קטגוריה: אסקפיזם

חיים של ילד

הסיפור הזה, לרבות האיור המופלא של דניס זילבר, פורסם בגיליון נובמבר של בלייזר. גירסה אנגלית שלו פורסמה כאן, ב"האפינגטון פוסט".

story

הוא שוב נשאר בחוץ כל הלילה. מליסה כבר לא זכרה מתי הוא לא נשאר בחוץ כל הלילה. עטוף בשמיכה על כיסא הגן החלוד מול סככת הכלים, שקית של עדשי שוקולד ביד אחת ופנס בשנייה. לילה ועוד לילה. שנה ועוד שנה.

"אלי", היא קראה מבעד לחלון חדר השינה הפתוח, "בוא תיכנס הביתה. נובמבר. אתה תצטנן".

הוא לא ענה. היא הציצה בשעון שנח על השידה לצד הגרניום; חמש ורבע. עוד מעט אור ראשון. הוא בטח יתעורר בעוד כמה דקות וייכנס דואב הביתה, הלום שינה טרופה. מה עובר לו בראש אחרי 82 שנה? כמה זה יוצא בלילות של תקווה כוזבת מול הסככה?

אור ראשון ושני ושלישי. הוא עדיין לא פתח את הדלת.

"אלי!".

זקן עקשן שכמותך. דלקת ריאות, זה מה שמגיע לך.

"אליוט!".

שום דבר.

מליסה יצאה לחצר יותר כעוסה ממודאגת, אבל המאזן השתנה ככל שהתקרבה אל הדמות העטופה. משהו בנחירות שלו נשמע חנוק, מלעלע, מחפש אוויר ולא מוצא.

אלוהים. זקן עקשן שכמותך.

~

הם עזבו את בית החולים בשתיקה, מעבדים בנפרד את המידע. ברגע אחד, צפוי לחלוטין אחרי חיים שלמים ביחד, הוא תפר שלא מדעת את חוט המחשבה שלה: אני חייבת לצלצל לבחור מנאס"א, חשבה מליסה וניסתה להיזכר בשמו של המדען החביב עם פאות הלחיים הרחבות. ליטלטון, חשב אליוט. הוא יבתר אותי לחתיכות לפני שייתן לי למות בשקט מהגידול הזה.

נאס"א שמרה על קשר קבוע אך מרוחק. בשנים הראשונות, כשאליוט עדיין היה הילד ההוא — והנער ההוא, והאיש הצעיר ההוא — שיצר קשר ממשי עם חוצן, לא עבר שבוע בלי בדיקה גופנית מקיפה או סריקת גלי מוח. אבל בסופו של דבר לא נותר עוד מה לבדוק, מה גם שאליוט הפך לגבר ההוא — ובסופו של דבר, באורח בלתי נמנע, לזקן התימהוני ההוא — שכל הזמן אומר שהוא לא  יודע להרגיש.

זה היה הדבר היחיד שמליסה לא הבינה. קיבלה, כמו כל דבר אחר שנגע לילדותו המפורסמת של בעלה, אבל לא הבינה. מדי פעם, במרווחים של חמש עד תשע שנים, היא ניסתה לרדת לסוף דעתו. להתעלם לרגע מהפלא הראשוני —  מהעובדה המתועדת היטב, גם אם מטמטמת־השכל, שתחושותיו ורגשותיו של אליוט בן העשר הסתנכרנו עם אלה של יצור מכוכב אחר — ולתפוס את הטענה המשנית. מה זאת אומרת שמאז הוא לא יודע להרגיש?

לפני שנים רבות, אולי כדי לפייס אותה אחרי שרכש את בית אימו והשקיע הון קטן בשחזור פרטי הפרטים של המקום כפי שהיה בילדותו, אליוט ניסה להסביר לה. היה רגע נורא אחד, אמר למליסה בעיניים שעדיין רואות משהו שקרה לפני כל כך הרבה שנים, שחשבתי שאיבדתי אותו. הוא כבר היה ארוז בקרח כשלקחו אותי להיפרד ממנו, ואז חשתי בזה בפעם הראשונה. נדמה לי שממש אמרתי את זה בקול רם, בתקווה ילדותית שהוא ישמע: אתה בוודאי מת עכשיו, כי אני לא יודע מה להרגיש.

אבל הוא לא מת, אמרה מליסה. ליבו חזר לפעום והוא חזר הביתה.

ואני הפסקתי להרגיש, אמר אליוט בקול קשה. ליתר דיוק, היכולת שלי לחוות רגש קהתה עם כל שנת אור שנפערה בינינו.

