבע בשם סצנת הסיום של  "נקודת מפגש". זוכרים את חילופי הדברים שכתב וודי אלן בין סבו של תינוק בן יומו לדוד שלו?

"הילד הזה יהיה גדול בכל דבר שיחליט לעשות", אומר סבא בריאן קוקס.

"אתה יודע מה?", עונה מתיו גוד בתפקיד הדוד, "לא אכפת לי אם הוא יהיה גדול. אני רק מקווה שהוא יהיה בר מזל".

מה הבעיה שלכם עם הסיינטולוגיה

"מה אתה אומר, רק מאז תחילת הקיץ עוד שני אינץ'?"

"מה אתה אומר, רק מאז תחילת הקיץ עוד שני אינץ'?"

הסרט המושמץ ביותר בתבל יוצא מחר בישראל. "העולם אחרי" הוא מקרה נדיר שבו כישלון קופתי מהדהד וביקורות איומות (4.6 ב־IMDB ו־12% ב־Rotten Tomatoes) מנגנים כינור שני, חלוש, לעליהום ציבורי אמיתי: סרטו של מ. נייט שאמאלאן, או ליתר דיוק של המפיק־כוכב־כותב וויל סמית, מואשם בהפצת הרעיונות המסוכנים של הסיינטולוגיה.

לא צפיתי ב"העולם אחרי", אבל אם לשפוט על סמך הידיעה הזאת ורבות אחרות שפורסמו בימים האחרונים, הקשר הסיינטולוגי הוא לא רק בעיני המתבונן. וזאת לא הפעם הראשונה שסרט הוליוודי מסומן כשופר למסרים מבית מדרשו של ל. רון האברד: המקרה של "העולם אחרי" מזכיר את במיוחד "הקרב על כדור הארץ" של ג'ון טרבולטה, אבל לפניו "ונילה סקיי" ואחריו "אבדון" — שניהם עם ובהפקת טום קרוז — קיבלו אף הם אזהרת סיינטולוגיה, ויודעי דבר התריעו שהיא נוכחת גם ב"הנבואה" עם ניקולס קייג'. תראו מה זה, חמישה סרטים שלמים. עכשיו, שנתחיל לספור כמה סרטים הוליוודיים מפיצים רעיונות נוצריים?

הקולנוע האמריקאי, ולא רק המיינסטרימי/ הוליוודי, מקבל את ישו כמושיע או לפחות כתסריטאי. החל ברעיונות מופשטים כמו חטא וגאולה, עבור בדמויות שהן גלגול כזה או אחר של הצלוב וכלה בסרטים שעוסקים הד־און בנושאים נוצריים, ולאף אחד אין בעיה עם המסרים של הכנסייה הספציפית הזאת. אז למה חלה אמת מידה מוסרית אחת על תורתו של נגר מנצרת, ואחרת על זו של סופר מנברסקה?

עכשיו תחזיקו רגע את המחשבה הזאת, כי קולנוע הוא לא הנושא כאן: הנושא הוא פלורליזם, או סובלנות, או חופש דת, או איך שלא תרצו לקרוא לסוגיה העדינה של דברים שאנשים אחרים מאמינים בהם. גם אמריקה היא לא העניין פה, כי בשביל למצוא מוסר כפול מהסוג הזה לא צריך אפילו לצאת מאזור חיוג 972. הרי רק בחודש שעבר הסירה "דן" מהאוטובוסים שלה את קמפיין החוצות של הסיינטולוגיה בעקבות לחץ ציבורי, שאת עיקריו מסכם יפה אחד הטוקבקים המצוטטים ב־ynet: "אתם יודעים שמדובר בכת שמאמינה בחייזרים?".

תרשו לי להתעכב רגע על התגובה האנונימית הזאת, כי היא באמת מסכמת את כל הסיפור. או ליתר דיוק את שתי הרגליים שעליהן ניצב המבנה הרעוע של הצלוב־את־הסיינטולוגיה: מצד אחד בורות, ומצד שני מקרה קלאסי של טול קורה מבין עיניך. בורות כי הסיינטולוגיה אינה כת אלא דת, וטול קורה מבין עיניך כי אנשים שמאמינים בישות בלתי נראית אחת לא צריכים לתפוס תחת על כאלה שמאמינים בישות בלתי נראית אחרת.

זה המקום לומר שאין לי שום דבר בעד הכנסייה הסיינטולוגית. אני לא חבר בה ולא חבר שלה, והידע שלי לגביה הוא ספוראדי במקרה הטוב. אני כן יודע למשל שעל פי האברד, לפני 75 מיליון שנים הגיע לכדור הארץ ברנש מהחלל בשם זינו ששתל בהרי הגעש שלנו נשמות חייזריות. ואני יודע שזה פסיכי לגמרי מנקודת מבט של אדם רציונלי, אבל אני יודע גם שאותו הדבר נכון לגבי התעברות מרוח הקודש או נביא שעולה בסערה השמיימה.

תראו, אני אדם חילוני. כל הקטע של דת מסודרת נבצר מבינתי, ולא בגלל האמונה — כל אחד צריך משהו שיעזור לו לעבור את היום — אלא בגלל הפרקטיקה. כלומר, אני מוכן לקבל את הקונספט שמישהו ברא אותי, אבל לא את הרעיון שאכפת לו אם אתקע או לא אתקע את השרימפ הזה. באותה מידה אני מוכן לקבל את שאיפתו של הסיינטולוג להיות "קליר" — בגדול, אדם שאינו מושפע מזיכרונותיו ושמקבל את ההחלטה הנכונה בכל קונפליקט נתון — אבל לא את ההטפה נגד כל סוג של תרופה פסיכיאטרית. אבל לו הייתי אדם דתי, הייתי חושב שמחובתי לכבד את דתו של האחר. אפילו אם שלי שרדה אלפי שנים ושלו מפרסמת את עצמה על אוטובוסים.

