מי זה שם לצד מלי לוי ועמוס תמם?

צילום: אילן ספירא

צילום: אילן ספירא

מרץ 2015. הודעה לעיתונות אומרת שהחלו צילומי הסרט "ילד טוב ירושלים" של הבמאי רועי פלורנטין, ואני אומר וואלה, רועי פלורנטין! כמה זמן עבר? יכול להיות שזה 20 שנה?

כמעט. הפעם האחרונה שנפגשנו הייתה ב־1997, בדירה־שהפכה־לאולפן של "מירב הפקות" בצפון תל אביב. אני באתי לערוך שם סדרה שביימתי, ופלורנטין — אז עוזר עריכה בתחילת דרכו — מחק לי אותה. פשוט לחץ על כמה כפתורים לא נכונים והעלים את הפרויקט כולו מהמחשב. בכלל לא זכרתי את הקטע הזה, אבל הוא לא שכח. אפקט החשש להפוך לעוזר עריכה בסוף דרכו, אני מניח.

אנחנו מכירים מהתיכון. פלורנטין למד שנתיים מתחתיי, וכשנפגשנו מחדש במרתף הטחוב של "מירב" הוא כבר ניסה להתברג לתוך תעשייה שבמובנים רבים קמה רק ארבע שנים קודם לכן, כשערוץ 2 עלה לאוויר. והתברג הי דיד: רועי "פלורנס" פלורנטין הפך מעוזר עריכה לעורך ("שידורי המהפכה", זום"), מעורך לבמאי ("מאסטרו", "האקדמיה לצחוק"), ובעשור האחרון לאחד מבמאי הטלוויזיה הפורים והעסוקים ביותר בישראל. על החגורה שלו תלויות קרקפות כמו מערכונים ב"ארץ נהדרת" וב"שבוע סוף", שתי העונות הראשונות (ולאחרונה גם פרקי סיום של העונה האחרונה) בלהיט הנוער "החממה", ושלל סדרות על הקשת הקומית — ביניהן "מעצר בית", "המובילים" ו"כאן גרים בכיף". לכאורה, זה הכי מובן שהמפגש המחודש שלנו קורה על הסט של קומדיה רומנטית קולנועית בבימויו. אלא שבתכלס, אין שום דבר מובן ב"ילד טוב ירושלים" כסרט ביכורים.

החריגוּת של "ילד טוב" כפרויקט ביכורים היא רב־מערכתית. ראשית מדובר כאמור בקומדיה רומנטית, שזה כבר יוצא דופן בנוף הקולנועי הישראלי. שנית, פלורנטין הוא לא אחד שסיים את לימודי הקולנוע שלו והנה הוא בא להגשים לאלתר את כל חזונו האמנותי: האיש הוא לא בוגר של כלום זולת האוניברסיטה של החיים בטלוויזיה, ו"ילד טוב ירושלים" הוא בכלל חזונו של התסריטאי רן אפלברג. שזה עוד קטע חריג, מפני שהקולנוע הישראלי הוא בעיקרו זירה של במאים־כותבים. ובאשר לחריגות החריגה מכולן, היא מסתכמת בתשובה של פלורנטין לשאלתי מה הוא מקווה שיקרה כשהסרט ייצא לאקרנים: "אני מת שמיליון איש יבואו לראות את זה. אין, אני יודע שזה לא סרט שיזכה בפרס אופיר. אני רוצה קהל".

אז זאת המוטיבציה של פלורנטין, ובמובנים רבים גם שלי: בשנה האחרונה הייתי זבוב על הקירות של "ילד טוב ירושלים" כי אני מעריץ גדול של סרטים שנעשים להנאת הצופה. לא להפלצת הבמאי.

