קטגוריה: אסקפיזם

זוכרים איזה כיף היה פעם בעתיד?

syfy

אחד מאיתנו*, לא חשוב מאיזה מגדר, נדד לאחרונה ל"תולעת ספרים" ברחוב מאז"ה בתל אביב, שאל איפה זה המדף של המדע הבדיוני, וקיבל בחזרה מבט של "מאז"ה המדף של המדע הבדיוני?".

הרגע המביך הזה הוא מקרה קיצון בתוך מגמה מתמשכת של הדרת המד"ב משוק הספרים הישראלי. כלומר, בסניפים הגדולים של "צומת ספרים" ו"סטימצקי" עוד יש סקציית מד"ב, אבל רובם מוחלט של הספרים שם הם בכלל מז'אנר הפנטזיה. בסניפים אחרים תמצאו מדף או שניים של מד"ב בעברית, ולעתים נדירות גם כותרים נבחרים באנגלית, אבל זהו. זה כאילו שהסוגה כולה נבלעה במורד חור התולעת.

הבעיה לא מתחילה כאן, בכחול־לבן: מקורה בנסיגה ארוכה של המד"ב כסוגה ספרותית דווקא בשנים שהקולנוע והטלוויזיה מפוצצים בכותרי מדע בדיוני מצליחים ואהובים. עכשיו אנחנו רוצים לדבר קצת על איך זה קרה, וגם לשאול אם ייתכן ששני כותרים חדשים — "שחקן מספר אחת" (עם עובד) ו"לבד על מאדים" (ידיעות ספרים) — יכולים להחזיר לז'אנר את האומף.

מהר, יורים עליך טילים בין כוכביים: שם של סופר מדע בדיוני מהשנים האחרונות? ולא, אסימוב לא נחשב. גם לא פיליפ ק. דיק או ארתור סי. קלארק. אבל סרט מדע בדיוני מהשנים האחרונות? יודע מה, אפילו רק מהשנה החולפת? "בין כוכבים". "קצה המחר". "כוכב הקופים: השחר". "שומרי הגלקסיה". "לוסי". "6 גיבורים". אתה יכול לעצור, הבנו את הנקודה.

אז המדע הבדיוני לא מת. רחוק מזה. אבל הוא כן החליף מגרש, מזה של המילים להוא של התמונות. זה לכאורה מתבקש ומובן מאליו, וזה גם מסתדר כרונולוגית: מאז פרוץ האפקטים הממוחשבים בשנות ה־90, הקולנוע יכול סופסוף לעשות את מה שבמשך שנים יכלו אמני הספרות הספקולטיבית רק לדמיין. אז זהו, יש לנו תשובה ואפשר לסגור את הכתבה: ה־CGI הרג את סופר המד"ב.

רק שזה לא נוסע, כי תראו מה קרה בשנים האחרונות בז'אנר־העל: ספרי הפנטזיה פורחים וכובשים ונהיים סרטים או סדרות טלוויזיה רק אחרי שהם עושים בוכטות כסף מנייר. כאילו, "הארי פוטר". "משחקי הכס". אם בספרות המד"ב היה בשנים האחרונות ולו סיפור הצלחה אחד בקנה המידה של ג'יי.קיי רולינג או ג'.ר.ר מרטין, הכתבה הזאת לא הייתה נכתבת והיינו צריכים לחשוב על משהו אחר בשביל הדמוגרפיה הבתולה.

"חולית", מהדורה ראשונה

"חולית", מהדורה ראשונה

יש לנו תשובה אפשרית אחרת, אבל לפני שננסח אותה צריך לקצרר את ההיסטוריה של הז'אנר: בראשית היו ה.ג' וולס וז'ול ורן וכיו"ב כותבים שהושפעו מהתמורות המדעיות של שלהי המאה ה־19, על כתפיהם התייצבו מי שנחשבים לתור הזהב של הסוגה — ארתור קלארק, אייזק אסימוב ורוברט היינליין, שהחלו לפרסם סיפורים קצרים לפני מלחמת העולם השנייה — ואחריהם צץ מה שנקרא "הגל החדש", עם כותבים כמו פרנק הרברט ("חולית"), רוג'ר זילאזני (סדרת "אמבר"), פיליפ ק' דיק ("האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות") והארלן אליסון, שאנתולוגיית "חזיונות מסוכנים" בעריכתו נחשבת ללב־ליבו של אותו גל חדש.

הכרוניקה המתוארת לעיל עושה עוול לערימה עצומה של כותבים מוכשרים, לרבות גאונים כמו ריי ברדבורי ("פרנהייט 451"), ג'ורג' אורוול ("אלף תשע מאות שמונים וארבע") ואלדוס האקסלי ("עולם חדש מופלא"), אבל הרשינו לעצמנו לדלג ולדלל כי הנקודה נמצאת במקום אחר: היו שני נחשולים נפרדים אך כמעט חופפים שבהם המד"ב ייצר רבי־מכר משפיעים, תור הזהב של שנות ה־30־50 והגל החדש של שנות ה־60־70. הנחשול השלישי — הפעם האחרונה שספרי מדע בדיוני יצרו הייפ והשפעה של ממש — היה בשנות ה־80, ימי השיא של התת־תת ז'אנר המכונה סייברפאנק. והתיאוריה שלנו היא שדווקא השיא האחרון הוליד את השפל הנוכחי.

למרות שהסייברפאנק הוליד פחות כותבים־כוכבים, עם יוצאי דופן כמו וויליאם גיבסון ("נוירומנסר") וברוס סטרלינג ("איים ברשת"), הוא המציא מחדש את המדע הבדיוני במונחים של אווירה. אם יוצרי תור הזהב הביטו אל הכוכבים ואל העתיד ונפעמו מהאפשרויות הטמונות במקומות וזמנים רחוקים, וסופרי הגל החדש אמרו "כן, ועכשיו דמיינו את זה עם סקס חופשי וטאץ' של רוחניות וסמים ממש טובים", הסייברפאנק ראה את מהפכת המחשוב ונכנס ללחץ. למען האמת, אם אתם רוצים להיכנס לראש הסייברפאנקי, עזבו רגע את מדף הספרים וצפו ב"בלייד ראנר" או ב"המטריקס". היצירות הקודרות האלה מייצגות בול את הלך הרוח.

הסייברפאנק היה הרבה דברים, אבל כיף לא היה אחד מהם. הוא פתח לך את הראש, כי זה מה שמדע בדיוני עושה, אבל לא במובן של "תחשוב כמה מדהים יהיה אם…" אלא של "קלוט איזה פחד יהיה כש…" (שוב, בהכללה. אבל לא גסה מדי). שם נתקע הז'אנר, ממתין שמישהו יזכיר לנו למה בכלל לקרוא מדע בדיוני אם התקף חרדה זה לא מה שבא לנו כרגע. ואם אנחנו כותבים פה בנימה אופטימית אחרי ששנינו קראנו את "לבד על מאדים" מאת אנדי וייר ואת "שחקן מספר אחת" מאת ארנסט קליין, זה מפני שלפני כל דבר אחר, הספרים האלה הם כיף שאין דברים כאלה.

"לבד על מאדים" הוא סיפורו של אסטרונאוט שנשאר — הו כן — לבד על מאדים. עד שתגיע משלחת הצלה צריך להסתדר שם סטייל מק'גייוור (או קרוב יותר לז'אנר, סטייל אפולו 13). "שחקן מספר אחת" מתרחש בעתיד מחורבן שבו המפלט של כולם הוא משחק רב־משתתפים מקוון חובק עולם, שאתה עובד בו ולומד בו ולצורך העניין מזיין בו, ועל מה שקורה כשממציא המשחק מכריז על תחרות נושאת פרס של מיליארדי דולרים. הספר הראשון כיכב ברשימת רבי־המכר של הניו יורק טיימס; את הספר השני יצא לכל אחד מאיתנו לדחוף לכמה וכמה קוראי יד־שנייה, ואין אחד מהם שלא צלצל אחרי שבוע להגיד תודה.

אמרנו שמדברים על ספרים ולא על סרטים, אבל הכי קל להסביר את וייר וקליין דרך ג'יי.ג'יי אברמס. זוכרים את "סטארטרק", הקאמבק הקולנועי של פרנצ'ייז מסע בין כוכבים? אז אברמס לקח את החומרים המוכרים של הסדרה והוסיף להם משהו שמעולם לא היה חלק מהדי.אן.איי שלה: פאן טהור. זה בדיוק מה שעושה וייר לתת־תת ז'אנר של המסע אל הכוכבים, וביתר שאת מה שעושה קליין לסייברפאנק.

ב"לבד על מאדים" זאת תכלס חוכמה קטנה יותר, כי בעצם זה טריק שאנחנו כבר מכירים: הישרדות בכל מחיר, על אי בודד או בלב ים או בספינת חלל תקולה, זה מתכון די בטוח ליצירה סוחפת. אלא שווייר גם מצחיק, לעתים קרובות ממש בקול רם, והוא גם אמן האנטי־דרמה: האיש כותב עד לשיא הדרמטי, ואז שוב מהרגע שאחרי, אבל לעולם לא מתעכב על הדרמה עצמה. זה מקליל את הספר שלו, הופך אותו לג'וי־רייד איפה שכותב אחר היה אולי דופק ברקסים לא נחוצים.

"שחקן מספר אחת" צריך ללא ספק לזכות באיזה פרס לענייני הפוך־על־הפוך. הוא הולך בדיוק למקומות הרגילים של הסייברפאנק — רשת המחשבים שאנחנו משתזרקים לתוכה, עתיד דיסטופי, דמויות שנראות כמו פליטים מ"האלמנט החמישי" — ובמקום לחשוש מזה מראה לנו איזה כיף זה. תושבי העולם של ארנסט קליין יכולים ליצור לעצמם את המילניום פלקון ולתקוף בעזרתה את כוכב המוות או להיכנס לתוך "משחקי מלחמה" ולהיות מתיו ברודריק. האפשרויות כל כך מסחררות — טוב, והרפרנסים לסרטים ולמשחקים של שנות ה־80 הם כל כך ספוט־און — ש"שחקן מספר אחת" הוא עונג, פשוט עונג שנעדר כל כך הרבה שנים מהספרות הספקולטיבית.

האם די בשני ספרים, שאחד מהם הוא בעצם יותר מדע אפשרי מאשר מדע בדיוני, כדי להחזיר את עטרת הז'אנר ליושנה? אין לנו מושג. אנחנו מקווים שכן, אבל גם אם לא, את שלנו עשינו. אחרי הכל, הכתבה הזאת נכתבת במטרה האחת והיחידה של לעשות לכם חשק לקרוא מדע בדיוני. תסתכלו לנו בלבן של הארבע עיניים — טוב, שמונה אם סופרים את הזכוכיות — ותגידו לנו שנכשלנו במשימה.

10 ספרי מדע בדיוני שכל אחד צריך לקרוא**

"גר בארץ נוכרייה", מהדורה ראשונה

"גר בארץ נוכרייה", מהדורה ראשונה

1) גר בארץ נוכרייה, רוברט היינליין. שוב עומק דתי, אבל במקרה הזה גם עומק רגשי שלאו דווקא מאפיין את היצירה של היינליין. ספר מונומנטאלי שמצליח להגדיר את גבולות (ומגבלות) האנושיות באופן מרהיב, ועל הדרך בונה משל כביר שהנמשל שלו הוא נגר אחד יליד נצרת.

2) "חולית", פרנק הרברט. הדבר הכי קרוב לתנ"ך של הז'אנר, גם מבחינת ההשפעה וההיקף וגם בגלל העומק התיאולוגי הכמעט לא נתפס. יצירת מופת של כתיבה באשר היא כתיבה, ועדיין הספר שאני הכי מחכה לעיבוד קולנועי נורמלי שלו (אבל בבקשה בבקשה, לא על פי חודורובסקי).

