קטגוריה: בלייזר

שניים ישראלים עם סיני גדול

"אמרתי שאני שומר את החניה!"

"אמרתי שאני שומר את החניה!"

אני כל כך אוהב את החיבור בין אהרון קשלס ונבות פפושדו שהידיעה על הפרויקט ההוליוודי הראשון שלהם — רימייק ל־Vengeance מ־2009 — הוציאה ממני "יש!" ששמור אצלי בדרך כלל לשלשות מומנטום של גיא פניני. אבל העובדה שאמריקה נותנת צ'אנס לבמאים של "כלבת" השנון ו"מי מפחד מהזאב הרע" הכביר הייתה רק הסיבה השנייה לעולץ שתקף אותי. הראשונה הייתה ג'וני טו, גבר בן 59 שמתגורר ועובד בהונג קונג.

הבמאי של Vengeance המקורי הוא מקרה קיצון של יחס הפוך בין כישרון להכרה כאן בארץ. לא רק שהסרטים שלו פשוט לא מגיעים לישראל, אלא שהוא גם לא מהשמות האלה שכל עכבר קולנוע מקומי מכיר כתותח סרטי ז'אנר אסייתי שאתה פשוט חייב לראות את האחרון שלו. זה נכון בעיקר בהשוואה לעמיתיו מקוריאה הדרומית, שיש להם כאן ממש מעריצים מושבעים. וחבל, כי טו לא נופל בכישרונו ובשגעתו מהמטורללים שבקוריאנים.

מזמן אני מחפש תירוץ לכתוב על טו, והנה הוא מגיע עם הרימייק ההוליוודי־ישראלי. רק מה, לסכם את האיש ופועלו בשני עמודים זה לא קל כשפועלו כולל יותר מ־50 סרטים (כבמאי. כמפיק הוא עבר את ה־60). חמור מזה, אם שמעתם על תיאוריית האוטר — גישה שרואה במכלול היצירה של במאי קו עקבי אחד או היבטים שונים של אותו חזון — אז מולה ניצב טו ומשמיע את טיעון הנגד "פחחח". האיש מזגזג בין ז'אנרים כמו שר אוצר בין קווים אדומים, מקומדיה רומנטית לדרמת פשע וחוזר חלילה (דגש על חלילה. האיש ביים פעם קומדיה בשם "אהבה בדיאטה" שמגוללת את סיפורם של שניים סינים שמנים).

דווקא הזיגזג דנן עושה את העבודה שלי פה אפשרית, כי אנחנו לא כאן בשביל הקומדיות של מר טו אלא בגלל הרקורד המופלא שלו כבמאי סרטי פשע. ככלל אצבע, אם אתם רוצים לחלק את הפילמוגרפיה שלו לסרטי חובה וסרטי רשות, פשוט שימו בעמודה הימנית את אלה שמקוטלגים ב־IMDB תחת Crime/ Thriller/ Drama/ Action, לאו דווקא בסדר הזה אבל לפחות שלושה מבין הנ"ל.

טו התחיל כנער שליח בן 17 ברשת הטלוויזיה ההונג קונגית TVB, שם התקדם לעמדת מפיק בפועל ובתחילת שנות  ה־80 התיישב על כיסא הבמאי. הוא זגזג כמה שנים בין סרטי קולנוע וטלוויזיה, וב־1988 ביים סרט אקשן ראשון בשם The Big Heat. ב־1996 הקים במשותף עם המפיק־במאי־תסריטאי וואי קא פאי את אולפני Milkyway Image והפך למפיק של עצמו. כאן נכנסה הקריירה שלו לאובר־דרייב והאיש התחיל להפציץ בקצב של שניים ולפעמים שלושה סרטים בשנה, אלא שהכמות לא פגמה באיכות. להפך: עם השנים הוא התמקצע, השתכלל, פיתח עידון אמיתי לצד כישרון טבעי לאקשן ואף לסיפור טוב שתמיד אפיינו אותו. הוא גם אסף סביבו חבורת שחקנים וכותבים קבועים שהשתכללו יחד איתו.

טו לא מתעסק כמעט באומנויות לחימה. הצד הזה של הונג קונג והקולנוע שלה כמעט לא קיים ביצירה שלו. בהכללה לא גסה מדי, האיש עושה סרטי שוטרים וגנבים — בדגש על הגנבים. עכשיו נראה אותי מוציא מזה רשימה צפייה סבירה באורכה והוגנת בייצוגיותה.

"ואז הזהבי הזה עשה פיו פיו"

"ואז הזהבי הזה עשה פיו פיו"

חמש פעמים הכה הברק את ג'וני טו. חמש פעמים הוא הלך לעשות סרט פשע עם אופק אקשן וחזר עם משהו גדול בהרבה ממה שאנחנו רגילים לקבל תחת ההגדרה הזאת. אבל זה לא רק השפיץ של הקנון שלו ששווה צפייה.

קחו לדוגמה את Running Out of Time מ־1999; לא סרט מושלם בשום אופן, אבל את הסיפור על הגנגסטר שגורר שוטר למשחק חתול ועכבר של 72 שעות אפשר היה לשווק תחת הסלוגן "אם נהניתם מ'ספיד', אז למה". ברצינות: רבים ראו ב"ספיד" סרט אקשן טהור, מזוקק; Running Out of Time נראה כאילו טו החליט לזקק החוצה ממנו את סנדרה בולוק, קיאנו ריבס והקטע עם האוטובוס.

או Breaking News מ־2004, שבו נערך מצוד אחרי קבוצה של שודדי בנק מול המצלמות כדי לשפר את תדמית המשטרה. יש משהו מעט גס בסאטירה של סרט האקשן הזה, אבל מספיק השוט הראשון שלו — יותר משש דקות של תנועה ופעולה רצופות ומטורללות — בשביל להבין איזה מוח אקשן יש כאן. או Exiled מ־2006, סרט על פושע ששב מגלות ארוכה ומגלה ששני צוותים שונים של מתנקשים מחכים לחסל אותו, אבל פשוט לא מסוגלים מרוב שהוא נחמד. או PTU מ־2003, שכל כולו מרדף משטרתי אחרי אקדח שירות שאבד.

אינגמר ברגמן אמר פעם ש"פאני ואלכסנדר" הוא הסימפוניה היחידה שלו, וכל שאר סרטיו היו אטיודים. בהשאלה, הסימפוניה הראשונה של ג'וני טו היא Election מ־2002, שבו הבחירות המדוברות הן פחות חגיגה של דמוקרטיה ויותר מאבק אלים על תפקיד ראש המאפיה המוסכם של הונג קונג. טו נכנס כאן לפוליטיקה הפנימית של העולם התחתון והביא משם פשוט זהב. כל כך הרבה זהב שכעבור שנה הוא הלך ועשה את Triad Election, סרט ההמשך שעלה על המקור והוליד השוואות לשני סרטי "הסנדק" הראשונים. בלי להיכנס לפרטים ולספוילרים, ההשוואות ההן לא היו מופרכות. איזו סאגה אדירה.

ב־2007, דקה אחרי שביים שני סרטי ענק גב־אל־גב, חזר טו עם Mad Detective (הדפקט עם התחבושת פה למעלה? זה). אני מת מת מת על הסרט הזה, שבמרכזו בלש שזוכה להצצה ישירה אל נפשם — בעצם נכון יותר לומר, אל רוחם — של נחקריו. זאת מיסטיקה על אש קטנה שצצה מעת לעת אצל טו, אבל הסימפוניה האחרונה שלו נכון להיום, Drug War מ־2012, היא כאילו ההיפך להכעיס: סרט אקשן אינטנסיבי וריאליסטי, מצחיק לפרקים אבל הכי נו־נונסנס, על ראש קרטל סמים שנאלץ לסייע למשטרה לתפוס את אנשיו בלי לאבד בדרך את חירותו ואת חייו.

את הסיבה לכתיבת השורות האלה שמרתי לסוף. Vengeance מ־2009, הסימפוניה החמישית של ג'וני טו וסרט כל כך נכון לראש של קשלס ופפושדו שאני מבייץ פה מציפייה לראות מה הם יעשו איתו. אתן לכם תקציר עם מינימום ספוילרים, ויש לכם אישור לדלג עליו קומפלט ולבוא טריים לרימייק: בתו של מסעדן צרפתי מאבדת את בעלה ואת ילדיה בטבח שאף אחד לא מבין את סיבותיו. היא מבקשת מאביה שינקום את נקמתה, והוא לא מהסס לשנייה למרות שהרוצחים הם סינים והוא צרפתי שאין לו מושג בסינים — ולמרות שקליע בראשו, שנמצא שם מאז סיפור אחר לגמרי, גורם לו לאבד עוד ועוד מזיכרונו. אז בעצם זה סרט על גבר שצריך לנקום לפני שישכח שהוא צריך לנקום.

אני אוהב את כל חמשת הגדולים של טו, אבל ל־Vengeance (בתמונה שבמעלה הפוסט, כן?) יש לי פינה מיוחדת. זה סרט נוגע ללב, כמעט לירי, שכמו מיטב סרטי הנקמה מקוריאה הדרומית שואל "מה הטעם" על התמה שלו־עצמו. אני זוכר שאחרי "הזאב הרע" תהיתי אם קשלס ופפושדו, לצד היכולת המוכחת שלהם להלחיץ ולהצחיק, יודעים גם לרגש. ג'וני טו נותן להם הזדמנות פז לעשות את זה, ולכם נותן הרימייק המתוכנן סיבה טובה לראות מה הולך בתוך ג'וני טו. הפעילו את ספק הסרטים שלכם וניפגש ב־Vengeance.

פורסם בגיליון נובמבר של בלייזר

סיבה טובה אחת להשאיר את הירוק מחוץ לחוק

כמה שמחתי כשהבת שלי חזרה עם זה מבית הספר יום אחד. כמה הצטערתי כשהיא סיפרה שזה קמומיל ונענע

כמה שמחתי כשהילדה חזרה עם זה מבית הספר. כמה הצטערתי כשהיא סיפרה שזה קמומיל ונענע

אני רוצה סמים. כל הזמן. אפילו כשיש לי סמים. אבל כשאין לי — ורוב הזמן אין לי, כי אני אדם בוגר ונורמטיבי וחוץ מזה תפסו לי את הכיוון — אני נורא רוצה סמים. זה לא עניין של דודא; כל סטלן עם ותק בינוני־פלוס יודע שגם אם יחתכו לך את האספקה אחרי שעישנת שנים כל יום, כל היום, הפאניקה והריקנות והתחושה הכללית שעדיף לחדול מלהיות יחלפו תוך גג שתי יממות. אבל הרצון, זה לא הולך לשום מקום.

אני בכוונה לא משתמש במילה התמכרות. זה לא דומה. אני יודע כי התמכרתי לסיגריות, וכשהפסקתי לעשן אכלתי סרטים גופניים ונפשיים שנמצאים בסקאלה אחרת לגמרי. ובכל זאת, אם לתאר את מערכת היחסים הנוכחית שלי עם מרי ג'יין, אני חייב לשלוף מהגנזך מונולוג שנישא במקור מפי אלכוהוליסט. כתבתי על זה בעבר באותו הקשר, ואולי אתם פשוט זוכרים את המקור: זה מ"הבית הלבן", כשראש הסגל ליאו מק'גרי נשאל אם אחרי שש וחצי שנות פיכחות לא מתחשק לו לפעמים איזה דרינק. "הבעיה היא שאני לא רוצה דרינק", עונה מק'גרי. "אני רוצה עשרה".