"ילד טוב ירושלים" לא זכה לתמיכה של קרנות הקולנוע השונות. ההפקה היא של "ארצה הפקות", המימון של משה ולאון אדרי מ"יונייטד קינג". זה מכתיב תקציב צנע, שמצדו מכתיב לוח זמנים קשוח. 17־18 ימי צילום, קצב עבודה של שבע־שמונה דקות מסך ביום. האידיאל בתעשיית הקולנוע הוא ארבע דקות גג, אבל זה מה יש, וממילא זה טוב יותר מקצב העבודה בטלוויזיה — הדיי ג'וב של רועי פלורנטין, גבר בן 40 שמאחוריו כבר כמעט 20 שנה של מסכים קטנים.

כשאני מגיע לסט, הצוות נמצא בעיצומם של צילומי השלמה. בקצה של הקצה של הכסף, ב"טוב נו" האחרון של ההפקה. אבל זה רק משהו שאני יודע כי אמרו לי, לא משהו שאני מרגיש באווירה. אגף של בית החולים וולפסון, בתפקיד עצמו, הוא הסט המדובר; זה אומר נוכחות של עוברי אורח, עובדים וחולים, הדבר האחרון שאתה רוצה בחלק הכי לחוץ של הפקה לחוצה מלכתחילה. אלא שהעניינים מתנהלים על מי מנוחות למרות כל האמור לעיל, ואני מייחס את טמפרטורת המים לאופן שבו פלורנטין מנווט את הספינה. בזמן אמת אני מתקשה להגדיר במדויק את אופי העבודה שלו; שנה אחר כך, כשנשב לסכם את החוויה המשותפת, הוא יפתור לי את הבעיה כשיגיד: "לפעמים אני קצת מקנא בבמאים האלה שיש סביבם מין חרדת קודש. הסטים שלי זה שכונה".

הדבר הכי בולט בשכונת פלורנטין הוא קווי התקשורת הפתוחים בין כולם לכולם. יש במאים שממדרים לחלוטין את השחקנים שלהם או מקפידים לנהל דיאלוג ישיר עם מספר מצומצם מאוד של אנשי צוות; על הסט של "ילד טוב ירושלים", אחרי שהוא נותן את האקשן, רועי פלורנטין מניח על הראש רק צד אחד של האוזניות. אוזן שמאל מקשיבה לדיאלוג בין עמוס תמם למלי לוי; ימין קשובה ללחישות של הסאונדמן, של הצלם, של עוזרת הבמאי.

IMG_1223

צילום: אילן ספירא

האידיליה עומדת למבחן כשלוי ותמם מנהלים דיאלוג מהוסה מדי, והסאונדמן מתבאס ואומר לפלורנטין: "שלא ילחשו. זה לא נכון לעשות בקולנוע".

"אה, אז עכשיו אתה בא ללמד אותי מה זה קולנוע? אתה יודע מי אני?!", מגיב הבמאי בחיקוי מושלם של, איך קוראים לזה, במאי. הצוות צוחק בקול רם. אני מניח שכולם חושבים מה שאני חושב: ירחם האל על נשמתם של אנשי צוות ששומעים את הגרסה הרצינית של המילים האלה.

אז אמרנו קומדיה רומנטית. "ילד טוב ירושלים" הוא סיפורו של עדי (תמם), שכילד איבד את אביו במלחמת לבנון. לפני שהלך למלחמה השביע האב את בנו להפסיק להתפרע ולהיות ילד טוב, צוואה שהופכת לקוד האתי של עדי, שגדל להיות גבר אחראי־מתחשב־רגיש־פראייר. בהתאמה, כשאנחנו פוגשים אותו שוב כבוגר, הוא נשוי לאישה שלא ממש סופרת אותו (לוי) ואב לילד שבכלל לא סופר אותו (ארי נשר, בנו של הבמאי אבי נשר).

הסרט מכניס הילוך כשטעות אנוש מובילה את עדי להאמין שיש לו סרטן סופני. במצב נפשי של בלבלה מוחלטת הוא דורס את — ומיד מתאהב ב — דוג ווקרית בשם נטליה (מיטל גל סויסה), טיפוס אימפולסיבי ולא דופק חשבון וההפך המוחלט מכל מה שהוא. ואם כך, הרי ששאלת המפתח היא מה יעשה גיבורנו תחת גזר דין מוות: ימשיך לעשות מה שאבא אמר לו, או ינצל את ההזדמנות האחרונה שלו לצאת קצת ילד רע.