3) לוחמי החלל, היינליין. אולי הספר שהכי נדפק אי פעם מהסרט שנעשה על פיו, ולא בגלל ש"גברים בחלל" של פול ורהובן היה כל כך נורא, אלא כי פשוט אין כמעט שום קשר בינו ובין היצירה של היינליין. זה מד"ב סוציולוגי מבריק דווקא מפני שהוא מיליטריסטי וגובל בפשיסטי; לא זוכר מקרה דומה של תפיסת עולם כל כך בעייתית כתובה באופן כל כך מושלם.

4) The Forever War, ג'ו הלדמן. יצירה אחות ל"לוחמי החלל" וספר מטלטל בזכות עצמו שנכתב מתוך מלחמת וייטנאם, ונשמע מוכר מדי לאוזניים ישראליות גם עשורים אחר כך. כולל את אחד המשפטים היפים בתולדות הסוגה, שנכתב על פלנטה בתולית דמויית כדור הארץ: "היא נראית כפי שהארץ הייתה נראית לו התייחס אליה האדם בחמלה ולא בתאווה".

5) עולם טבעת, לארי ניבן. יצירתיות אין סופית, חוש הומור כביר וקנה מידה עצום — הספר הזה יכול לשכנע שונאי מד"ב שהם לא יודעים מה טוב. יש אפילו זיונים! ולא כולם עם חייזרים!

6) המשחק של אנדר, אורסון סקוט קארד. עוד ספר שנדפק מסרט, הפעם דווקא כן מפני שהוא כה גרוע, אבל גם ההפך המוחלט מ"לוחמי החלל": הסביבה הצבאית כאן עוברת אנטי־גלוריפיקציה מוחלטת. ספר הומאני, רגיש ומרגש שגרם לי לבכות יותר מפעם אחת.

7) 2001: אודיסאה בחלל, ארתור סי. קלארק. אני חושב שבגלל הספר הזה נעשיתי קורא מדע בדיוני. זה המיטב של מה שהז'אנר יודע לעשות: גם לסובב לך את הראש מרוב רעיונות גדולים וגם לגרום לנשימתך להיעתק מרוב יופי ("ברגע אחד, רגע קצר מכדי להימדד, התהפך החלל והסתובב סביב עצמו". הנה משפט שאני זוכר בעל פה לפחות 25 שנים). אגב, הדבר לעשות זה לקרוא ואז לראות: הסרט הוא יצירת מופת בזכות עצמו, אבל אני לא מכיר אחד שממש הבין אותו בלי לקרוא את המקור.

8) קץ הילדות, קלארק. אוקיי, רגע: למה החייזרים האלה שמרחפים מעל הערים הגדולות שלנו כבר שנים ואפילו הביאו שלום המוני מסרבים להיחשף בפנינו? עזבו את הז'אנר — התשובה לשאלה הזאת היא אחד הספרים הנבונים, וגם אחד העצובים, שקראתי מימיי.

9) פניי מועדות לכוכבים, אלפרד בסטר. לקרוא ולא לתפוס שהדבר הזה נכתב בשנות ה־50 של המאה ה־20. כל מה שהסייברפאנק יעשה במעצבן 30 שנה אחריו, בסטר עשה במדהים. סיפור נקמה אדיר, ובראשו אולי הדמות המסעירה ביותר בתולדות הסוגה.

10) טרילוגיית המוסד, אייזק אסימוב. יש בעצם שבעה ספרים בסדרה הזאת, אבל העיקר זה הטרילוגיה הראשונה, והעיקר בתוכה הוא רעיון הפסיכו־היסטוריה — מדע ניבוי העתיד האמצעים סטטיסטיים וכנראה ההברקה הכי גדולה של אסימוב אי פעם.

הונררי מנשן: עריצה היא הלבנה (היינליין), מפגש עם ראמה (קלארק), הקיסם בעינו של אלוהים (ניבן וג'רי פורנל), מלחמת האדם הזקן (ג'ון סקאלזי), הכרונוליתים (רוברט צ'רלס ווילסון) ו־Only Forward (מייקל מרשל סמית). וכמובן גם מדריך הטרמפיסט לגלקסיה, בית מטבחיים חמש, עריסת חתולהסירנות של טיטאן ואלף תשע מאות שמונים וארבע, רק שאני פשוט לא מצליח להתייחס אליהם כספרי מדע בדיוני

*הטקסט הזה נכתב ב"אנחנו" כי הוא נוצר בשיתוף עם שירי צוק, מבקרת הספרים של בלייזר. פורסם בגיליון ינואר (כן נו, של בלייזר)

**אני יודע, עם הטרילוגיה של אסימוב זה יוצא 12. אל תתקטננו. וכן, אני יודע גם שבמהדורה המודפסת זה פורסם עם רשימה אחרת לגמרי – "12 ספרי מד"ב טובים שפספסתם מאז באג 2000". אלא שזאת רשימה שכתבה שירי, וזה הבלוג שלי, אז זהו

 

מודעות פרסומת

10 דברים לראות בפסטיבל אוטופיה

"אתה לא מעלה את זה בלי לתייג אותי"

"אתה לא מעלה את זה בלי לתייג אותי"

פסטיבל אוטופיה, לשעבר אייקון, עושה השנה שני תיקונים. ראשית הוא מתקיים באמצע ספטמבר (13־20) ולא בסוכות, המועד המסורתי שתמיד גרם לו לזנב בפסטיבל הסרטים בחיפה. שנית, אפשר לומר בפה מלא שזה כבר לא פסטיבל סרטי מד"ב ופנטזיה אלא פסטיבל סרטי ז'אנר. בשנה שעברה התלוננתי על כך שההיצמדות למד"ב ופנטזיה אינה ריאלית פשוט מפני שבשנה נתונה אין די סרטים שהם גם מספיק טובים וגם מספיק קטנים בשביל לערוך הופעת בכורה ארצית דווקא בסינמטק תל אביב; לא יודע אם זה כי הקשיבו לי או סתם כי צדקתי, אבל ההיצע של 2014 — עם סרטי אימה ונקמה וקומדיות ז'אנריות — הוא שיפור עצום בהשוואה למהדורת 2013. אז כבוד למנהל הפסטיבל אורי אביב, ואם אתם לא מתכוונים לסור ולראות בעצמכם, לפחות תזכרו את הכותרים הבאים במגירת הדברים לראות מתישהו ואיכשהו.

1) נחש מה בא לסעוד. כמה חברים נאספים לארוחת ערב משותפת בלילה שבו עובר כוכב שביט קרוב לכדור הארץ, ומגלים — בהתחלה לתדהמתם ובהמשך די לאימתם — שהשכונה נמלאה בעותקים שלהם. שיבוטים? יקומים מקבילים? "לכידות" (Coherence, ארה"ב 2013, בימוי: ג'יימס וורד בירקיט) מתעסק פחות במכניקה ויותר בפילוסופיה, והתוצאה היא סרט נבון להפליא, מעט מטריד והרבה משעשע, שבתכלס מתקל את החתול המפורסם של שרדינגר. לא מכירים? פה זה לא ויקיפדיה.

מפגש חברים בלילה נפיץ הוא גם המעטפת של "סופעולם" (ישראל 2014, בימוי: רוני קידר, ההיא מ"ג'ו + בל"), לדאבוני הסרט היחיד שהספקתי לראות מהמסגרת התחרותית החדשה של אוטופיה — סרטים ישראליים באורך מלא. הלילה המדובר אמור להיות האחרון עלי אדמות, של החבר'ה ושל כולנו, ואנחנו לא מקבלים הסבר למה. רק רואים מה עושים טיפוסים מאוד שונים עם הרגעים האחרונים שלהם. אני מניח שזה נשמע כמו התחלה של קומדיה, אבל זה יותר דרמה, ואמינה מאוד: בסרטה השני מצליחה קידר להעמיד חבורה שאשכרה נראית ומתנהגת כמו בשעות האחרונות שלה בתל אביב ועל הפלנטה. סרט מאתגר, זה כן, אבל מאוד מתגמל אם תקדישו לו 80 דקות של סבלנות. צל"ש לשחקנים — ניתאי גבירץ, גפן גנני, יותם ישי, סיון לוי וגאיה שליטא כ"ץ — על עבודת אנסמבל מוצלחת לעילא.

2) האו ביזאר. ייאמר מיד: אל תחשבו בכלל בכיוון של "מתחת לעור" (Under the Skin, בריטניה וארה"ב 2013, בימוי: ג'ונתן גלייזר) אם אין לכם סיבולת למוזרויות. הסרט הזה אמנם מציג את סקרלט ג'והנסון ללא סיוע ביגוד, אבל קחו בחשבון שזה משהו כמו "כביש אבוד" של דייויד לינץ', רק עם ספק־חייזרית־ספק־רובוטית שמפתה גברים על מנת — איך נקרא לזה, לשתות אותם? — אז כן, זה בהחלט ביזארי. אבל הח"מ, שברגיל נוטה להתפתל נוכח משונויות משונות מדי, נהנה עד אין קץ ברגע שהבין שאין כאן מה להבין. רק להיטמע במראות. הסרט הזה הזכיר לי את מיטב הסיוטים שלי, ושלא תטעו: זאת אחת המחמאות הגדולות שיצא לי לכתוב השנה.

"חולית של חודורובסקי" (Jodorowsky’s Dune, ארה"ב 2013, בימוי: פרנק פאביץ') הוא דוקו לא מוזר בכלל, אבל הוא מספר על הסרט הכי מוזר שלא נעשה אי פעם: עיבוד של הבמאי האקספרימנטלי להחריד אלחנדרו חודורובסקי ל"חולית" של פרנק הרברט. זה חד־משמעית המייקינג אוף המרתק ביותר שנעשה על סרט שלא נעשה, אבל צחוק בצד, מידת התשוקה האמנותית שהוא חושף — הן מצד חודורובסקי והן מצד האמנים שעבדו איתו, לרבות ה.ר גייגר לפני שמישהו שמע עליו — היא לא פחות מסוחפת. עם זאת, בינינו? כמה שלא סבלתי את העיבוד של דיוויד לינץ', ככה אחרי הדוקו הזה ברור לי שהייתי מתעב כל שנייה מחולית של חודורובסקי. רבאק, האיש מתגאה בבימוי סצנה שבה ברנש מחרבן זהב.

3) הלם וחימה. בקרוב ייצא כאן בבתי הקולנוע "צוהר" (Oculus, ארה"ב 2013, בימוי: מייק פלנגאן), ואתם יכולים להיות אלה שכבר ראו אותו וכעת סוחטים את חבריכם בתמורה לאי־ספוילרים. ויש הרבה מה לקלקל, כי למרות השתייכותו לז'אנר האימה, "צוהר" הוא יותר מותחן פסיכולוגי סביב שאלה אחת: האם אח ואחות איבדו את הוריהם בגלל מראה עתיקה שאוצרת בתוכה איזשהו כוח על־טבעי, או מפני שאבא שלהם איבד את זה עד כדי כך שהוא חירפן גם את אימא שלהם, ואז רצח אותה והביא את בנו למצב של זה או אתה או אני? מזהיר מראש שיש נפילת אנרגיה מסוימת דווקא בישורת האחרונה — זה כאילו שהלכו כאן על הפתרון התסריטאי הכי נכון ואיכשהו גם הכי פחות מספק — אבל תשמעו, אשכרה כססתי. ואפילו בלי שקיססתי!

גם "החוזרים" (The Returned, ספרד וקנדה 2013, בימוי: מנואל קרבאיו) מתחיל טוב יותר מאיך שהוא נגמר, אבל תקלטו איזה יופי של פרמיס: הייתה אפוקליפסת זומבים, אבל נמצאה תרופה ועכשיו מסתובבים בינינו זומבים לשעבר. עכשיו, מה יקרה כשיתחילו לצוץ שמועות על מחסור בתרופת הפלא?

"החוזרים" הוא אולי הסרט הכי פחות שלם בתשיעייה הזאת, אבל לטעמי הוא יותר מראוי לצפייה. בטח בימים אלה, כשאנחנו קוראים על ניצולי אבולה שמקבלים בול את היחס של האקס־אוכלי־מוחות.