אני רוצה עשרה ג'וינטים. כל כך רוצה שהנושא השגור ביותר בחלומות שלי הוא "תומר לא מצליח להשיג סמים". יש לזה מלא וריאציות: הבנאדם מבריז לי. הבנאדם מופיע, אבל שנייה אחרי שהוא הולך אני קולט שאיבדתי את השקית. יש שקית, אבל כשאני מתחיל לגלגל זה נעלם לי בין האצבעות כמו חול. הצלחתי לגלגל, אבל אין לי אש. יש לי אש, אבל זה כמו לעשן אבק. לילה אחד איתרתי את החבר הכי טוב של הדילר הראשון שלי כי בטוח יש לו משהו. קראו לו יניב והיה לו סנטר גדול. לפני שהלכתי לישון, לא הייתם מוציאים ממני בהיפנוזה את שמו או את פרצופו. כשהתעוררתי יכולתי לצייר לכם קלסתרון משטרתי שלו. זה לא יכול להיות מאוד בריא, החלומות האלה. אבל דווקא בגללם — ולא רק בגללם — אני הסטלן ההוא שמתנגד ללגליזציה.

שנייה, ידידי ירוק הסנפיר, לא להתעצבן. מובן שאני תומך בלגליזציה מלאה ומיידית של קנביס לשימוש רפואי, ומובן מאליו שאם יפתחו קופי שופ מתחת לבית שלי, תוך שבוע יתקיים בי המשפט מ"החבר'ה הטובים" שמשמיע טוני באנז כדי להסביר למה הנרי היל הוא השותף המושלם לבר שלו: "אם הוא יבלה כאן קצת יותר זמן, הוא יהיה כיסא". בדיוק בגלל זה, לגליזציה מפחידה אותי הרבה יותר מאשר יובש.

כוח רצון הוא מהתכונות החיוביות היחידות שאני מוכן להצהיר עליהן בשבועה. את הסיגריות כבר הזכרתי — 19 שנה בפנים וכבר שש נקי, תודה — ולהן אפשר להוסיף המון דברים שהמון אנשים מתקשים לגזור על עצמם. לא לדחות משהו למחר כי אפשר לעשות את זה היום? צ'ק. 21 קילומטר על הקרוס טריינר? רק הבוקר. אבל לעשות עם היד את המחווה של "עזוב עוד שאכטה, עישנתי מספיק"? לא מסוגל פיזית. פרק היד דוחה את התנועה כמו שתל לא מוצלח. לכן יש לי רק שני מצבים, כמו שאלטר: לא מעשן בכלל או מעשן רצוף עד שייגמר. אין באמצע.

מודה, אני מקרה קיצון. אבל ההבדל העיקרי ביני לבין רוב הסטלנים שאני מכיר הוא רק בווליום. כלומר, אלה מהם ששפר עליהם איפוקם בפירוש מסוגלים להחזיק בבית גראס. להחזיק בלי להדליק, שבשבילי זה מדע בדיוני. אבל בתכלס כולנו חזירים, כי סמים בשבילנו זה מים גנובים. מסובך להשיג, יקר להשיג, אף פעם לא בטוח מתי בפעם הבאה תשיג. ההתנהגות הצרכנית שנגזרת מזה היא של אכול ושתה כי מחר ישעמם למשטרה עוד פעם. עכשיו אני מנסה לדמיין את בני דורי בעולם שבו באמת יש קופי שופ מתחת לבית שלי, וזה לא שזה לא מסתדר לי בראש רק כי אני גר בגבעתיים.

הייתם פעם באמסטרדם? בבקשה ספרו לי על ההולנדים הנחמדים ההם שעישנתם איתם. עזבו, זה לא ששכחתם מהם. זה שהם לא מעשנים. בטח לא בכמויות שהייתם מצפים במדינה שבה זה חוקי: לפי מחקר שפרסם בשנת 2010 רוברט ג'יי. מקקון, איש אוניברסיטת ברקלי, הולנדים בני 15 עד 35 מעשנים פחות גראס מאמריקאים, בריטים, ספרדים, צרפתים, גרמנים, דנים וסלובקים בני גילם. והמחקר נערך בין השנים 1998 ו־2005, הרבה לפני שארצות הברית וגרמניה למשל הגמישו את החוקים שלהן בענייני צמחייה. אבל האמת היא שזה בכלל לא אמור להפתיע: ברור שההולנדים לא מעשנים כמו פסיכים. הרי זה חוקי.

לא סתם הזכרתי את המים הגנובים. אנשים אולי לא מתחילים לשתות ולעשן כי זה לא בסדר, אבל רובנו מתחילים לעשות את הדברים האלה כשהם לא בסדר. אני עישנתי את הג'וינט הראשון שלי בגיל 15, והייתי צריך — או לפחות הנחתי שאני צריך — להסתיר אותו מההורים שלי. קשה לי להאמין שהייתי מתאמץ כל כך להשיג משהו שלא הייתי צריך להסתיר מהם, ואני לגמרי משוכנע שהמחתרתיות של כל העסק הייתה חלק גדול מהקסם בשנים הראשונות. לכן אני לא דואג לילדים שייוולדו בישראל של קופי־שופים — או לפחות לא דואג באשר להרגלי העישון שלהם — וכן דואג לבני הדור שלי אם וכאשר תהיה פה אמסטרדם.

בחנו את עצמכם: אם זה יפסיק לעלות צפונית ל־100 שקל לגרם, אם להשיג את זה יהיה פשוט כמו לרדת לקנות סיגריות, האם כוח הרצון שלכם יספיק בשביל להגביל את הצריכה לכמות ולתדירות שמסתדרת עם החיים/ עבודה/ ילדים שלכם? אם כן, אם אתם באמת מאמינים שכן, אני מצטער שבזבזתי את הזמן שלכם. לא הייתה לכם שום סיבה לקרוא את הכתבה הזאת. אבל אם אתם לא לגמרי מאמינים — או כמוני, משוכנעים לחלוטין שזמינות טוטאלית תוביל אתכם לשימוש טוטאלי — אז הלגליזציה צריכה להפחיד גם אתכם.

אם קצת נלחצתם הרגע, זה בהגדרה מפני שעשב הוא הרעל שלכם. בדיוק כמו שלי: הנה, אלכוהול זמין לי ואפילו לא נורא יקר לי, ומעולם לא קמתי בבוקר לדרינק. את מספר הבקרים שקמתי לג'וינט אני בכלל לא יכול לספור, ואם אתם קצת מהנהנים עכשיו, אז חייכו יפה ובואו נעשה סלפי אצבעות ירוקות. תמונה קבוצתית עם נייר גלגול. לשאר האנושות, גראס זמין הוא לא רק רצוי אלא גם צודק מכל בחינה אפשרית. בשבילנו זה מבחן אופי שכל אחד ואחד מאיתנו כבר הספיק להיכשל בו עוד לפני שזה נהיה חוקי. האם אנחנו באמת רוצים לבדוק מה יקרה כשנהיה משולים לאותו פדופיל שבדיוק מתחת לחלון שלו פתחו בית ספר?

עכשיו אני רוצה סמים כי אני כותב על סמים. מחר אני ארצה סמים כי וויקאנד, ומחרתיים אני ארצה סמים כי עישנתי בוויקאנד, והכי קשה בבוקר שאחרי זה לא להדליק עוד אחד. אני לא רוצה להיכנס לסיטואציה שבה זאת תמיד אופציה, כי ההיסטוריה האישית שלי מוכיחה שאופציות דינן להתממש. וגם אתם, אלה שמעשנים כל יום אבל רק בערב, או רק בוויקאנד אבל אז חופשי: תסתכלו לי באדום של העיניים ותגידו לי שמעולם לא הרגשתם את הירוק סוחב אתכם לנמנום הנעים הזה של העזוב אותך וגלגל עוד אחד.

"אם תעשני יותר מדי מהחרא הזה, החרא הזה יגזול את האמביציה שלך", מזהיר סמואל ג'קסון את ברידג'ט פונדה אשר על הבאנג ב"ג'קי בראון". "לא אם האמביציה שלי היא להתמסטל ולראות טלוויזיה", עונה פונדה ומסכמת את הסצנה השנייה הכי טובה שלה בסרט אחרי ההיא שבה דה נירו יורה לה בראש. זה כל כך נכון, בדיחת הסטלנים הזאת. גראס הוא הדבר הכי מומלץ לאנשים שמעוניינים בגראס.

החרא הזה הוא ממזר לא קטן. מהגוף הוא נכנס ויוצא בלי טראומות, הדודא הכי קשה היא משחק ילדים בהשוואה לקריז של ממש, וזה גם עושה אותך חרמן. כדי לראות מה רע בזה, מה הבעיה עם השימוש בזה, צריך פרספקטיבה של שנים. רק כשנצברת לך כזאת אתה פתאום מזהה את הג'וב שאיבדת כי היית עסוק בלהתמסטל, את הבחורה שאולי איבדת בה עניין כי היא הייתה קצת קונטרול־פריקית מדי בשביל לעשן, את הכסף שאשכרה שרפת, את הזמן שאולי לא בילית עם הילדים כי היום בא לך להרגיש לא כמו אבא אלא כמו בכיתה י', או את הזמן שבילית איתם מסטול תחת וכל הזמן שכנעת את עצמך שזה בסדר גמור.

ויש לו טריקים, לחרא הזה. לא על כולם הם עובדים, אבל הם עובדים על כל אחד שזה באמת החרא שלו. לכן אתה שומע סטלנים אינטליגנטים מגנים בחירוף נפש על העישון כאילו שזה בריא בשבילם, לכן אתה רואה אנשים כמוני — 21 קילומטר וכל זה — פשוט נכבים לתוך האפרוריות הירוקה ברגע שמתאפשר להם. הרי זה אדיר, החרא הזה. הרי זה בלי דאגות ובלי כאבים ובלי אמביציות. אלא שחיים של אדם בוגר פירושם לדאוג, ולהרגיש פירושו לכאוב, ובשביל לקום בבוקר צריך אמביציה.

באחד הרגעים הכי מוצלחים שלו כסטנדאפיסט מסומם, רובין וויליאמס מציג ויכוח בין שתיין לסטלן. "אחי, אלכוהול זה קביים", אומר הסטלן. "באמת, קפטן הרבלייף?", מתעצבן השתיין. "הרגע תפרת את התחת שלך לספה במקרמה ולי אתה מטיף?".

כן, תפירת מקרמה אל הספה. זה מה שהחרא הזה עושה לך אם החרא הזה הוא הרעל שלך. והנה שוב, בחנו את עצמכם: אם אתם חושבים עכשיו שוואלה, יש משהו במה שאני אומר, אז אתם אולי מורעלים אבל במובנים אחרים. אבל זה בוודאות הרעל שלכם אם כל מה שעובר לכם בראש עכשיו זה כמה בא לכם לעשן.

אל תרגישו רע, אתם לא לבד במאבקם. הנה, אני כבר רואה אותו חוזר, החלום ההוא שאני פתאום בבית הספר מול כולם וקולט שיצאתי מהבית בלי משהו לעשן.

פורסם בגיליון אוגוסט של בלייזר

עוד שלושה סרטים שלא מדברים עליהם מספיק

"ססאמק, לפחות כשהיו רקטות לא היו פקקים"

"ססאמק, לפחות כשהיו רקטות לא היו פקקים"

טוב, אני לא יודע על מה אני כותב לכם. מדור הסרטים של בלייזר מוקדש מסורתית לדברים טובים שאתם יכולים לראות בבית או שתיכף מגיעים למסכים הגדולים; הפעם יש פה שלושה סרטים שיופצו רשמית במהדורות ביתיות רק החל מאמצע אוגוסט, אבל עדיין לא בישראל או בתרגום עברי, וכל אחד מהם עוד יכול להגיח כאן לבתי הקולנוע (המפיצים בישראל אוהבים בשנים האחרונות את הדילים המוזלים על הפצת תאטריקל של סרטים שכבר אפשר לראות בבית). אז סיכמנו, כן? הדיבור הוא מה לראות. לא איך ולא איפה. רגע רגע, עדכון: החבר'ה של יס 3 מספרים לי שהראשון מבין השלושה ישודר אצלם בקרוב, ככל הנראה בתחילת 2015.

