אמנותי אך לגיטימי

1401x788-068-ANOMALISA-008R

מבקר מוזיקה ישראלי – שאלוהים יעזור לי, לא זוכר מי – כתב פעם על לאונרד כהן שכשהוא במיטבו, הטקסטים שלו מתארים בן בזמן מציאות, פנטזיה, חלום, זיכרון ותפילה. זה תיאור מדויק להפליא של כהן כשהוא בזון, וזה תופס (טוב, אולי זולת התפילה) גם לגבי "אנומליסה", סרט האנימציה שהאנגימטיות המסוימת שלו הייתה עולה לי על העצבים אלמלא הייתה כל כך מסוימת. כל כך מדויקת.

מייקל סטון (קולו של דייויד תוליס), מחבר של ספר עזרה עצמית בנושא שירות לקוחות, נמצא בדרכו להרצאה בסינסנטי. כשאנחנו מלווים אותו בטיסה, בשדה התעופה ובמלון, מתברר שסטון עובר חוויה דיסאסוציאטיבית: כולם נראים ונשמעים לו כמו עותקים של אותו גבר לבן (טום נומן). כולם כולל אשתו ובנו, שמדברים איתו בטלפון מהבית בלוס אנג'לס.

סטון מחדש קשר עם אישה בשם בלה, שפיסות האינפורמציה שאנחנו מקבלים עליה מספיקות כדי להבין שהיה לו איתה רומן שהסתיים ביוזמתו. בלה נאותה להיפגש איתו, אבל כשהוא שם על השולחן הצעה מפורשת לסקס, היא עפה עליו ואז עפה הביתה. טיול לילה מוביל את סטון לחנות צעצועי מין, שם הוא קונה בובת אנימטרוניקה יפנית, וכשהוא חוזר איתה למלון נשמע לראשונה קול אחר מלבד אלה של תוליס ונומן: ג'ניפר ג'ייסון לי היא ליסה, בחורה בעלת פנים מצולקות שלרגע מצליחה לגרום לסטון לצאת מהתרדמת הנפשית שלו. אולי אפילו להתאהב.

חבל שאני לא יכול לפרוש כאן את העלילה עד תומה, כי כבר אמרתי: צ'רלי קאופמן כתב וביים (במשותף עם דיוק ג'ונסון) יצירה רב־רבדית לכל אורכה. מצד אחד, קשה להסביר איך כל המרכיבים שלה מתחברים לתוך הפאזל; מצד שני, אין לטעות בתמונה הגדולה. כמו בפירות עטו "שמש נצחית בראש צלול", "אדפטיישן" ו"להיות ג'ון מלקוביץ'", קאופמן מכניס אותנו לתוך הראש של גבר שחווה שבר נפשי. או ליתר דיוק במקרה הזה, גבר שנפשו יוצאת להרגיש משהו. להתרגש ממשהו. ממישהי.

"אנומליסה" הוא הכינוי שמדביק סטון לליסה, מי שהוא מגדיר כאנומליה בתוך שגרת חייו. אז לזה יש הסבר בגוף הסרט, אבל המון דברים אחרים נותרים לא לגמרי מפוענחים, או בהפוך־על־הפוך למה שעובר על הגיבור, אסוציאטיביים. למה ליסה שרה את Girls Just Want to Have Fun של סינדי לאופר? למה לרגע אחד, שבהחלט לא אספיילר כאן, אנחנו רואים את העולם לא מתוך הראש של מייקל סטון אלא מתוך העיניים שלה? ויודעים מה, בואו נלך אחורה: למה הסרט הזה עשוי באנימציית סטופ מושן?

אני מניח שאפשר להתפלפל ולהתפלסף בניסיון למצוא תשובות, אלא שאין טעם לעסוק ב"למה התכוון המשורר" כשהשיר כל כך צלול. קאופמן נכנס לתוך הראש של גבר שמשתוקק להשתוקק, שחייו הצטמצו לכדי סדרה של שגרות וחרטות, שבפרפראזה על פינק פלויד נעשה Uncomfortably Numb. וכשסרט נמצא בתוך ראש שנמצא במצב הזה, הוא בהגדרה לא יכול להיות מסודר לגמרי. לוגי לגמרי. אבל באותה נשימה, העובדה ש"אנומליסה" נותר לא מפוענח בחלקו לא מונעת ממנו להיות מרגש לכל אורכו. ומעשה שטן, גם לגמרי מובן. הרבה יותר מובן מאלף סרטים אחרים שלגמרי עושים שכל, אבל אין לך מושג מה הם רוצים מהחיים שלך.