זה הסיפור שעלה בראש של רן אפלברג כשפלורנטין פנה אליו בבקשה לכתוב לו תסריט. אם שמו של אפלברג מוכר לכם, זה כנראה מפייסבוק: האיש מפרסם שם סיפורים קצרים שהפכו לתופעה תרבותית של ממש (55 אלף עוקבים, וזה עוד לפני שהארץ נמלאה פוסטרים של "ילד טוב ירושלים" עם שמו לצד זה של פלורנטין). גם את אפלברג אני מכיר מפעם־פעם, כשלשנינו הייתה מישהי שאגדיר ברשותכם כידידה משותפת, אז אני מזהה אותו בקלות על הסט. כל כך בקלות שקודם אני חושב "היי, אפלברג" ורק אחר כך "וואלה, אפלברג".

IMG_1246

צילום: אילן ספירא. הבנתם לבד שזה אפלברג משמאל, כן?

לא מובן מאליו לראות את התסריטאי על הסט, על אחת כמה וכמה כשההפקה רצה על אדי הדלק שלה וצריך לגמור וללכת. אבל גם זה קורה פה בשכונה: פלורנטין לא חושש לשמוע דעה שנייה, ואפלברג מצדו יודע להעריך את הכבוד שנותן הבמאי למילים שלו — גם כשהוא מחליט לזרוק אותן לפח וללכת עם אלתור של מלי לוי (בהערת סוגריים, כל זה קורה ממש ימים אחרי ש"חשודה" עולה לאוויר ורוגל אלפר מ"הארץ" מוצא לנכון לכתוב על לוי משפטים ענייניים כמו "לעולם לא תהיה שחקנית" ו"אין לה טיפת כישרון". אני רוצה לנצל את הבמה שניתנה לי כדי לציין עניינית שמלי לוי היא אחלה של שחקנית ורוגל אלפר הוא חרא של מבקר).

"אין לך מושג כמה אני שמח שדווקא רועי מביים את התסריט שלי", אומר לי אפלברג אחרי סשן בלתי נמנע של העלאת זיכרונות מההיא. "הרי כתבתי סרט ז'אנר, ובשביל לעשות כאלה לא מספיק במאי מוכשר. צריך מישהו מיומן. צריך מקצוען".

שני דברים קורים אחרי הביקור שלי על הסט. אחד, אני מגיע למסקנה ש"המקצוען" זאת כותרת מעולה לכתבה בבלייזר על רועי פלורנטין. מכירים את הדיבור הזה של "אני עובד מנופאי, אני עובד נגר, אני עובד קונסול ישראל בפריז"? אז פלורנטין עובד במאי. "נו בולשיט", כתבתי לעצמי במחברת הצהובה של הרשימות תוך כדי השתופפות בוולפסון. וחצי עמוד אחר כך: "הוא פשוט עובד. לא מתלבט ולא מתקשקש. מבצע". הדבר השני שקורה הוא שפלורנטין מבטיח לי גישה חופשית לשלבי הפוסט פרודקשן, עריכה וכאלה. אנחנו מסכמים בתקיעת כף שהוא יזעיק אותי כשיהיה בשביל מה, וביני לביני אני מפקפק באפשרות שזה יקרה; אם גישה לסט זה נדיר, הרי שגישה לחדר עריכה זה כמעט חסר תקדים. אבל שור אינאף, בקיץ שעבר התיישבתי מאחורי הגב של פלורנטין והעורך ניר נחום כאילו שמדובר בפרלמנט של יום שישי ולא באחד האקטים הכי אינטימיים שיש בעשיית סרטים.