במאמץ רב הצליחה מליסה להתעלם מההשלכות על נישואיהם — הם התחתנו כשאליוט היה בן 28, אחרי כמעט שני עשורים ומי יודע כמה שנות אור של התקהות — ולהציע הסבר חלופי. אולי, אמרה, הבעיה האמיתית היא שהדבר הכי גדול שקרה לך קרה כשהיית בן עשר. אולי זה עניין פשוט של סף גירוי. אולי אתה הגירסה האינטר־פלנטרית של ילד־כוכב שמבלה את בגרותו בניסיון נואש לשחזר את 15 דקות התהילה האבודות שלו.

היא מעולם לא דיברה אליו בצורה בוטה כל כך. חלק ממנה עשה את זה כדי להתנקם בו על התובנה המשתמעת שהוא מעולם לא אהב אותה ואת הילדים, או לא היה יכול לאהוב; חלק אחר, הפסיכיאטרית שבה, עשה את זה כדי לערוך ניסוי זריז. מה ירגיש האיש שלא יודע להרגיש נוכח הטענה שהוא בסך הכל מהדורה עדכנית של שירלי טמפל?

אליוט רק חייך חיוך עקום והמשיך להסיר את החלודה ממסור הבלק־אנד־דקר העתיק של אביו, אותו תקליט־לעת־מצוא שעליו חרת חברו ה — איך היא אמרה, אינטר־פלנטרי? — את המסר שלו לבני מינו לפני ששיגר אותו לחלל באמצעות משחק מחשב פרימיטיבי ומטרייה מן השורה. עשרות שנים עברו, ואליוט עדיין זכר בדיוק איך הרגיש כשעמד בלב היער וצעק "זה עובד! אי־טי, זה עובד!". פליאה מוחלטת; שמחה כנה; חשש מתגנב. איך אפשר לזכור בבהירות כל כך מוחלטת רגשות שאי אפשר עוד לחוש? אולי, הוא חשב עכשיו, אני כמו אדם שהתעוור אבל עוד זוכר את הצבע האדום. אולי, אמר למליסה והביט סביב על ההעתק הנאמן למקור של נוף ילדותו, זה באמת עניין של סף גירוי.

~

הילדים באו, בכו והלכו. גרטי באה ונשארה. היא הבהירה שלא תניח לאח הגדול היחיד שנותר לה לנצח את הסרטן לבדו.

הסרטן מצידו הבהיר שאין לו כוונות להיכנע. הקשרים של אליוט בנאס"א פתחו בפניו כל מרפאה ומכון מחקר ברחבי ארצות הברית, אבל הגרורות יכלו למיטב המומחים. שבעה חודשים לאחר שאיבחן אותו לראשונה החל ד"ר וויליאמס לדבר עם הפציינט שלו במונחים של השלמה.

אליוט הגיב להתפתחויות באדישות המצופה. גרטי, שלא זכתה להיפרד כיאות ממייקל לפני התקף הלב הפתאומי שלו, הייתה נחושה שלא להותיר קצוות פתוחים גם עם ילד הסנדוויץ' של המשפחה. היא שאלה את אליוט דברים שמעולם לא שאלה, והוא השתדל להשיב לה בדרכו הלקונית. למה חיכית לילה אחרי לילה מול הסככה? כי ככה בדיוק המתנתי שישוב אחרי הפעם  הראשונה שנתקלתי בו, ולילה אחד הוא באמת בא. זה בטח היה הריח של העדשים. את זוכרת כמה הוא אהב אותם. למה החזרת את הבית של אימא למאה שעברה? כי חשבתי שאם הכל יהיה בדיוק כמו אז, אולי זה יגרום לו לשוב. נאיבי, אני יודע. אליוט, למה בכלל חשבת שהוא יחזור? כי הוא הבטיח לי, גרט.  הוא הבטיח.

אי־טי לא באמת הבטיח. גרטי הייתה צעירה ונסערת מכדי לזכור את זה, אבל המילים המדויקות שאמר רגע לפני שטיפס בכבש הספינה ושב לביתו היו "אני אהיה ממש כאן". גם אליוט מעולם לא פירש את הדברים כהבטחה לשוב; הוא המתין מול הסככה מתוך אמונה, לא מתוך ציפייה. רק עכשיו, לפני הסוף, הוא הרשה לעצמו לפרש מחדש את הדברים. להגדיר את עצמו מרומה, חד וחלק.