אני יודע, עכשיו תבואו ותגידו שאין מה להשוות. הרי הם מסוכנים הסיינטולוגים האלה. לוקחים מאנשים כסף, מאיימים על חברים שרוצים לעזוב את הכנסייה. וואלה? ומסעות הצלב היו מה, משלחות של רצון טוב? והכסף של הכנסייה הקתולית הגיע מאיפה, מהתרמילים של שלושה אנשים חכמים? בנושא קשור, שנדבר על הסובלנות המוסלמית המפורסמת? לחלופין, שנשאל מתי בפעם האחרונה שמענו על סיינטולוג מטורלל שנכנס למערה וירה למוות ב־29 מתפללים? (בהקשר הזה צריך לומר שלפחות על שמה של הסיינטלוגיה לא רשומה עדיין אף מלחמה. מצד שני, היא עוד קטנה. היא לא מבינה).

"הדתות הן מועדונים", הפליא לנסח וודי אלן ב"לפרק את הארי". "הן מדירות. הן מקדמות את מושג 'האחר' כדי שתדע את מי לשנוא". זה אולי לא נכון לגבי כל הדתות — חלק מהקטע של הבהאים למשל זה שהם מקבלים את כל הנביאים המונותיאיסטיים — אבל זה ועוד איך נכון לגבי הנצרות, האסלאם והיהדות. כן, בפירוש גם היהדות. זאת שבניה אוהבים לצטט את "איש באמונתו יחיה" כאות לפלורליזם, כנראה מפני שנוח להם לשכוח שהביטוי המקורי הוא "צדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב4) ושהכוונה המקורית היא לאמונה באל מאוד ספציפי.

רוב היהודים והרוב המוחלט של הישראלים לא יודעים כלום על הסיינטולוגיה. בתשעה מכל עשרה מקרים הם אפילו לא יודעים איך לבטא את זה (לא, זה לא מלשון Saint. זה מלשון Scio, כלומר יֶדע, ומבטאים את זה סַיֶנְטוֹלוֹגְיָה). מצד שני, אחד מכל עשרה ישראלים יגיד לך שההוכחה הכי טובה לכך שחייזר בשם זינו לא ביקר כאן לפני 75 מיליון שנה היא שהעולם נברא כולה לפני 5,000. כשאלה הם פני הדברים, לא ברור לי מאיפה החוצפה לדרוש הסרת שלטי חוצות. בהקשר הזה אנחנו צבועים לא פחות מאנשים שהולכים לכנסייה כדי לאכול את בשרו של ישו ואחר כך מתבכיינים ב"הוליווד ריפורטר" על זה שוויל סמית מקדם אג'נדה מטורפת של הרי געש חייזריים.

חברים, יש סיכוי שיום אחד — מחר בבוקר או בעוד עשרות אלפי שנים — נגלה את האמת על משמעות חיינו כאן ושאר השאלות הגדולות שכל הדתות הגדולות מנסות לספק להן מענה. עד שזה יקרה, מוטב שנפגין פלורליזם אמיתי כלפי מכלול האמונה האנושי. ולו בשל הסיכוי שאיזושהי דת תצא בסוף צודקת, והסיכוי הלא פחות סביר שזאת תהיה אחת הגורסת שהיקום שלנו הוא בסך הכל מולקולה בתוך כתם חום על זרבוביתו השחורה של שנאוצר ממש גדול.

למה אני לא מצביע חולדאי

איור: Alexandra Zubritskaya ,backbone flute (מקור: Flickr)

איור: Alexandra Zubritskaya ,backbone flute (מקור: Flickr)

כי אני לא תושב תל אביב, זה למה. אבל לו הייתי — לו הייתה לי זכות הצבעה בעיר שבה נולדתי וגרתי רוב חיי — הייתי נותן את קולי לראש העיר המכהן בלי לחשוב פעמיים. לא מפני שהוא חף מטעויות ולא מפני שיש לי בעיה עם מי שמסתמן כיריב העיקרי שלו, ניצן הורוביץ (רבאק, אני מצביע מרצ. הבעיה היחידה שלי עם הורוביץ זה שהוא חסר לי אצל לונדון וקירשנבאום). אני בעד חולדאי כי האיש הזה הציל את העיר שלי.

אני אוהב את תל אביב ואהבתי להיות ילד תל אביבי, אלא שבשנים הארוכות של צ'יץ' והקצרות של רוני מילוא היא הייתה בשבילי גירסת הנדל"ן של "משפחה לא בוחרים". לא יכולתי לדמיין את עצמי גר בשום מקום אחר — האמת היא שגם היום אני לא יכול, וזה אחרי עשור בגבעתיים — אבל גם לא סבלתי את מה שנהיה מהעיר העברית היחידה. מדיזנגוף ועד שינקין, מכיכר אתרים ועד התחנה המרכזית החדשה, היא הייתה מופת של פוטנציאל לא ממומש במקרה הטוב, ומימוש של אי־פוטנציאל במקרה המטלטל מבחינה סמנטית. ובעיקר זאת הייתה עיר שהלכה והאפירה בכל מובן אפשרי. החלקים הצבעוניים היחידים שלה היו חיקויים חיוורים של טכניקולור ממקומות אחרים — שינקין חשב שהוא הסוהו, הטיילת חשבה שהיא הריביירה — וכל השאר הלך ושקע לתוך התפוררות רבתי. מתשתיות ועד מתחמי בילוי, הכל סבל מבלאי מואץ או חלילה מהטאץ' של יעקב אגם.

אני אומר לכם, אנשים לא זוכרים כמה מבאסת הייתה תל אביב לקראת סוף שנות ה־90. אני זוכר ועוד איך, כי אלה היו שנות הטיולים הראשונים שלי בחו"ל, ובכל פעם שחזרתי מעיר אירופית גדולה הייתי נטרף מהפספוס המתמשך של עיר מחצבתי. ים, אקלים נוח תשעה חודשים בשנה, חתיכת היסטוריה ארכיטקטונית, ונאדה. עיר בלי הצדקה.