4) הנולדים והמתים. עריכה לא לינארית ומאוד לא קונבנציונלית הופכת את "46 המושלמים" (The Perfect 46, ארה"ב 2013, בימוי: ברט ראיין בונוויץ') לאתגר אינטלקטואלי. אם אתם לא בנויים לכאלה, ותרו. אם אתם כן, עופו על הסיפור הזה: מדען כובש את העולם עם אתר אינטרנט שבוחן זיווגים מבחינה גנטית (23 כרומוזומים פלוס 23 כרומוזומים, מכאן ה־46). אבל מה קורה כשהאתר עובר מלבדוק את מידת ההתאמה/ סיכון בהריון של בני זוג קיימים לאיתור של בני זוג פוטנציאליים? החולייה החלשה כאן היא תת־עלילה שבה המדען דנן נחטף על ידי שני חבר'ה זועפים, אבל זה בטל בשישים, או לצורך העניין כבר ב־46. פשוט סרט חכם.

לפני שנלך אל הנגיש מכולם, עצירה בחולני מכולם: "קילרז" (Killers, יפן ואינדונזיה 2014, בימוי: קימו סטמבואל וטימו טחחנטו). אנחנו יוצאים לדרך עם יפני אחד שרוצח אנשים בשם האמנות ואינדונזי אחד שבסך הכל מנסה להיות עיתונאי חוקר, אבל מהר מאוד מתפתח סיפור שהדביק אותי למושב ולמסך. במשפט אחד? רוצח מגלה את המצפון שלו מול מצפוניסט שמגלה את הרוצח שבו. אחר כך זה מסתבך ומתהפך וכל מיני, אבל זה הקטע. זה ו־137 דקות של רציחות כל כך גרפיות שלהערכתי יש כמה במאים מקוריאה הדרומית שעדיין ממלמלים "אר יו שיטינג מי". בהחלט לא לכל אחד, אבל אתם אתם כמוני — קרי מקפידים לצפות בסרט הכי חולה של השנה, כל שנה — אז בתאבון שיהיה.

5) אחד בשביל כולם. צוות תיעודי נלווה לחבורה של ערפדים לקראת הכינוס השנתי הגדול של יצורי הלילה בוולינגטון, ניו זילנד? לא זוכר כזה מקרה קיצון של תקציר כל כך לא מבטיח וסרט כל כך מקיים. פשוט פגיעה בול בסרט הנעילה של הפסטיבל.

שנים מפצירים בי לראות את הסדרה הקומית "טיסת הקונקורד", ועכשיו אני מבין למה:
בגלל ג'מיין קלמנט, אחד הבמאים־שחקנים־כותבים שלה ועכשיו אחד משני הבמאים־שחקנים־כותבים — השני הוא טייקה וייטיטי — של "החיים בצללים" (What We Do In the Shadows, ניו זילנד 2014, בתמונה למעלה). חברים, זה הסרט הכי מצחיק שלא עוסק בג'ובניקיות שראיתי השנה: עולם שלם של ערפדים, אנשי זאב וזומבים שמתקיים בהם שילוב מוטרף של גיקיות קיצונית ורצחנות לא מתפשרת. אם זה לא נס תסריטאי גדול מספיק, אז בלב הסרט הזה ניצבים ארבעה ערפדים/ שותפים לדירה שפשוט אי אפשר לא להתאהב בהם ובמבוכה החברתית המתמדת שלהם.

לא מעט סרטים שמוקרנים באוטופיה עושים איכשהו את דרכם אל ההפצה המסחרית, אבל ספק רב אם זה יקרה עם סרט קטנטן כמו "החיים בצללים". תשמעו לי ולכו בשבילו לסינמטק תל אביב, או לכל הפחות שימו עליו יד ברגע שיצוץ הדי־וי־די או הבלו־ריי. קומדיית אימה מוצלחת זה הגבוה השמאלי שקולע שלשות של הסרטים. אל תפספסו את הרכש הזה.

6) סוף העולם שמאלה. אנחנו באוסטרליה, "עשר שנים אחרי הקריסה". זה כל מה שאנחנו יודעים על הפוסט־אפוקליפסה הזאת. זה והעובדה שאריק (גאי פירס) יעשה הכל כדי לחלץ את מכונית הרובר שלו מידי המניאקים שגנבו לו אותה. הכל כולל חבירה לאחיו של אחד הגנבים, ריי (רוברט פטינסון), על תקן מורה דרך. זה נשמע כמו תקציר, אבל זאת כל העלילה של "רובר" (The Rover, אוסטרליה 2014). שני גברים שונים מאוד — אחד אלים ושתקן, השני פטפטן מוגבל שכלית — שמחפשים ביחד כמה חארות במדבר פוסט־אפוקליפטי. אבל מה שקורה ביניהם, מה שאנחנו לומדים על שניהם ביחד ועל כל אחד לחוד, הוא לא דל בשום אופן: הוא כמעט קורע לב באנושיות שלו.

פירס תמיד סולידי, וכאן הוא לגמרי מפנה את הדרך לפטינסון, שמצידו גונב את הסרט בלי שום נקיפות מצפון. אפשר להריץ דחקה על זה שהוא עמד בכללים המפורסמים של "רעם טרופי" ולא הלך פול ריטארדד, אבל זה פשוט תפקיד מרשים. ושוב, סולידי: אפילו סצנה אחת כאן לא צועקת "תזכרו אותי בסביבות אוסקר 2019".

הבמאי דייויד מישוד הראה כבר ב"ממלכת החיות" שהוא יודע מה טוב, ואחרי "רובר" אני רשמית מאוהב בו ובאלימות הלירית שלו. לכו לראות את זה על המסך הגדול, כי זאת כנראה ההזדמנות היחידה שלכם.

פורסם בבלייזר (גיליון ספטמבר), למעט הקטע על "רובר" שפורסם בפנאי פלוס (גיליון 11.9)

סיבה טובה אחת להשאיר את הירוק מחוץ לחוק

כמה שמחתי כשהבת שלי חזרה עם זה מבית הספר יום אחד. כמה הצטערתי כשהיא סיפרה שזה קמומיל ונענע

כמה שמחתי כשהילדה חזרה עם זה מבית הספר. כמה הצטערתי כשהיא סיפרה שזה קמומיל ונענע

אני רוצה סמים. כל הזמן. אפילו כשיש לי סמים. אבל כשאין לי — ורוב הזמן אין לי, כי אני אדם בוגר ונורמטיבי וחוץ מזה תפסו לי את הכיוון — אני נורא רוצה סמים. זה לא עניין של דודא; כל סטלן עם ותק בינוני־פלוס יודע שגם אם יחתכו לך את האספקה אחרי שעישנת שנים כל יום, כל היום, הפאניקה והריקנות והתחושה הכללית שעדיף לחדול מלהיות יחלפו תוך גג שתי יממות. אבל הרצון, זה לא הולך לשום מקום.

אני בכוונה לא משתמש במילה התמכרות. זה לא דומה. אני יודע כי התמכרתי לסיגריות, וכשהפסקתי לעשן אכלתי סרטים גופניים ונפשיים שנמצאים בסקאלה אחרת לגמרי. ובכל זאת, אם לתאר את מערכת היחסים הנוכחית שלי עם מרי ג'יין, אני חייב לשלוף מהגנזך מונולוג שנישא במקור מפי אלכוהוליסט. כתבתי על זה בעבר באותו הקשר, ואולי אתם פשוט זוכרים את המקור: זה מ"הבית הלבן", כשראש הסגל ליאו מק'גרי נשאל אם אחרי שש וחצי שנות פיכחות לא מתחשק לו לפעמים איזה דרינק. "הבעיה היא שאני לא רוצה דרינק", עונה מק'גרי. "אני רוצה עשרה".

אני רוצה עשרה ג'וינטים. כל כך רוצה שהנושא השגור ביותר בחלומות שלי הוא "תומר לא מצליח להשיג סמים". יש לזה מלא וריאציות: הבנאדם מבריז לי. הבנאדם מופיע, אבל שנייה אחרי שהוא הולך אני קולט שאיבדתי את השקית. יש שקית, אבל כשאני מתחיל לגלגל זה נעלם לי בין האצבעות כמו חול. הצלחתי לגלגל, אבל אין לי אש. יש לי אש, אבל זה כמו לעשן אבק. לילה אחד איתרתי את החבר הכי טוב של הדילר הראשון שלי כי בטוח יש לו משהו. קראו לו יניב והיה לו סנטר גדול. לפני שהלכתי לישון, לא הייתם מוציאים ממני בהיפנוזה את שמו או את פרצופו. כשהתעוררתי יכולתי לצייר לכם קלסתרון משטרתי שלו. זה לא יכול להיות מאוד בריא, החלומות האלה. אבל דווקא בגללם — ולא רק בגללם — אני הסטלן ההוא שמתנגד ללגליזציה.

שנייה, ידידי ירוק הסנפיר, לא להתעצבן. מובן שאני תומך בלגליזציה מלאה ומיידית של קנביס לשימוש רפואי, ומובן מאליו שאם יפתחו קופי שופ מתחת לבית שלי, תוך שבוע יתקיים בי המשפט מ"החבר'ה הטובים" שמשמיע טוני באנז כדי להסביר למה הנרי היל הוא השותף המושלם לבר שלו: "אם הוא יבלה כאן קצת יותר זמן, הוא יהיה כיסא". בדיוק בגלל זה, לגליזציה מפחידה אותי הרבה יותר מאשר יובש.

כוח רצון הוא מהתכונות החיוביות היחידות שאני מוכן להצהיר עליהן בשבועה. את הסיגריות כבר הזכרתי — 19 שנה בפנים וכבר שש נקי, תודה — ולהן אפשר להוסיף המון דברים שהמון אנשים מתקשים לגזור על עצמם. לא לדחות משהו למחר כי אפשר לעשות את זה היום? צ'ק. 21 קילומטר על הקרוס טריינר? רק הבוקר. אבל לעשות עם היד את המחווה של "עזוב עוד שאכטה, עישנתי מספיק"? לא מסוגל פיזית. פרק היד דוחה את התנועה כמו שתל לא מוצלח. לכן יש לי רק שני מצבים, כמו שאלטר: לא מעשן בכלל או מעשן רצוף עד שייגמר. אין באמצע.

מודה, אני מקרה קיצון. אבל ההבדל העיקרי ביני לבין רוב הסטלנים שאני מכיר הוא רק בווליום. כלומר, אלה מהם ששפר עליהם איפוקם בפירוש מסוגלים להחזיק בבית גראס. להחזיק בלי להדליק, שבשבילי זה מדע בדיוני. אבל בתכלס כולנו חזירים, כי סמים בשבילנו זה מים גנובים. מסובך להשיג, יקר להשיג, אף פעם לא בטוח מתי בפעם הבאה תשיג. ההתנהגות הצרכנית שנגזרת מזה היא של אכול ושתה כי מחר ישעמם למשטרה עוד פעם. עכשיו אני מנסה לדמיין את בני דורי בעולם שבו באמת יש קופי שופ מתחת לבית שלי, וזה לא שזה לא מסתדר לי בראש רק כי אני גר בגבעתיים.

הייתם פעם באמסטרדם? בבקשה ספרו לי על ההולנדים הנחמדים ההם שעישנתם איתם. עזבו, זה לא ששכחתם מהם. זה שהם לא מעשנים. בטח לא בכמויות שהייתם מצפים במדינה שבה זה חוקי: לפי מחקר שפרסם בשנת 2010 רוברט ג'יי. מקקון, איש אוניברסיטת ברקלי, הולנדים בני 15 עד 35 מעשנים פחות גראס מאמריקאים, בריטים, ספרדים, צרפתים, גרמנים, דנים וסלובקים בני גילם. והמחקר נערך בין השנים 1998 ו־2005, הרבה לפני שארצות הברית וגרמניה למשל הגמישו את החוקים שלהן בענייני צמחייה. אבל האמת היא שזה בכלל לא אמור להפתיע: ברור שההולנדים לא מעשנים כמו פסיכים. הרי זה חוקי.

