42 הסרטים הכי טובים שראיתי בחיים

ET

זאת כנראה צריכה להיות רשימת הפתיחה של כל מבקר קולנוע, בבחינת דעו עם מי יש לכם עסק. אצלי היא יוצאת דווקא האחרונה: זה טור הפרידה שלי מ"פנאי פלוס", מקום שנהניתי והתגאיתי להיות איש הסרטים שלו בשנתיים האחרונות.

למה דווקא 42? אולי כי בדיוק מלאו לי 42, ואולי כי אמרו לי לכתוב "על משהו כמו 15 סרטים לפי סדר עולה", אבל אני באווירת סוף קורס אז כתבתי על 42 לפי שום סדר בכלל. על כל פנים, אלה לא הסרטים הכי טובים בכל הזמנים, כי לא ראיתי את כל הסרטים שנעשו בכל הזמנים. תכלס, הרשימה שלפניכם היא לא יותר – אבל בהחלט לא פחות – מאשר ה"אני מאמין" שלי. כלומר, האני מאמין שאתם חייבים לראות.

1) מפגשים מהסוג השלישי, סטיבן ספילברג, 1977

בסוף, כשהאנשים והחייזרים מדברים באור ובמוזיקה, זאת התמצית הכי מרוכזת של קולנוע שמישהו הצליח אי פעם לזקק.

2) בלייד ראנר, רידלי סקוט, 1982

עברו 34 שנים, ואף אחד עוד לא ברא עתיד נורא־הוד יותר מבתי פירמידה שחורים שברקע שלהם אפשר לשמוע את ונגליס מקונן Memories of Green.

3) הסנדק, פרנסיס פורד קופולה, 1972

החומים העמוקים מהמצלמה של גורדון וויליס, הליטוף בלחי של מרלון ברנדו, הוואלס של נינו רוטה. אין יותר קלאסה מזה.

THE GODFATHER PART II

4) הסנדק 2, פרנסיס פורד קופולה, 1974

כל כך הרבה ניסו להעביר דמות אל הצד האפל, ורק פרנסיס פורד קופולה באמת הצליח. מייקל קורליאונה, נפילתו ונפילתו.

5) אי.טי, ספילברג, 1982

אם לבחור את הסרט של חיי – את התשובה לשאלה למה אני אוהב סרטים – זה האחד על הילד שמוצא חבר מכוכב אחר.

6) אמריקן ביוטי, סם מנדז, 1999

אז איך זה שדווקא אלן בול, תסריטאי גיי, כתב את הגבר הסטרייט במשבר אמצע החיים הכי מדויק בכל הזמנים?

amadeus

7) אמדאוס, מילוש פורמן, 1984

כילד חשבתי שזה סרט על גאונות שנגמרת והיה לי עצוב. כבוגר הבנתי שזה על בינוניות שלא נגמרת, ונהיה לי עוד יותר עצוב.

8) החבר'ה הטובים, מרטין סקורסזה, 1990

אמרתי את זה כבר ואגיד את זה שוב: אם ללמד דרך סרט אחד בלבד את כל רזי העשייה הקולנועית – צילום, עריכה, סאונד, משחק – אז זה האחד הזה.

9) השור הזועם, סקורסזה, 1980

הביופיק הכי טוב, סרט הספורט הכי טוב, בעיקר היצירה הכי משכנעת שראיתי על המקום המדויק שממנו באה האלימות.

10) שמונה וחצי, פדריקו פליני, 1963

כנראה הסרט־על־סרטים הנבון והמטורלל ביותר שראיתי. פליני יצא איכשהו מהאופנה של יצירות המופת העל־זמניות, אבל הסרט השמיני וחצי שלו זה לנצח.

Sunset_Boulevard

11) שדרות סאנסט, בילי וויילדר, 1950

התפקיד המצמרר פיזית של גלוריה סוונסון. הקריצות העגומות אל נפגעי המעבר מהראינוע לקולנוע. מניסיון, יש כל כך הרבה ב"סאנסט" שצריך שלוש צפיות רק כדי להקיף את כולו עם הראש.