והראשון הוא Cold in July, הסרט הפחות תובעני והיותר מפתיע מבין השלושה, כי — כפי ששמו מרמז — הוא מתפתח מנקודה א' ל־ג' עם עצירת ביניים ב־ש'. פשוט נסו את התרגיל הבא: בעל משפחה (מייקל סי. הול עם שפם־פורנו) יורה בשוגג בפורץ. כשאביו של הפורץ (סם שפרד) מגלה את זה, הוא זומם לנקום בבנו של מי שנתפס בעיניו כרוצח. וחוץ מזה, דון ג'ונסון מגלם בלש פרטי וחבר של אבו־פורץ עוד ממלחמת קוריאה. יש לכם רעיון איך כל זה מתחבר או לאן זה הולך? תסמכו עליי, אין לכם. קטע שהסרט הזה בא לי כל כך טוב, כי שניים אחרים של הפעם צלם והיום במאי ג'ים מיקל מחכים לי בבית כבר שנה ומשוועים לצפייה: דרמת האימה Stake Land והרימייק האמריקאי ל־We Are What We Are, סרט הקניבלים המקסיקני. אתם שימו יד על Cold in July; אני מתנפל על השניים האלה.

אם האינדי האמריקאי של מיקל מתפתח לכיוונים לא צפויים, אז Starred Up הבריטי נעשה לא צפוי עוד לפני שהוא מתפתח. הנה, עוד תרגיל: אנחנו מלווים צעיר (ג'ק או'דונל) ביום הראשון שלו בכלא לבגירים. נכון שמיד נראה אותו מתייפח בחשכה או משהו בעל אפקט דרמטי דומה? זין, דבר ראשון נראה אותו משפצר סכין כמו מק'גייוור של הקלבוש. עכשיו נגלה שאבא שלו (בן מנדלסון) הוא האסיר הכי קשוח בכלא, ומכאן שעכשיו ינסה האב להיטיב את דרכי הבן. נכון? זין, נראה את האבא מנחיל לבנו את דרכי הבד־אס, אבל גם מתחיל להסתבך בפוזיציית האריה זקן/ אריה צעיר.

יש לי חולשה לסרטי כלא, ויעיד על כך הטורניר בשיטת נוקאאוט בין 16 האהובים עליי שפרסמנו כאן לפני כשנתיים. Starred Up הוא הפעם הראשונה מאז שמתחשק לי לפרסם רשימה מעודכנת, מפני שדייויד מקנזי עשה כאן משהו שאני לא זוכר שראיתי: סרט כלא שהחירות או היעדרה הם בכלל לא אישיו בשבילו. זה על אב ובן ועל גבריות ועל קומבינות של אסירים — כמה תעופו על זה אם אתם חובבי ממים מז'אנר ה־Life Hacks — וזה לגמרי לא מה שאתה מצפה מסרט כלא להיות. אבל טוב, זה מקנזי. תראו את Perfect Sense המופתי שלו ותראו שגם מדע בדיוני הוא יודע להביא לגמרי בהפוכה.

את הטוב מכולם, אבל גם המאתגר מכולם, שמרתי לסוף. לפני חודשיים הייתי בלונדון והפוסטרים לבדם עשו לי חשק על Locke (יש לבטא פשוט "לוק"), סרט שלא ידעתי עליו דבר טרם צפייה זולת העובדה שמדובר בהופעת יחיד של טום הארדי; היום אני יכול לספר לכם ללא חשש ספוילר שמדובר ב־84 דקות שכולן נסיעת לילה אחת של גבר שיש לו יציקה על הראש. מילולית: הארדי מגלם את איוון לוק, קבלן בטון שדופק ברז מאתר הבנייה דווקא בלילה הכי קריטי של הפרויקט. נכון, יש לו יופי של תירוץ — בבית חולים ליד לונדון עומד להיוולד לו ילד ממש באותו לילה —  רק שהכורעת היא, איך לומר, לא הכי אשתו.

לוק נוהג, לוק מנהל משברים דרך הטלפון, לוק מתעמת עם השדים שלו. זה סרט מונע־דמות שעובד פשוט נפלא בגלל האופן שבו הבמאי סטיבן נייט — בדרך כלל תסריטאי, למשל "סימנים של כבוד" — מציג לנו את הדמות הזאת. לא כשהיא לוקחת החלטות, כי את זה היא עשתה עוד לפני שהחל הלילה הזה, אלא כשהיא מתמודדת עם התוצאות של ההחלטות האלה. "לוק" הוא סרט על גבריות, על המהות שלה, והמהות הזאת נחשפת כשאתה מתמודד. לא מתלבט.

אני מפציר בכם, אל תתנו לקטע של הצגת יחיד בת 84 דקות להרתיע אתכם. כמה דקות עם האורות האלה שמרצדים על הפרצוף של הארדי, עם ההבעה האבודה/ נחושה שלו, ואני בטוח שלא תמצמצו לפני שתגלו מה נגמר עם איוון לוק.

פורסם בבלייזר, אוגוסט 2014. לפרקים הקודמים בסדרה "סרטים שרק הבמאים שלהם והאמהות שלהם ואני שמענו עליהם", לכו לכאן ולכאן ולכאן ולכאן

הבת שלי מחוננת, מה התירוץ שלכם?

בתמונה: ולנטינו רונה. צילום: אייל טואג

בתמונה: ולנטינו רונה. צילום: אייל טואג

אהבה זה לא חדש. אנשים שרואים אותנו ביחד אומרים לי כבר שנים שרואים כמה אני מאוהב בילדה שלי. אבל גאווה זה חדש. כלומר, ברור, גאווה אבהית חשתי מרגע שהיא יצאה לאוויר העולם ונדבקה כמו טיל מתביית לציץ ימין של אימא. מה שחדש זה גאווה לא במי שהיא, אלא באיך שהיא.

לפני כחודשיים קיבלנו את גזר הזין: הילדה מחוננת. משתייכת ל־2.5 האחוזים העליונים באוכלוסייה מבחינה קוגניטיבית. ותנו לי להגיד לכם כבר עכשיו, זה גורם לי פחות להתגאות בה ויותר לדאוג ל־97.5 האחוזים האחרים. כאילו, רונה לא פותרת משוואות בתשעה נעלמים ואפילו לא הלחינה שום סימפוניה שאני מודע לה. מה זה אומר על הרוב הדומם? יודעים מה, לא משנה. לא בגלל זה אני כותב. אני כותב על זה שאני גאה בה.

את המכתב שמכריז "הרי את מחוננת" רציתי להעלות לפייסבוק עם הכיתוב "מי גאון של אבא", אבל אימא של הגאונה עצרה אותי ברגע האחרון. הפרויקט הגדול של הקיץ הזה היה להוציא את הילדה מבית הספר שלה ולהעביר אותה ליסודי אחר בעיר, ואום רונה נבהלה מהמחשבה שהמוסד הננטש לא יזדרז לוותר על ילדה קטנה שזה עתה הוכרזה כמאור גדול. אז לא היה פוסט בפייסבוק ולא טקסט בבלוג — בחייאת, תזכירו לי לחזור לזה בסוף — ועם או בלי קשר לקשר השתיקה, בסוף נפרדנו לשלום מהכיתה הישנה. ביום הראשון של החופש הגדול הגענו לקייטנת־עולים־לכיתה־ג' של בית ספר בורוכוב בגבעתיים, וסופסוף אנחנו מתקרבים ללמה אני גאה בה.

עברתם פעם בית ספר? העברתם פעם ילד ממוסד חינוכי אחד לאחר? אם כן, אני לא צריך לספר לכם את מה שלמדתי באותו יום ראשון עם הכיתה החדשה: זה פי אלף יותר מלחיץ מהיום הראשון בכיתה א'. טוב, ברור למה; שם כולם חדשים. זה אחרת לגמרי כשהבת שלך היא החדשה היחידה. איכשהו הדחקתי את זה עד היום עצמו, ממש עד שנפתחה הדלת ומאחוריה הציצו בנו 30 ילדים שמכירים אחד את השני ונדבקים אחד מהמחלות של השני כבר שנתיים.

ואז רומי קמה. רומי שהייתה עם רונה בגן וכל כך שמחה לראות אותה שהיא פשוט התייצבה מול המורה ותבעה להיות המארחת הרשמית שלה. שתי ילדות אחרות שמכירות את רונה שמחו כל כך לשמוע שהיא הילדה החדשה בכיתה שהן פרצו במחיאות כפיים ספונטניות. חשבתי שאני עומד לפרוץ בבכי של הקלה כשהבת שלי סובבה את הראש לעבר ההורים שלה ואמרה: "טוב. תלכו הביתה".

speed2-shaar

בגיליון החדש של "ספיד", מוסף הרכב שנולד לאחרונה לבלייזר, מופיע טקסט שמתוכו נולדו השורות שאתם קוראים עכשיו. אני מביא אותו כאן בגירסה מקוצרת רק כדי להכניס אתכם לראש, ואולי גם קצת כדי שיהיה לי תירוץ לפרסם פה את השער הראשון בקריירה של הבת שלי:

"לפני כשנתיים ערכנו מרוץ בימבות בתוך הדיזנגוף סנטר. אולי אתם זוכרים את השטות הזאת, המרוץ המטופש הראשון מבית בלייזר ששותפו בו ילדים מבית אנשים שעובדים בבלייזר. אלא שרובם היו קטנים מאוד, והירידות בסנטר הן וואחד ירידות לבני שלוש עד חמש על ארבעה גלגלים, כך שמרוצים של ממש נערכו רק בין הגדולים. הפעם החלטנו שהגיע תורו של דור ההמשך לאחוז במושכות.

המרוץ בין הקטנים — כלומר, הקטנים מכדי לעלות על הכלים הממונעים — נערך בפועל בין ההורים שלהם, שלוהקו לתפקיד המנוע של בימבה שמתחזה למיני קופר. אחסוך מכולנו את המתח ואכתוב כבר עכשיו שהבוס ליאור נעמן ובתו יולי היו המנצחים המובהקים. אתם עשויים לחשוב שהעובדים נתנו לבוס שלהם לנצח במקצה המיני־מיני קופר, אבל האמת היא שהבוס נתן לעובדים שלו להפסיד. פייר, אף אחד לא ציפה לשום דבר אחר. כולנו מכירים את התחרותיות של האיש. את הנחישות. את הספורטיביות שלא נגמרת חוץ מכשהוא מפסיד. מה עם העשר בירות שלי על הדארטס מלפני שנתיים, זה מה שאני רוצה לדעת.

אחרי שהילדים בגילאים המתישים עשו את שלהם, עברנו לכלים הממונעים. על הגריד: רונה קמרלינג בכלי הירוק, יהונתן שאשו בכלי הירוק ונעם נעמן בכלי הירוק. שוב אחסוך זמן ואדווח שהפעם ליאור הפסיד, כלומר לא הוא גופא אלא הבכורה שלו, שלא עמדה בקצב של בתי יחידתי. לזכותה של העלמה נעמן ייאמר שהיא צעירה בשנתיים מקמרלינג הבת, ובכל מקרה הוחלט תוך כדי תנועה שהמקצה של הגדולים אינו תחרות. כלומר לא עשינו עניין ממי סיים ראשון וכל זה, וכך יצא שמרוץ הבימבות הממונעות הראשון של עיתונות הרכב בישראל לא היה בכלל מרוץ.

אבל רונה עדיין ניצחה, ביצ'ז.

אוקיי, הכתבה הזאת נגמרה. אתם יכולים לדפדף הלאה. נכון שיש פה למטה עוד כמה מילים, אבל אני לא בטוח שיש בהן עניין לציבור, אז באמת תרגישו חופשי להתקדם. אני אשאר כאן עוד רגע ואוציא מהסיסטם את כמה שהבת שלי מגניבה. כל כך הרבה יותר מגניבה ממי שאני הייתי בגילה, הילד הכי מבאס באירועים כגון לא־מרוץ בימבות. כשהמצלמה של אייל טואג חגגה לה על הג'ופרו — אתם יודעים, האפרו של היהודים — ניסיתי להבין איך הבת של ההוא שבוכה בצד נהייתה זאת שמככבת באמצע. ואז הכרחתי את עצמי להפסיק לחשוב על זה, ופשוט איחלתי לה בדיוק את מה שהייתי מאחל לנעם נעמן: רק אל תצאי כמו אבא".