בגלל שהכתבה הזאת מתעקשת להיות "חיים שכאלה", גם את נחום אני מכיר מפעם. ליתר דיוק מכיר היטב מפעם־פעם, ובכלל לא מהשנים האחרונות. אבל אני יודע שהוא עורך ותיק ומנוסה ("היהודים באים"), ותוהה איך זה בשבילו לעבוד עם במאי שהוא עורך ותיק ומנוסה בעצמו. "חרא", עונה פלורנטין בשמו של נחום, שמצדו מהנהן בכובד ראש. "עורכים שונאים לעבוד איתי", מפרט פלורנטין. "איך שהם יוצאים מהחדר אני מתחיל לגעת להם במקלדת. חוץ מזה, אני תמיד מסביר להם מה לעשות ברמה הטכנית. תוריד שני פריים מפה, תוסיף פריים כאן. אבל ניר איכשהו מסתדר".

"טוב, יש לי שיטה", מסובב אליי נחום את הראש. "אני מתעלם".

הם בוחרים טייקים. זה שלב מוקדם מאוד בתהליך העריכה, וככזה הוא גם רגיש מאוד. במיוחד במצבי משפט שלמה קלאסיים שבהם הטייק הכי טוב של השחקן הוא הכי גרוע של הצלם, או להפך. איך ברור שהטייק זה הטייק, שואל עורך הטקסטים את שני עורכי הווידאו. הם עונים שאין דרך בעולם לנסח כללי אצבע, ושזה פשוט עניין של ניסיון: כשיש לך מספיק, אתה פשוט יודע.

שני דברים קורים אחרי הביקור שלי במשמרת העריכה: אחד, אני מגיע למסקנה מחודשת ש"המקצוען" זה אחלה כותרת. שתיים, שבוע שלם לא יוצא לי מהראש קטע מ"כשהארי פגש את סאלי". זה הגיוני גם כי מדובר באחת מהקומדיות הרומנטיות הכי טובות שנעשו אי פעם, וגם כי בקטע הספציפי שמסרב לצאת לי מהסיסטם, אישה זקנה מסבירה איך היא ידעה שבעלה יהיה בעלה. "פשוט ידעתי", היא אומרת, "כמו שיודעים לגבי אבטיח".

צילום: רן מנדלסון

צילום: רן מנדלסון

כל תל אביב על הרגליים כשאנחנו נפגשים שוב. מחפשים את נשאת מלחם, שמסע ההרג שלו הכניס את העיר להסגר. במצב הדברים הזה, אולי מתבקש לשאול אם קומדיה רומנטית בפרט או קולנוע אסקפיסטי בכלל הם הדבר הנכון למדינת ישראל. אני לא הולך לעשות את זה.

כרגע יש יותר מדי אקשן בחדר בשביל לחשוב על האקשן בחוץ. זאת משמרת פוסט סינק, קרי הקלטה בתנאי אולפן של דיאלוג שההקלטה שלו בשטח לא עלתה מספיק יפה, ומי שבאה לדברר את עצמה היא ענת וקסמן. יש לה תפקיד קטן — בפרסומים הוא מוגדר כתפקיד אורח — ו"מה אתם גוררים אותי בשביל שני משפטים". היא מתה מעייפות של בוקר, אבל השגעת המפורסמת שלה מעירה את החדר. וקסמן מגלמת מורה, ואחת הילדות בסצנה בהשתתפותה מוציאה ממנה את האבחנה שהיא שתי טיפות מים אילן לוקאץ'. חצי שנייה אחר כך היא חולקת איתנו סוד מההיסטוריה של הקולנוע הישראלי: כל הקליימקס של "גט", האפיזודה בכיכובה מתוך "סיפורי תל אביב", הוקלט גם הוא בפוסט סינק ו"אף אחד לא שם לב".