12) פשעים ועבירות קלות, וודי אלן, 1989

אינגמר ברגמן אמר פעם שכל הסרטים שלו היו אטיודים, ורק "פאני ואלכסנדר" היה סימפוניה. עכשיו, עזבו את האחרים של וודי אלן: "פשעים" הוא הסימפוניה שלו.

13) הרומן שלי עם אנני, אלן, 1977

הנה, זה בדיוק העניין עם האחרים של וודי אלן. בסך הכל דקונסטרוקציה של סיפור אהבה, כולה קומדיה רומנטית. אבל איזה שפריץ של קולנוע, של הומור ושל שכל.

good_ugly

 

14) הטוב, הרע והמכוער, סרג'יו ליאונה, 1966

אולי נכתבו תסריטים מושלמים יותר, אולי היו עבודות בימוי מהודקות יותר, אולי היו הופעות מבריקות יותר מזאת של אלי וולך. אבל אני בספק.

15) המטריקס, הוושובסקים, 1999

אני יכול לתאר מה עבר עליי בפעם הראשונה שהזמן קפא וקארי־אן מוס דפקה את הבעיטה המסובבת שלה, אבל זה לא ישאיר מקום לסרטים אחרים. ה"בלייד ראנר" של הניינטיז, זה מה שזה.

16) חלון אחורי, אלפרד היצ'קוק, 1954

כמה חכם הסיפור על הצלם שבור הרגל שנעשה מציצן ואז עד לרצח. המון משמעויות אפשר למצוא ב"חלון אחורי", אבל גם בתור סתם מותחן הוא סתם מושלם.

17) רקוויאם לחלום, דארן ארונופסקי, 2000

בבית, באיכות חרא, לפחות שלוש שנים אחרי שהופץ בבתי הקולנוע. זאת לא דרך לראות סרט, וזה לא הפריע ל"רקוויאם" להפוך כבר בצפייה ראשונה לאחד משני הסרטים הכי עצובים שראיתי.

Midnight cowboy

18) קאובוי של חצות, ג'ון שלזינגר, 1969

בבית, באיכות עוד יותר חרא, וזה הסרט העצוב השני (או הראשון, עניין של מצב רוח) שלי. עוד מעט בן 50, ועדיין נראה פרש. מאסטרפיס של קולנוע אורבני.

19) צ'יינה טאון, רומן פולסקי, 1975

בקלות אחד מחמשת התסריטים הכי גדולים שנכתבו, בקלות אחת משלוש ההופעות הכי גדולות של ג'ק ניקולסון, והכי בקלות סרט הבלש הטוב ביותר שראיתי מימיי.

20) צומת מילר, האחים כהן, 1990

ייתכן שהכהנים עוד יעשו אחד שיבוא לי יותר טוב מזה, אבל לא נראה לי. מילא שזה אחד מסרטי הגנגסטרים הכי מושלמים שנעשו: זאת גם פרודיה! וזה אפילו לא סותר!

memories

21) זכרונות מרצח, בונג ג'ון־הו, 2003

אני מאוהב בקולנוע הנקמה של קוריאה הדרומית, אבל זה לא סרט נקמה אלא סיפורה של חקירת רצח שגומרת את החוקרים בה. אב רוחני ל"זודיאק" ויצירת מופת בכל המובנים של שתי המילים.

22) שבעה צעדים, פארק צ'ן־ווק, 2003

וזה כבר הכי סרט נקמה, וגם הכי זכיר והכי מטלטל מהגל המטורלל שהגיע בעשור שעבר מקוריאה. בסרטים טובים יש סצנה־שתיים שהולכות איתך; בלי לחשוב אני יכול להיזכר פה בארבע־שמונה.

23) ראיתי את השטן, קים ג'י־וון, 2010

שוטר תופס רוצח סדרתי על מנת לנקום בו ואז לשחרר אותו וחוזר חלילה. בתוך המבנה המקברי הזה יש סרט שהוא מצד אחד אלים להחריד, ומצד שני אנטי־אלים במובהק. אונלי אין קוריאה.