המחשבה על כמה שהילדה הזאת מגניבה לא חדשה אצלי בראש. היא הסתובבה שם כשאשפזנו אותה בגיל שנה וחצי לניתוח ראש בהרדמה מלאה והיא לקחה את זה כמו גיבורה, כי גם לזה אין מילה אחרת שאני מכיר; היא הכתה בי באותו יום ראשון בכיתה א', שאותי הטביע בחרדות ולה עבר ממול; היא חזרה אליי ביום ההוא של הבימבות, כי באמת שאין פער גדול יותר בין איך שהייתי ואיך שהיא; אבל שום דבר מכל אלה לא היה בעוצמות של היום הראשון בבית הספר השני.

אני שוב שואל, עברתם פעם בית ספר? העברתם פעם ילד ממוסד חינוכי אחד לאחר? כי אני לא יכול לחשוב על הסתגלות קשה יותר. בטח בהתחשב בכך שהילדה הספציפית שלי לא הייתה אומללה בבית הספר המקורי שלה; היא רק לא מצאה שם את מקומה מבחינה חברתית, ולך תסביר לילדה בת שמונה וחצי — גם אם בעלת אינטלקט שמשאיר פס ל־97.5 אחוזים מבני גילה, ואני בטוח שפעם יימאס לי לציין את זה — שהיא צריכה ללמוד במקום אחר כי אימא ואבא הגיעו למסקנה שהיא זקוקה לאתחול חברתי. בכל זאת הסברנו, והיא בכל זאת הבינה, אבל זה לא האינטלקט שצריך להתמודד עם הקטע של להיות התלמיד החדש. זאת הנפש. ולבת שלי, אני מעז לכתוב, יש נפש רגועה.

כן, מעז זאת המילה. מעז רק בקושי, כי לפני תשע שנים — כשהמוח הכביר של רונה היה לא יותר מכמה תאים בבטן של אימא שלה — כתבתי בבלייזר סדרת כתבות מהזווית הגברית של ההיריון. לא ביקשתי יותר מדי בשביל הרכה שעוד לא נולדה, אבל כן התפללתי שתתקיים בה השורה שלאונרד כהן מאחל לעצמו בשיר Lover Lover Lover. ההיא שאומרת I want a spirit that is calm. אני תמיד שומע את השורה הזאת כאילו כהן מבקש להיות קול בהגדרה הישנה של המילה, לא מגניב אלא ההפך מלחוץ. אולי אני שומע את זה ככה כי אין עצם קולית בגופי, וזאת עבודה קשה להסתובב לחוץ בעולם הזה. פאק, בארץ הזאת. אז לבת שלי איחלתי נפש רגועה הרבה לפני שהיא נולדה, ובאותה נשימה אמרתי בטח, בהצלחה עם זה כשיש לך אבא נוירוטי. והנה, בכל זאת, רגועה. למרות אבא שלה. בגלל זה הוא כל כך גאה בה.

הדבר השני שיצא לי לאחל לבתי הוא שתהיה בת מזל. לא מכיר דבר יותר חשוב מזה. אני הרבה יותר מדי חרדתי בשביל להכריז שזה מה שהיא, אבל לא יכולתי לראות את החברות הישנות שלה מקבלות אותה כפי שקיבלו אותה בלי לחשוב שזה — נקודתית זה, בלי לנחס שום דבר אחר — מזל. המון מזל. רק כשהתיישבתי לכתוב חשבתי שאם רונה השאירה כזה רושם על הילדות האלה שהן זוכרות לה חסד פעוטותה, אז אולי זה בעצם פחות מזל ויותר עוד סיבה להתגאות בה.

לא מזמן כתבתי על הכפייתיות המסוימת שמאפיינת את משטר הכושר הגופני שלי, אבל מה שקורה אצלי לאחרונה בשרירי החזה לא קשור לזה בכלל. אם החזה הזה נפוח, זה רק כי אני מתפוצץ מרוב גאווה בילדה שנכון לעכשיו — טפו טפו וכל זה — היא בכלל, אבל בכלל, לא כמו אבא.

צילום: אייל טואג אומרים לכם

צילום: אייל טואג אומרים לכם

*נו, אמרתי לכם להזכיר לי: מאז שהפכתי למבקר הקולנוע של "פנאי פלוס", ג'וב שמצטרף למשרה הזהה שלי בבלייזר, ביקורות הקולנוע קצת השתלטו לי על הבלוג. אם אתם נכנסים לכאן רק בשביל הטקסטים ההוריים, אני מתנצל ומבטיח שלא נטשתי את העניין; רק נאלצתי לשנות מעט את המינון. אז בשמחות

 

 

 

עשו פשיטה, לא מלחמה

אז מתברר שצריך ממש הרבה אינדונזים בשביל להחליף נורה

אז מתברר שצריך ממש הרבה אינדונזים בשביל להחליף נורה

אם אתם שייכים למיעוט האיכותי אך הקטן אפילו בסטנדרטים של מיעוט שקורא אותי באופן קבוע, אתם מכירים את נוהל "סרטים שמותר לכם לראות בפסטיבל הקולנוע בירושלים". אנחנו בין חברים פה, ולא אשלח אתכם לראות סרטים מהסוג שרואים בפסטיבלים, אז בשנים האחרונות הקפדתי לשלוח אתכם להכי לא־סרטי־פסטיבל שהגיעו לירושלים. השנה אני חורג ממנהגי פעמיים: ראשית, נדון פה רק בסרט אחד. שנית, זה לא שמותר לכם לראות אותו: אם אתם חובבי אקשן, עם או בלי תת־סעיף סרטי מכות, אתם פשוט חייבים לעצמכם את "הפשיטה 2".

על "הפשיטה", שרשמית נקרא The Raid: Redemption אבל כולם מכנים אותו פשוט The Raid, כתבתי בהתפעמות בבלייזר יולי 2012. הייתי אחד מאלוהים יודע כמה מבקרי קולנוע שהסרט הזה — הפקה אינדונזית בתקציב של מיליון דולר בבימוי הוולשי האלמוני דאז גארת אוונס — העיף להם את הסכך בבעיטה מסובבת. גם עכשיו אני לא בדיוק ממציא את הגלגל; כל פוסטר של "הפשיטה 2" מרוצף בגזרי סופרלטיב שאני לא זוכר כמותם בסרט אקשן. הבעיה היא שאפילו חובבי מכות הארד־קור צוחקים לך בפרצוף כשאתה ממליץ להם לשנע את עצמם ירושלימה בשביל סרט, כל שכן אחד שממש עכשיו הופץ בדי־וי־די ובבלו־ריי, וכל ההקדמה הזאת באה לומר שיש אלטרנטיבה.

אם תאריכי ההקרנה שמופיעים כאן בסוף לא באים לכם טוב או שעלייה לרגל בשביל סרט גדולה עליכם, לכו לדף הפייסבוק "הביאו את 'הפשיטה 2' לבתי הקולנוע בישראל". הבמאי אהרון "מי מפחד מהזאב הרע" קשלס עשה מצווה ופתח את העמוד הזה, שנכון לכתיבת שורות אלה עומד על 367 לייקים רזים. המינימום שאתם יכולים לעשות זה לעזור לו להשמין קצת. משסיכמנו את זה, זוכרים את ספרי "אתה הגיבור" שהיו פופולריים בשנות ה־80? אז אם צפיתם ב"הפשיטה", לכו לכותרת הביניים "זה לא סרט אקשן: זה אפוס אקשן". אם לא צפיתם בסרט הראשון ו/או אין לכם מושג על מה אני מלהג, תמשיכו ליניארית.

"הפשיטה" היה פוקס. ולא סתם אלא פוקס רב־רובדי: נתחיל מזה שארבע שנים לפני צאתו לאקרנים, הבמאי שלו התפרנס מללמד וולשית דרך האינטרנט. הוא היה בן 27, והקשר היחיד שלו לסרטי מכות היה שהוא נורא אהב כאלה. חוץ מלימודי תסריטאות, הוא מעולם לא חשב להיעשות קולנוען בפועל. אבל, פוקס #1: אשתו של אוונס, אינדונזית־יפנית, שמעה שנמצא מימון לסרט דוקומנטרי על פנצ'אק סילאט, אמנות הלחימה האינדונזית שלדברי הדוקטור לענייני מכות, רם גלבוע (PHD, MMA, THC) היא כמו קונג פו לסינים. לא טכניקה מסוימת אלא מסורת שלמה, מטרייה שתחתיה חוסים אינספור תת־סגנונות מקומיים. אוונס השיג את הג'וב הדוקומנטרי, צלל לתוך הסילאט ושם נתקל בפוקס #2 : איקו אואייס. לוחם סילאט ואז שליח של חברת טלפוניה. אוונס ראה אותו מדגים את מה שהוא יודע, ו"כל הזמן מרפקתי את אשתי, שהייתה מנהלת ההפקה של הסרט הדוקומנטרי", הוא סיפר לבלוג הווידאו DP/30. "לאיקו לא היה שום ניסיון במשחק, אבל הרגשתי שיש לו איכויות של כוכב".

אואייס אכן היה לכוכב וגם לכוריאוגרף המכות של Merantau, הסרט העלילתי הראשון של אוונס. זה היה פרויקט קטנטן, אבל הוא צבר מעריצים בקהילת סרטי אמנויות הלחימה. עכשיו יכול היה אוונס להשיג מימון לסרט שאפתני יותר בכיכובו ובכוריאוגרפותו של אואייס, אלא שפוקס #3 : הוא לא השיג את הכסף. כלומר, לא לסרט המכות־בכלא שהיה לו בראש. רק מיליון דולר הצליח הוולשי לקושש, ובצר לו פנה לפלאן בי: "הפשיטה". סרט שכולו לוקיישן אחד וקו עלילה אחד על לוחם ימ"מ צעיר (אואייס) שצריך לחלץ את אחיו מידי ארגון פשע. הרבץ את דרכך אל הקומה העליונה, זה היה כל הסיפור. ויצא מזה סרט כל כך אינטנסיבי, כל כך מזוקק — אני מתפתה לכתוב "מופשט", או לפחות ערום מכל דבר שאינו סטרייט־אפ אקשן — שהשמועה עליו נעשתה ויראלית כמעט בן לילה. בקופות הוא קיצ'נג 15 מיליון דולר, החברה האמריקאית Screen Gems רכשה את הזכויות לרימייק אמריקאי, ולאף אחד לא היה ספק שיהיה גם סרט המשך. אבל קשה לי להאמין שמישהו ציפה למשהו בסדר גודל של "הפשיטה 2".

זה לא סרט אקשן: זה אפוס אקשן. שעתיים וחצי של קליימקס רודף קליימקס. אבל אלה 150 דקות שבנויות בתבונה, לא בום־בום־בום אחד גדול. בכלל, זה כבר לא מהאסכולה המופשטת. ראמה, הימ"מיסט מהסרט הראשון, מושתל הפעם בלב ארגון פשע במטרה להפיל לא רק אותו, אלא את העולם התחתון האינדונזי כולו. זה כולל קרימינלים מיובאים מיפן וערימה שלמה של שוטרים מושחתים, סיטואציה שדוני ברסקו בעצמו היה נמלט ממנה בצווחות. אבל זהו, לא תשמעו ממני יותר על העלילה. לא מחשש ספוילר, אלא מפני שיותר מהסיפור ואפילו יותר מהקרבות, זה הקולנוע של "הפשיטה 2" שאני לא מצליח להירגע ממנו.