לא סתם הזכרתי את המים הגנובים. אנשים אולי לא מתחילים לשתות ולעשן כי זה לא בסדר, אבל רובנו מתחילים לעשות את הדברים האלה כשהם לא בסדר. אני עישנתי את הג'וינט הראשון שלי בגיל 15, והייתי צריך — או לפחות הנחתי שאני צריך — להסתיר אותו מההורים שלי. קשה לי להאמין שהייתי מתאמץ כל כך להשיג משהו שלא הייתי צריך להסתיר מהם, ואני לגמרי משוכנע שהמחתרתיות של כל העסק הייתה חלק גדול מהקסם בשנים הראשונות. לכן אני לא דואג לילדים שייוולדו בישראל של קופי־שופים — או לפחות לא דואג באשר להרגלי העישון שלהם — וכן דואג לבני הדור שלי אם וכאשר תהיה פה אמסטרדם.

בחנו את עצמכם: אם זה יפסיק לעלות צפונית ל־100 שקל לגרם, אם להשיג את זה יהיה פשוט כמו לרדת לקנות סיגריות, האם כוח הרצון שלכם יספיק בשביל להגביל את הצריכה לכמות ולתדירות שמסתדרת עם החיים/ עבודה/ ילדים שלכם? אם כן, אם אתם באמת מאמינים שכן, אני מצטער שבזבזתי את הזמן שלכם. לא הייתה לכם שום סיבה לקרוא את הכתבה הזאת. אבל אם אתם לא לגמרי מאמינים — או כמוני, משוכנעים לחלוטין שזמינות טוטאלית תוביל אתכם לשימוש טוטאלי — אז הלגליזציה צריכה להפחיד גם אתכם.

אם קצת נלחצתם הרגע, זה בהגדרה מפני שעשב הוא הרעל שלכם. בדיוק כמו שלי: הנה, אלכוהול זמין לי ואפילו לא נורא יקר לי, ומעולם לא קמתי בבוקר לדרינק. את מספר הבקרים שקמתי לג'וינט אני בכלל לא יכול לספור, ואם אתם קצת מהנהנים עכשיו, אז חייכו יפה ובואו נעשה סלפי אצבעות ירוקות. תמונה קבוצתית עם נייר גלגול. לשאר האנושות, גראס זמין הוא לא רק רצוי אלא גם צודק מכל בחינה אפשרית. בשבילנו זה מבחן אופי שכל אחד ואחד מאיתנו כבר הספיק להיכשל בו עוד לפני שזה נהיה חוקי. האם אנחנו באמת רוצים לבדוק מה יקרה כשנהיה משולים לאותו פדופיל שבדיוק מתחת לחלון שלו פתחו בית ספר?

עכשיו אני רוצה סמים כי אני כותב על סמים. מחר אני ארצה סמים כי וויקאנד, ומחרתיים אני ארצה סמים כי עישנתי בוויקאנד, והכי קשה בבוקר שאחרי זה לא להדליק עוד אחד. אני לא רוצה להיכנס לסיטואציה שבה זאת תמיד אופציה, כי ההיסטוריה האישית שלי מוכיחה שאופציות דינן להתממש. וגם אתם, אלה שמעשנים כל יום אבל רק בערב, או רק בוויקאנד אבל אז חופשי: תסתכלו לי באדום של העיניים ותגידו לי שמעולם לא הרגשתם את הירוק סוחב אתכם לנמנום הנעים הזה של העזוב אותך וגלגל עוד אחד.

"אם תעשני יותר מדי מהחרא הזה, החרא הזה יגזול את האמביציה שלך", מזהיר סמואל ג'קסון את ברידג'ט פונדה אשר על הבאנג ב"ג'קי בראון". "לא אם האמביציה שלי היא להתמסטל ולראות טלוויזיה", עונה פונדה ומסכמת את הסצנה השנייה הכי טובה שלה בסרט אחרי ההיא שבה דה נירו יורה לה בראש. זה כל כך נכון, בדיחת הסטלנים הזאת. גראס הוא הדבר הכי מומלץ לאנשים שמעוניינים בגראס.

החרא הזה הוא ממזר לא קטן. מהגוף הוא נכנס ויוצא בלי טראומות, הדודא הכי קשה היא משחק ילדים בהשוואה לקריז של ממש, וזה גם עושה אותך חרמן. כדי לראות מה רע בזה, מה הבעיה עם השימוש בזה, צריך פרספקטיבה של שנים. רק כשנצברת לך כזאת אתה פתאום מזהה את הג'וב שאיבדת כי היית עסוק בלהתמסטל, את הבחורה שאולי איבדת בה עניין כי היא הייתה קצת קונטרול־פריקית מדי בשביל לעשן, את הכסף שאשכרה שרפת, את הזמן שאולי לא בילית עם הילדים כי היום בא לך להרגיש לא כמו אבא אלא כמו בכיתה י', או את הזמן שבילית איתם מסטול תחת וכל הזמן שכנעת את עצמך שזה בסדר גמור.

ויש לו טריקים, לחרא הזה. לא על כולם הם עובדים, אבל הם עובדים על כל אחד שזה באמת החרא שלו. לכן אתה שומע סטלנים אינטליגנטים מגנים בחירוף נפש על העישון כאילו שזה בריא בשבילם, לכן אתה רואה אנשים כמוני — 21 קילומטר וכל זה — פשוט נכבים לתוך האפרוריות הירוקה ברגע שמתאפשר להם. הרי זה אדיר, החרא הזה. הרי זה בלי דאגות ובלי כאבים ובלי אמביציות. אלא שחיים של אדם בוגר פירושם לדאוג, ולהרגיש פירושו לכאוב, ובשביל לקום בבוקר צריך אמביציה.

באחד הרגעים הכי מוצלחים שלו כסטנדאפיסט מסומם, רובין וויליאמס מציג ויכוח בין שתיין לסטלן. "אחי, אלכוהול זה קביים", אומר הסטלן. "באמת, קפטן הרבלייף?", מתעצבן השתיין. "הרגע תפרת את התחת שלך לספה במקרמה ולי אתה מטיף?".

כן, תפירת מקרמה אל הספה. זה מה שהחרא הזה עושה לך אם החרא הזה הוא הרעל שלך. והנה שוב, בחנו את עצמכם: אם אתם חושבים עכשיו שוואלה, יש משהו במה שאני אומר, אז אתם אולי מורעלים אבל במובנים אחרים. אבל זה בוודאות הרעל שלכם אם כל מה שעובר לכם בראש עכשיו זה כמה בא לכם לעשן.

אל תרגישו רע, אתם לא לבד במאבקם. הנה, אני כבר רואה אותו חוזר, החלום ההוא שאני פתאום בבית הספר מול כולם וקולט שיצאתי מהבית בלי משהו לעשן.

פורסם בגיליון אוגוסט של בלייזר

הבלדה על מרטין בראון

איור: יהודה רוזנטל

איור: יהודה רוזנטל

הגוף שלה היה קשה ודק, זהוב וחלק. כמו במבוק, הוא אמר, ונינה התפוצצה מצחוק ואמרה שאף פעם לא השוו אותה למשהו מן הצומח. היו לו חודש ויום לנסח משהו אחר לפני שרגליו נשאו אותו הרחק ממנה, אבל מרטין לא ידע איך היא תגיב לדימוי השני שהצליח לחשוב עליו, אז במקום להגיד שהיא מזכירה לו סוסה הוא אמר לה שהיא מסעירה.

לפני שעזב את ורצבורג הוא השתעשע במחשבות על כיבוש ברלין, כמו בשיר שהשמיעו כל הזמן ברדיו, אבל לא עלה בדעתו שיתמזל לו להיות עם מישהי שתזכיר לו סוסה. לא אחרי אשתו הראשונה, שהזכירה לו ברווז, ולא בכלל. מבחינתו היה גבר מתאים לאישה מסעירה עם גוף במבוק ושיער קש, והגבר הזה לא היה הוא. בלילה הראשון שלהם, בדירה שלה בשפנדאו, הוא אמר לה את זה והוסיף: את הרפתקה. את לא אמורה לקרות לגבר כמוני.

מה זאת אומרת גבר כמוך, היא שאלה.

נמוך, הוא ענה.

היא שוב צחקה, אבל הוא כמעט התכוון לזה. מרטין בראון תמיד ביקש נשים מהסוג שיוצאים בגללו לדו־קרב, ותמיד קיבל נשים מהסוג שיוצאים איתו לקונצרט. אלא שמרטין בעצמו היה פחות רכיבה ללא אוכף ויותר הליכה לאורך הפארק, ועם השנים הוא שכנע את עצמו שזאת הקללה שלו. בצפון בוואריה או במערב ברלין, הוא תמיד יחפש מישהי גדולה מהחיים — או לפחות מהחיים שלו, שהאירוע המסעיר ביותר שנרשם בהם היה קבלת המשרה בעיר הגדולה — והוא לעולם לא יהיה מספיק גבר בשביל כל כך הרבה אישה. כשהגופות הקטנים והשתויים שלהם קרסו ביחד למיטה שלה, כל ההנחות המוקדמות התרסקו יחד איתם. לא היה לו זמן להתרגל לזה, ובמשך חודש ויום הוא היה במצב קבוע של פליאה. זקפה ופליאה.

בלילה הראשון, בלי להסיט את המבט מהחושך שמחוץ לחלון, היא אמרה שהיו לה מספיק גברים גבוהים, שהגבוה מכולם היה הילדותי מכולם ושמגיע לו להיות כלוא מאחורי החומה. זה היה כל המידע שנידבה נינה על מהלך חייה מאז שבאה לעולם ועד שמרטין בא לשפנדאו, והוא למד שאין טעם לשאול. גם מאחותה לא היה סיכוי להוציא שום דבר על העבר. קלרה הייתה נעימה אליו בפגישות הספורות שלהם, אבל גם השיחות איתה היו על עכשיו או על אחר כך, כאילו ציר הזמן החל באוקטובר אלף תשע מאות שמונים ותשע. זה לא הפריע לו, כי למה שזה יפריע לו. זה רק עשה את הסוסה שלו פראית יותר.

~

הייתה לו הרגשה שהיא צפתה את הצעת הנישואים שלו, או לפחות לא הופתעה ממנה כמוהו: ניסיונו לימד אותו שזה אמור לקרות לו אחרי שנה, לא שלושה שבועות, ובכריעה במסעדה, לא בשכיבה במיטה. הוא אפילו לא קנה טבעת, רק אמר לגב שלה שהוא רוצה להיות איתה תמיד. נינה אמרה בלי להסתובב שגם היא.

בתחילת נובמבר הם יצאו לירח דבש של שבעה לילות. קלרה נתנה להם מפתחות לבקתה מבודדת באזור פורבאך, והם היטיבו לנצל אותה עד כדי כך שרק בלילה החמישי גילו שיש אגם בחוץ. המולה גדולה הוציאה אותם לרגע מהמיטה ומהדלת, והם התבוננו בטנדר עמוס צעירים משולהבים שנפנפו בכלי עבודה כבדים. הנוסעים השתויים לחלוטין דיווחו לעצים ולאבנים שהם ממהרים לברלין כדי להרוס את החומה לפני שלא יישאר כלום, ואז נעלמו בענן של אבק ואלכוהול. ההפרעה הנדירה זימנה לנשואים הטריים הצצה ראשונה על המים של השוורצנבאך, והם עמדו שם רגע חבוקים ומגחכים לפני שחזרו לבקתה ולמיטה.

