5 המוזרויות של "טרמבו"

trumbo

1) הקומוניסט הקפיטליסטי. "מאז שאני מכיר אותך", אומר הקולגה ארלן הרד לדלטון טרמבו, "אתה מדבר כמו אדם רדיקלי אבל חי כמו אדם עשיר". זאת הגדרה מדויקת להפליא של הגיבור שאנחנו לומדים להכיר לאורך 124 דקותיו של "טרמבו", אבל זה לא שהסתירה מתיישבת באיזשהו שלב; היא פשוט סתירה, ונראה שהבמאי ג'יי רואץ' אפילו מתפנן עליה.

טרמבו, תסריטאי שהיה באמת, הרוויח את הביופיק שלו ביושר. האיש היה הכותב בעל השכר הגבוה ביותר בהוליווד כשנכנס הן לרשימה השחורה והן לקבוצה שזכתה לכינוי "העשירייה ההוליוודית" – עשרה תסריטאים ובמאים קומוניסטים שסירבו למסור שמות של חברים לוועדה לפעילות אנטי־אמריקאית, ושילמו על זה בתקופות מאסר. טרמבו עצמו ישב 11 חודשים, תקופה שהוציאה מהסרט את הסצנה הכי טובה שלו, עם בחור שחור שתופס על חם את כל הסטיגמות שבראש של התסריטאי הלבן.

אז מה היה לנו שם? מליאן, קומוניסט, אידיאליסט. וגם תחמן בלתי נלאה: האנרגיות הקולנועיות הכי טובות של "טרמבו" מושקעות באופרציה שהקימו התסריטאים מושחרי־השם כדי להמשיך לכתוב תחת שמות בדויים (קונץ שתואר יפה גם ב"שם בהשאלה" של מרטין ריט מ־1976, עם וודי אלן בתפקיד קופאי שמאמץ זהות של תסריטאי).

עכשיו, תראו: אני בהחלט מוכן לקנות את הרעיון של אדם עשיר עם נטיות רדיקליות. אבל למה ללחוץ כל כך חזק על דוושת החמדנות? אם לא מספיקה האמירה של הרד, גם פרנק קינג מ"האחים קינג" – אחד המעסיקים של טרמבו בתקופה המושחרת, תפקיד סולידי של ג'ון גודמן – מדבר כל הזמן על תאוות הבצע של התסריטאי. הוסיפו מונולוג שבו טרמבו עצמו מעיד על אהבתו לאמריקה ואמונתו בממשלה שלה (!), וקיבלתם את האמירה "כן, קומוניסט, אבל פטריוט אמריקאי חובב כסף כמו כולנו". מה הקטע?

2) האמת הבדויה. ארלן הרד שהוזכר לעיל הוא הקומוניסט־מצפוניסט האמיתי של "טרמבו". אבל מה, הוא גם איש שלא היה באמת: לואי סי.קיי מגלם תסריטאי שהולחם לו יחדיו מכמה חברים בעשירייה ההוליוודית.

דמות פיקטיבית זה לגמרי לגיטימי בסרט על התרחשיות אמיתיות, אבל יש משהו לא נעים ולא נכון בכך שדווקא בין הקורבנות של המקרתיזם יש איש מומצא. ב"טרמבו" אנחנו נתקלים בין השאר בג'ון ויין, קירק דגלאס, אדוארד ג'י רובינסון ואוטו פרמינג'ר; העובדה ששחקנים בני זמננו לוהקו לתפקידים של אייקונים שהיו באמת רק מדגישה כמה נפסדת הבחירה להמציא תסריטאי.

3) המלהק שלא רואה טלוויזיה. הביוגרפיה המומצאת של ארלן הרד כוללת מחלה כרונית מומצאת, וככה יוצא שבשלב מסוים אנחנו בוהים בוולטר ווייט מנחם את לואי על סרטן הריאות שלו. והנה שאלה: למה? בדיחה פנימית לא קשורה מעולם הטלוויזיה? משהו שאף אחד לא באמת חשב עליו? יהא ההסבר אשר יהיה, הקטע הזה זרק אותי החוצה מהסרט ולא היה לי קל לחזור.

ב"דדפול" יש קטע שבו ריאן ריינולדס משמיץ את כישורי המשחק של ריאן ריינולדס. זה העולם שאנחנו חיים בו, מטא־עולם שבו כולם מודעים להכל כל הזמן. רק החלטות הליהוק של "טרמבו" לא מודעות לשום דבר.