ואז בא חולדאי. בא ועשה את שני הדברים שראש אמור לעשות לעיר: שיפץ את הטעון שיפוץ, ועשה את הקונץ המכונה התחדשות אורבנית — שזה מילים של ביורוקרטים ללהבין שסביבה עירונית זה עסק חי, ואם הוא גוסס אז יש להחיותו. בהתאם נחלקו התוצאות לבלתי נראות אך קריטיות (תשתיות רקובות שהוחלפו בחדשות), ולנראות אך נראות קצת מגלומניות, כמו פרויקט שיפוץ השדרות והסיפור של שבילי האופניים וכל מתחמי הבילוי החדשים האלה בנמל, במתחם התחנה ולאחרונה ביריד המזרח. והיום, אחרי כמעט 15 שנות חולדאי, כל זה מתחבר לכדי אחת מהמגניבות שבערי תבל. כן, עד כי כך. הייתי במספיק מתחרות על התואר כדי להגיד את זה בלב שלם. ואני לא לבד, אם להתרשם מהמאמר הלא חדש אך העדיין מדויק הזה.

ייאמר מיד, חלק גדול ממה שקרה פשוט קרה במשמרת של חולדאי. אני לא חושב שהייתה לראש העיר איזושהי השפעה ישירה על הפיכתה של תל אביה למעצמה קולינרית בכל רמות המחיר האפשריות; אני לא מאמין שהוא באופן אישי הפך אותה לליברלית כל כך שזוג חרדים וזוג הומואים יכולים לפסוע בשדרותיה המחודשות במידה זהה של תחושת שייכות; ואני בטח לא עיוור לזה שכל האמור לעיל פסח לחלוטין על דרומה של העיר ועל יפו, אזורים שחולדאי אשם במידה רבה בהזנחתם. אבל לצד הדברים המקריים והדברים הרעים, צריך לתת קרדיט לאדם שבזכותו יש היום לתל אביב את הדבר האחד שחסר לה מאז הימים התמימים של העיר הלבנה: קטע.

לעיר שלי, שתמיד תהיה העיר שלי, יש היום קטע. קטע ליברלי ופרוע וים תיכוני ונהנתני ותוסס של אופניים ומסעדות וסיפוני עץ שמשקיפים על ים כחול ובחורות בשמלות פרחוניות שמסתובבות בשדרות מוריקות. במונחים אורבניים, זה לא פחות מרשים מההישגים של ג'וליאני מול הפשיעה בניו יורק.

תראו, אני מכיר מצוין את הטענות נגד חולדאי. בעיקר אני מכיר את התלונות החוזרות ונשנות על הבנייה לגובה — פיזית ותמחירית — שלכאורה שודדת את העיר מתושביה. אבל תשמעו, אנשי ה"חולדאי מוכר את העיר לטייקונים": זה הנדל"ן הכי מבוקש במזרח התיכון. מי ציפיתם שיקנה אותו, פלבאים? והסכיתו, אנשי ה"למה לא עוד גינה במקום עוד בניין": בגלל שככה זה באזור הביקוש היחיד בין הים לירדן (תסמכו עלי, אני גר בגבעתיים. גם היא נחשבת אזור ביקוש, אבל אף אחד בהיסטוריה של ההיסטוריה לא ביקש לגור בגבעתיים).

רון חולדאי לא אחראי לזה שהעיר שלו היא היחידה בארץ שלנו, ואין גם שום סיבה לייחס לו את פגעי הקפיטליזם. מהצד השני, צריך כאמור לתבוע ממנו שיעשה את הקסם שלו גם דרומית לבוגרשוב. אבל להחליף אותו זה להמר נגד סוס מנצח, ועם כל החיבה שלי לניצן הורוביץ, במקרה דנן זה גם לשים את הכסף על סייח בלתי מוכח. אז תל אביבים, אנא מכם, תעשו את מה שנבצר ממני ותדאגו שהראש יישאר בראש. את המדינה איבדנו מזמן, ואין לנו עיר אחרת.

*למתלהבים מהמאיירת, יש עוד הרבה ממנה כאן

מריח כמו רוח

בית זניה במילאנו. אנא עארף, אולי היה להם שת"פ עם ביורן בורג וגרבר תפוחים

בית זניה במילאנו. אנא עארף, אולי היה להם שת"פ עם ביורן בורג וגרבר תפוחים

בקיץ שנת 1987 איבדתי את מאור אפי. ייתכן שזה קרה עוד קודם בלי ששמתי לב — היעילות של חוטמי תמיד עמדה ביחס הפוך לגודלו — אבל בחופש הגדול שבין כיתה ז' ל־ח' תפסתי שאני פשוט לא מריח כלום. הטעות שלי הייתה לספר על זה לחברי, שהחליטו לבחון את העניין באופן האמפירי ביותר שעמד לרשותם והפליצו לי על הראש. בתום מטח טילי יוסוף הוכרז שאכן כצעקתי.

מעולם לא בדקתי לעומק את הגורמים להיעלמות חוש הריח שלי. זה קרה בתקופה שתקפו אותי אלרגיות, והרופא דיבר על אפשרות של פגיעה זמנית או סופנית בקולטני הריח, אבל הטיפול המוצע — פרוצדורה פולשנית וממושכת של כרייה במערות האף — שכנע אותי שמוטב לי פשוט להסתגל לחיים של תתרן. קיוויתי שהיכחדותו של חוש אחד תתבטא בתגבור של חוש אחר, אבל עם משקפיים שנתמכים בידי זרבובית שאין לה הופכין ואוזניים שמעולם לא עברו בדיקת שמיעה בהצלחה מסחררת, אני נאלץ להיאחז בתקווה שיש לי חוש מישוש פנומנלי.

בשנותי הראשונות כתתרן עוד חוויתי פה ושם הבזקי ניחוח, אבל כשהתחלתי עם הסיגריות הם נעלמו בעשן. לפני ארבע שנים, כשהפסקתי עם הסיגריות, הם חזרו בפורמט חדש ומוזר: צפה לבלתי צפוי. אני יכול לבשל סיר עצום של רוסטביף ולגלות שזה מריח טוב רק כי ככה אומרת הבת שלי, להעניק לה חיבוק אבהי־אגבי, ופתאום לחטוף מנת יתר של ניחוח תלתלים חפופים. בפעם הראשונה שזה קרה הרגשתי כמו ההוא שהגיע לשמוע את המטיף על כיסא גלגלים וחזר הביתה בדילוגים. בפעם השנייה שזה קרה נולד רעיון ששלח אותי למילאנו.