מאוחר יותר ינסה מרטין להיזכר אם הקדיש מחשבה נוספת לדברים שנצווחו מהטנדר. הוא יחליט שלא, אבל האמת היא שהזיכרונות שלו משבוע הדבש היו מאוד מעורפלים. אפילו מה שאכלו נשכח ממנו לחלוטין זולת אריזה אחת של חטיפים מלוחים. לא סביר שהם שרדו גופנית את שבעת הלילות האלה ללא אספקה סדירה של פחמימות, אבל מה שלא תדלק אותם, הוא לא זכר את זה. הוא לא זכר כלום חוץ מגוף קשה ודק וחום וחלק.

בלילה האחרון שלהם הוא שאל אם היא כבר הייתה פעם ביער השחור. זה היה רגע של אגביות ספונטנית מתוכננת היטב שנועדה לבדוק את מדיניות השתיקה שלה עכשיו כשהם כבר מר וגברת. נינה אמרה לא, לא הספקתי לטייל פה הרבה, רק לפני שנתיים ברחנו מהמזרח.

מפל של שאלות איים לפרוץ מתוך הראש של מרטין כשמשהו אמר לו שאולי גם היא מעמידה אותו במבחן, והוא נצר את הסקרנויות שלו ואמר שיכול להיות נהדר לגדל ילדים בבקתה כזאת ביער כזה. מאוחר יותר, לפני שהגוף הקצר והמותש שלו כבה לשמונה שעות, מרטין אמר שהוא רוצה שלושה. נינה לא ענתה, אבל אחזה בשתי ידיה את הימנית שלו.

~

קלרה?

מרטין התעורר הלום בגלל הרעש שמחוץ לבקתה או בגלל האחות שבחדר השינה. הוא ניסה להבין מה השעה ומה הצעקות ומה קלרה עושה פה ולמה הפנים שלה נראים חבולים.

מה קרה?

היא לא אמרה כלום. מרטין התיישב. מבחוץ נשמעה מישהי צועקת משהו. נינה?

שוב צעקה. הפעם הוא הצליח לבודד את המילים: אתה לא נכנס, אני לא מסכימה. אז נינה אוסרת על מישהו להיכנס לבקתה.

מי זה שם?

קלרה רק פתחה פה והנידה ראש. מרטין לא הבין אם היא מנסה להתנצל בפניו או לשלול את מה שזה לא יהיה שנדמה לו שהוא שומע. הוא קפץ מהמיטה, תפס את המכנסיים שלו והתלבש במהירות. קלרה, מה קורה?

מרטין, המון דברים קרו בשבוע האחרון. אין לך מושג.

אתה לא נכנס! אני לא מסכימה!

מרטין, אני מבקשת ממך, צא מאחור.

הוא הדף את קלרה הצידה ויצא למסדרון. האור החד של הבוקר הדליק אלף חלקיקי אבק בינו לבין הדלת הפתוחה.

מרטין —

התודעה שלו תתעקש לנצח שהצעקה של קלרה האטה את הזמן עצמו. לא סביר שזה באמת קרה באותו בוקר קר ובהיר בנובמבר אלף תשע מאות שמונים ותשע, אבל זאת הייתה פרשנות כמעט סבירה לרצף זיכרונות שבימים כתיקונם הוא היה צובר בשנים ולא בשניות: הפנים המבוהלים של אשתו המסעירה מחוץ לדלת. מגע היד של אחותה על כתפו. הצללית שהסתירה את השמש והעלימה את חלקיקי האבק, וההכרה בכך שזה הגבר הגדול ביותר שראה מימיו. הערכת הסיכויים שלו מול הר האדם בהינתן שהוא עצמו חמוש רק בזוג מכנסיים, והערכה מחודשת נוכח הגרזן שצץ בידי הרכס. זיכרון מעומעם מהפעם הראשונה שיצא לו להיתקל בביטוי 'היזהר במשאלותיך'. מחשבה חולפת על הצורך להשיג עיתון מהשבוע האחרון. תובנות שונות באשר לעבר, להווה ולעתיד של סוסה מסוימת. והרגע שבו כל זה הצטמצם לכדי מילה אחת פשוטה ומחייבת, בלתי נמנעת כשגבר יוצא להרפתקה שהוא לא מספיק גבוה בשבילה.

רוץ.

~ ~ ~

*השנה מציינים בגרמניה וברחבי העולם חצי יובל לנפילת חומת ברלין. הסיפור הזה, שפורסם בגיליון יוני של בלייזר, הוא החמישה מארק שלי בנושא. עוד עבודות של המאייר הנהדר יהודה רוזנטל אתם יכולים למצוא כאן

 

הדבר הזה שאני לא מבין בקשר לצמחונים

צילום: באדיבות כלבוטק

צילום: באדיבות כלבוטק

הנה טיעון שאני אוהב להשמיע לכל אחד שמספר לי שהוא הפסיק לאכול בשר: ברכותי, בזה הרגע תרמת להחמרת מצבן של החיות שאתה כבר לא אוכל. הנה למה, אני נוהג להוסיף כשננעצות בי עיני הלא־נוגע־בעגל: מוסכם על כבודו שירידה בביקוש מובילה לירידה במחיר?

מוסכם.

ומוסכם שירידה במחיר מובילה את היצרן לחפש איך להפחית את עלויות הייצור?

נו, נניח שמוסכם.

אז הנה, הרגע הכרחת את זוגלובקי כל העולם להפוך את תהליך הייצור שלהם לזול יותר. מה אתה חושב שזה יעשה לתנאי המחייה של החיות?

הטיעון הזה מחורר למדי, אבל אני אוהב אותו כי עוד לא פגשתי צמחוני שזה לא גורם לו לפחות למצמץ, ואין כיף גדול יותר מלגרום למישהו שניצב כמה מדרגות מוסריות מעליך למצמץ. אבל יש לי פה כותרת של פוסט להצדיק, והקטע הפסאודו־כלכלי הזה הוא בפירוש לא הדבר שאני לא מבין בקשר לצמחונים. בפרפראזה על דברי החוכמה של א' איינשטיין, מה שאני לא מבין זה איך הצמחוני הקטן שלי קם בבוקר.

אוקיי, אני מניח שזה יוצא מעט סתום כשמציגים את ככה. הנה, אם כן, המהלך הלוגי: צמחוני משיקולי מוסר הוא אדם שהציץ אל מאחורי הקלעים, ראה מה הולך שם ונשבע שהוא בהצגה הזאת לא משתתף. זה סנטימנט יפהפה, כמעט תמצית האנושיות, אלא שהוא לא יכול להתקיים בלי הקונץ של הסרת המסך. בלי להישיר מבט אל מציאות שכל אדם בר־דעת מודע לה, אבל עושה את מה שכל אדם בר־דעת עושה עם מציאות שלא נוח להישיר אליה מבט: מדחיק אותה לאיפה שהשמש אינה זורחת. ומה שאני לא מבין בקשר לצמחונים זה איך יש להם ביצים — אוקיי טבעוניים, שיהיה זיתים או משהו — להפסיק להדחיק.

תעשיית הבשר היא לא העניין, לא של ההדחקה שאני מדבר עליה וגם לא של הפוסט הזה. העניין הוא שמאחורי כל תעשייה שאני מכיר, מאחורי השיטה הכלכלית הקיימת — לעזאזל, מאחורי כל צעד ושעל בבניין הציוויליזציה המערבית — קיים ניצול. קיימת תאוות בצע. קיימים פשעים נגד האנושות, נגד הטבע, נגד מיעוטים, נגד חסרי ישע, נגד המצפון החברתי ונגד השכל הישר. ומה שאני לא מבין בקשר לצמחונים זה איך הם קמים לעוד בוקר בעולם שהיה להם האומץ להציץ לו מתחת למכסה.

אני מדחיק הכל. מדחיק את סבלם של בעלי החיים ואת העסקתם של ילדים בסווט־שופס, את הפועלים שמתאבדים בקו הייצור של הגאדג'ט המגניב הזה ואת הזקנים שתקועים 50 קילומטר מכאן במחסומים, את מה שתעשיית הסרטים עושה לדימוי הגוף של נשים ואת השכר שמרוויח הבחור המוזר להלחיץ שמנקה לי את המשרד. אני מדחיק כי יש לי הרגשה יותר ממבוססת שאם אפסיק, ולו לרגע, באמת שלא אוכל יותר לצאת מהמיטה.

ב"אמריקן ביוטי", שאני כנראה מצטט לעתים הרבה יותר מדי קרובות, יש מונולוג מטורלל על אי היכולת להכיל את יופיו של העולם. אתם בטח זוכרים, ההוא שנישא ברקע של שקית הניילון המעופפת הזאת והטראק הנפלא הזה של תומס ניומן.

זה אחד הקטעים האהובים עלי בסרט שאני אוהב פחות או יותר את כל הקטעים בו, אבל כשצפיתי בו בפעם הראשונה לקחתי אותו פֶייס־ואליו: אוקיי, יש כאן בחור עם נפש של משורר שכל היופי הזה מאיים לפוצץ לו את הלב. אני לא זוכר באיזו צפייה נפל לי האסימון ותפסתי שזה בדיוק להפך. שזה לא יופי שלא ניתן להכיל אותו, אלא שלא ניתן להתמודד עם קיומו של יופי על רקע של כל כך הרבה כיעור.

לקום בבוקר אחרי שהפסקת להדחיק, ולו לרגע, פירושו לקחת את הריזיקה שהג'יני לעולם לא ישוב לתוך הבקבוק. שתדווש ברחוב המסגר ולא תוכל עוד להביט דרך האריתראי הזה שמדינת ישראל מעדיפה שהוא ישדוד מאשר יעבוד, שתקרא בפייסבוק איזה פוסט על השכר החציוני ולא תוכל עוד לשים באיזו מגירה את השאלה איך חיים מ־6,000 שקל בחודש, שתשלח את הילדה לבית הספר ולא תוכל עוד להמשיך לנשום את העובדה שלהיות ילד שמח ושבע זה להיות חלק ממיעוט.

אז זהו, זה מה שאני לא מבין בקשר לצמחונים. וגם מעצבן אותי שהם ניצבים כמה מדרגות מוסריות מעלי, אבל זה לא קשור עכשיו.

בואי ילדה, בואי לפנטזיה

"עבודה בעיניים התקציב הזה"

"עבודה בעיניים התקציב הזה"

אז סיימתי להקריא לרונה את — משחק מילים לא מכוון — "הסיפור שאינו נגמר". זה לקח כמעט שלושה חודשים, אבל ליווינו את בסטיאן בלתזאר בוקס לארץ פנטזיה ובחזרה. וכמו בסטיאן, גם אנחנו הגענו אל הפרק האחרון רק אחרי שהתגברנו על כמה מכשולים. הראשון היה שהספר של מיכאל אנדה מתאים ברמתו לילדים בחלק הסוגר של בית הספר היסודי, לא לכאלה שהרגע סיימו את השנה הראשונה שלו. מכשול #2, פועל יוצא של הראשון: לצפות מילדה בת שבע וחצי לעקוב אחרי סאגה של 350 עמודים זה לצפות להרבה. אבל בינינו, אני חושב שבגלל זה הכנסתי את שנינו להרפתקה הזאת. כי עדיין בינינו, חלק גדול מ — מילה גדולה — פילוסופיית ההורות שלי היא "ואתגרת את בתך".

מאז שהיא נולדה יש בי איזה חוסר סבלנות של "נו, תגדלי כבר". חשבתי שזה יעבור אחרי שלב ה"נו, תדברי כבר" או לכל היותר "נו, תתקלחי עצמאית כבר" (אני גבר. גברים רוצים לקבל מיידית את כל הפיצ'רים של הצעצועים שלהם), אבל האמת היא שגם היום, כשרונה היא יחידה אוטרקית, יש ערימה שלמה של דברים שאני כבר לא יכול לחכות שהיא תדע לעשות או תרצה לעשות.