זה חמק ממני בסרט הראשון, אבל באחד הקרבות מרובי המשתתפים של השני הסטתי את המבט מהאינדונזים שמפרקים אחד לשני את האימא של הצורה והאסימון נפל לי: הטמפו המטורף של הסאגה המתהווה הזאת הוא לא תוצאה של עבודת מצלמה תזזיתית ואפילו לא של עריכה קצבית במיוחד. להיפך; את התנועה יוצרים בעיקר השחקנים/ אמני לחימה/ סטאנטמנים. אוונס מצידו עובד בשוטים ארוכים מאוד וכמעט סטטיים. כלומר, הצלמים מט פלאנרי ודימאס אימאן סובהונו (שאלוהים יעזור לי עם התעתיק) מחזיקים מצלמות בידיים או על הכתף, אבל מזיזים אותן מעט מאוד ורק כשצריך. מפעם לפעם הם גם יוצרים קאט בתוך המצלמה, פשוט על ידי הסטה מהירה שלה למוקד עניין חדש, וזה חלק מהקונץ שגורם לעריכה להיראות מהירה בהרבה מכפי שהיא.

אני מתעכב על העניין הזה מפני שאוונס עובד בדיוק הפוך מהמקובל באקשן של היום. המקובל, כפי שציווה לנו פול גרינגראס בסרטי "ג'ייסון בורן", הוא מצלמה כל כך קופצנית ועריכה כל כך מהירה שקצב יש אבל גיאוגרפיה אין. לרגע אין לך מושג איפה עומד הגיבור ביחס לבד־גאי, או איפה שניהם ממוקמים בתוך הלוקשיין. אצל אוונס אתה תמיד יודע איפה הדברים עומדים, ויש לזה אפקט כפול: ראשית, ריאליזם. שנית, במקום התחושה האפילפטית שנוצרת מעת לעת אצל גרינגראס (או חמור מזה בהרבה, אצל מייקל ביי ועושי דברו), סרטי "הפשיטה" לא עושים לך עיסה מהמוח. זה מסביר את הפלא של "הפשיטה 2", עם 150 דקות ומספר דומה של קרבות, אבל אפס התשה מצטברת. לפחות אצלי; אם הייתה עוד חצי שעה מזה, לא הייתם שומעים אותי מתלונן.

אוונס יכול להרשות לעצמו לצלם בלי קונצים ולערוך בלי סטופר כי הוא מתוכנן עד לנקודה העשרונית. המשוגע מצלם כל קרב שלוש פעמים: פעם אחת בחזרות, בעצמו, במצלמת כתף. בפעם השנייה מייצרים שוט־ביי־שוט את הסרט, מינוס תפאורה ותאורה וכיו"ב. את זה עורכים לכדי רפרנס של הסרט כולו, ורק אז מצלמים על באמת. כל שוט גמור מושחל פיזית לתוך הרפרנס כדי לוודא שהכל זורם, ומכיוון שאוונס הוא העורך של עצמו, התהליך כמעט חסין טעויות.

הצורך הוא אבי ההמצאה, ואוונס הגה את שיטת העבודה הזאת כדי לחסוך בכסף שאין לו. התהליך מאפשר לו לצלם רק חומר שהוא אשכרה הולך להשתמש בו, והתוצר הנלווה הוא הדיוק האבסולוטי וההוליסטי הזה שבו הכל עובד ביחד — כוריאוגרפיית הקרבות, הצילום, העריכה. תנו לאיש 100 מיליון דולר במקום הארבעה שהיו לו ב"הפשיטה 2", וספק אם הוא ימשיך לעבוד ככה. חומר למחשבה.

וחוץ מזה קבלו את מרדף המכוניות הכי טוב של העשור. מרדף שיש בו רגע שגרם לי לשפשף את העיניים: המצלמה נמצאת בתוך רכב נוסע אחד, יוצאת דרך החלון שלו, פונה לעבר רכב אחר, נכנסת דרך החלון שלו, בודקת מה קורה בפנים ושוב יוצאת מהחלון, הפעם כדי לפנות אל רכב שלישי. מה לעזאזל?

זה בדיוק מה ששאלו אנשי HitFix כשערכו לאחרונה ראיון וידאו עם אוונס, והתשובה שלו הדהימה גם אותם וגם אותי: אין כאן שום טריק. הצוות המטורף שלו פשוט עשה את זה בפועל. "בסרט הראשון", מספר אוונס, "יש קטע שבו המצלמה עוברת מקומה לקומה על ידי העברה פיזית שלה מהידיים של צלם אחד לשני דרך חור ברצפה. אמרתי, בוא נעשה את זה שוב, אבל במכונית זזה". מכאן הוא ממשיך לפירוט מסמר שיער; תיעזרו בתמונות בשביל להתמצא.

בהתחלה יושב צלם על מכונית מצלמת שנוסעת במהירות זהה לזו של המצולמת. הוא מצלם את המכות במכונית אחת:

1

ואז מפנה את העדשה למכונית שמאחוריה:

2

כשהמכונית השנייה נצמדת למכונית המצלמת, הצלם דוחף פיזית את המצלמה פנימה דרך החלון הקדמי:

3

שם תופס אותה הצלם השני, שתופס תגובה של השחקן שברכב:

4

ומיד מוציא את המצלמה מהחלון האחורי:

5

בחור שלישי יושב על פלטפורמה שמחוברת לאוטו, קולט את המצלמה ומפנה אותה אל המכונית השלישית:

6

ראיתם מה זה? סימפוניה.

הסצנה הזאת היא רק דוגמה אחת ליצירתיות הטכנית והאמנותית של אוונס, שבמחי שני סרטים וחצי הפך מבמאי מעניין של מכות לבמאי סופר־מעניין, נקודה. עכשיו זהו, עופו לירושלים.

הפשיטה 2, 11.7, 22:30, סינמטק 3; 15.7, 21:45, סינמה סיטי 11

פורסם בבלייזר, יולי 2014

הבלדה על מרטין בראון

איור: יהודה רוזנטל

איור: יהודה רוזנטל

הגוף שלה היה קשה ודק, זהוב וחלק. כמו במבוק, הוא אמר, ונינה התפוצצה מצחוק ואמרה שאף פעם לא השוו אותה למשהו מן הצומח. היו לו חודש ויום לנסח משהו אחר לפני שרגליו נשאו אותו הרחק ממנה, אבל מרטין לא ידע איך היא תגיב לדימוי השני שהצליח לחשוב עליו, אז במקום להגיד שהיא מזכירה לו סוסה הוא אמר לה שהיא מסעירה.

לפני שעזב את ורצבורג הוא השתעשע במחשבות על כיבוש ברלין, כמו בשיר שהשמיעו כל הזמן ברדיו, אבל לא עלה בדעתו שיתמזל לו להיות עם מישהי שתזכיר לו סוסה. לא אחרי אשתו הראשונה, שהזכירה לו ברווז, ולא בכלל. מבחינתו היה גבר מתאים לאישה מסעירה עם גוף במבוק ושיער קש, והגבר הזה לא היה הוא. בלילה הראשון שלהם, בדירה שלה בשפנדאו, הוא אמר לה את זה והוסיף: את הרפתקה. את לא אמורה לקרות לגבר כמוני.

מה זאת אומרת גבר כמוך, היא שאלה.

נמוך, הוא ענה.

היא שוב צחקה, אבל הוא כמעט התכוון לזה. מרטין בראון תמיד ביקש נשים מהסוג שיוצאים בגללו לדו־קרב, ותמיד קיבל נשים מהסוג שיוצאים איתו לקונצרט. אלא שמרטין בעצמו היה פחות רכיבה ללא אוכף ויותר הליכה לאורך הפארק, ועם השנים הוא שכנע את עצמו שזאת הקללה שלו. בצפון בוואריה או במערב ברלין, הוא תמיד יחפש מישהי גדולה מהחיים — או לפחות מהחיים שלו, שהאירוע המסעיר ביותר שנרשם בהם היה קבלת המשרה בעיר הגדולה — והוא לעולם לא יהיה מספיק גבר בשביל כל כך הרבה אישה. כשהגופות הקטנים והשתויים שלהם קרסו ביחד למיטה שלה, כל ההנחות המוקדמות התרסקו יחד איתם. לא היה לו זמן להתרגל לזה, ובמשך חודש ויום הוא היה במצב קבוע של פליאה. זקפה ופליאה.

בלילה הראשון, בלי להסיט את המבט מהחושך שמחוץ לחלון, היא אמרה שהיו לה מספיק גברים גבוהים, שהגבוה מכולם היה הילדותי מכולם ושמגיע לו להיות כלוא מאחורי החומה. זה היה כל המידע שנידבה נינה על מהלך חייה מאז שבאה לעולם ועד שמרטין בא לשפנדאו, והוא למד שאין טעם לשאול. גם מאחותה לא היה סיכוי להוציא שום דבר על העבר. קלרה הייתה נעימה אליו בפגישות הספורות שלהם, אבל גם השיחות איתה היו על עכשיו או על אחר כך, כאילו ציר הזמן החל באוקטובר אלף תשע מאות שמונים ותשע. זה לא הפריע לו, כי למה שזה יפריע לו. זה רק עשה את הסוסה שלו פראית יותר.

~

הייתה לו הרגשה שהיא צפתה את הצעת הנישואים שלו, או לפחות לא הופתעה ממנה כמוהו: ניסיונו לימד אותו שזה אמור לקרות לו אחרי שנה, לא שלושה שבועות, ובכריעה במסעדה, לא בשכיבה במיטה. הוא אפילו לא קנה טבעת, רק אמר לגב שלה שהוא רוצה להיות איתה תמיד. נינה אמרה בלי להסתובב שגם היא.

בתחילת נובמבר הם יצאו לירח דבש של שבעה לילות. קלרה נתנה להם מפתחות לבקתה מבודדת באזור פורבאך, והם היטיבו לנצל אותה עד כדי כך שרק בלילה החמישי גילו שיש אגם בחוץ. המולה גדולה הוציאה אותם לרגע מהמיטה ומהדלת, והם התבוננו בטנדר עמוס צעירים משולהבים שנפנפו בכלי עבודה כבדים. הנוסעים השתויים לחלוטין דיווחו לעצים ולאבנים שהם ממהרים לברלין כדי להרוס את החומה לפני שלא יישאר כלום, ואז נעלמו בענן של אבק ואלכוהול. ההפרעה הנדירה זימנה לנשואים הטריים הצצה ראשונה על המים של השוורצנבאך, והם עמדו שם רגע חבוקים ומגחכים לפני שחזרו לבקתה ולמיטה.

מאוחר יותר ינסה מרטין להיזכר אם הקדיש מחשבה נוספת לדברים שנצווחו מהטנדר. הוא יחליט שלא, אבל האמת היא שהזיכרונות שלו משבוע הדבש היו מאוד מעורפלים. אפילו מה שאכלו נשכח ממנו לחלוטין זולת אריזה אחת של חטיפים מלוחים. לא סביר שהם שרדו גופנית את שבעת הלילות האלה ללא אספקה סדירה של פחמימות, אבל מה שלא תדלק אותם, הוא לא זכר את זה. הוא לא זכר כלום חוץ מגוף קשה ודק וחום וחלק.

בלילה האחרון שלהם הוא שאל אם היא כבר הייתה פעם ביער השחור. זה היה רגע של אגביות ספונטנית מתוכננת היטב שנועדה לבדוק את מדיניות השתיקה שלה עכשיו כשהם כבר מר וגברת. נינה אמרה לא, לא הספקתי לטייל פה הרבה, רק לפני שנתיים ברחנו מהמזרח.

מפל של שאלות איים לפרוץ מתוך הראש של מרטין כשמשהו אמר לו שאולי גם היא מעמידה אותו במבחן, והוא נצר את הסקרנויות שלו ואמר שיכול להיות נהדר לגדל ילדים בבקתה כזאת ביער כזה. מאוחר יותר, לפני שהגוף הקצר והמותש שלו כבה לשמונה שעות, מרטין אמר שהוא רוצה שלושה. נינה לא ענתה, אבל אחזה בשתי ידיה את הימנית שלו.

~

קלרה?

מרטין התעורר הלום בגלל הרעש שמחוץ לבקתה או בגלל האחות שבחדר השינה. הוא ניסה להבין מה השעה ומה הצעקות ומה קלרה עושה פה ולמה הפנים שלה נראים חבולים.

מה קרה?

היא לא אמרה כלום. מרטין התיישב. מבחוץ נשמעה מישהי צועקת משהו. נינה?