שלחנו תתרן להשקה של בושם. הנה קרקפת אחת שעוד לא יצא לנו לתלות על החגורה של בלייזר. אבל האמת היא שטסתי להשקה של ה־Zenga Uomo לא כדי לדפוק את השיטה אלא כדי לבחון אם אני יכול לזמן את שאריות חוש הריח שלי לכדי רגע אחד של הסנפה רצונית. בסדרת "המצמררים" מאת משה יהלום, שקראתי שנים אחדות לפני שחוטמי טח, היה סיפור קצר על נער משותק שמצליח לגבור לרגע על "השיתוק הנורא" — אני זוכר עד היום את הצירוף הזה — ובכוחותיו האחרונים קורא לחברה שלו, שזה עתה ניתקה את מכונת ההנשמה שלו במקום את המאוורר. במילאנו רציתי לבדוק אם גם אני יכול לנצח את הבלתי מנוצח.

אנחנו מגף הכסף

אחרי האפוקליפסה, כשנסתובב בין החורבות העשנות בחיפוש אחר עשבים אכילים, יהיה לי די קשה להצדיק באוזני בתי המפויחת את ההשקות כדוגמת זו שערכה זניה ל־Uomo שלה. אירוח של חמישה כוכבים פלוס ארוחת ערב בביצוע שף שכוכבו דרך כבר פעמיים במישלן זה לא עניין יוצא דופן בהשקות בינלאומיות של, נניח, מכונית חדשה, אבל במכונית חדשה יש לעיתונאים מה לבדוק. בכל הנוגע לתוכן של ממש, את שלושת הימים האלה במילאנו היה אפשר לדחוס לכדי שתי שניות  —"הנה, תריח" — וקומוניקט אחד.

אני כותב את הדברים האלה לא כדי לגרום לכם לשנוא את החיים הטובים של העיתונאים — להזכירכם שפינוקים זה מה שאנחנו מקבלים במקום כסף — אלא מפני שהשקה רבת רושם של מוצר מותרות מובהק נראית בימים אלה כאקט מנקר עיניים ומנכר לב. בטח בארץ המגף, שבמצבה הנוכחי זקוקה לחתיכת סנדלר.

אלא שאנחנו מדברים פה על זניה, חברה שיודעת דבר או שלושה על מותרות. חברה שהמשיכה לייצר אריגי פרימיום אפילו במלחמת העולם השנייה, הגם שחלק ניכר מהתוצרת שלה הלך למדי הצי האיטלקי (ביום האחרון של ההשקה ראיתי ז'קט כזה במו עיני. לכבוש את פאקינג יוון היה גדול על החיילים של מוסוליני, אבל איזה סטייל היה להם). וזה היה הדבר הראשון שהפתיע אותי במסיבת העיתונאים שספתחה את שלושת הימים האלה: ג'ילדו זניה, מנכ"ל היצרנית המשפחתית, דיווח שדווקא בשנים האחרונות חל גידול עקבי ב"שוק המותרות" — שם כולל לדברים שאנשים מוכנים לשלם עליהם יותר רק כי הם אמורים להיות טובים יותר. כאילו כדי לחזק את התאוריה, כמו שחזרתי לארץ נתקלתי בידיעות על כך שפורשה רשמה בשנת 2012 גידול במכירות כמעט בכל מקום בעולם, לרבות ביבשות מוכות המיתון, אמריקה ואירופה.

שאלה מי ששאלה איך מסתדרת העלייה במכירות של דברים לא נחוצים עם העובדה שלאנשים יש פחות כסף לבזבז. ענה מר זניה בלי להתבלבל שעל כל מדינה שנפלטת אל מחוץ לשוק המותרות, כמו יפן וספרד, נכנסת מדינה אחרת — סין, רוסיה, וייטנאם, הודו. "חוץ מזה", אמר האיש בחליפה שנושאת את שמו, "אנחנו רואים גידול במכירות אפילו במדינות שסובלות מהמשבר".

מאוחר יותר, במשרדה של אנה זניה — אישה שמוגדרת כ"מנהלת תדמית" ושמפיצה לכל עבר את הארומה המאוד ספציפית של כסף טוב וישן — אשאל את המארחת אם ייתכן שדווקא בתקופה קשה חשוב יותר לאנשים להיראות מצליחים. לשדר עסקים כרגיל כשהדבר הראשון שאנשים שואלים את עצמם זה אם אתה בכלל עדיין בעסקים. אני לא חושבת שאנשים קונים מותרות כדי למכור אשליות, השיבה מרת זניה. אני חושבת שקונים אותן כי הן מעוררות השראה. כי הן משהו לשאוף אליו.

אולי אנה זניה היא אשפית תדמית שפשוט מצאה דרך מתוחכמת להשחיל לעיתונאי את הקטע של ה־Uomo — בושם בבקבוק שמעוצב כגרם מדרגות, מוטיב שמככב גם בסרטון הפרסומת שלו ושאמור לייצג את "מסעו של גבר להגשמה עצמית". אולי, אבל משהו בחברה הצפון־איטלקית הזאת באמת הידהד לי את מה שתמיד הגניב אותי בצפון איטליה. לכל אורכה של המדינה הזאת אתה נאנח ש"אלה יודעים לחיות", אבל ממילאנו וצפונה יש אנשים שיודעים לחיות טוב כבר המון זמן. ככל שאתה מסתובב שם יותר — והסתובבתי שם המון, כי אני איטלופיל חשוך מרפא — זה אכן מעורר השראה לא פחות משזה מעורר קנאה (או אנטגוניזם. בכל זאת, יש להם כסף). איך אמרה ההיא? משהו לשאוף אליו. זה לא מנכר את הלב; בעידן הזה, שבו הזול הוא חזות הכל, ההתעקשות על איכות דווקא מחממת אותו. לפחות את הלב הבורגני שלי.