אפשר לארוז את כל זה תחת הגדרה סטרייט־פורוורדית כמו חוסר סבלנות, רק שזה לא עד כדי כך פשוט, כי הדבר האחרון שאני רוצה לראות אצלי בבית זה עוד נקבה בוגרת, שלא לדבר על מתבגרת. הו לא: זה יותר כמו לרצות שרונה תהיה תמיד בגיל המושלם הזה שבו בנות כבר מבינות הכל, אבל עדיין לא אובססיביות לגבי דברים מחרידים כמו דימוי גוף או בנים. בראש שלי זה בערך גיל 12, אבל יש להניח שבקצב ההתבגרות של ימינו, זה יותר כמו עשר וקצת עודף. על כל פנים, את הרצון שהיא גם תגדל וגם תישאר קטנטונת אפשר באמת לארוז תחת הגדרה סטרייט־פורוורדית: ציפיות לא ריאליות.

אומרים שילדים מסוימים כורעים תחת נטל הציפיות של ההורים. לא יודע לגבי כריעה, אבל תוך כדי קריאה על בסטיאן ואטריו ודרקון המזל פלקור חווינו כמה מהמשברים היותר מבאסים שאני זוכר איתה. פעם היא איבדה סבלנות לגבי הסיפור, אז אני איבדתי סבלנות לגביה. פעם היא התעקשה להיות זאת שמקריאה, אז התקדמנו בקצב שהוציא שם טוב לתהליך השלום. ויותר מפעם מצאתי את עצמי נוטר לה — ממש ככה, במלוא מובן הטינה — על זה שהיא לא מעריכה מספיק את מה שאנחנו עושים פה. את מה שזה מעולל לגרון שלי מצד אחד, ואת מה שזה עושה לה מהצד השני.

אוי, ומה שזה עשה לה. זה חלק ממה שהפך את העסק לכל כך אמביוולנטי: העובדה שלצד המשברים חווינו כמה מהרגעים היותר יפים שאני זוכר איתה. היה למשל הציור ההוא שהיא ציירה של הקיסרית הילדותית, בת ירח. היה הפלקור הקטן ההוא, עשוי בד וממולא צמר גפן, שהיא פקדה על סבא שלה להכין לה. היה היום ההוא שהיא חזרה מבית הספר עם יצירה פרי עטה בשם "הסיפור שנגמר מהר", ואני נקרעתי מצחוק ושאלתי אותה אם מדובר בפורמט מחוכם של מחאה, והיא הבינה בדיוק מה אני שואל ואמרה לא והתכוונה כן. ובעיקר היה הרגע שדיברנו על הקונפליקט הגדול שמוביל את המחצית השנייה של הספר.

"אז הבנת, רונה? בכל פעם שבסטיאן מבקש משאלה בפנטזיה, הוא שוכח משהו על החיים שלו בעולם של בני האדם. הוא מרוויח משהו ומפסיד משהו".

"זה כמו מחדד, אבא".

"איך כמו מחדד?".

"העיפרון נהיה יותר חד, אבל גם יותר קצר. הוא מרוויח משהו ומפסיד משהו".

אחרי הקטע הזה הסתובבתי ימים שלמים עם חיוך מי־גאון־של־אבא, וכשנמוג החיוך צצה מיני־תובנה: גם ההתבגרות של הילדים שלנו היה כמו מחדד. הם נהיים יותר חדים, אבל גם פחות ילדים.

אז מה הסיפור שלך, אבא? מה כל כך דחוף לך לראות אותי גדלה אם הדבר האחרון שאתה מאחל לעצמך זה בת מתבגרת?

אין לי מושג, ילדה. אולי הסתירה הזאת היא פשוט המשהו שאת מרוויחה ומפסידה מהציפיות הלא ריאליות של אבא.

*לא, פשוט לא יכולתי להתגבר על הפיתוי של הקליפ הזה

מבט מבחוץ

איור: ביל דייויד ברוקס (Bill David Brooks)

איור: ביל דייויד ברוקס (Bill David Brooks)

הזיכרון הראשון שהיא שיתפה היה של הכלב שרכבה עליו בגיל שש או שבע. זה היה מקרה־מבחן מעניין, כי באותו בוקר היו בפארק רק כמה עשרות אנשים. מאגר שיתוף מצומצם, בדיוק מהסוג שגרם לגבה אחת שלה להתרומם כשהמצגת התחייבה שלא יהווה בעיה. אניה בחרה בכלב שהוסב לסוס גם מפני שלא נותרו לה כמעט שום רשמים מוחשיים ממנו. פרווה חומה־שחורה, ריח של שמפו וטרינרי, לא יותר. היא רצתה לאתגר את המערכת באירוע שלא ידעה אם באמת נותר בתודעה שלה, או נחקק בה כששמעה עליו זיכרונות מיד שנייה.

הממשק הודיע שהזיכרון אותר. המסך נדלק, התנפח ונצבע בחוּם דליל. בתוך הבועה החלו להיווצר קווי מתאר דהויים שהזכירו לאניה סדרה של רישומי פחם שראתה פעם בתערוכה בספרד, יותר התרשמות מתמונה מאשר תמונה של ממש. 'כלב, מבט מלמעלה, פחם על שקית נייר חומה', היא כתבה בפנקס שלה ומחקה.

הממשק הודיע שתהליך ההדמיה הסתיים, והיא התבוננה בכדור הגדול שריצד במרכז המשרד. בתוך הספֶרה נראו רק הפרטים שזכרה ממילא: ידיים קטנות אוחזות בפרווה ארוכה, גדר עץ, זרבובית לחה. הדברים שלא זכרה, בתוך כל תמונה ולאורך כל המקטע, היו חורים חומים ורגעים מתים. הממשק ביקש אישור להשלים את החסר באמצעות משתמשים אחרים. אניה אישרה ותופפה על השולחן בשתי אצבעות. זה לא היה מרשים במיוחד.

ההודעה עדיין הבהבה בראש הפנקס שלה. את חייבת לראות את הדבר הזה, כתבה דידי והוסיפה שלושה סימני קריאה. זה היה שלושה יותר ממה שהכילו ההודעות המצטברות ממחלקת המחקר בחמש השנים של אניה בחברה, והיא צפתה במצגת של 'שֶרמו֗רי' — הם חייבים למצוא שם טוב יותר, כתבה תוך כדי צפייה — בהתלהבות מהולה בספקנות. התלהבות מפני שזה היה שימוש כל כך מתבקש בתשתית של הרשת שהוא גרם לה לתהות איך לא חשבו על זה קודם, וספקנות מפני שזה נשמע טוב מכדי להיות ממשי. אבל את סימני הקריאה היא הבינה, כי אם שרמורי באמת מסוגלת לאחות זיכרונות של משתמשים שונים לכדי 'מטא ממוריה' — גם לזה חייבים למצוא שם אחר — אז, האמת, היא אפילו לא רצתה להתחיל לדמיין את האפשרויות. לא לפני שתראה מה נגמר עם הכלב.

אפלטון, סיפר הממשק, המשיל את הזיכרון ללוח שעווה שהחוויות שלנו טבועות בו. נחמד, היא לא ידעה את זה. אצלנו בשרמורי מחברים את הלוחות של כולם, הוסיף הממשק מטאפורה מסורבלת מדי והשלים את המשפט לאחר השהיה דרמטית מדי: אנחנו יכולים להראות לך את הגב הסקסי של הבחור שאת בקושי זוכרת ששכבת איתו בלילה האחרון של התיכון.

זה היה סר טעם לחלוטין, מה גם שהקול הידידותי־סמכותי של הממשק התחיל לעצבן אותה, אבל במרכז החדר קרה משהו שעצר את אניה באמצע חיווי המילה 'סקסיסטי'. למחרת, כשתמלא את הדו"ח שלה, היא תציין שהכלב הסתובב.

באוצר המילים שלה לא היה תיאור מדויק יותר לרגע שבו ההדמיה התנתקה מנקודת המבט שלה והראתה לעצמה את עצמה מבחוץ, ילדה דקה על כלב עבה, דוהרת לעבר גדר צהובה — בוודאי שצהובה, סביב הבית שאף אחד לא גר בו ופעם היא מצאה בו קופסה מלאה קוביות עץ אמיתי — על דשא מוטלל ירוק בהיר, כמעט לבן. גם למה שהמראות גרמו לה להרגיש לא היו מילים מתאימות באוצר שלה, ולאחר התלבטות היא כתבה שהתודעה שלה חוותה את מה שהגוף חווה בשעת צמרמורת.

~ ~

הדבר הראשון שעלה בדעתה היה כנס מחזור. אנשים מבוגרים חולקים זיכרונות משותפים של עצמם, של אהובי ואהובות נעורים, של חברים שכבר אינם. מול הנוף מהקומה השמונים ושלוש, אניה התחילה לראות את ההיגיון מאחורי ההערה המטופשת על הבחור מהלילה האחרון של התיכון. אנוצ'קה, היא מלמלה וערפלה את הזגוגית בהבל פה, זה יכול להיות גדול.

בקורס מבוא לשיווק לימדו אותה שההמצאה הגדולה של הרשת לא הייתה שרתי האחסון עצמם, אלא ההרשאה לצפות בזיכרונות ובחלומות המאוחסנים של משתמשים אחרים. קוגנט, אמרה פרופסור ריס, חדרה לתשעים ושניים אחוזים מבתי האב שלנו מפני שרק שמונה אחוזים מאיתנו אינם מציצנים חסרי תקנה. אניה חשבה שזה נכון, ועכשיו היא חשבה על מיליארד מציצנים שמציצים על עצמם דרך עיניהם של מיליארד אחרים.

גרסת הבטא של שרמורי הייתה מוגבלת מטבע הדברים למשתמשי הרשת שהחליטו לנסות אותה, והמצגת הבהירה שבתנאים הנוכחיים נדרש רף תחתון של עשרים ושלושה זוכרים על מנת להבטיח שיהיה די מידע ליצירת מטא־ממוריה. לחוויות המיניות של אניה היו שני זוכרים במקרה הטוב, אבל אין ספק  שמחלקת השיווק תרצה לשמוע את דעתה של סמנכ"לית הפיתוח על האפשרויות הטמונות בשוק המבוגרים, ועלה בדעתה רגע־כלב־מסתובב מובהק שצפו בו בוודאות יותר מארבעים ושש עיניים.

לפני הקומה השמונים ושלוש, לפני הילדים, אחותה הזמינה אותה לבלות את הקיץ אצלה בניו יורק. היא הקצתה לה חדר משלה עם נוף לפארק ריברסייד, ומדי בוקר הייתה אניה יוצאת לריצה על שפת ההדסון. בבוקר השמיני באוגוסט — היא זכרה את המועד המדויק כי זה היה היום שבו התכוונה לחצות את מחסום חמישה־עשר הקילומטרים — תפס אותה גשם עז ופתאומי שהדביק את חולצת הטי האפורה לעור שלה וגרם לה לחשוב ברצינות שהיא עומדת למות מחשיפה לקור. כשהסדירה את נשימתה נזכרה שזה אמצע הקיץ, והסיקה שהכפור הוא לא יותר ממשב רוח דרך חולצה רטובה. היא הסירה אותה, קשרה אותה סביב מותניה והמשיכה לרוץ בגשם במכנסיים קצרים, חזיית ספורט וחרדה קלה מפני מעצר על התערטלות בפומבי.

אף אחד לא עצר את אניה, והיא נהנתה לרוץ רטובה ביום החם. במובן מסוים — אותו מובן שהפך את הבוקר הרחוק ההוא לרגע־כלב־מסתובב — היא נהנתה גם לדמיין את עצמה דרך עיניהם של הנהגים שחלפו על פניה, נוסעים לעבודה בריברסייד דרייב כשלפתע צצה מולם מעבר לעיקול רצה שחומה משמש ורטובה מגשם בחזיית ספורט כחולה ומכנסונים שחורים.

היא פקדה על הממשק לאתר את הזיכרון. הנה זה: בטן ורגליים, מבט מלמעלה, פחם על שקית נייר חומה. כן, היא זכרה מצוין את הבטן. שטוחה, כמעט שרירית, מבריקה מזיעה ומגשם. למה דידי אף פעם לא מוצאת איזה גאון מטורלל שניצח את סימני המתיחה?