24) אחר צהריים של פורענות, סידני לומט, 1975

האנטי־גיבור עם מעשה האנטי־גבורה שלו, הריאליזם האבסולוטי, הבוז לממסד ולכל מה שהוא מייצג, אל פצ'ינו במיטבו. כל מה שגדול בקולנוע של הסבנטיז, דחוס ל־125 דקות.

all_the_presidents_men

25) כל אנשי הנשיא, אלן ג'יי פקולה, 1976  

אי אפשר באמת לדחוס את הגדולה של הסבנטיז לשעתיים, אז הנה גדול סרטי הפרנויה. וגדול הסרטים־על־עיתונאים. וגם גדול הסרטים על שני גברים שדווקא לא נהיים חברים.

26) קיד וקסידי, ג'ורג' רוי היל, 1969

וזה הסרט הכי טוב על שני גברים שדווקא כן. פול ניומן ורוברט רדפורד, הילכו שניים יחדיו.

27) מת לחיות, ג'ון מקטירנן, 1988

סרט האקשן האמריקאי המושלם. זאת לא אמירה לגנותה של אמריקה, זה כדי ליצור חיץ בינו ובין הכותר הבא.

raid

28) הפשיטה, גארת אוונס, 2011

סרט האקשן הלא־אמריקאי המושלם. "שירה בתנועה" זה לא תיאור נפוץ לאינדונזים שמפרקים אחד את השני במכות, אבל זה כל כך מה שזה.

29) 400 המלקות, פרנסואה טריפו, 1959

סיפור התבגרות שהוא גם נפלא, גם נורא, גם מדכא נשמה וגם מעורר השראה.

30) מלתעות, ספילברג, 1973

סרט שצריך ללמד בבתי ספר לקולנוע, ואני מתכוון בשלל קורסים: עריכה, צילום, סיפור, ואולי מעל לכל מה שנקרא "מבע קולנועי", שזה תכלס הדקדוק של הקולנוע.

Cool-Hand-Luke

 

31) המורד, 1967, סטיוארט רוזנברג

אני סאקר של סרטי כלא, אבל זה הרבה יותר מזה: הדמות של פול ניומן היא מצד אחד סמל לכל מה שאנטי־ממסדי, ומצד שני אלגוריה די ברורה לישו מושיעם. ככה או ככה, סרט אגדי.

32) במהלך הזמן, וים ונדרס, 1976

אני גם סאקר של סרטי מסע, וזה הטוב ביותר שראיתי. גרמנית, שחור־לבן, 176 דקות, והוא רץ כמו אספלט מתחת לגלגלים.

33) מלאכים בשמי ברלין, ונדרס, 1987

אין לי מושג למה הסרט הזה לא מככב תדיר ברשימות "הגדולים בכל הזמנים" שמתפרסמות מעת לעת, אבל האמת? לא אכפת לי. זה עדיין השיר הקולנועי שאני הכי אוהב לשמוע.

34) אפוקליפסה עכשיו, קופולה, 1979

טוב, זה סרט המלחמה המושלם (הגירסה המקורית! לא גירסת הבמאי עם כל הצרפתים ההם). בראש ובראשונה מפני שהוא יותר שואל "פאק, מה זה החרא הזה" ופחות מנסה לענות על השאלה הזאת.

one-flew-over-the-cuckoos-nest

35) קן הקוקייה, פורמן, 1975

לא מזמן צפיתי בו שוב, והזמן נותן את אותותיו ב"קוקייה": אחרי 41 שנים אני חושש שהוא הידרדר למעמד של מאסטרפיס.

36) נהג מונית, סקורסזה, 1976

הסרט האולטרה־אלים השני הכי חביב עליי.

37) כלבי אשמורת, קוונטין טרנטינו, 1992

אוקיי, וזה הראשון.

jackie-brown

38) ג'קי בראון, טרנטינו, 1997

אבל בינינו, זה הטרנטינו שאני הכי אוהב. סרט מהסבנטיז שפער חור בזמן־חלל ויצא בניינטיז.