שוב צעקה. הפעם הוא הצליח לבודד את המילים: אתה לא נכנס, אני לא מסכימה. אז נינה אוסרת על מישהו להיכנס לבקתה.

מי זה שם?

קלרה רק פתחה פה והנידה ראש. מרטין לא הבין אם היא מנסה להתנצל בפניו או לשלול את מה שזה לא יהיה שנדמה לו שהוא שומע. הוא קפץ מהמיטה, תפס את המכנסיים שלו והתלבש במהירות. קלרה, מה קורה?

מרטין, המון דברים קרו בשבוע האחרון. אין לך מושג.

אתה לא נכנס! אני לא מסכימה!

מרטין, אני מבקשת ממך, צא מאחור.

הוא הדף את קלרה הצידה ויצא למסדרון. האור החד של הבוקר הדליק אלף חלקיקי אבק בינו לבין הדלת הפתוחה.

מרטין —

התודעה שלו תתעקש לנצח שהצעקה של קלרה האטה את הזמן עצמו. לא סביר שזה באמת קרה באותו בוקר קר ובהיר בנובמבר אלף תשע מאות שמונים ותשע, אבל זאת הייתה פרשנות כמעט סבירה לרצף זיכרונות שבימים כתיקונם הוא היה צובר בשנים ולא בשניות: הפנים המבוהלים של אשתו המסעירה מחוץ לדלת. מגע היד של אחותה על כתפו. הצללית שהסתירה את השמש והעלימה את חלקיקי האבק, וההכרה בכך שזה הגבר הגדול ביותר שראה מימיו. הערכת הסיכויים שלו מול הר האדם בהינתן שהוא עצמו חמוש רק בזוג מכנסיים, והערכה מחודשת נוכח הגרזן שצץ בידי הרכס. זיכרון מעומעם מהפעם הראשונה שיצא לו להיתקל בביטוי 'היזהר במשאלותיך'. מחשבה חולפת על הצורך להשיג עיתון מהשבוע האחרון. תובנות שונות באשר לעבר, להווה ולעתיד של סוסה מסוימת. והרגע שבו כל זה הצטמצם לכדי מילה אחת פשוטה ומחייבת, בלתי נמנעת כשגבר יוצא להרפתקה שהוא לא מספיק גבוה בשבילה.

רוץ.

~ ~ ~

*השנה מציינים בגרמניה וברחבי העולם חצי יובל לנפילת חומת ברלין. הסיפור הזה, שפורסם בגיליון יוני של בלייזר, הוא החמישה מארק שלי בנושא. עוד עבודות של המאייר הנהדר יהודה רוזנטל אתם יכולים למצוא כאן

 

סקס, שקרים והומלסים מתים

"יופי, גם אני מהמחנה של עפרה חזה"

"יופי, גם אני מהמחנה של עפרה חזה"

בנסיבות שיסבירו את עצמן אם תקראו את הסיפורון שלי בעמ' 100 של בלייזר יוני (בקרוב בבלוג זה), הראש שלי בילה החודש 25 שנה בעבר. ב־1989. ובעודו שם קרה לי הקטע הזה שקורה בגילי: אתה תופס פתאום כמה זמן חלף מאז משהו שנראה לך כאילו קרה ממש עכשיו. נקודתית אני מדבר על "סקס, שקרים ווידאוטייפ", שהצפייה הראשונה בו — עם אחותי, בקולנוע דקל — זכורה אצלי כמו דבר שקרה גג שלשום.

בזמן אמת, כילד בן 15 שבדיוק הלך ללמוד במגמת קולנוע, עף לי המוח מאיך שהסרט הזה פירק את הדמויות שלו לגורמים נפשיים. אין לי מושג מאיפה סטיבן סודרברג בן ה־27 הביא תובנות כמו "אתה לא יכול לגשת למישהי ולהראות לה שהשתנית כאילו שאתה נותן לה מתנה", משפט שאני מצטט עד היום, אבל זה מה שהיה שם. מבט מפוכח ונבון על גברים ונשים ובעיקר אנשים. אלא שבזמן אמת לא ידעתי את מה שאני יודע היום, וזה ש"סקס, שקרים ווידאוטייפ" היה תופעה גדולה בהרבה מסכום סצנותיה.

אם אני מדליק כאן 25 נרות לסרט, זה לא בגלל הנוסטלגיה הפרטית שלי אלא מפני שסודרברג המציא מחדש את הקולנוע העצמאי. חד משמעית. מבחינה אמנותית אפשר לטעון שתור הזהב של האינדי היה מקביל לזה של "ניו הוליווד" — בשנות ה־70, כשרוברט אלטמן וג'ון קסאווטס היו בשיאם — אבל מבחינה מסחרית, מבחינת היכולת להגיע לקהל, "וידאוטייפ" היה מהפכה. בעצם כמה מהפכות: הוא שם במו ידיו על המפה את פסטיבל סאנדנס, עד אז אירוע שולי מאוד בלו"ז הקולנועי (וזה אפילו בלי לזכות בו, אלא רק עם פרס חביב הקהל. הזכייה הגדולה של "וידאוטייפ" הייתה בקאן); הוא הפך את "מירמקס" מחברה שולית בשנות ה־80 לשחקנית מרכזית בשנות ה־90; ועם הכנסות של 24 מיליון דולר בארצות הברית בלבד, על תקציב של 1.1 מיליון דולר בלבד, הסרט הזה הוכיח שיש כסף בעסק הזה של האינדי.

למהפכות יש נטייה ללכת כמה צעדים מיותרים קדימה — תשאלו בצרפת, תשאלו במצרים — והבון טון היום הוא לומר ש"וידאוטייפ" הזיק לקולנוע העצמאי יותר מאשר הועיל לו. אף אחד לא מזלזל בהשפעה שלו על גל הקולנוע העצמאי של שנות ה־90, אבל קשה להתווכח עם המהלך הלוגי הבא: מאז שהוכח שיש כסף באינדי, אנשים מנסים לעשות כסף מאינדי. דוגמה קלאסית באה בשיא הגל ש"וידאוטייפ" בעצמו דחף קדימה, כשאותה מירמקס הביאה לנו את "כלבי אשמורת" ב־1992: בגלל הכסף על הרצפה, לסרט הביכורים של קוונטין טרנטינו לוהקו שחקנים מהשורה הראשונה ולא כמעט־אלמונים כפי שהיו בשעתם חברי הקאסט של סודרברג. כל הוליווד דיברה על התסריט של "כלבי אשמורת"; הייפ כזה, בעיר הזאת, לא נבנה רק על סמך איכות. זה לא קורה בלי קול ענות קא־צ'ינג.

במאמר שפורסם השנה ב־Indiewire סיכמו את זה יפה: "'סקס, שקרים ווידאוטייפ' חשף את השקר שמאחורי הקולנוע העצמאי, ולא רק במובן שעצמאות בעשיית סרטים היא קונספציה מצחיקה". המובן האחר הוא זה שנגעתי בו: ברגע שנחשף הפוטנציאל הכלכלי, הוא הפך לחזות הכל. זה השקר המדובר. לראיה, נכון גם אתם חושבים שקולנוע עצמאי עושים בשם האמנות?

טוב, זה מנקודת מבט של בלוג שכל הקטע שלו זה אינדי הארד קור. אני מעדיף להסתכל על החצי המלא, וזה מה שאני רואה שם: מאז "וידאוטייפ" יש סרטים אמריקאיים עצמאיים שלא פונים רק לקהל של פסטיבלים, אלא גם אליי ואליכם. סרטים כמו "ג'ו" כאן למטה, שהוא מצד אחד נגיש לחלוטין ומצד שני מחוספס מדי בשביל הוליווד. ככה אני אוהב את הסרט העצמאי שלי, ובגלל זה אני מושיב פה על כיסא את "סקס, שקרים ווידאוטייפ" ומניף אותו 26 פעמים.

"ג'ו" הוא לא רק סרט. אם הוא היה רק סרט, אפשר היה לסכם אותו ככה: "אהבתם את 'הסיפור של מאד'? אתם חייבים לראות את זה". תכלס, זה די קולע: כמו סרטו המצוין של ג'ף ניקולס, גם "ג'ו" של דייויד גורדון גרין ("אננס אקספרס") מתרחש בדרום העמוק והעני של אמריקה; כמוהו, גם הוא מעמיד במרכז גבר שהוא מקרה מובהק של זבל לבן (מתיו מקונוהיי ב"מאד", ניקולס קייג' בתפקיד הטוב שלו בעשור האחרון לפחות ב"ג'ו"); ומעשה שטן, בשני הסרטים מפתח הגבר מערכת יחסים עם אותו ילד־שחקן, טיי שרידן. אשכרה, ההבדל הכי גדול הוא שניקולס כתב את "מאד" מאפס ואילו "ג'ו" הוא עיבוד לרומן מאת לארי בראון.

אם הוא היה רק סרט, הייתי כותב ש"ג'ו" הוא סיפור כל־אמריקאי שכבר ראינו כמוהו — אתם יודעים, ילד שגדל עם חרא של אבא מוצא לו תחליף לא צפוי — אבל זה לא מוריד ממנו כלום. להפך: מ"חלום אמריקאי" ועד "מאד", דייויד גורדון גרין יודע שאנחנו יודעים איך סרטים כאלה עובדים ולאן הם הולכים, ומשחק יופי על הצפוי ועל הבלתי נמנע. ואם הוא היה רק סרט, הייתי מהמר שלמרות ההפצה שלו החודש במהדורות הביתיות, עוד נראה את "ג'ו" על המסכים בישראל — או בהפצה מאוחרת בבתי הקולנוע (מה, הוא רק בן שנה. לפני שבועיים יצא כאן "ציידי הראשים" הנפלא, בן השלוש) או לפחות בטלוויזיה.

אבל "ג'ו" הוא לא רק סרט. הוא גם סיפור, ודי מדהים: מי שמשחק את האב המתעלל והאומלל הוא גארי פולטר, הומלס ואלכוהוליסט בלי שום ניסיון במשחק שהאודישן שלו שכנע את הפקת "ג'ו" להמר עליו. כמה חודשים אחרי סיום הצילומים נמצא פולטר מת ברחובות אוסטין, טקסס, והשאיר אחריו סרט שהוא סיפור על אחת מההופעות החד־פעמיות היותר מופלאות — והיותר עצובות — בתולדות הקולנוע.

*

פורסם בגיליון יוני של בלייזר, ולא תשמעו אותי אומר את זה לעתים קרובות מדי, אבל מדובר בגיליון פשוט אדיר. לא יודע מה בדיוק קרה לנו החודש, אבל תעשו לעצמכם טובה. וכאילו, לי פרנסה

קוואנטום של נקמה

blue ruin

"כן, מצחיק מאוד, זכיתי באירוויזיון"

לפעמים אני מרגיש שניחסתי את קולנוע הנקמה של קוריאה הדרומית. אולי אתם זוכרים: לפני יותר משנתיים כתבתי על שלושה במאים — פארק צ'אן־ווק, קים ג'י־וון ובונג ג'ון־הו — שעשו עלייה מאסיה לאמריקה, ובאותה הזדמנות ערכתי רשימה של מיטב סרטי הנקמה הקוריאניים נכון לפברואר 2012. והנאחס על שום מה? ובכן, על שום שמאז נותרה הרשימה בעינה. "רחמים" של קים קי־דוק הוא הכותר היחיד מהשנתיים האחרונות שאיכשהו מזנב בטרילוגיית הנקמה של פארק צ'אן ווק, ב־I Saw the Devil ו־A Bittersweet Life של קים ג'י־וון, ב־The Chaser ו־The Yellow Sea של נה הונג־ג'ין ושאר שיאי הסוגה.