הממשק ביקש אישור לפנות למשתמשים אחרים, ואניה כתבה בפנקס שלה שבעצם לא ברור לה מה היא רוצה לגלות. אחר כך כתבה, שטויות, הנה מה: אני רוצה לגלות אם נהג משאית בשם בוב דמיין את האצבעות המשומנות שלו מחליקות על העור המתוח שלי. אם עקרת בית בשם ג'יין אמרה לעצמה שהיא הייתה מוכנה להרוג מישהו בשביל הבטן הזאת. אם נער מתבגר בעל תספורת מבחילה הסתגר בגללי באמבטיה באותו לילה.

אניה בהתה במילים במשך כמה שניות לפני שהחוותה 'מחק הכל' ואישרה לממשק לפנות למשתמשים אחרים. הסיבוב צמרר אותה אפילו יותר בפעם השנייה, וזה הפתיע אותה; היא הניחה שהתודעה שלה ערוכה טוב יותר להתמודדות עם שחזור של זיכרון חי, ואלוהים והמקלחת שלה יודעים כמה חי הזיכרון של ריברסייד.

הצעירה החטובה שבמרכז המשרד שלה עוררה את קנאתה, ואניה לא זכרה שיצא לה אי־פעם לקנא בעצמה. במטא־ממוריה הזאת לא היו חורים בכלל, והיא צפתה בה שוב ושוב מפינות שונות בחדר, מקללת בינה לבינה ומחפשת שלא מדעת פגמים בגוף המהודק.

נראה אותך אחרי שתי לידות, זונה.

זה הצחיק אותה.

מאחורי הדמות הוצגו פרטי המשתפים. לא היה שם נהג משאית, אבל נמנו שלוש עקרות בית ושני נערים מתבגרים. הממשק דיווח שמתוך שלושים ושישה זוכרים שאותרו, אחד־עשר ביקשו לצפות במטא־ממוריה יחד איתה, שבעה ביקשו לצפות בה במועד מאוחר יותר והשאר אפשרו גישה לשרתים שלהם ולא ביקשו לצפות בזיכרון. זאת הייתה סטטיסטיקה מעניינת, אבל למה? למה ביקשו ארנולד ממישיגן ורוני מניו יורק לצפות יחד איתה בעצמה? למה העדיפה מרטינה — מקום מגורים חסוי — לראות בחורה רצה לפני ארבע־עשרה שנה במועד מאוחר יותר?

אניה החוותה לעבר המסך. היא ידעה מה יהיו מילות הסיכום בדו"ח שלה עוד לפני שסיים להתכווץ בחזרה למצב כבוי.

~ ~ ~

"אז לא התלהבת."

 "כתבתי במפורש שזה בטח יהיה להיט במסיבות ושהחברה צריכה להיכנס כאן לשותפות מוגבלת. זאת לא בדיוק הבעת אכזבה, דידי."

 "כתבת גם שזה לא שונה מלראות את עצמך בסרט."

 "כמו לחשוף את המחשבות הכמוסות ביותר שלך ולקבל בתמורה כרטיס לסרט שאתה מתועד בו, כן."

 "מה עם הסיבוב? הצמרמורת?"

 "נורא מאכזב להבין שזאת לא באמת פרספקטיבה חדשה. שהשיפוט הוא עדיין אך ורק שלך."

 "יש ערך גם בתיעוד עצמו, את לא חושבת? לראות משהו ישן מזווית חדשה?"

"לא יודעת. מציצנות עצמית. נרקיסיסטים לא מהווים פלח שוק גדול במיוחד."

"מה אני אומרת לשרמורי?"

"שימציאו משהו שמאפשר לך לחשוב את המחשבות של משתמש אחר. אז באמת אפשר יהיה לעשות פה קצת כסף."

*

עבודות נוספות של המאייר אפשר למצוא כאן. סיפורים קצרים נוספים שלי אפשר למצוא פה משמאל, ב"דברים מבלייזר וממקומות מוזרים"

שלום שלום ושתבוא לי בחלום

באנגלית: תאמינו שאדם יכול זבוב

באנגלית: תאמינו שאדם יכול זבוב

חלומות. איך שכחתי את החלומות? אבל זה פשוט קורה מדי פעם: אתה מתיישב לייצר טקסט ובסוף יוצא שהלכת מסביב למה שרצית לכתוב. ובכן, רציתי לכתוב שסופרמן עיצב לי את החלומות.

מיד אשאיר אתכם עם מה שכן כתבתי בבלייזר החדש, אבל קודם אני חייב להוציא את זה מהסיסטם: מאז שראיתי את "סופרמן" המקורי — בגיל שש, ב־1980 — אני יודע איך מרגישים כשעפים. אני יודע כי אחרי שראיתי את כריסטופר ריב עושה את זה, חלמתי את עצמי עושה את זה בדיוק כמוהו. אני לא מתכוון לסתם חלום תעופה; אני מתכוון לאשכרה לשכב באוויר עם ידיים מאוגרפות (בחלומי זה עובד קצת כמו גז של אופנוע, אתה מהיר יותר ככל שאתה מאגרף חזק יותר), ולהיות סופרמן לפחות לכמה שניות של REM, לפחות פעם בכמה שנים של חלימה.

אין לי ספק שהמון אנשים חוו וחווים חלומות עף־כמו־סופרמן, וברור גם ש"סופרמן" הוא לא הסרט היחיד שנזל מהמסך אל שנת החלום שלנו. הרי אם יש דבר מדהים בקולנוע זה היכולת שלו לחדור לתת־מודע: רובנו לא ראינו גל צונאמי או נפלנו מבניין של מאה קומות, אבל בזכות איזה סרט שראינו פעם אנחנו יודעים איך לחלום את הדברים האלה. ואם יש סיבה לדאון־רייט התרגשות שלי לקראת "איש הפלדה" — הקרנת עיתונאים השבוע, בכורה ארצית בשבוע הבא — זה הזיכרונות מהחלום־סרט הראשון שלי (וסרטי חלומות או להפך הם גם הסיבה לכך שכריסטופר נולאן אחראי לטעמי לאחד הפספוסים הגדולים בקולנוע של העת החדשה, אבל לא כדאי שאתחיל בכלל עם "התחלה").

Sense of wonder אומרים באנגלית, ואפשר לתרגם את זה ל"תחושה של פליאה", אבל איכשהו זה לא עושה את העבודה. וזה הדבר האחד שאני רוצה מהסופרמן החדש הזה, יותר מכל מה שייכתב לעיל: לראות אדם עף ולחוש את התחושה שעושה את ההבדל בין wonderful לסתם נפלא.

בקיץ 1983 לקח אותי אבא לבכורה הארצית של "שובו של הג'די", מלחמת הכוכבים השלישי אבל הראשון שלי, וכנראה גם הסרט הראשון שחוויתי כסרט. כלומר, גם לפניו יצאתי חסר נשימה מאולמות קולנוע, אבל זאת הייתה הפעם הראשונה ששאלתי איך הם עשו את זה. שנתתי את דעתי לאומנות — לא האמנות, כן? פלוץ נהייתי הרבה אחר כך — של עשיית הסרטים. אני נזכר בזה עכשיו גם כי אוטוטו ימלאו 30 שנה לבכורה ההיא, וגם כי אוטוטו יוצא סרט שמחזיר אותי עוד שלוש שנים אחורה, לסרט הראשון שחוויתי בכלל. לא כסרט, לא כמשהו שמישהו עשה איכשהו; כחוויית ילדות מכוננת, בלי טיפת הגזמה.

הטגליין You’ll believe a man can fly עדיין עושה לי צמרמורת. הייתי צעיר מכדי לקרוא אותה על הפוסטרים בזמן אמת, כשאבא לקח אותי ל"סופרמן" בקולנוע מוגרבי, אבל נתקלתי בה שנים אחר כך והיא הכתה בי כמו שתמיד קורה כשטקסט — לרבות טקסט פרסומי, מה לעשות — מנסח משהו שברור לך, אבל שמשום מה אתה לא מצליח לנסח בעצמך. זה היה הלב של סרט הסופר־הירו הראשון, זה שהראה את הדרך לכל אלה שבאו אחריו: הוא באמת גרם לך להאמין שאדם יכול לעוף. לא מזמן הראיתי לבת שלי, שבדיוק הגיעה לגיל שבו אני הייתי כשכריסטופר ריב נחת במוגרבי, את סצנת התעופה הראשונה ההיא. זוכרים? קלארק קנט נכנס ברגל לתוך מבצר הבדידות, וכשהוא יוצא זה ביעף לכיוון המצלמה? אז 35 שנים עברו מאז שריצ'רד דונר ביים אותו, עם חוטי ניילון איפה שהיום יש פיקסלים, והשוט הזה עדיין גורם לך להאמין.

כילדים נהגנו לשנן ש"סופרמן 2" עולה על המקור, כנראה מפני שהיה בו יותר אקשן. אלא שבראייה לאחור, סופרמן הראשון איז דה שיט. הוא דה שיט כי יש בו משהו שנעדר מאז לא רק מפרנצ'ייז האיש בגלימה, אלא גם מסרטי קומיקס באופן כללי: תמימות. בדיוק אותה תמימות שנשקפת מסיסמת ה־You’ll believe a man can fly.

רוב האנשים שאוהבים לקרוא קומיקס וללכת לסרטי קומיקס לא אוהבים את סופרמן, וכשאתה מדבר איתם על זה הם מתלוננים בדיוק על התמימות שאני מדבר עליה: על נאומי ה"אמת, צדק והדרך האמריקאית"; ועל משהו יסודי יותר, קרי העובדה שאיש הפלדה הוא בעצם לא גיבור־על אלא כל־יכול, מה שמסרס את הבאד־גייז ומכאן שגם את הסיפורים האפשריים עליו. אבל אני חושב שהסופרמנופובים מפספסים את הנקודה, כי כל היופי באיש הפלדה זה שהוא כמו חלום של ילד על הגיבור שהוא רוצה להיות. ילד לא רוצה להיות אפל ומורכב, באטמן סטייל; הוא רוצה לעוף ולירות לייזר מהעיניים ולהציל את העולם מפני שזה הדבר הנכון לעשות, לא מפני שדוד שלו אמר לו פעם שעם כוח גדול באה אחריות גדולה.

עכשיו סופרמן חוזר. ב־20 בחודש יעלה כאן "איש הפלדה", וההייפ מורגש היטב בקהילות הרלוונטיות מאז שהטיזר־טריילר הראשון הופץ ברשת. התחושה היא שזאק סניידר ("שחר המתים" ו"השומרים" ו"300", אבל גם "סאקר פאנץ'"), תחת הפיקוח של המפיק/מנטור כריסטופר נולאן, הולך לעשות לגבר היחיד שלובש את התחתונים שלו מעל המכנסיים את מה שהמפיק שלו עשה לבאטמן: לא סתם אתחול אלא אחזור מנקודת האי־רלוונטיות אל לב האקשן ההוליוודי.

אני כבר לא יכול לחכות להקרנת העיתונאים של "איש הפלדה", אבל בניגוד לחוכמה המקובלת, כולי תקווה שהנוכחות של נולאן אין פירושה באטמניזציה של סופרמן. לפרנצ'ייז העטלף טוב להיות מורכב ואפל; פרנצ'ייז הקריפטונייט חייב להישאר פשוט ובהיר. הוא חייב להמשיך לגרום לילדים להאמין שהם יכולים לעוף. זה קסם שרק הקולנוע יודע לעשות, ושהוא לא עושה מאז האייטיז. כריסטופר ריב עם הגלימה, אליוט ואי־טי עם האופניים: אני לא רוצה לחשוב שהקולנוע נעשה מבוגר מדי — או מפוכח מדי, או חלילה ציני מדי — בשביל הצמרמורות האלה.