"סיפורי תל אביב" יצא ב־1992, דקה לפני ערוץ 2 וכל זה. כאילו כדי להמחיש את כברת הדרך שעשתה מאז התעשייה המקומית, פלורנטין מנצל הפוגה בהקלטות ואומר לי "בוא תראה משהו מגניב". ומה אני יודע, מאחורי החדר שבו אנחנו יושבים מתגלה גן עדן של פוליז. כמו ב־Foley, כמו בג'ק דונובן פולי, טכנאי הקול שפיתח בתחילת המאה שעברה את האמנות של הקלטת אפקטים אווירתיים — נגיד, חחחק של נעל על חצץ או קליפטי־קלופ של פרסות סוס על עפר — וזכה לכך שכל העוסקים בתחום הזה אחריו נקראים עד היום אמני פולי. ובכן, באולפני "די.בי" יש חלל ייעודי לאמנות פולי עם מלאי שלם של חומרים וחפצים מייצרי צליל. זה אכן מגניב, ואני אומר את זה לפלורנטין, ואחר כך נושא נאום קצר על זה שהוא חלק מהדור הראשון של מקצוענות קולנוע בישראל. כמו אהוד ברק, החייל הראשון שעשה את כל המסלול מהבקו"ם אל הרמטכ"לות, ככה פלורנטין ובני דורו הם הראשונים שעשו את כל הסיבוב ממגמת קולנוע בתיכון עד לסרט הראשון.

"והשני", אומר פלורנטין, ואני עונה אינשאללה, והוא מתקן שזה כבר סגור: הוא תכף יוצא להפסקה מהפוסט פרודקשן של "ילד טוב ירושלים" כדי לצלם את הסרט השני שלו. "גידי גוב משחק שופט", הוא עושה לי את הקטע של "אני יכול לגלות לך אבל אז אצטרך להרוג אותך". ואני חשבתי שחדר פוליז זה קטע.

מספיק להכיר את הקולנוע הישראלי באופן שטחי כדי להבין עד כמה התרחיש הזה לא שגרתי. מן המפורסמות והמבאסות בתעשייה המקומית היא שבין סרט ראשון לשני יכולות לעבור שנים, לפעמים עשורים. זה הקצב. אבל פלורנטין? הוא מייצר שניים גב־אל־גב מעשה וודי אלן. שניהם קומדיות. שניהם בשביל הקהל. איך אומר אלן בסצנה הנצחית ההיא מ"הרומן של עם אנני" שבה הוא שולף את מרשל מקלוהן כדי להוכיח למומחה במרשל מקלוהן שהוא לא מבין כלום במרשל מקלוהן? "לו רק זה היה עובד ככה בחיים האמיתיים".

IMG_1192

צילום: אילן ספירא

אנחנו בסוף של הסוף. עורך הסאונד יוסי אפלבאום הוא האפנדי בשתי ההצצות האחרונות שלי אל מעבר לכתף של פלורנטין, זאת של הפוסט סינק וזאת של המיקס. אנחנו חודש וחצי לפני הפרמיירה של "ילד טוב ירושלים", ואפלבאום מאזן דיאלוג ומוזיקה ואפקטים. לידו מנצח פלורנטין על הפסקול בהתלהבות מפתיעה, אם מביאים בחשבון שהוא כבר שמע את המוזיקה הזאת כ־32 מיליון פעמים. אולי זה המקום לומר שמקצוענות אין פירושה היעדר מעורבות רגשית; פירושה הוא פשוט ההפך מלזיין את השכל.

עמוס תמם מסכם את זה יפה. הוא מגיע למשמרת הפוסט סינק אחרי שווקסמן מסיימת את החלק שלה, ולפני ששלו מתחיל הוא מדבר איתי על צילומי סצנות הסקס: "רוב הבמאים נמנעים מלהיכנס לדקויות בסצנות כאלה, אולי מתוך מחשבה שזה עניין לחדר עריכה. רועי עשה איתנו חזרות ממושכות על דגשים שהיו חשובים לו, ממש על ניואנסים. כשחקן אין תחושה טובה יותר מאשר לעבוד עם מישהו שפשוט יודע מה הוא רוצה". פלורנטין בתגובה: "שחקנים, כמה שהם Free Spirits, צריכים מישהו שיכוון אותם. אחרת הם מתפזרים". את הכוונון המדובר הוא השיג בשבועות ארוכים של שיחות עם השחקנים על הדמויות שהם מגלמים, תהליך שהחדיר לתוך התסריט של אפלברג לא מעט חומרים מהחיים, המחשבות והרעיונות של עמוס תמם, מלי לוי ומיטל גל סויסה.