לאור האמור לעיל, החודש נרעשתי לגלות ששני כותרי נקמה חדשים הגיעו מקוריאה הדרומית אל המהדורות הביתיות. ראשון התנפלתי על Confession of Murder, ונהניתי ממנו מאוד, אבל מעשה שטן: הוא לא שבר לי את המנחוס. בקצרה, רוצח סדרתי מנצל חוק התיישנות מוזר כדי לפרסם את זיכרונותיו. בכך הוא נעשה סלב בן לילה וכמובן חושף את עצמו לפעולות נקם, בראש ובראשונה מצד בלש בשם צ'וי, שבמקום ללכוד את הרוצח דנן ספג ממנו צלקת סטייל איניגו מונטויה וכבר 15 שנה מת לסגור חשבון. אבל מה קורה כשפתאום צץ ברנש אחר ואומר שהסופר־רוצח הוא מתחזה?

Confession הוא פיצ'ר הביכורים של ג'ונג בונג־ג'יל, וזה ניכר: יש בו רגעי אקשן כבירים, פשוט כבירים, לצד בקעים עלילתיים וגאיות רגשיים. הכל בסרט הזה הוא אובר דה טופ, שזאת מדיניות נהדרת למרדפים ומכות, אבל בקידום עלילה זה טריקי. I Saw the Devil שהוזכר לעיל הוא מאסטרפיס בדיוק בגלל השימוש המושכל שלו בהפרזה; Confession הוא לא יותר מגוד טיים בגלל שבמחלקה הספציפית הזאת, הבוסריות של ג'ונג — סליחה על הביטוי — מתנקמת בו.

את הנקמון הקוריאני השני שלנו להחודש, Hwayi: a Monster Boy, אני חושב שעדיף לראות עם כמה שפחות מידע מוקדם. כדי להיות גם נאה וגם מקיים, הנה שלושה דברים שאפשר לדעת עליו מראש בלי שום חשש:

1. זה סרטו השני של ג'אנג ג'ון־האון, מי שביים לפני עשור את Save the Green Planet המהולל ודי נעלם מאז (בריאיון שהעניק לאחרונה הוא הסביר ששני פרויקטים שלו בוטלו ברגע האחרון, ו"חוץ מזה התחתנתי". לא אמרתי את זה, רק תרגמתי את זה).

2. זה סיפור על ילד שנחטף מהוריו על ידי חמישה גנגסטרים, שמאמצים אותו ומגדלים אותו כבן. אהבה קשוחה, אבל ללא ספק אהבה. הוא לומד מהם את כל מה שהם יודעים, וכשמגיעה העת ליישם, מתחיל הבלגן שלא אכתוב עליו ולו מילה.

3. מעורבת בזה מפלצת. נו, נראה אתכם לא רואים.

Hwayi, אני כה מבסוט לדווח, מזנק ישר לטופ־טן של הנקמונים הקוריאניים. כמו המיטב שבהם, הוא משתמש באלימות פסיכית כדי להגיד שאלימות זה פסיכי; כמו המיוחדים ביותר ביניהם, הוא מרגש לא פחות משהוא מותח. כבונוס, קים יון־סוק — ההוא מ־The Chaser ו־The Yellow Sea — עושה מהאבא המעניין ביותר מבין החמישה את אחד התפקידים המרשימים שראיתי בשנים האחרונות, בכל שפה.

בדיוק עם המילה הזאת, שפה, מגיע הטוויסט שלנו להחודש: Blue Ruin. אינדי דובר אמריקאית שוטפת, זוכה פרס הפדרציה הבינלאומית של מבקרי הקולנוע (FIPRESC) בפסטיבל קאן 2013 ואחד מסרטי הנקמה הטובים שראיתי מימיי — שוב, בכל שפה.

Blue Ruin הוא בסך הכל סרטו השני של ג'רמי סולנייר, איש שהוא חתיכת סיפור סינדרל (תבינו, הדבר האחרון שהוא ביים לפני Blue Ruin היה סרט תדמית ל־IBM), ודווקא בגלל שהוא סופר־צנוע מבחינה עלילתית רצוי לדעת עליו פשוט כלום לפני שמתחילים. סרט נקמה אדיר בשפה שאתם מבינים, זה כל מה שאתם צריכים לדעת.

*פורסם בגיליון מאי של בלייזר

**עדכון: מקורותיי מוסרים לי ש־Blue Ruin ישודר בהמשך השנה בערוץ yes 3. טוב, האמת שזה היחצ"ן שמסר לי, אבל תמיד חלמתי שיהיו לי מקורות

עוד 4 סרטים שלא מדברים עליהם מספיק

"איף, לא אמרתי ידיים למעלה!"

אקשן בפיליפינים, שוד בקנדה, טרגדיה בדיונית באנגליה וטרגדיה אמיתית באמריקה: ארבעה דברים לראות בבית, כי אין לכם איך לראות אותם אחרת. אה, וב"עוד סרטים שלא מדברים עליהם מספיק" אני מתכוון למשל לאלה. ולאלה. וגם לאלה.

1) הרוצחים. אני סאקר של סרטי ז'אנר לא אמריקאיים, ו־On the Job הפיליפיני (בתמונה למעלה) עשוי לפי מתכון שאני מחבב במיוחד: מצד אחד גישה הוליוודית, ומצד שני סיפור שלעולם לא היה יכול להתרחש בארצות הברית. במקרה דנן הוא גם סיפור אמיתי, שזה בכלל קטע, כי יש לנו כאן אסירים שנשלפים מהכלא כדי לבצע חיסולים פוליטיים, ומיד לאחר מעשה מוחזרים אל מאחורי הסורגים. עכשיו, זה לא היה אינסידנט חד־פעמי; ממה שאני קורא על סרטו של אריק מאטי, את ההשראה סיפקו לפחות שני בכירים שחוסלו בדיוק ככה במנילה של שנות ה־90.

הגיבורים שלנו הם אסיר ותיק על סף שחרור והסייד־קיק הצעיר שלו, והעלילה מזגזגת בין סיפור החניכה שרץ ביניהם לכוחות שמפעילים אותם. בהקשר הזה, אל תיתנו לסיפור המסגרת להטעות אתכם: בתכלס זה פשוט סרט אקשן עם עלילה יוצאת דופן, ואחלה סרט אקשן איט איז. נגיד, ראיתם "סוף המשמרת"? אז דמיינו כזה, רק בשפה ובתרבות שאתם לא מבינים.

2) השודדים. The Art of the Steal הוא עוד סרט ז'אנר לא אמריקאי, אבל מהשכנים: מדובר בהפקה קנדית של במאי־תסריטאי שאשכרה נולד במפלי הניאגרה. קוראים לו ג'ונתן סובול, וחבל חבל שהוא לא מביים ברמה שהוא כותב.

אופנוען־פעלולן ושודד לעת מצוא (קורט ראסל) נזרק לכמה שנים בכלא בגלל אחיו ושותפו לפשע (מאט דילון), ובדיוק כשהראשון חושב שהוא בחוץ, השני גורר אותו בחזרה פנימה. הג'וב הוא גנֵבת ספר — טקסט נוצרי סודי שהודפס בידי לא אחר מאשר גוטנברג — והבעיה היא האינטרפול, שמעסיק גנב לשעבר (טרנס סטאמפ המשובח כהרגלו) שחושב צעד אחד לפני כולם. התסריט של סובול מצחיק בצורה בלתי רגילה, וניכר בשחקנים — בראשם ג'יי ברושל בתפקיד הסיידקיק של ראסל — שהיה להם כיף איתו. אלא שהקולנוע של סובול שאול עד ממש גנוב מסדרת אושן ומשני הסרטים ההם של גאי ריצ'י, וטיפונת טאץ' בקטע הזה הייתה עושה את הסרט הזה ממשהו כיפי למשהו מיוחד.

3) הענקים. מקנדה לאנגליה ומקומדיה לטרגדיה, אבל היעדר שאר רוח קולנועי הוא שוב התלונה העיקרית שלי על The Selfish Giant ("הענק וגנו", ואפשר לפתח מלא פרשנויות על הקשר הנוכח־רופף בין סיפור הילדים מאת אוסקר וויילד לסרט הזה).

זאת העבודה העלילתית הראשונה של במאית הדוקו קליאו ברנרד (The Arbor), וזה ניכר בסגנון התיעודי שבו היא ניגשת לעלילה: שני ילדים בעיירה תעשייתית אפורה ומגעילה מחליטים לעזור לכלכלת המשפחות שלהם באמצעות עבודה חלקית במגרש גרוטאות, שזאת דרך יפה להגיד שהם נעשים גנבי מתכות.
ברנרד הוציאה תפקידים יפהפיים מהשחקנים־ילדים שלה, קונר צ'פמן הפצפון ושון תומאס הבריון, ובכלל טוותה כאן בכישרון לא מבוטל סיפור עצוב על חברות שמחה. זה רק סגנון הבימוי שלה שגורם לכל העסק להיראות מאוד קן לואצ'י, וזה טיפה מאכזב בסרט ששמו מרמז על נוכחות של איזושהי קרן פנטזיה בתוך המציאות האפורה.

4) המתים. והנה אינדי אמריקאי שנורא אהבתי למרות שגם בקולנוע שלו אין שום דבר לכתוב עליו לעיתון. זה פשוט מהמקרים האלה שדווקא סגנון יבש, כמעט ריפורטרי, עושה חסד לסיפור.

אחד מהאירועים החדשותיים הגדולים בארצות הברית של 2002 היה מה שנקרא "צלף הבלטוויי", סדרת רציחות סביב אוטוסטרדה באזור וושינגטון די־סי שנראתה מקצועית מצד אחד ורנדומלית מהשני. Blue Caprice, על שם השברולט קפריס־קלאסיק ששימשה את הרוצח(ים), מספר על מה שהלך שם. ובגדול? כמעט כלום: גבר גרוש אמריקאי (אייזייה וושינגטון) ספק אימץ וספק חטף ילד מאנטיגואה (טקוואן ריצ'מונד), ובין הזעם של הראשון לרצון של השני לרצות נולד מסע רצח פסיכי. זה כל כך לא נתפס, כל כך מיותר ועם זאת כל כך חרא, שהבמאי אלכנסדר מורס עושה בסרט הביכורים שלו את הדבר הכי נכון: לא מסביר יותר מדי, לא חוקר יותר מדי. רק מראה לנו מה היה, ומשאיר אותנו לשאול לאן דה פאק העולם הזה הגיע שכל כך מעט צריך לקרות בשביל שעשרה אנשים ימותו.

*פורסם במקור בגיליון מרץ של בלייזר

13 אוסקרים שצריכים להיות

"שמעת חמודי? הציונות חזרה!"

"שמעת חמודי? הציונות חזרה!"

ברוכים הבאים לטקס פרסי הלא גמרתי אקדמיה וגם תעודת בגרות אין לי. על הפרק: כמה סרטים שמגיע להם ולא מקבלים, כאלה שמקבלים למרות שלא מגיע להם, ובעיקר קצת יחס לסרטים של העונה הזאת, שתמיד יוצאים מהר מדי וצפוף מדי בשביל מבקר קולנוע שעובד בעיתון שיוצא פעם בחודש. בסדר? אז כמו שאומרים מנחים בתוכניות אקטואליה כשהם מנסים לשוות לעצמם אשליה של אנרגיה, מתחילים.

1) הסרט הכי ראוי לשמו: "12 שנים של עבדות". ברצינות, סטיב מקווין? 12 שנים ואתה חייב לתעד כל שנייה מהן?

תראו, "12 שנים" הוא הרבה דברים — חשוב, מזעזע, ארוך — אבל הוא לא סרט. זאת פשוט לא הגדרה נכונה למהלך העלילתי שהוא מתאר: בחור שחור חי חיי חופש > בחור שחור נחטף ונמכר כעבד > בחור שחור אוכל הרים של חרא > בחור שחור משוחרר בפוקס. ראיתם את הפרק ב"המפץ הגדול" עם התובנה על זה ש"שודדי התיבה האבודה" הוא סרט לא טוב כי לאינדיאנה ג'ונס אין שום השפעה על המתרחש, ובעצם הוא סתם עד לזה שהנאצים מוצאים את ארון הקודש? אז, כאילו, ג'ונס לפחות מנסה. סולומון, הגיבור של "12 שנים", הוא שותף פסיבי לחלוטין במה שעובר עליו. אני מבין את הרצון של הבמאי מקווין להישאר נאמן לאוטוביוגרפיה שעליה מבוסס הסרט שלו, אבל יש סיבה שהספר של סולומון המקורי מכר כשישה עותקים לפני שהוא נהיה סרט: המציאות היא בדרך כלל סיפור די צולע. במיוחד כשהמספר מחלק את העולם לשניים, קורבנות ופושעים, כמעט בלי שום אמצע.

