גשר ברוקלין מט לנפול

66fc2672-8e3e-11e5-9893-4457865eb50c-1020x549

איזה סיבוב משונה עושה "ברוקלין". כל כך הרבה זמן לוקח לסרט הזה להיסגר על עצמו, להחליט מה הוא רוצה להגיד ולמה הוא רוצה להגיד את דווקא דרך סיפורה של אייליש לייסי, שבשליש הראשון הרגשתי כאילו אני צופה בעניינים דרך משקפת על הטיילת של ברוקלין הייטס. עכשיו אתה רואה את זה, עכשיו אתה לא. בשליש השני הוא התחיל להתאפס, התחיל להתפקס, ועד שהבנתי למה התכנסנו מלכתחילה, "ברוקלין" כבר היה בשלהי הטרימסטר האחרון שלו. פספוס, אבל לאו דווקא במובן הכי שלילי של המילה.

אייליש (סירשה רונאן) היא צעירה אירית שחיה עם אמה (ג'יין ברנן) ואחותה (פיונה גלסקוט) בעיירה קטנה ושמרנית, על הטוב והרע שהולכים עם ההגדרות האלה. כשאייליש רואה הזדמנות לקו אופק קצת יותר מבטיח, היא עולה על ספינה לאמריקה ולומדת כבר על הסיפון איזה כיף ענק זה להיות מהגרת.

כאמור, הבמאי ג'ון קרולי והתסריטאי/ בדרך־כלל־סופר ניק הורנבי מנחיתים את אייליש בארצה החדשה הרבה לפני שהם מספקים לנו חצי סיבה להתעניין בגיבורה שלהם. שליש סרט בפנים, זה נראה כמו סיפור ההגירה הגנרי ביותר שניתן להעלות על הדעת. ודווקא אז נוצרת איזו מסה קריטית של פרטים ספציפיים, נולדת דמות ונוצר סיפור.

אייליש היא דיירת זמנית בפנימייה קתולית קטנה למהגרות איריות, ומי שמנהלת שם את העניינים (ג'ולי וולטרס התמיד מצוינת) הופכת הן לאם חלופית והן לסיסמוגרף דתי/ מצפוני של הסרט כולו; אני לא יודע אם זה טריק מובנה בספר מאת קולם טובין או קונץ של הורנבי, אבל זה עובד מצוין. פתאום אייליש היא חלוצה בדרכה השקטה, מישהי שרק כמעט בדיעבד אנחנו יכולים להעריך את האומץ הכרוך בכמעט כל מהלך שלה.

אפילו שמץ של דידקטיות היה הופך את "ברוקלין" לבלתי נסבל, אבל בחלוף כמחצית מ־110 הדקות שלו מתברר היתרון של כל גישושי הפתיחה: ראינו כל כך הרבה מהרקע האישי/ דתי/ לאומי של אייליש שאין צורך להטיף לנו לגבי המשמעות של הדברים. אותו הדבר נכון גם לגבי ההתפתחות הכי משמעותית שעוברת עליה בעולם החדש: ההיכרות עם טוני, עוד מהגר (במקרה הזה איטלקי) שעושה רושם לגמרי גנרי עד שמוכח אחרת, ויצויין שההופעה של אמורי כהן לא עוזרת עם זה. על כל פנים, גם לגבי המשמעויות הנלוות לרומן בין אירית ואיטלקי לא צריך להציק לנו. וככה יוצא ששני שליש סרט בפנים, יש סרט להיות בו.

אז "ברוקלין" מתחיל גנרי וגולש לתוך שלב אלגנטי מאוד של התמקדות, אלא שבישורת האחרונה ניתן להאשים אותו בדיוק במילים שהטיח פרופ' הנרי ג'ונס בבנו אינדיאנה (כן נו, ב"אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון"): "עזבת בדיוק כשנעשית מעניין".