הילדה שלא רצתה לגדול. היי, שם טוב לספר ילדים גרוע

"מיד אציע לך מוצרים פטורים ממכס"

הן תוקפות אותה רק בלילה ורק כשהיא הולכת לישון עייפה מדי. מחשבות רעות היא קוראת להן, והאמת היא שזאת הגדרה מעולה, כי המכנה המשותף של הדברים שמטרידים את רונה לפני השינה הוא שהם לא טובים. פעם אלה מחשבות על מוות; פעם זה משהו שהיא עשתה בניגוד לחינוך או לצו המצפון שלה, ולעת לילה בא לייסר לה את הכליות; בחודש שעבר זה היו שני טושים שהיא קלקלה לחברה שלה, אבל אז אמרתי לה שיש גבול לכמות המילים שאני מוכן לשמוע על שני טושים. והחודש זאת פנטזיה על מכונת זמן שתאפשר לה לשוב ולהיות תינוקת.

החלק הרע במחשבה הנוכחית הוא הטייק של רונה על ההווה: כמו ששרו לנו לפני עידן גיאולוגי ב"רגע עם דודלי", היא משוכנעת שהכי כדאי להיות קטנה. כששאלתי אותה למה היא הסבירה שלהיות גדולה — ורק כדי לוודא שכולנו על אותו דף, מבחינתה בת שבע זה גדולה — פירושו רק דרישות ואחריות ושיעורי בית וגערות. כמובן שזאת רק פאזה חולפת, אבל כרגע היא עוד כאן, ולפחות בשני לילות זה הוציא מרונה את הבכי הכי מר ששמעתי ממנה מאז לא זוכר מתי. וגם לנו היא לא באה טוב, המחשבה הרעה הספציפית הזאת. אימא של רונה חושבת שכל הדיבורים על לסובב לאחור את הזמן הם סממן של חרדת מוות; אני מתייחס לזה יותר אז־איז וחושב שהבת שלי פשוט הגיעה לשלב הפיטר־פני הזה של לא לרצות להתבגר, וזאת בעיה בשבילי, כי כשאני מנחם אותה — כשאני מפרט באוזניה את היתרונות הגלומים בבגרות, "גדולה הכל מותר לה" כמאמר השיר — אני משקר לה כמו מניאק.

אחד הזיכרונות הראשונים שלי, ובטח הזיכרון החזק הכי קדום שלי, הוא מהיום הראשון של כיתה א'. אחותי הבכורה כבר הייתה לבושה ומוכנה ליום הראשון של כיתה ג' כשאני עוד שכבתי על אחד מכדורי הקפיצה העצומים האלה עם הידית (הוא היה כתום, ואני יכול לתאר לכם את המרקם המדויק של ידית הגומי אם יש לכם שנייה) וחשבתי שאולי אימא תשכח מזה שגם אני אמור ללכת לבית הספר. היא לא שכחה ואני מצידי לא סבלתי בכיתה א', או לצורך העניין בכיתות הבאות אחריה, אבל הרגע המדויק הזה של קץ הילדות המוקדמת נחקק אצלי עמוק בתודעה. הוא שב וקפץ לפרונט שלה כשהתגייסתי, כשחתמתי על החוזה שהפך אותי לשכיר, כשזומברתי בבנק למשכנתאות ובכל רגע אחר שהרגיש כמו טבעת חנק של מסגרת חדשה.

הכדור הכתום הזכיר לי את עצמו שוב ביום הראשון של רונה בכיתה א'. גם לה יש כדור קפיצה, והייתי נורא סקרן לראות אם גם היא תנסה להיעלם עליו מהתודעה של אימא ואבא ומחלקת החינוך של עיריית גבעתיים, אבל היא זינקה על החוויה החדשה כמו פנתרה. זה לא מנע ממני לפתח גוש בגרון שנשאר שם לפחות בחודש הראשון, כי המחשבה שהקטנטונת שלי היא כבר לא כזאת קטנטונת — פחות במובן שאני עומד לאבד משהו מהחוויה האבהית, יותר במובן שהיא עומדת לאבד משהו שלא יחזור — סירבה לצאת לי מהראש. ואני בטוח שזה לא יותר מהקצנה קלה של הלך רוח משותף לרוב מוחלט של הגברים והאבות: ילדותי זה הכי, אחי.

נשים נוטות לסכם גברים כתינוקות מגודלים, אבל אני חושב שאנחנו יותר כמו ילדים בני שבע מגודלים. ילדים בגיל הנפלא ההוא של "כל הדברים שנראים חשובים עד שמגלים נשים" — נו, "אני והחבר'ה", אל תגידו לי שלא זיהיתם את זה — שכבר גילו את הנשים ובכל זאת חושבים שגם כל הדברים ההם, כמו צעצועים וספורט וקומיקס ומי יותר חזק, נורא חשובים. כנראה  שבדיוק בגלל זה, הרגע היחיד ב"הוק" של ספילברג שאני באמת אוהב (ואני לא לבד, לראייה המשועמם שטרח להעלות את תשע השניות האלה ליוטיוב) הוא זה שבו מגי סמית מרצינה מול רובין וויליאמס ואומרת לו "פיטר, הפכת לפיראט". פיטר פן, עורך דין. תגידו לי שזה לא הסיפור של שלושה מכל ארבעה גברים שאתם מכירים.

אז עכשיו רונה בוכה כי היא רוצה להיות קטנה. כי היא רוצה גן ילדים במקום בית ספר ומשחקים במקום שיעורים. כמובן שזאת פאזה חולפת, מה גם שהיא פורחת בבית הספר כמו גיקית לעתיד לתפארת, אבל בכל פעם שתוקפת אותה המחשבה הרעה הספציפית הזאת אני נחמץ יותר מהרגיל שלי לנוכח הבכי שלה. זה פשוט זורק אותי ישר לכדור הכתום ההוא ולילד שאני לא רציתי להפסיק להיות.

סרט סולו. יש לי הרגשה טובה בקשר לזה

"ג'יב אל האוויה"

"ג'יב אל האוויה"

זה שיש לך רעיון גדול לא אומר שאתה מבין מה גדול בו. אלפרד נובל, שהמציא את הדינמיט לפני שהפך לפרס, חשב שחומר הנפץ שלו ייצור מאזן אימה שיביא לקץ המלחמות. קליאו מק'ויקרס, ממציא בצק המשחק, חשב שההמצאה שלו תהיה להיט בתור תכשיר לניקוי טפטים. ג'ורג' לוקאס חשב שהדבר המגניב ב"מלחמת הכוכבים" זה הקטע עם אבירי הג'די והכוח.

לוקאס מעולם לא הבין שהדבר הגדול ברעיון שלו היה הכיף. סאגת "מלחמת הכוכבים" הכניסה פאן לז'אנר שהיה נו פאן, ומה שהפך אותה לפאן זה לא החבר'ה עם הגלימות שפועלים בשם השלום בגלקסיה, אלא הקאובוי שהוזנק קומפלט עם האקדח שלו לגלקסיה רחוקה־רחוקה. האן סולו. הדמות המאזנת של הטרילוגיה הראשונה, והדמות שהיעדרה — או יותר נכון, שהיעדר איזושהי מקבילה שלה — הוא־הוא החטא הקדמון של טרילוגיית הפריקוולים. מהבחינה הזאת, ההחלטה של דיסני להפיק סרט האן סולו היא הזדמנות אדירה לכפרה.

סולו, המבריח הבינכוכבי שנקלע במקרה לתוך כל הג'די־ממבו־ג'מבו הזה, הוא בדיוק מה שמאסטר יודה התכוון אליו באומרו Balance to the Force. הנוכחות הקלילה שלו הייתה משקל־נגד מושלם לקונפליקטים הכבדים של לוק סקייווקר, הציניות שלו איזנה את הלהט והפאתוס של המורדים, ולא במקרה הושם בפיו גם המענה המושלם ל"אני אוהבת אותך". "אני יודע", עונה סולו לנסיכה ליאה רגע לפני שהוא הופך לתבליט ב"האימפריה מכה שנית", ונכון שזה לא היה רגע מתוסרט אלא אלתור של הריסון פורד, אבל התיאוריה בעינה עומדת: האן סולו הוא מגניב. הוא קול. גם חלליות וחרבות אור הן קול — אל תתחילו, אתם יודעים למה אני מתכוון — אבל בכל הנוגע לגלריית הדמויות, בהיסטוריה של "מלחמת הכוכבים" היו רק שלוש שניחנו בקולנס. סולו, בובה פט (ולא במקרה התבשרנו עכשיו שגם הוא עומד לקבל ספין־אוף משלו) ודארת ויידאר (שהוא לא במקרה הפרוטגוניסט האמיתי של הסאגה, לפחות כפי שג'ורג' לוקאס ניווט אותה). אלא שאף אחד לא חולם להיות ציד ראשים מניאק או שר אופל. אקדוחן חלל כולם רוצים להיות, וזאת ליגה אחרת לגמרי של קול.

לפני שנים רבות, בגלקסיה קרובה־קרובה, הגיתי במשותף עם הפרופסור — הוא יודע מי הוא — משחק תפקידים אה־לה "מבוכים ודרקונים", רק בחלל. "4001" קראנו לו, ויצקנו לתוכו את כל הדמויות שאהבנו בסרטי מדע בדיוני. הכל היה שם, מריפ־אוף של אביר ג'די ועד וריאציה על נושא ארנולד שוורצנגר ב"הנמלט", אבל כשאספנו את החבר'ה להרפתקת ניסיון גילינו גליץ': כולם רצו לשחק מבריח חלל. כולם רצו להיות האן סולו.

זה לא באמת הפתיע אותנו. אני חושב שכל העולם חוץ מג'ורג' לוקאס יודע כמה עמוק התנחלה הדמות הזאת בלבבות, וב"כל" אני סופר גם את מרשה לוקאס, שאתם יכולים לקרוא בפוסט הזה על התובנה שלה לגבי המפתח הרגשי של "מלחמת הכוכבים". ג'וס ווידון, הפייבוריט של כולם לקבל את "מלחמת הכוכבים פרק 7" לפני שג'יי־ג'יי אברמס זכה בג'וב, הבין את זה הכי טוב: הוא יצר את Firefly, סדרה שבתכלס הייתה קורות המילניום פלקון מינוס אבירי ג'די וצ'ובקה. קפטן מלקולם "מל" ריינולדס היה יותר האן סולו מהאן סולו, וזה לא מקרה שהמעריצים מבכים עד היום את מותה בטרם עת של הסדרה בכיכובו.

"אדוני, האי נעימות הזאת הייתה נחסכת אם רק היית משלם אגרה"

"אדוני, האי נעימות הזאת הייתה נחסכת אם רק היית משלם אגרה"

אני לא דואג בקשר למקדם הפאן בפרק 7. אם אברמס הביא את הפאן ל"סטאטרק", פרנצ'ייז שכיף מעולם לא היה חלק מהדי־אן־איי שלו, אני סמוך ובטוח שהוא גם יחזיר אותו ל"מלחמת הכוכבים". הרי זה שהסאגה מתוצרת לוקאס אמורה להיות קודם כל כיפית זה עוד אחד מהדברים שרק לוקאס לא מבין. אבל בהקשר של פאן פאן־גלקטי, פרויקט האן סולו הפך באחת לסרט שאני הכי מחכה לו. כשעלתה הסדרה המצוירת "מלחמות המשובטים" קיטרתי בפני כל חנון שהסכים לשמוע על זה שלוקאס צריך לעזוב את כל השטויות האלה ופשוט להביא לטלוויזיה את The Han Solo Chronicles או את Young Han Solo או איך שלא יקראו לזה, כל עוד זה יחזיר למסך את הקאובוי. מהבחינה הזאת, סרט סולו הוא יותר ממה שהעזתי לבקש.

כן, אני  יודע שדיסני עדיין יכולה לחרבן את זה. אבל אני מעדיף להיות רגוע ואופטימי, כי אתם יודעים: כעס, פחד, תוקפנות. של הצד האפל הם.