בגללו אין לך חברים, אמרה לו גרטי ערב אחד בפינת האוכל כשמליסה הלכה למטבח, ואליוט ידע שהיא צודקת. המדענים של נאס"א מעולם לא הצליחו להסביר מה גרם ללבבות של ילד ושל חוצן לפעום בסימטריה מושלמת, לגסוס יחד — וברגע האחרון להיפרד, זה לחיים וזה למוות, גם אם זמני. אבל מה שזה לא היה, התחושה שליבך קשור בעבותות לליבו האדום־בוהק של יצור בעל כוחות שלעולם לא תבין היא משהו שקשה מאוד להיגמל ממנו, ובוודאי אין סיכוי למצוא לו תחליף. אז אליוט מעולם לא טרח לחפש. וגרטי חשבה: אלמלא החיזורים הנמרצים של מליסה, שהכירה אותו בכלל כמטופל, ספק אם אחיה היה מוצא מישהו לחלוק איתו משהו בעולם הזה.

אותו לילה היה האחרון של אליוט מול סככת הכלים. בשלוש לפנות בוקר הוא נכנס הביתה ואמר למליסה שזהו, הוא סיים לחכות לחבר האינטר־פלנטרי שלו. אחר כך זרק את שקית העדשים לפח, הניח את השמיכה ואת הפנס על השידה ליד הגרניום הקמל, התפשט ונשכב במיטה. מליסה התיישבה לידו וליטפה את ראשו, והוא סיפר לה בפעם המיליון איך נחתך מהבלק־אנד־דקר ואמר "אאוץ'" וצפה בעיניים פעורות באצבע הארוכה של אי־טי כשזו נדלקה כמו עץ חג מולד וריפאה את החתך. מעניין אם זה עובד על סרטן, אמר אליוט וצחק ביובש. מליסה יצאה בשקט לחדר האמבטיה. היא לא רצתה לבכות בנוכחותו.

למחרת הוא לא הצליח לקום מהמיטה. לקראת ערב הזמינה גרטי אמבולנס לקול המחאות הרפות שלו, ומליסה נישקה את מצחו הבוער והבטיחה שתגיע לבית החולים ברגע שתסיים לארוז את כל מה שנחוץ לשהות ממושכת. אליוט גיחך והשתנק. הפרמדיקים החליפו ביניהם מבט שגרטי כבר ראתה פעם, מעל המיטה של מייקל.

מליסה סיימה לארוז ונעמדה במרכז חדר השינה, מנסה להבין מה נדמה לה שהיא שוכחת. גרטי נכנסה לחדר, החניקה צעקה והצביעה עליה. לא, לא עליה; גרטי הצביעה על הגרניום. מליסה הספיקה לראות את העלים החומים מוריקים ואת הפרחים האדומים מזדקפים לפני שהתעלפה.

~

הן לא הופתעו כשאחות מבועתת צילצלה מבית החולים ובישרה שאליוט נעדר. הן לא הופתעו עם שחר, כששוטר התייצב בפתח הבית ובישר שגופתו נמצאה בקרחת היער. מליסה מילמלה שזה בכל זאת לא עובד על סרטן. גרטי אמרה אאוץ'.

רגע. היה להם רק רגע. שעות אחדות של ליל ירח אחד, לא ממש פיצוי על 82 שנה. מליסה וגרטי מעולם לא גילו מה עשו בזמן שלהם ביחד, אבל בין שקיעה לזריחה נהנו לשחק בניחושים. אני רק מקווה, אמרה גרטי, שהוא לא מנסה לרכוב שוב על האופניים. כנראה שאנחנו דואגות לו אחרת, אמרה מליסה וחייכה. אני כל כך מקווה שהוא כן.

"חיים של ילד" (A Boy's Life) היה שמו הזמני של "אי־טי" במהלך העבודה עליו. לאחרונה מלאו 30 שנה לסרטו של סטיבן ספילברג

איך זה לשחק "מבוכים ודרקונים" בגיל כמעט 40

אתמול הורדנו לדפוס את הבלייזר החדש – והמצוין, אם יורשה לי להעיד על עיסתנו – שיופץ ביום שלישי. בינתיים הנה טקסט שלי מגיליון ינואר, מתוך הפרויקט הרב־שנתי "איך זה מרגיש".

IMG_0868

רואה חשבון, מרצה לספרות אנגלית, אמן תלת־ממד, עיתונאי ואיש הייטק שעזב חברה גדולה כדי לפתח משחק קטן. אני חושב מה באמת מחבר אותנו אחד לשני, ויוצא לי שזה הסירוב להסתפק במה שמציעה המציאות. כן, חלקנו מכירים את חלקנו מגיל חד־ספרתי, אבל בחבורה הקטנה הזאת יש קשרים שנולדו אחרי שלחלקנו נולדו ילדים. אז זה לא רק עניין של היסטוריה משותפת. זאת חייבת להיות גם הפנטזיה המשותפת.