אין גברים כאלה

באנו להריח בושם, אבל החלק הכי טוב היה כשלקחו אותנו למשש חליפות. אפילו אנשי זניה ושותפיהם לפרויקט ה־Uomo, האנשים רמי המעלה והחוטם של אסתי לאודר, הבינו שתיאור מעלותיו של בושם חדש לא ממלא שלושה ימים וסידרו לנו טיול מאורגן למפעלי זניה. שעה צפונית־מזרחית למילאנו, היכן שהאלפים כבר ממסגרים את האופק והשמש מאירה אבל לא מחממת והאוויר פריך עד אל־דנטה.

20121113_113020

יודעים מה זה ויקוניה? אז אני לא ידעתי שזאת חיה ממשפחת הגמליים שנראית קצת כמו למה — החיה, לא השאלה — וגדלה אך ורק בדרום אמריקה, שם גוזזים ממנה את הצמר היקר ביותר בעולם. לפי אומדן משנת 2007, מחיר יארד רבוע של צמר ויקוניה נע בין 1,800 ל־3,000 דולר, צעיף ויקוניה תומחר בממוצע ב־1,500 דולר, ומעיל ויקוניה ב־20 אלף דולר.

המחירים האלה, שגורמים לקשמיר להיראות כמו משהו מהמדף של הסוג ב', הם תולדה של היצע נמוך מאוד — אפילו עם תוכנית בינלאומית לשימור הוויקוניה יש בקושי 200 אלף לא־למות כאלה, ומכל אחת אפשר לגזוז רק חצי קילו צמר בשנה — ואיכות גבוהה מאוד. "הצמר העדין ביותר בעולם" זה סתם מילים שאומרים לך, אבל כשיוצא לך למשש אותו כי נפלת בפוקס על היום שהגיעה נגלה למפעל ("אני עובדת פה שלוש שנים וזאת בסך הכל הפעם השנייה שאני רואה ויקוניה", צהלה המארחת שלנו, שכדי לדעת יותר ממנה על צמר צריך להיוולד כבשה), אתה מבין שיש צמר ויש את הדבר הזה. אנשים, זה לא רך; זה נימוח. זה הנמס בפה של הדברים שלובשים.

אם לתחוב יד לתוך שקיק ויקוניה זה לא שיעור מספיק באיכותה של איכות, אז ממש בסוף המסע בין קולבים הגיע הקוץ הספרדי. קוץ, אשכרה קוץ שזניה מייבאת במיוחד מספרד ושותלת בתוך מברשות עץ ענקיות שמעניקות לצמר שלה ליטוף אחרון. מעולם לא מצאנו תחליף סינתטי שמעניק לצמר גימור דומה, הסבירה המארחת.

יש מפעלים שכל הקטע שלהם זה "ללא מגע יד אדם". זניה מתגאה בכך שלא פחות מ־500 ידיים (לא כולל זרועות רובוטיות, כן?) נוגעות בכל חליפה שיוצאת מהמפעל בטריוורו, אבל אני במקומה הייתי מתגאה בקוץ. בזה שהיא משקיעה לא מעט משאבים בפיניש אורגני שאיש מהלקוחות לא מודע בכלל לקיומו.

אותו ראש עובד גם כשזניה באה לייצר בושם. את צמח הברגמוט שהוא מכיל היא לא סתם קונה אלא מגדלת במיוחד בשדה בקלבריה; את הפרסומת היא לא סתם מצלמת אלא משתלטת על קאסה מלפארטה באי קאפרי, אחוזה שאי אפשר להגיע אליה אלא בסירות קטנות או ברגל. 80 אנשי צוות הסתובבו על הסט, סיפר לנו הארט־דיירקטור, עם כל הציוד על הידיים. כולל במעלה ובמורד המדרגות ההן שמככבות בסרטון ועל הבקבוק.

"תגיד גורגונזולה"

"תגיד גורגונזולה"

אחרי האפוקליפסה יהיה קשה להסביר גם את זה לבתי, אבל כל עוד הציוויליזציה שלנו מקרטעת קדימה, דברים כאלה הם־הם מה שאלפא רומאו התכוונה אליו בסיסמתה "זה שאתה נושם לא אומר שאתה חי". נזכרתי בה כי זניה מצאה את הכביש היחיד בקאפרי שאשכרה אפשר לנהוג בו ושינעה לשם אלפא משנות ה־60 המוקדמות. שאלתי את דוגמן/שחקן/פרזנטור הבית, ראיין ברנס האמריקאי והחביב להפתיע (הנה, בתמונה למעלה), אם הוא ממש נהג בה שם. הוא אמר שכן ושזה היה הדבר הכי מגניב בעולם. שאלתי אם היא התקלקלה כל הזמן. הוא אמר שלא, היא הייתה נהדרת והוא הרגיש כמו נסיך. כי איכות שכזאת לעולם, אני מניח.

מדד הנחירים לצרכן

טוב, שנריח בושם? אז כמה שעות לפני ארוחת הערב של השני כוכביא, יום לפני הצמר השווה מיליונים, חילקו לנו מין מדחומים כאלה מקרטון ואמרו לנו שהנה, אנחנו הראשונים שזוכים להסניף את ה־Zegna Uomo. גייסתי את כל תעצומות הגוף והנפש, שאפתי מלוא הריאות מהמדבקה שכתוב עליה Uomo — ונאדה.

"הצד השני", לחש הזקן שישב לצדי. "מריחים את הצד השני".

"איך אתה יודע?", שאלתי.

"ובכן, אני הבשם".

מבט בקומוניקט העלה שוואלה, זה אלברטו מורילס, מהבכירים שבנחירי תבל. והנה אני, מסניף את היצירה האחרונה שלו מהצד הלא נכון.

שוב תעצומות, שוב ריאות — והופה, יש משהו.  תה? כן, תה טוב באמת, אם אני זוכר נכון מלפני קיץ 87'. ארל גריי. ברור שארל גריי, הרי יש בזה ברגמוט. ברגמוט מקלבריה. אני מריח! רצונית! איפה התלתלים של רונה כשצריך אותם!