39) האימפריה מכה שנית, אירווין קירשנר, 1980

עדיין הכי טוב בסאגה, עדיין סרט הפנטזיה האהוב עליי בכל הזמנים. ושאני לא אתחיל לי עכשיו עם "למה 'מלחמת הכוכבים' זה פנטזיה ולא מדע בדיוני", אני שומע?

40) אני והחבר'ה, רוב ריינר, 1986

בפרפראזה פרועה למדי על קריינות הסיום של ריצרד דרייפוס: "מעולם לא ראיתי סרט ילדים טוב כמו זה שראיתי בגיל 12. ישו, האם זה קרה למישהו?"

touch_of_evil

41) מגע של רשע, אורסון וולס, 1958

בגלל הצילום של ראסל מטי, בגלל התפקיד של וולס, בגלל כמה שה"איך" של סרט גדול יותר מ"מה" (רבאק, תקראו את התקציר. בידיים של במאי אחר זה "נשק קטלני 3").

42) האזרח קיין, וולס, 1941

די נו, אחרי רשימה שכוללת את "הפשיטה" מותר לי לצאת קצת פלוץ.

וכעת, 8 אזכורים של כבוד*

Back-to-the-Future

*כי זה גם סוגר 50 סרטים וגם מאפשר לי לענות על השאלה "מה עם הנסיכה הקסומה". כאילו, הנה:

1) הנסיכה הקסומה, רוב ריינר, 1987/ מחוץ ל־42 רק מפני שאם אני מכניס אותו, ישר מתנפלים עליי "שודדי התיבה האבודה" ו"מלחמת הכוכבים" ושואלים מה איתם.

2) בחזרה לעתיד, רוברט זמקיס, 1985/ תסריט כמעט מושלם ויצירה שהיא הדוריאן גריי של הסרטים: שום דבר בה לא מזדקן לעולם. לכו דעו לגבי הפורטרטים בבית של זמקיס.

3) זמנים מודרניים, צ'רלי צ'פלין, 1936/ אולי הקריאה האנטי־קפיטליסטית הכי מדויקת, אבל גם הכי מעודנת, שראיתי בסרט.

4) השחקן, רוברט אלטמן, 1992/ האלטמן האהוב עליי, ומיד תראו שזאת תחרות קשה.

5) שלום לנצח, אלטמן, 1973/ אמרתי לכם.

6) הקלפן והיצאנית, אלטמן, 1971/ אמרתי לכם שאמרתי לכם.

7) אישה תחת השפעה, ג'ון קסווטס, 1974/ הזכרתי אותו כאן ממש לאחרונה בהקשר של סרטים על נפשות סדוקות, אבל הוא בטופ־50 מאיזו זווית שלא מסתכלים על השיגעון של ג'נה רולנדס.

8) היו זמנים במערב, ליאונה, 1968/ עם 175 דקות מסך בגירסה האולטימטיבית, התלונה היחידה שתשמעו ממני היא "יותר מדי דבר טוב". אשכרה עומס יותר של קולנוע, היצירה המונומנטלית הזאת.

ו־4 מסקנות מהסיפור הזה

pnai

* 50 זה מספר מעולה. לפני כמה שנים ניסיתי ליצור רשימה של 100 הגדולים, ועצרתי מחמת המיאוס העצמי ב־512 סרטים (הקובץ עדיין שמור אצלי. אם אני מעדכן אותו עכשיו זה קופץ לכ־621). איכשהו, טופ 50 מאפשר לך – או לפחות אפשר לי – להפריד בין הנערים לגברים.

* אף קובריק. מה אני אעשה. כמעט כל הסרטים שלו נמצאים בקובץ ה־512, אבל יוצא שאני יותר מעריך אותו כבמאי מאשר אוהב את הסרטים שלו. זה הגיוני?

* קצת פחות סבנטיז משחשבתי. קצת יותר אייטיז משחשבתי. הרבה פחות ניינטיז משחשבתי.