לפנטזיה שלנו קוראים "מבוכים ודרקונים", צמד מילים שהוליווד לימדה אותנו לקשר עם תחיבה לא וולונטרית של ראש לתוך אסלה. אלא שהמציאות הישראלית שונה במעט מהקולנוע האמריקאי, והאמת היא שאיש מאיתנו לא היה ילד כאפות: כשאנחנו התחלנו לשחק בזה, סוף שנות ה־80, אף אחד כאן לא ידע מה זה "מבוכים ודרקונים" ומכאן שלא היה מי שיכפכף אותך בעוון זה שאתה משחק בזה. היום נחלקים הישראלים בני גילי לאלה ששיחקו בזה ולאלה שחושבים שזה החבר'ה שמסתערים על מבצר אנטיפטרוס בתחפושות של לוחמים ומכשפים; ובכן, זה לא. זה RD&D, או Real D&D, ומשחקים בזה ילדים שמרוויחים ביושר את הכאפות. אנחנו משחקים D&D (או ליתר דיוק AD&D, ראשי תיבות של Advanced Dungeons and Dragons, הגירסה נטולת הלוח של משחק הלוח שהמציאו גארי גייגקס ודייב ארנסון בשנות ה־70). אנחנו מסתערים רק על עפרונות, מחקים, דפי דמויות וקוביות. אנחנו לא מתחפשים; כדי להפוך ללוחמים ולמכשפים אנחנו מדמיינים.

הלוח היחיד של ה־AD&D הוא הדמיון. בראש השולחן יושב ה־Dungeon Master, או בקיצור ה־DM, או לצורך העניין המנחה (במובן של דמיון מונחה, לא של דן כנר). הוא מציג בפני השחקנים סיפור מסגרת — נניח, אתם חבורה של שכירי חרב שקיבלה על עצמה להרוג את הדרקון שמאיים על העיירה — ומשם והלאה פורט את העלילה לשני סוגים עיקריים של מצבים: אינטראקציות וקרבות. מה שמכתיב את ההתנהלות של השחקן בשני המקרים הוא דף הדמות שהוזכר לעיל; שם מפורטות היכולות של הדמות והמאפיינים של האישיות שלה. נגיד, אם אתה משחק לוחם טוב ושומר חוק, לא תבזוז את העיירה ותאנוס את בתולותיה גם אם ניחנת בכוח ובכוח הגברא לעשות את זה.

כששחקן מחליט לעשות משהו, מחיפוש דלת נסתרת ועד הטלת קסם, הצלחת הפעולה תלויה בשני משתנים: היכולת המובנית של הדמות והמזל שלה. היכולת משתפרת כל הזמן — קצת כמו במשחק מחשב, ב־D&D אתה עולה לבלים על סמך הניסיון והממון שצברת — ואילו המזל הוא מזל. אלא שבשיטת המשחק שהגו גייגקס וארנסון הוא הולך עם הטובים: ככל שהדמות משתפרת, כך משתפר מה שנקרא בכדורסל האחוז שלה מהשדה. לדוגמה, אם ירית חץ, עליך לזרוק קובייה בת 20 פאות כדי לקבוע אם פגעת במטרה; זה עניין של מזל. אבל לתוצאה שקיבלת אתה מוסיף (או מוריד) נקודות על פי הניסיון המצטבר שלך, וזה כבר יכולת. אחרי כל זה, אם זרקת את קוביית ה־20 ויצא לך 1, החטאת ולא משנה מי ומה אתה. יצא 20? פגעת גם אם קוראים לך דויד והרגע ירית בפוני של גוליית. אז בישורת האחרונה זה שוב מזל.

אנשים אומרים שכדורגל הוא כמו החיים, אבל החיים כפי שאני מכיר אותם דומים יותר ל־D&D. מה שחשוב בשניהם ­— בסדר חשיבות עולה, ילדים — זה ניסיון, כסף ומזל. אבל זה לא מה שגרם לנו, חמישה גברים בני סביב־40, לחזור למשחק ששיחקנו בשנות ה־80. לא, זאת שוב חייבת להיות הפנטזיה.