לצד ניחוח ארל גריי נחקק אצלי בראש משפט אחד ממעמד ההרחה. השמיעה אותו טרודי לורן, מעצבת ניחוחות במקצועה: אין נכון ולא נכון בעסק הזה, אמרה לורן. העבודה שלי היא לנסות ולהגשים משהו שראיתי בנחירי רוחי.

הרבה דברים מעניינים אמרה לורן. היא הסבה למשל את תשומת ליבנו לכך שאנשים מתארים ניחוח במונחים של טעם (מתוק, חריף, חמוץ) וקישרה את זה להיותו של הריח החוש הפרימיטיבי ביותר שלנו; והיא דיברה על הקשר בין ריח לזיכרון, אותו קשר ששלח את מרסל פרוסט למסע בעקבות הזמן האבוד בעטייה של עוגיית מדלן, וגרמה לי לתהות אם זה שאני לא זוכר שמות
ופרצופים של אנשים קשור איכשהו לזה שאני לא מריח אותם. אבל מכל דברי הטעם שאמרה לורן על ריח, החלק שהכי תפס אותי היה האזכור של נחירי רוחה — קצת בגלל מצבם של נחירי גופי, ויותר בגלל שזה היה כל הקטע בגיחה הזאת לצפון איטליה.

הטיסו אותי ואירחו אותי והאכילו אותי והזליפו עלי וקשקשו לי על הגשמה עצמית וריחות שמשדרים שאפתנות, ובמקום שכל העסק ייראה לי מגוחך, הוא נראה לי נהדר. אני מת על זה שיש אנשים שמתפרנסים מלדמיין איך משהו יריח, ועל זה שהם משתפים פעולה עם אנשים שמייבאים קוצים בשביל להבריש צמר של סופר־למות, כי זאת איכות. כי זה אומר שאתה חי. אז מה אם לא נוכל להסביר את זה אפילו לעצמנו כשנסתובב בין החורבות ונחפש עשבים אכילים.

*פורסם בגיליון מאי של בלייזר

זה קטע לצאת לרחוב נגד מישהו שהיית אצלו בסלון

למצולם אין קשר לכתבה, אבל יש לו די הרבה קשרים בשיער (צילום: חן קצ'קו)

למצולם אין קשר לכתבה, אבל יש לו די הרבה קשרים בשיער (צילום: חן קצ'קו)

במהותה, ההפגנה אתמול בתל אביב הייתה נגד המדיניות הכלכלית בישראל לאורך כל שנות שלטונו של בנימין "שלפשטונדה" נתניהו. בתכלס היא הייתה נגד יאיר לפיד, אדם שעבדתי איתו וערכתי טקסטים שלו ופעם או פעמיים גם התארחתי בביתו.

מוזר להפגין נגד מישהו שאתה מכיר ברמת שם פרטי. אמרתי לאנשים שאני צועד שם בגלל ביבי, אבל ביני לביני היה לי ברור שזה בגלל יאיר. ספציפית בגלל שלפני כשנה, לא זוכר בעקבות איזה התקף ייאוש, שלחתי לו מייל ארוך שניתן לסכם במילה אחת: רוץ. זה היה לפני ההודעות הרשמיות, בשלב הניחושים לגבי איך ומה הוא יעשה, והרגשתי שאם אני יכול להניח ולו מיליגרם על הכף הנכונה של המאזניים, אז אני חייב לעשות את זה. והמחשבה שאולי הנחתי ולו מיקרוגרם היא זאת ששלחה אותי אתמול לכיכר הבימה.

למען הסר, לא הצבעתי "יש עתיד". חשבתי על זה, אבל נאום ה"ירושלים שייכת לעם ישראל" שנשא יאיר רגע לפני הקלפיות הבהיר לי שאין סרט. אלא שעד לבחירות וגם אחריהן המשכתי להאמין באיש הזה. להאמין שלבו במקום הנכון, ושהוא רואה נכוחה את המציאות של הארץ הזאת, שהיא הרבה יותר פשוטה משנדמה לרוב האנשים. גם היום אין לי ספקות בקשר ללבו  — אני אומר לכם מתוך ידיעה, כוונותיו טהורות — אבל את תפיסת המציאות שלו אני לא מסוגל לקבל.

זה לא הגזירות שהופכות לי עכשיו את הבטן. כלומר, אני מתנגד אליהן נחרצות — לעזאזל יאיר, אם נשיא ארצות הברית יכול לקחת מהמאיון העליון כדי לסגור גירעון אז גם אתה יכול — אבל זה כלום, באמת כלום, לעומת מה שיש בליבי ובדעתי ובכל נימי נפשי על הברית הטמאה הזאת עם נפתלי בנט.

מבחינתי הכל התחיל שם והכל גם נגמר שם. ההחלטה האסטרטגית ללכת עם המתנחלים למלחמה בחרדים היא האבן הראשונה בדומינו המחורבן הזה שמשחקים לנו עכשיו על הראש. כלומר כן, ברור שאי אפשר לסבול את הרעיון של קבוצת אוכלוסייה שחיה על חשבונה של אחרת. אבל בכל מדד אפשרי —  מוסרי, כלכלי, איזה שבא לכם — זה הרבה פחות בעייתי מקבוצה שחיה על חשבון עם אחר (או בעצם על חשבון שני עמים אם לספור את מה שזה עולה לנו, ואני בהחלט סופר).

ליאיר הייתה הזדמנות ללכת עם החרדים למלחמה בהתנחלויות. לסתום את האף ולהגיד חבר'ה, לא רוצים להתגייס? בואו נעשה שלא תצטרכו להתגייס. בואו נעשה מדינה שהכסף שלה מושקע בתוך גבולותיה, שהעולם עושה איתה עסקים במקום חרמות, שכל שקל מתקציב הביטחון שלה הולך על דברים שאשכרה צריך. זה לא אוטופי; זה פשוט עניין של החלטה. והרווח — המוסרי, הכלכלי, מה שבא לכם — הוא עצום. עצום כמו המשגה שבהליכה יד ביד עם בנט.