האחרונה שולטת לגמרי בסצנה שאפלבאום עושה לה עכשיו את הפיין טיונינג, רגע קריטי בסרט שבו עדי ונטליה באחד על אחת. פלורנטין מגלה לי רז מקצועי: במקור הוא פנטז לשלב כאן שיר של בלר, אבל לא הסתייע. בסוף נבחר שיר של רוני אלטר, כלומר של זמרת במקום של זמר, ו"פתאום יצא שהסצנה הזאת היא על נטליה ולא על עדי. איך אני מבסוט מזה". לנצח אחי אזכור אותך תמיד מגלה לי שהתפלק לך משהו. צריך הרבה אופי כדי להודות שגם פוקסים נחשבים. אבל אולי הייתי צריך לצפות לזה מבמאי שהרגע סיפר לי שהשחקנים נכנסו לו לתסריט.

מרץ 2016. אנחנו נפגשים כדי לסגור כמה קצוות שנותרו פתוחים, כמו מצב משפחתי (נשוי ואב לשני בנים, חמש וחצי ושמונה) ומה לעזאזל זה פלורנטין (במקור מסלוניקי, וכן, ממקימי השכונה התל אביבית). כשהשיחה גולשת לעתיד הקרוב, מתברר שההוא שמחק לי את הסדרה הולך לביים את הגירסה האמריקאית של "החממה". חוץ מזה יש כבר דיבורים על סרט שלישי. עובד במאי, אין אפס.

אולי בגלל שאני לא מסתיר ממנו את ההתפעלות שלי מהאטיטיוד נטול החארטה שלו ואולי מפני שאני פשוט מראיין עד כדי כך טוב, בשיחה הזאת עולים פתאום כמה סממנים של חוסר ביטחון. אני מספר על כתבה שעשיתי עם אהרן קשלס ונבות פפושדו, שנימקו בפני קוראי בלייזר את החלטות הסינמטוגרפיה של "מי מפחד מהזאב הרע", והוא אומר שהלוואי עליו להיות כזה מחושב. כזה מנומק. "אצלי הכל זה אינטואיציה", הוא מנסח את זה ומוסיף שלפעמים הוא שואל את עצמו אם הוא "מספיק במאי". אני מציע את האפשרות שהוא סוחב איזה תסביך מכך שאין לו השכלה גבוהה בקולנוע — חצי סימסטר קולנוע באוניברסיטת תל אביב, זה הכל — והוא עונה ברצינות שהוא לא חשב על זה ושיש מצב.

עכשיו מתחשק לי לצעוק: אר יו שיטינג מי? אתה מביים בלי הפסקה כבר עשר שנים! סטודנט שכל מה שהוא עשה עד היום זה סרט של 14 דקות על הגירושים של ההורים שלו ואיך הם הובילו אותו להתיידד עם השכנה הצ'רקסית זבבינה, זה מי שצריך להרגיש חסר ביטחון בסרט הביכורים שלו! שהוא יתהה אם הוא מספיק במאי! אבל זה בית קפה ואי אפשר לצעוק, אז כתחליף אני שולף כמה שמות של במאי קולנוע ענקים שבית הספר שלהם היה הטלוויזיה (ר' מסגרת). אבל האמת, אני לא צועק גם מפני שבשלב הזה עוד אין לי מושג איך יצא "ילד טוב ירושלים", ולך דע — אולי ביליתי את השנה האחרונה במעקב אחרי פיסת חרא.