* רוצים להיות כותבים? תכתבו בשבועון. במשך רוב חיי הבוגרים התפרנסתי מכתיבה, אבל של חלשים – בירחון, כשתמיד יש זמן והדדליין אף פעם לא באמת נושף בעורף. שנתיים ב"פנאי פלוס" עשו ממני   כותב טוב יותר, פשוט מפני שהן עשו ממני כותב. אחד שמתיישב עכשיו ומייצר טקסט, אין תירוצים ואין מאניינה. זה לבדו הפך את החוויה למתגמלת, אבל כרגיל בדברים האלה, הערך המוסף האמיתי היה אנושי – ספציפית עורך התרבות האגדי יוני בינרט, העורך הראשי לשעבר אור קניספל שקיבל אותי לעבודה, וליאת לוי־קופלמן שהחליפה את קניספל, אבל משום מה לא אותי.

תודה חברים, נעמתם. מקווה שגם אני.

פורסם בפנאי פלוס (חוץ מהקטע של המסקנות, כן?), 10.3.16

מודעות פרסומת

11 תגובות ל-“42 הסרטים הכי טובים שראיתי בחיים

  1. כיף לקרוא. תמיד מסקרן אותי מה אחרים אוהבים.
    ברור שטיפשי להעיר, הרי זו הרשימה שלך, אבל אישית, היו חסרים לי קצת האירופאים: אלמודובר, ברגמן, וקצת יותר פליני.
    גם דיסני ופיקסאר. קולנוענים מעולים. (לא, ממש לא רק לילדים).
    מקווה שאתה לא נפרד מאיתנו, כן?
    לא תמיד מצליחה לקרוא אותך בזמן אמת, אבל אוספת וקוראת כשיש זמן.
    ומאוד נהנית.

  2. רשימה שמרנית משהו, על גבול הסחית

  3. אחלה רשימה!
    אתה עובר למאקו, לא?
    נדמה לי שקראתי על כך…

  4. איך "מועדון קרב" לא נכנס לרשימה???

  5. מממ…קודם כל תודה על הרשימה 🙂
    אני חייב להתוודות שכשראיתי את הכותרת חשבתי לעצמי "או, הנה עוד כמה שאני צריך לראות"…ואז עברתי על הרשימה….ומה אומר, את רובם (למעט 3-4 ) ראיתי.
    מה זה אומר?
    זה אומר שאנחנו בני 50 בערך, שהייתה לנו השכלה פילמוגרפית שווה (סינמטקים וכו'), שפעם לא היה כזה שפע של סרטים, שפעם הייתה איכות…?
    אין לי תשובה…סתם הגיג לסופ"ש…כל מה שיישאר עימי הוא הזיכרון של החוויות שמישהו בא עם קלטת וידאו, כמו איזה דילר עם חומר טוב, ומספר לך כמה הסרט הבא ישנה את חייך. או את אותן פעמים שבהן קנית כרטיס לסרט שלא ידעת עליו כלום ולא ציפית למהומה שהוא יחולל בחייך ("אני חייב לראות את זה עוד פעם, או פעמיים, או שלוש")…

    …ובהצלחה בהמשך דרכך העיתונאית…
    א.

  6. עדיין לא ראית את גברים במלכודת? בחמישים ומשהו שנותיי, זה היה הסרט הטוב מכולם לטעמי.

  7. א. אני מאוד מקווה שעזיבת הפרינט תוביל לתדירות גבוהה יותר של פרסום בבלוג. אתה מהכותבים האהובים עלי, בין השאר בגלל הטעם הקולנועי הזהה. בכל מקרה, מאחל לך המון הצלחה, סיפוק וקא-צ׳ינג₪! מגיע לך.
    ב. אם הייתה רשימה של ״5 רשימות שבלתי אפשרי לכתוב״, הייתי מכניס את ״ה-סרטים״ לטופ. בכל פעם שאני מנסה לנסח לעצמי בראש כזו רשימה, אני פשוט מגלה עד כמה קולנוע הוא חווייה רגשית עבורי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s