תראו, להיכנס בחרדים זה קל. לגרום לאנשים לראות את הקו הישר שמחבר בין המשך הישיבה בשטחים לעו"ש שלהם, זה קצת יותר קשה. באותה נשימה, לקחת מאלה שיש להם זה יותר קשה מלקחת לאלה שאין. אבל מנהיגות זה בדיוק זה, לעשות את הקשה.

יאיר מדבר על שוויון, אבל הוא לא מדבר על צדק. אלה שכן מדברים על צדק מוסיפים מהר מהר את ה"חברתי", לבל יטעה מישהו לחשוב על צדק מדיני או מוסרי. אבל לקחת מכולם זה לא שוויון, כי יש כאלה שיש להם לתת ויש כאלה שאין, וצדק זה פשוט צדק.

שנים חיכיתי למנהיג ישראלי שיבוא ויקשור את החוטים שצריך לקשור, בדיוק כמו שעשה ברק אובמה בנאום הכל כך מדויק שלו בירושלים. חיכיתי למישהו שיראה לנו איך צדק כלפי הפלסטינים וכלפי האדם העובד ואפילו כלפי החרדים זה הכל אותו דבר, כי מוסר הוא מוסר הוא מוסר. לפני שנה האמנתי שיאיר יכול להיות המנהיג הזה. אתמול הלכתי להפגין. היום אני ממשיך לחכות.

מסנוקר דרך שון קונרי להיינריך בל ובחזרה ב־485 מילה

"מה זאת אומרת מזרחי מונה ליו"ר איגוד הכדורסל?"

אנשים שאוהבים כדורגל נוטים לראות בו בבואה של החיים. כנראה שיש בזה משהו — השפיץ המפורסם של הנעל המפורסמת, איי האושר הזעירים בתוך אוקיינוס הציפיות והאכזבות — וכנראה שזה חלק ממה שעושה אותי אדיש לכדורגל באופן מוחלט. אני אוהב סנוקר, שהוא בכלל לא כמו החיים.

סנוקר ברמה גבוהה הוא סדרה של פעולות נשלטות ומתוכננות, משחק טקטי ואסטרטגי שכמעט אינו מושפע ממזל, משפיצים ומנעליים. זה יותר כמו שחמט עם מקלות וכדורים במקום חיילים ופרשים, ועם אנגלים חמורי סבר במקום רוסים חמורי סבר. אבל מה שבאמת הופך את הסנוקר להפך הגמור מכדורגל (וגם מהחיים, אם כבר מדברים) זה מה שהאנגלים דנן עושים בין פעולה נשלטת אחת למשנתה: הם חושבים.

שחקני סנוקר חייבים לחשוב, מפני שכל מכה צריכה להביא בחשבון גם את זווית הפגיעה של הכדור הלבן בכדור המטרה וגם את המשך המסלול של הכדור הלבן לעבר המטרה הבאה, שזה קצת כמו לשחק טניס עם עצמך. צריך לעבד המון מידע במשחק הזה, והתוצאה הבלתי נמנעת היא שחלק ניכר מזמן השידור של הסנוקר מוקדש לגברים שעומדים וחושבים. שנים אני צופה בספורט הזה, ואיכשהו יצא שרק באליפות העולם הנוכחית — זאת שהחלה לפני שבועיים ומגיעה היום לקו הסיום, עם פתיחת משחק הגמר בין רוני אוסליבן לבארי הוקינס — נתתי את דעתי לקסם הטמון דווקא ברגעים המתים שלו. אני מתכוון, כמה כבר יוצא לנו לראות את הגלגלים מסתובבים?

האמת היא שהשאלה נשתלה לי בראש בהקשר אחר לגמרי. לפני כמה חודשים צפיתי באיזה בדל ראיון עם סטיבן ספילברג, והוא התלונן על זה שכבר לא רואים אנשים חושבים בסרטים. טריק מוכר של ספילברג הוא להראות לנו את התגובה של השחקן לפני שהוא מראה לנו את מה־שזה־לא־יהיה שהשחקן מגיב אליו, ואותו ראיון העלה בדעתי שזה מקרה קלאסי של נאה מקיים, כי את ספילברג אכן מעניין יותר האדם החושב "מה זה הדבר הזה" מאשר הדבר הזה. על כל פנים, זה תקע לי בראש את המחשבה על האדם החושב וניסיתי להיזכר בסרטים שעושים לו כבוד. היחיד שבאמת התיישב לי על המשבצת היה "שם הוורד", שאחד משיאיו הדרמטיים הוא הרגע שבו שון קונרי עוצר רגע באמצע השריפה שמשתוללת בספרייה כדי לחשוב מהי הדרך הקצרה ביותר לצאת ממבוך המסדרונות עמוסי הספרים. "שם הוורד" הופץ ב־1986. מזל שעדיין משחקים סנוקר.

בפרפראזה על היילי ג'ואל אוסמנט, אני רואה אנשים פועלים. בסרטים, בכדורגל, בחיים — הפעולה היא חזות הכל, ממש באופן מילולי, ואי־פעולה נתפסת כחטא כבד יותר מאי־מחשבה. לראיה, החיים הציבוריים והתרבותיים שלנו מלאים באנשים שעושים בלי לחשוב; תראו לי סלב אחד שתהילתו על כך שהוא חושב בלי לעשות. האחרון שהיה לנו מהזן הזה נקרא ליבוביץ. הוא הפסיק לרוץ שמונה שנים אחרי "שם הוורד".

בתיכון קראתי את הסיפור הקצר "שתיקותיו המקובצות של ד"ר מורקה", והיינריך בל גמר אותי עם טכנאי הרדיו שמקדש את השקט בעולם שמדבר את עצמו לדעת; הטורניר שמתקיים עכשיו בתיאטרון הקרוסיבל בשפילד גורם לי לקדש את המחשבה בעולם שמקדש את הפעולה, וזה כל מה שרציתי לומר. בחיי, לא התכוונתי להידרדר לפרשנות חברתית. רק להציע שתעבירו ליורוספורט, כי ממש עכשיו משדרים שם שני גברים שלובשים וסטים וחושבים.