את המושג שלי אני משיג שבוע אחרי שיחת הסיכום שלנו, בהקרנה אינטימית בנוכחות מבקר אחד נוסף וזהו. אני מזכיר את הקולגה דנן מפני שמבין שנינו, הוא היחיד שמוסמך לבקר את "ילד טוב"; הרי אי אפשר באמת לשפוט סרט שליווית את תהליך העשייה שלו, שנחשפת לשיקולים שמאחוריו ומלפניו ומצדדיו, שראית את הקליימקס שלו לפני שצפית באקספוזיציה שלו. אז בדרך מהאולם למכוניות אני מדובב את הקולג, והוא אומר דברים כמו "פשוט כיף", "קומדיה רומנטית כמו שצריך", "מיטל פשוט גונבת את הסרט" ובעיקר־בעיקר "פיל גוד מובי". וכמו שהוא מדבר, אני חושב שזאת בדיוק הביקורת שהייתי כותב.

כן, "ילד טוב ירושלים" הוא מקרה מובהק של סרט־מרגש־טוב. את זה אני יכול לומר ללא חשש הטייה פשוט מפני שלא היה לי מושג שהוא כזה. מאז מרץ שעבר ברור לי שאני צופה בהתהוות של קומדיה רומנטית פאר אקסלנס; מה שאני מגלה רק במרץ הנוכחי הוא שהחבר שלי מבית ספר עשה את אחד מהסרטים הנדירים האלה שגורמים לך לצאת מהאולם עם חיוך רחב ובלתי נשלט. "קראוד פליזר" אומרים באנגלית, והשאלה היא אם אומרים את זה לגנאי או לשבח. נראה לי שכבר הבנתם באיזה צד אני עומד.

צילום: אילן ספירא

צילום: אילן ספירא

תראו, אני כותב פה על חבר. אתם לא יכולים לצפות לאובייקטיביות. חוץ מזה, אני כותב על במאי שהגישה שלו לקולנוע הוא בדיוק מה שאני מזיין עליו את השכל לאורך כל שנותיי כמבקר. במאי שאני יודע שגם את הסרט השלישי שלו יעשה לא בשבילו אלא בשבילכם.

כשנפגשנו ב"מירב הפקות", הח"מ חשב שאוטוטו הוא כובש את הוליווד ורועי פלורנטין חשב שאוטוטו מפטרים אותו כי הוא מחק לח"מ את הסדרה. בסוף יצא שאני הלכתי אל הכסף הגדול של העיתונות, והוא הולך לעשות פרויקט בטלוויזיה האמריקאית. אין לי מושג מה זה אומר עליי, אבל הוא מעלה אצלי את קלישאת הספורט "אם יש מגיע". אני נזכר בפלורנטין של התיכון ואז בזה ממרתפי "מירב", ומחליט שתמיד ידעתי לגביו כמו שיודעים לגבי אבטיח.

בסוף יצא גם שהכתבה על רועי פלורנטין היא האחרונה שלי בבלייזר. לא תכננתי את זה, אבל אני מבסוט אש שזה מה שיצא. ללוות הפקה של פיל גוד מובי כהלכתו? לשבת שנה מאחורי הכתף של במאי שכל מה שהוא רוצה זה קהל? לקדם בלי בושה את האג'נדה שלו מפני שהיא גם האג'נדה שלי? אני חושב שעבודתי כאן הסתיימה.

*"ילד טוב ירושלים" יוצא ב־21.4. לכו לראות אותו, עשו אותו בשבילכם

וכעת, 5 במאים ענקים שבאו מהאוניברסיטה של הטלוויזיה (אתם לא מוכרחים לקרוא את זה, אבל רועי פלורנטין חייב)

 

1) סטיבן ספילברג. מן המפורסמות והאירוניות היא שספילברג לא התקבל לתוכנית הקולנוע של אוניברסיטת דרום קליפורניה, ובמקום זה הלך ללמוד אנגלית באוניברסיטת קליפורניה סטייט. תוך כדי הלימודים שם הוא ביים את הסרט הקצר "אמבלין", שהרשים את סגן נשיא "יוניברסל" סידני שיינברג עד כדי כך שספילברג הפך לאלתר לבמאי הצעיר ביותר שקיבל אי פעם חוזה לטווח ארוך מאולפן הוליוודי גדול. ספילברג פרש מהלימודים והחל לביים בהפקות הטלוויזיה של יוניברסל –  ביניהן Night Gallery, "שם המשחק" ו"קולומבו". אחר כך בא סרט טלוויזיה בשם "דואל", ואחר כך באה ההיסטוריה.