מעולם לא דיברנו על זה כקבוצה, והאמת היא שגם בבודדת אני לא זוכר הרבה שיחות בנושא, אבל ברור לי — ואולי לכולנו, ואולי בגלל זה אין צורך לדבר על זה — שכולנו מתקשים לתפקד במגבלות של מה שאמיתי.

בתוך ההכללה הזאת יושבים אינדיבידואלים מאוד אינדיבידואליים. אחד הוא רווק שכבר חצה את ה־40, השני נראה כמי שמצא סופסוף את האחת שלו, והשלושה האחרים נשואים עם ילדים (אני עם אחת, ח' עם שניים, נ' עם שלושה). אחד מאיתנו עשה מספיק כסף בשביל להגיד פוס ולרדוף אחרי החלום של משחק משלו, ואחד עיתונאי. ח' איתחל את החיים שלו בגיל 30 ומשהו, עף לאמריקה וחזר עם מקצוע חדש; נ' ידע, להערכתי מגיל 14, שהוא הולך ללמד את שייקספיר. מה שאני מנסה להגיד זה שאין לנו סיבה משותפת להיות לא מרוצים מאיך שהחיים האמיתיים שלנו הסתדרו. אין לנו אפילו סיבות פרטניות טובות במיוחד. אבל הנה, כולנו נמלטים מהמציאות בכל הזדמנות שיש לנו. כלומר, בכל הזדמנות שנשותינו מאשרות לנו להימלט.

קל להיות פסיכולוגי־בגרוש בקשר לזה. אפשר להסתכל על ח'2 — מה אני אעשה, גם הוא ח' — ולחשוב שזה קלאסי, רואה חשבון שבורח לעולם שיש בו הכל חוץ ממאזנים. אבל האמת היא שח'2 בורח גם לקומיקס ולצילום ולסרטים, ככה שתחת האזמל הקהה שלי יוצא שהוא פחות נמלט ממשהו ויותר נמלט אל משהו. על נ', המרצה לספרות אנגלית, אפשר לחשוב שהוא זקוק למנוחה מהרצינות האקדמית. אבל כפי שאני רואה את זה, האיש אסקפיסט יותר מכולנו: חלק גדול מהיומיום שלו מתרחש באנגליה של המאה ה־16. ואני? טוב, אני כותב על סרטים במגזין שמוכר לכם את האשליה שאתם גברים. לכולנו, בקיצור, יש נתיבי מילוט מהאספלט האפור של היומיום. ובכל זאת אנחנו צריכים להיות הלוחם או הגנב או הקוסם שכבר לא נהיה, למרות שדווקא יש לי כמה טריקים עם קלפים.

תמיד העדפתי לשחק מכשפים. משהו בחיווט שלי מושך אותי אל הקצה הקיצוני של הפנטזיה, אל היכולות העל־טבעיות. וכמו במקרה של ח'2, אני לא חושב שזאת בריחה ממי שאני. אני חושב שזאת בריחה אל מי שהייתי רוצה להיות.

IMG_0864

אנחנו בני סביב־40. הרבה שנים היינו כולנו מחוץ לסיפור הזה של משחקי תפקידים, אבל עכשיו אנחנו שוב בפנים. אני חושב שזה כי בגיל שסביב 40 — מי קצת לפני ומי קצת אחרי — כולנו שואלים את עצמנו וריאציה כזאת או אחרת של שאלה זהה: מה, זה הכל?

הרווק וההוא עם השלושה הילדים, ההייטקיסט והשכיר בעיתונות — אני חושב שכולנו חיים תחת עננת חשש שמה שיש עכשיו זה הכי טוב שיהיה. בגלל שהילדים קטנים ובסוף הם יגדלו, או בגלל שלהתפטר בשביל לרדוף אחרי החלום שלך זה טוב רק בתנאי שאתה אשכרה מגשים את החלום שלך, או בגלל שתראו מה קורה בעיתונות. למה אנחנו חוששים, זה שוב אינדיבידואלי. אבל זה שאנחנו בורחים לארץ לעולם לא, זאת שוב פנטזיה קולקטיבית. גם בארץ ההיא אתה יכול למות פתאום — למעשה, מוות הוא סיבת המוות העיקרית של דמויות ב־D&D — אבל לחיים שלך שם אין תקרת זכוכית. תמיד יש עוד לבל לעלות. תמיד יכול לצאת לך 20 בקובייה של ה־20, ולהיות שועל זקן ולמוד קרבות זה לעולם לא חיסרון. זאת מחשבה מנחמת מאין כמוה כשאתה בדיוק נושם עמוק עמוק ומגלגל את הקובייה של ה־40.