בסיכומו של חקר דמות, אייליש לייסי יוצאת פמינסטית בעל כורחה. זה לא שהיא נסחפת שלא מדעת לפריצות דרך חברתיות; זה יותר כאילו היא פורצת דרכים שהשכל הישר שלה אומר שאין סיבה לא לפרוץ. זאת דרך מקסימה להטיף לזכותה של אג'נדה בלי לומר עליה מילה: הרי אם הפמיניזם עושה שכל, אז מה עוד נשאר להגיד עליו. אבל אמרתי כבר ש"ברוקלין" עושה סיבוב, ובסופו יוצאת דמות שאולי כן הייתה גנרית אחרי ככלות הכל. שאולי כל הספציפיות סביבה הייתה רק הרמה מתוחכמת לשורה של הנחתות. בהופעה של רונאן, שתמיד משדרת משהו מאוד מרוחק, אין רמזים לכאן או לכאן.

מעניין אם "ברוקלין" הוא הפייבוריט של מישהו לאוסקרים. יש לי הרגשה שכמו הגיבורה שלו, הוא משאיר מעט מאוד סיבות מוחשיות להתעניין ספציפית בו.

5 סרטים על מהגרים שכל תושב קבע צריך לראות

The-Visitor

1) הסנדק 2, 1974. ילדותו של דון ויטו קורליאונה בסציליה, ואחר כך התבגרותו כמהגר חסר כל בניו יורק, היו חלק אינטגרלי מהספר "הסנדק". אלא שהמחבר/תסריטאי מריו פוזו החליט במשותף עם הבמאי פרנסיס פורד קופולה שזה טו מאץ' אינפורמיישן לגירסה הקולנועית, וככה יצא שהרקע הגיע רק בסרט ההמשך. ב"הסנדק 2" האפי שמשרטט קו ברור וחסר רחמים בין הגירה, כבוד ואלימות

2) האורח, 2007. סרטו של טום מקרתי, המועמד לאוסקר על בימוי "ספוטלייט", מניח את הגיבור שלו על הזדמנות מקרית להכיר מהגרים: הוא מגלה ששניים מהם פלשו לדירה שבבעלותו בניו יורק. זהו, זה הצוהר שדרכו יוצאת הדמות של ריצ'רד ג'נקינס מהשגרה האקדמית שלה אל מה שנהוג לכנות "שולי החברה". היאם עבאס מצוינת בתפקיד משנה, אבל מי שגונב את ההצגה זה התופים. נסו ותיווכחו

3) נהר קפוא, 2008. שתי מועמדויות לאוסקר, תסריט ושחקנית ראשית למליסה ליאו, אבל הסרט איכשהו נשכח. וחבל, כי הוא מין גירסה מחוספסת של "תלמה ולואיז": שתי נשים, לבנה ואינדיאנית, משלימות הכנסה בהברחה של מהגרים לא חוקיים מקנדה לאמריקה. המתח בא כאן במידה, המלודרמה בקטנה והאקשן במשורה, ומה שמחזיק את כל העסק הוא החיבור בין שתי הגיבורות. חתיכת הברקה, סרט הביכורים של הבמאית/ תסריטאית קורטני האנט

4) ללא שם, 2009. קונטרה מקסיקנית מושלמת ל"עיר האלוהים" הברזילאי. קארי פוקונאגה עשה סרט דחוס וחזק על הניסיון של משפחה לברוח מהעוני של דרום אמריקה אל הרווחה של הצפון, ועל מה שקורה כשהמסע מצטלב עם זה של נער כנופיות שעשה טעות והצמיח מצפון. כל זה אלים מאוד ומדכא מאוד, אבל "ללא שם" הוא בהחלט לא קינה על הקיום האנושי: הוא כולו אמונה בכך שדווקא מהפשע יכולה לצמוח גאולה

5) הים הצהוב, 2010. סרטו של נה הונג-ג'ין (The Chaser) נקרא כמו שהוא נקרא על שם הים שבין מזרח סין למערב הקוריאות, והסיפור מתרחש במחוז יאנביאן, אזור מלא גולים קוריאנים שמנסים להתחיל חיים חדשים – בדרך כלל חיי פשע – בסין. זאת הסיטואציה של הגיבור, נה המונית גו־נאם (הא ג'ונג־וו), מהגר בעל כורחו שמצבו מכריח אותו לקחת על עצמו משימת חיסול. לגמרי שייך לקאנון של סרטי הפשע הקוריאניים

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s