2) רוברט אלטמן. את ההשכלה הגבוהה שלו השיג אלטמן באקדמיה הצבאית וונטוורת'. הוא שירת בחיל האוויר במלחמת העולם השנייה, וכשהשתחרר ניסה את כוחו כתסריטאי. הוא אכן מכר תסריט אחד לאולפני RKO, אבל בשנים הבאות התפרנס בעיקר כבמאי של סרטים תעשייתיים, מה שנקרא היום סרטוני תדמית. את הצ'אנס הרציני הראשון שלו כבמאי בהוליווד הוא קיבל על המסך הקטן, שהיה הבית שלו ובית הספר שלו במשך כ־15 שנים — בין היתר ב"בוננזה" ו"מאווריק".

3) סידני לומט. אפשר לקבוע קטגורית ש"12 המושבעים", יצירת הביכורים־מופת של לומט כבמאי קולנוע, לא הייתה נוצרת אלמלא בילה האיש זמן רב כל כך בבימוי טלוויזיה — וספציפית טלוויזיה בשידור חי, שהייתה האופציה היחידה בתחילת שנות ה־50. התקציבים הדלים של הטלוויזיה הבראשיתית, הצורך לתכנן הכל מראש וההכרח להסתדר בלי מעברי לוקיישן — את כל החסרונות האלה הפך לומט ליתרונות של "12 המושבעים", ועד היום הוא מוזכר כדוגמה ומופת ליתרונות החינוך הטלוויזיוני.

4) מל ברוקס. הבמאי של "אוכפים לוהטים" ו"פרנקנשטיין הצעיר" למד פסיכולוגיה בברוקלין קולג' לפני שהתגייס לצבא בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. הוא נבדל מהחברים האחרים ברשימה הזאת בכך שהיסטוריית הטלוויזיה העשירה שלו הייתה בצד של הכתיבה ולא של הבימוי, אבל מצד שני, תבינו כמה עשירה: האיש עבד בטלוויזיה ברציפות משנת 1949 ועד 1970.

5) ג'יימס ל. ברוקס (אין קשר משפחתי, כן?). האיש שביים את "תנאים של חיבה", "משדרים חדשות" ו"הכי טוב שיש" — ועל הדרך יצר מיני סדרה בשם "משפחת סימפסון" — מעולם לא סיים את לימודיו ב־NYU, שמלכתחילה היו לא יותר מקורס ביחסי ציבור. אבל הוא תמיד ידע לכתוב, וזה עזר לו להתקבל ל־CBS ככותב במשדרי החדשות של הרשת. אחר כך באו עבודות כתיבה בקלאסיקות טלוויזיניות כמו "לו גרנט", "טקסי" ו"המופע של מרי טיילור מור". זה היה מספיק חינוך בשביל לייצר את זוכי המולטי־אוסקרים דלעיל.

הכתבה הזאת פורסמה בגיליון אפריל של בלייזר, אבל לא עם הכותרת "המקצוען"

 

מודעות פרסומת

2 תגובות ל-“מי זה שם לצד מלי לוי ועמוס תמם?

  1. אתה יודע, תומר, הדבר הכי מבאס מאז שעברת לכתוב במאקו זה שאתה לא כותב יותר את הטורים היותר אישיים. על החיים, על חוויות שעברת, על המשפחה. זאת אחת הסיבות העיקריות שכל כך אהבתי לקרוא אותך. חבל, זה חסר לי.

    • משמח לשמוע ומבאס לבאס… אני כותב לא מעט על דברים אישיים גם במאקו, אבל מבין על מה אתה מדבר. אולי עוד אמצא זמן להחיות את הבלוג. תודה בכל מקרה, דברים נוגעים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s