4) האנטישמית המיותרת. מקרתיזם? זה לחלשים. הנבל הכי מובהק כאן הוא נבלית, הלן מירן בתפקיד הרכילאית הדה הופר. כן, היא הייתה באמת, וכן, היא מסרה שמות. אבל הרגע שבו היא נחשפת כאנטישמית – מה אני אגיד לכם, שוין. עזבו נכון/ לא נכון; זה פשוט מיותר. זה להוריד את הפוקוס מהחטא שבבסיס המקרתיזם, ולו אין שום קשר לדת. רק למדינה.

5) הביקורת הטובה הגרועה. בקרב הסרטים־על־אדומים שיצאו השנה מהוליווד, "טרמבו" מהנה יותר ומעצבן פחות מ"יחי הקיסר". אבל בפני עצמו הוא סרט בינוני־פלוס, וככזה הוא גם פספוס־פלוס.

קל ומתבקש להשליך מהמציאות של "טרמבו" על זו שלנו, עם נאמנות בתרבות וכל החרא הקדוש הזה, אבל לסרט הזה אין ביצים ללכת עד הסוף עם האג'נדה של עצמו. אז הוא בידור לא רע בכלל, שיעור היסטוריה לא רע בכלל ובריאן קרנסטון לא רע בכלל, אבל הסרט הנכון לעכשיו של עונת האוסקרים הזאת – הסרט שבאמת רלוונטי לחיים שלנו, למה שדפוק בממשל שלנו – היה ונותר "ספוטלייט".

ו־5 סרטים בלתי נשכחים על אדומים

reds2

1. "נינוצ'קה", 1939. הקומדיה הנצחית של ארנסט לוביטש, עם גרטה גרבו הנצחית בפני עצמה, הייתה כנראה נחשבת היום למופת של טעם רע. אחרי הכל, גרבו היא שגרירת ברית המועצות הקרה כקרח שנמסה בחומו של המערב, וספציפית של הרוזן לאון (מלווין דגלאס). אבל עזבו קורקטיות מגדרית: זה אחד הסרטים הכי גדולים, ובטח הכי מצחיקים, בכל הזמנים. לא במקרה הוא שווק תחת הסלוגן "גרבו צוחקת"

2. "פלישת חוטפי הגופות", 1956. כל המדע הבדיוני האמריקאי של שנות ה־50 היה מאוד מושפע פוליטית, אם לא מהרוסים עצמם אז מהנשק הגרעיני שלהם, אבל "חוטפי הגופות" הוא מקרה קיצון. סרטו של דון סיגל על העיירה שתושביה מוחלפים בידי קולקטיב של חייזרים נטולי רגשות היה אנלוגיה כל כך שקופה לחרדות האמריקאיות שאפשר היה לתת קרדיט על הפקה לג'וזף מקארתי. ודווקא בגלל זה, סוג של חובה לראות

3. "השליח ממנצ'וריה", 1962. יש אלף ואחת סיבות לצפות בסרט של ג'ון פרנקנהיימר – אחת הראשונות היא שזה סרט של ג'ון פרנקנהיימר – אבל לעניין שלשמו התכנסנו, "השליח" עוסק במזימה סובייטית להתנקש במועמד לנשיאות ארה"ב. וזה יותר מסובך מאיך שזה נשמע, כי הרוצח המיועד הוא חייל אמריקאי שהותנה לכך נפשית בשבי, ומטרת העל היא הכתרה של שתול סובייטי בבית הלבן. מותחן על־זמני, זה מה שזה

4. "אדומים", 1981. סרטו של וורן בייטי על חלוצי הקומוניזם האמריקאי הוא כזה כיתת אמן לצילום – אנחנו מדברים פה על ויטוריו סטורארו בשיאו – ששווה לצפות בו רק כדי לצפות בו. אבל הוא גם סרט סבנטיז מובהק שהתפלק לאייטיז, רחב יריעה וחכם ולוקח את הזמן (194 דקות!), עם קאסט פנומנלי שכולל את בייטי עצמו, דיאן קיטון, ג'ק ניקולסון ומורין סטייפלטון. שיעור היסטוריה ואסתטיקה בכרטיס אחד

5. "חיים של אחרים", 2006. סרטים שאתה בוכה בהם זה דבר אחד; סרטים שטוענים אותך לכל אורכם ככה שאתה בוכה בדיוק בסוף זה דבר נדיר. יצירת המופת של פלוריאן הנקל פון דונרסמארק על איש השטאזי שליבו יוצא אל זוג שנמצא תחת מעקב עשתה לי בדיוק את זה, וזה מבחינתי צל"ש לנצח. אולי בראש ובראשונה לאולריך מיהה האדיר, השחקן הראשי שהלך לעולמו בדיוק שנה אחרי שהסרט הזה טלטל את עולמי

פורסם בפנאי פלוס, 25.2.16

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s