הרגע הזה שאנחנו הורים

"עאלק נטוס לדיסני וורלד, את יודעת כמה משלמים היום לעיתונאים?"

"עאלק נטוס לדיסני וורלד, את יודעת כמה משלמים היום לעיתונאים?"

כן, ברור, משהו צריך להשתנות בכל הסיפור הזה של החופשות. כל בר דעת מבין את זה, וההצעה הכי חכמה שאני שמעתי היא זאת שמדברת על הזזה של החופש הגדול לאוגוסט־ספטמבר, שזה שלוש ציפורים במכה אחת (פחות ימי חופש בשנה; ביטול הפיקציה של לימודים בחודש החגים; הופעת האופציה של חופשה משפחתית באירופה במחירי לא־יולי־אוגוסט). אבל משהו מציק לי בדרישה לקצץ את זמן הבטלה של ילדינו, או ליתר דיוק שני דברים מציקים: הלוגיקה והפרקטיקה.

בצד הלוגי, הדרישה לקצץ בחופשות מזכירה לי את הדרישה לגייס את כולם. זה כאילו שהחזון שלנו כאומה הצטמצם עד כדי כך שאנחנו אפילו לא שואפים לאיזושהי אידיליה — נגיד לתת להורים יותר חופשות במקום לתת לילדים פחות, או נניח לגייס את אף אחד במקום את כולם — אלא הולכים ישר לפיתרון האפור, המדכא, העדרי. במאמר הזה בדה מארקר כתובים הדברים לגמרי ברור: התלמידים בישראל לומדים יותר שעות שנתיות מאשר ב(כמעט) כל מקום במחצית הפלנטה המערבית. הבעיה הגדולה שלנו היא הפער העצום בין ימי החופשה של הילדים (79) לאלה של ההורים (29), ואני שוב שואל: איזה מין היגיון זה לצעוק "שילמדו יותר", ואפילו לא ללחוש "שנעבוד פחות"?

אני יודע, זאת גישה אוטופיסטית לבעיה בוערת, אבל תיזכרו רגע בתגובות להצעה של סילבן שלום בדבר סוף שבוע ארוך: הבון טון היה לצחוק עליו, התגובה הרפלקסיבית שלנו לכל רעיון שמציע שינוי מהול בתקווה — ממזרח תיכון חדש ועד בכלל. כשזה הראש, אין פלא ששר אוצרנו מקבל צל"ש על שימור הסדר הקיים בעודו נואם על פוליטיקה חדשה. ואגב פוליטיקה, שלא תטעו, זה לא שיש לי משהו מיוחד בעד סילבן שלום; זה שאני שונא את המנטליות של "כן בטח, יכול להיות פה יותר טוב, אני אעשן את מה שאתה עישנת". כן, לעזאזל, יכול להיות פה יותר טוב. יכול להיות שנעבוד פחות ונתגייס פחות ונעשה פוליטיקה חדשה במזרח תיכון חדש. זה בסך בכל כרוך בהליך הכירורגי של הפרדת הראש מהתחת וכיו"ב דברים שצריך להיפרד מהם, מי לשלום ומי לקיבינימט.

אוקיי, אני סוטה. אמרתי לוגיקה ופרקטיקה, והאמת היא שהצד השני של המטבע מציק לי אפילו יותר: אתה שומע הורים מתלוננים על זה שהם שוב צריכים למצוא זמן לבלות עם הילדים בעוד יום חופש מיותר. אתה לא שומע אותם מברכים על ההזדמנות להיות הורים.

תעשו רגע את החשבון הזה. הזמן שלנו להיות הורים כמו שחלמנו — לפני שאנחנו מתחילים להביך אותם, לפני שהם מתחילים לאכזב אותנו — תחום איפשהו בין הלידה לגיל 13־12, וזה עוד בהנחה שאתם מהמוזרים האלה שנהנים מהשלב הטרום־דיבורי. אחרי הבר/ בת מצווה, תנו או קחו שנה, זה נגמר: בהתחלה הם נשטפים בהורמונים שדופקים להם את השכל, אחר כך אנחנו נהיים האויבים שלהם ואז הם עוזבים את הבית. כשהם חוזרים — באמת חוזרים, לא רק בשביל לכבס — זה כשיש להם יש ילדים משלהם ואנחנו כבר לא אימא ואבא; אנחנו הסידור.

כנראה שצבעתי את הפסקה האחרונה הזאת במברשת רחבה מדי, וברור שיש רגעים של אושר הורי גם אחרי שהשעון מורה חצ'קון ראשון, אבל השנים המוקדמות האלה הן היחידות שאין בהן שום חשבונות. בלי מי רצינו שהם יהיו, בלי איך הם ציפו מאיתנו להיות. פשוט הוויה של ­ — תסלחו לי על הביטוי — אהבה.

אשתי היא העובדת המסורה ביותר שאני מכיר. בואו נגיד שאם היא הייתה מגיעה לבלייזר, היינו מפטרים אותה תוך חודש רק בגלל איך שהיא הייתה גורמת לכולנו להיראות. הל"ג־ל"ד בעומר הזה שנחת עלינו השבוע — והופה, כבר הוכרז שלא ישוב עוד לעולם  — הכריח אותה לקחת יום חופש, ואני חושב שהשעות שהיא בילתה בבריכה עם רונה היו הראשונות שלה ברבעון הנוכחי בלי סלולר צמוד לאוזן או לכף היד. אני חושב שזה היה טוב בשבילה, ואני חושב שהיה טוב לרונה לבלות יום חופש מיותר לחלוטין עם אימא שלה.

אז כן, משהו צריך להשתנות בכל הסיפור הזה של החופשות, אבל בואו נחשוב שנייה לפני שאנחנו חותכים בימי ההורות שלנו. זמן איכות זה תחליף חיוור מאוד לזמן כמות.