אני לא נוטה לקולנוע אמנותי, או לאמנות־לשם־אמנות בכלל, כי רוב מוחלט של האמנות הוא חרא יומרני ללא כיסוי. אבל אפילו אחד כמוני, שתמיד מוכן להשמיע את נאום ה"תנו לי קולנוע שהוא קודם כל בידור", לא יכול לעמוד בפני הקסם של אמנות טובה. אמנות שעושה את הקונץ, את הפלא, של ללכוד משהו מרוחו של האדם.

אני לא יודע על מה לאונרד כהן חשב כשכתב "אם תרצה איתה לנסוע, כעיוור איתה לנוע/ בסוזאן תוכל לבטוח, כי נגעה בך באצבעות רוחה" (תרגום: נעמי שמר), אבל נדמה לי שאני יודע מה הוא הרגיש. ונדמה לי שאני יודע מה צ'רלי קאופמן הרגיש כשהלחים יחד בובת מין יפנית, אנשים שנשמעים אותו דבר, ספרי עזרה עצמית ואנימציית סטופ מושן. ואני אוהב אוהב אוהב את זה.

5 סרטים גדולים על נפשות סדוקות

BTWR93.tif

1) אישה תחת השפעה, 1975. הסרט האהוב עליי מהארסנל של ג'ון קסווטס. ג'נה רולנדס, בתפקיד של פעם במילניום, היא עקרת בית שהולכת ומאבדת את שפיותה בזמן שבעלה (פיטר פאלק) לא יכול לעשות שום דבר חוץ מלראות את זה קורה. העובדה שרולנדס לא לקחה על זה אוסקר היא שערורייה בסדר גודל של "עזבו אי.טי, בואו נלך עם 'גנדי'"

2) אפוקליפסה עכשיו, 1979. בסופו של סרט, "אפוקליפסה" הוא על איש שהתחרפן. הלם קרב, תסביך אלוהות, פסיכוזה או כל הנ"ל: תקראו לזה איך שתרצו, קולונל קורץ (מרלון ברנדו) יצא שפוי למלחמה ששיגעה אותו, ופרנסיס פורד קופולה הוא במאי מספיק נבון כדי לאפשר לנו להחליט בעצמנו אם זה קרה באשמתו או באשמתה. יא אלוהים, איזה סרט

3) לשבור את הגלים, 1996. אני יודע, להמון אנשים יש בעיה עם סרטו של לארס פון טרייר. אבל אני אוהב אהבת נפש את הסיפור על הבתולה שהופכת לזונה (אמילי ווטסון), שמאבדת לחלוטין את דרכה ואת שפיותה אחרי התאונה שמותירה את בעלה משותק. זאת יצירה אדירה על אמונה ועל אשמה, ומי שאומר אחרת זכאי לדעתו המטופשת

4) זה ייגמר בדם, 2007. אוי, וואו, ההתפרקות הזאת של דניאל דיי לואיס בסוף סרטו של פול תומאס אנדרסון. ההשתוללות הטוטאלית הזאת של אדם שנושא חתיכת אשמה, חתיכת אגו וחתיכת הון. זה סרט נהדר, ונאום ה"אני שותה את המילקשייק שלך" הוא אולי הדבר הכי נהדר בו. הוא ושתי המילים האחרונות בו: "אני סיימתי"

5) מרטירים, 2008. אם ניקח את הביטוי "קדוש מעונה" ונהפוך אותו על הראש, נקבל קדוּשה שמקורה בעינוי עצמו. זה (בערך) הרעיון שבבסיס סרט האימה הנדיר והאדיר של פסקל לוגייה, חוויית צפייה אשכרה קשה אפילו בסטנדרטים של הז'אנר. בעיקר – אומר ולא אוסיף – כשאנחנו עדים למה שקורה לנפש המעונה בדרכה אל הקדושה הזאת

פורסם בפנאי פלוס, 3.3.16

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s