בתוך "12 שנים" מסתתרת דמות משנה אחת, זאת של השפחה פטסי (לופיטה ניונגו), שהסיפור שלה היה יכול להחזיק סרט. חוץ מזה, אחד הסרטים הכי מדוברים של השנה פשוט לא מחזיק מים. איך אמרה איימי פולר בגלובוס הזהב? "וואו, הסרט הזה ממש שינה את התפיסה שלי על העבדות". בול.

2) האישה הכי יציאה: קייט קרנט, "נברסקה". עמדתי לכתוב ביקורת סדורה על הסרט החדש של אלכסנדר פיין ("דרכים צדדיות", "היורשים") כשהתחוור לי שיש רק שני דברים שאני רוצה להגיד עליו:

1. סרט טוב.

2. עזבו את ברוס דרן. ג'וּן סקוויב איז דה שיט.

"דווקא הייתי אופטימית בקשר לעונה הזאת עד הפציעה של טיוס"

"דווקא הייתי אופטימית בקשר לעונה הזאת עד הפציעה של טיוס"

כן, ברור שדרן הוותיק מקבל ריספקט על מה שהוא עושה עם הדמות שלו, זקן תימהוני שמאמין ברצינות שהוא זכה במיליון דולר ויוצא לתבוע אותם. גם וויל פורטה, בתפקיד הבן שמצטרף אליו בעל כורחו, קיבל את הנקודות שלו. אבל אותי שבתה דווקא אימו של האחרון ואשתו של הראשון.

סקוויב מגלמת כאן מה שנקרא תפקיד כפוי טובה: בהתחלה נראה שקייט גרנט היא פשוט קלפטע מהגיהינום, ולפחות חצי סרט עובר לפני שמתברר מה עוד יש בה. רק מה, כבר בשלב המקדמי היא הדבר הכי מצחיק בסרט המצחיק ממילא הזה, ויש לי הרגשה שזאת לא רק הכתיבה. פיין כבר ביים את סקוויב ב"אודות שמידט", אבל היא לא נכנסה לי לתאים האפורים והסרט היה לא משהו. הנה הם חוזרים עם סרט מסע הרבה יותר מחודד, ועם כלבה זקנה שאני לא מתכוון לשכוח.

3) השימוש הכי מקורי בשיר הכי שחוק: Space Oddity, "החיים הסודיים של וולטר מיטי". אני לא מת על דייויד בואי, אבל הרגע הכי יפה ב"וולטר מיטי" הוא זה שבו קריסטן וויג לוקחת גיטרה ומתחילה לשיר לבן סטילר "גראונד קונטרול טו מייג'ור טום". אתם יכולים לשמוע אותה בקליפ הזה, גם אם לא ממש לראות את מלוא הסצנה:

היו ביקורות שהשוו את "וולטר מיטי" ל"פורסט גאמפ", אבל בשבילי הוא היה יותר כמו שדרוג של "ג'ו נגד הוולקנו" — אותו סרט מוזר ששלח את החולה הסופני טום הנקס לקפוץ לתוך לוע של הר געש, ובצדק, כי האופציה השנייה שלו הייתה להישאר עם מג ראיין. "מיטי" הוא סרט טוב בהרבה מהיציאה הבאמת משונה ההיא של הבמאי־תסריטאי ג'ון פטריק שנלי מראשית שנות ה־90, בעיקר בגלל שבמיטבו הוא מצליח להיות גם מצחיק בקול רם וגם נוגע ללב. וויג הייתה שני הדברים האלה ב"מסיבת רווקות", אבל זה היה סרט שהיא כתבה ודמות שהיא תפרה למידותיה שלה. יפה לראות אותה מייצרת מנעד כזה כשמישהו אחר כותב לדמות שלה — או ליתר דיוק גירסת הפנטזיה של הדמות הזאת — רגע שבו היא שולחת גבר אפור־חיים אל ההרפתקה הגדולה של חייו. פשוט סצנה לספרים.

4) פרס הסינרגיה: "להציל את מיסטר בנקס". את טיעוני השופטים כבר הבאתי כאן (בקיצור נמרץ? מקרה מוזר של חצי איום וחצי לא רע שיוצא מהם שלם מצוין), ובכל מקרה, הבה נתמקד בעניינים חשובים יותר. נכון הזכרתי הרגע את "ג'ו נגד הוולקנו"? אז ראיתי אותו בחודש שעבר בעקבות "וולטר מיטי", ותקלטו את זה: הנקס משחק בו ברנש בשם מר בנקס, חולה סופני כמו הגיבור של "פילדלפיה", שיוצא על סירה קטנה למשימה ימית מטופשת כמו דיג החסילונים של פורסט גאמפ, ואז מוצא את עצמו תקוע על רפסודה מאולתרת בדיוק כמו ב"להתחיל מחדש", וכל זה כשמג ראיין אוכלת לו את הראש בדיוק כמו ב"נדודי שינה בסיאטל" וב"יש לך הודעה". זה לא פלופ מהניינטיז, זה סיכום של קריירה שלמה. ועוד למפרע!

5) פרס הדיסוננס: The Broken Circle Breakdown. עוד מקרה שבו קוראי הבלוג זכו לקרוא את הטיעונים לפרס לפני קוראי הפרינט, אבל אם גדול עליכם ללחוץ על הלינק, אז דיסוננס על שום קו מוזיקלי סופר־שמח וקו עלילתי סופר־עצוב שיוצרים סרט פשוט בלתי נשכח.

6) פרס מיוחד של חבר השופטים למוזיקת נשמה, R&B והיפ הופ: Short Term 12. הטיעונים כאן, אבל תכלס הם מסתכמים בווידאו שלהלן:

7) Breakthrough Performance: סופי נליס, "גנבת הספרים". אני אוהב את הקטגוריה הזאת מפרסי הסרטים של אם־טי־וי, פחות הופעת בכורה ויותר הופעת פריצה, רק שהשנה היא מציבה בפני קונפליקט. מצד אחד הלב יוצא אל לופיטה ניונגו, שהדמות המעונה שלה היא באמת הדבר הכי טוב ב"12 שנים של עבדות". מצד שני, להוציא לך את הלב בתפקיד שפחה ששורדת גם אונס, גם אינספור הצלפות וגם את המונולוגים של צ'יווטל אגיופור זה לא חוכמה גדולה. אז העאלק־אוסקר הולך אל סופי נליס, הכוכבת בת ה־13 של "גנבת הספרים". דווקא על רקע סרט בעייתי מאוד בולטת האנרגיה המגניבה של הילדונת הזאת, שמצדיקה את הדברים שאמר עליה הבמאי בריאן פרסיבל בהקרנת העיתונאים בתל אביב: הנה מישהי שמשדרת מידה זהה של עוצמה ופגיעות.

"עכשיו תורי להיות החולה"

"עכשיו תורי להיות החולה"

8) Best 0n-Screen Duo: עמנואל סינייה ומתייה אמלריק, "ונוס בפרווה". אחת הקטגוריות היותר מוצדקות בפרסי הסרטים של אם־טי־וי, הזוג המצולם הכי מוצלח, היא הזדמנות לדבר בזכותו של הסרט הכי אנדר־רייטד בעונת האוסקרים הזאת. נכון, רומן פולנסקי עשה כאן בסך הכל מחזה מצולם — ליתר דיוק עיבוד למחזה מאת דייויד אייבס, שהוא בעצמו עיבוד לנובלה מאת לאופולד פון זאכר־מאזוך — אבל כשבמאי קולנוע עושה סרט על במאי תאטרון והשחקנית/מוזה שלו, ומחליט ללהק לתפקיד את הרעיה/שחקנית/מוזה האישית שלו, אנחנו מקבלים משהו מעניין מאוד: פרשנות של קולנוען לפרשנות של מחזאי לנובלה של מזוכיסט (למעשה המזוכיסט, מילה נגזרת משמו של מאזוך).

מתוך "בנימין ושרה: המחזמר"

מתוך "בנימין ושרה: המחזמר"

פולנסקי עשה סרט מצחיק מאוד וחכם מאוד, והשילוב סינייה־אמלריק מייצר בדיוק את מה שחייב לייצר מפגש בין גבר לפנטזיה שלו: ניצוצות. מלא ניצוצות.

9) פרס הכוראוגרפיה: "כוח משיכה". כתבתי את זה כבר, אז רק אזכיר את זה — האקדמיה צריכה להעלות באוב את פרס ה־Dance Direction (כאילו, כוריאוגרפיה) שהיא נהגה לחלק בשנות ה־30 של המאה ה־20 ולתת אותו לאלפונסו קוארון על העבודה הזאת. אותו, את פרס הסרט ואת פרס הבימוי. סגרנו?

10) החבר'ה הכי טובים: "חלום אמריקאי". בגלל זה.

11) סצנת הסיום הכי טובה: "קפטן פיליפס". לא יודע למה אין פרס כזה, ואם היה, אז הרגעים האחרונים של "קפטן פיליפס" היו לוקחים בהליכה. אני מדבר, עם אזהרת ספוילר מובנית, על מה שעושה טום הנקס דווקא כשהדמות שלו יצאה מכלל סכנה ועל איך שהמצלמה הבדרך כלל רועדת מדי של פול גרינגראס מטפלת בזה. לא חושב שראיתי אי פעם טיפול אמין יותר דווקא ברגעים הכי מוזנחים של הדרמה: אלה של האחרי.

"אבל לא ידעתי שזאת חניה פרטית!"

"אבל לא ידעתי שזאת חניה פרטית!"

12) הטיפול הכי אלטרנטיבי: "מועדון הלקוחות של דאלאס". אם לא "כוח משיכה", זה בעיניי המועמד הכי ראוי לכל הפרסים הגדולים השנה, ותכלס המועמד הסביר היחיד לשני פרסי המשחק הגבריים. אבל בסדר, מתיו מקונוהיי וג'ארד לטו כבר קיבלו ועוד יקבלו שבחים על הדמויות של (בהתאמה) חולה האיידס שמתחיל להבריח תרופות מתחת לאף של ה־FDA והדראג קווין שהופך לשותף המאוד לא סביר שלו. מי שקיבלו פחות קרדיט, ואני נורא מקווה שיצאו עם משהו מהאוסקרים, הם הבמאי ז'אן־מארק ואלה (לא מועמד, אבל רגע), התסריטאים קרייג בורטן ומליסה וולוק (מועמדים), ושני העורכים — ואלה עצמו ומרטין פנסה (מועמדים, אולי באמת במין פיצוי על פרס הבימוי). כל כך למה, אתם שואלים? כי זה סרט על הימים האפלים של ראשית מגפת האיידס שמצליח לא רק לרגש אלא גם להצחיק אגב שמירה על טמפו של סרט שודים. זה כל כך למה.

13) המפלצות הכי מגניבות, אבל אי פעם, כולל העתיד: "פסיפיק רים". גודזילה וקינג קונג, הטי־רקס ב"פארק היורה" והמליח שיצא משליטה ב־The Host, ג'אבה דה האט ורוזי אודונל — יום ניים איט, גיירמו דל טורו השאיר לזה אבק בסרט הקיץ האדיר שלו. חשבתי ככה אחרי הצפייה הראשונה ואני עוד יותר משוכנע בזה אחרי השנייה שסידרתי לעצמי החודש. ושתבינו, בשתיהן הייתי סחי.

*פורסם במקור בגיליון פברואר של בלייזר, מקרה נדיר שבו התכנים של הבלוג גלשו לפרינט במקום להפך