למה בהעלבות למה

THE BIG SHORT

אין אפס, "מכונת הכסף" מסדר את הראש לגבי מה שקרה לארה"ב – ובסופו של דבר לכולנו – בשנת 2008. והוא מסדר את זה נוח, בחתיכות בגודל ביס, עם הרבה הומור וגישה כללית של "וול סטריט למתחילים", בהתאמה מושלמת לדור מופרע קשב שאין לו כוח שיסבירו לו דברים מסובכים עכשיו. זה היתרון הגדול שלו והחיסרון העוד יותר גדול שלו.

ד"ר מייקל בורי (כריסטיאן בייל, בהופעה פשוט בלתי נסבלת) הוא מנהל של קרן גידור פרטית שחוזה שנים מראש את נפילת שוק הנדל"ן האמריקאי. בורי שם כסף גדול בשורט – מכירה בחסר – על המשכנתאות בסיכון גבוה, ומחכה לנפילה שתבוא. גם מארק באום (סטיב קארל) הוא מנהל קרן גידור, אבל תחת מורגן סטנלי, כלומר עובד אצל הרעים. גם הוא מחליט להמר נגד שוק המשכנתאות, ואצלו זה מלווה בזעם נגד המערכת כולה – באום מאשים את וול סטריט במותו בטרם עת של אחיו.

ג'ארד ונט (ראיין גוסלינג) הוא איש דויטשה בנק שחוקר את התיאוריה של ד"ר בורי, מגיע למסקנה שהאיש צודק ופועל בהתאם. ג'יימי שיפלי וצ'ארלי גלר (פין וויטרוק וג'ון מגארו) הם מנהלי השקעות צעירים שנחשפים למחקר של ונט, מבינים את הפוטנציאל לבוננזה ופונים לסוחר ותיק עם עודף מצפון בשם בן ריקט (בראד פיט, שחברת ההפקות שלו עומדת מאחורי "מכונת הכסף") שפותח להם את הדלת אל הכסף הגדול והופך גם אותם למשקיעים ב"ביג שורט" – השורט הגדול ושמו המקורי של הסרט.

שתי פסקאות לקח לי התקציר הזה, אבל סרטו של אדם מקיי לא ארוך במיוחד: 130 דקות, לגמרי סטנדרטי במונחים של סרט אוסקר ("מכונת הכסף" מועמד לחמישה, כולל הסרט והבמאי). זה בטח נשמע כאילו המשפט הבא שלי יכיל את הצירוף "תפסת מרובה", אבל לא. מקיי מצא פתרון אלגנטי לפיתוח מקביל של כל הסיפורים הנ"ל, פלוס הנחלת הרקע הכלכלי הדרוש, פלוס הצגת שלל מוטיבציות פרטיות של הנפשות הפועלות, למשל היותו של בורי ילד כאפות שגדל להיות מבוגר מאוד מוזר: במקום לתת לנו לתהות על קנקנם של הגברים האלה ושל פועלם, "מכונת הכסף" מסתכל למצלמה ומסביר לנו את כל מה שאנחנו צריכים לדעת כשאנחנו צריכים לדעת את זה.

אני מתכוון לזה כמו שזה. לא רק שהכוכבים של מקיי שוברים את הקיר הרביעי המפורסם ופונים אל הצופה בקטעי מפתח כדי להשאיר אותו בעניינים, אלא שברגעים הכי זכירים שלו, הסרט מציג לנו מין פינה קבועה של "איש מפורסם מסביר בפשטות דבר מסובך": סלבס לא קשורים כמו סלינה גומז והשף אנתוני בורדיין פשוט צצים להופעת אורח כדי ללעוס עבורנו נושאים מורכבים – למשל אג"ח על משכנתאות – ולהציג את זה לא רק בגודל ביס אלא במצב מעוכל.

בכל פעם ש"מכונת הכסף" עושה את זה, הוא מרוויח הרבה ומפסיד המון בעת ועונה אחת. מרוויח כי קשה מאוד לאבד את העלילה כשמסבירים לך אותה בצורה כזאת, ומפסיד פעמיים. פעם אחת כי לא יכול להיות אימפקט רגשי לסרט שכל הזמן מזכיר לך שהוא רק סרט, אז מעט הסצנות שאמורות לגעת הן לגמרי נזם באף חזיר. ההפסד השני של "מכונת הכסף" הוא בסאבטקסט המצטבר שהוא משדר אל הצופים: כולנו אידיוטים. לא רק שנתנו ל־2008 לקרות במשמרת שלנו, אלא גם אין מצב שנבין מה קרה שם בכלל אם לא יסבירו לנו את זה כמו לחבורה של דבילים.

אדם מקיי עשה קריירה נהדרת מסרטים על אנשים סתומים, על פי רוב כאלה שנראים כמו וויל פארל – ר' "לילות טלדגה", "אחים חורגים", "והרי החדשות" ו"החבר'ה האחרים". "מכונת הכסף", הסרט הכי רציני שלו ביי פאר, עוסק באנשים נבונים ומוציא דווקא את הצופים סתומים. ייתכן שזה כל הרעיון – כאמור, אנחנו האידיוטים שאפשרו את 2008 וכל זה – אבל התוצאה היא סרט שמרגיש כמו אינפוגרפיקה, כמו פינה בתוכנית לייט נייט, כמו הרדדה והטפשה ועוד מילים שאני לא בטוח שיש בעברית.

במשבצת סרט האנסמבל העוסק במשהו חשוב ומועמד להמון אוסקרים, "מכונת הכסף" מפסיד מבחינתי בגדול ל"ספוטלייט". אבל האם נהניתי? כן, כשלא נעלבתי.

פורסם בפנאי פלוס

מודעות פרסומת

תגובה אחת ל-“למה בהעלבות למה

  1. אני אגיד את זה ככה. יש לי כמה תאים במוח שיודעים לעשות את העבודה לא רע בכלל במגוון רחב של תחומים. כלכלה זה לא אחד מהם, ואם יש דבר שנקרא "לשון במעטה" הוא אמור להרביץ עכשיו בראש בפטיש 5 קילו. גם כשאני מנסה – ואני מנסה כי אני סקרן ואוהב ללמוד דברים חדשים – זה אף פעם לא נכנס. יותר מזה, יש לי חברים שאף פעם לא ינסו. עד כדי כך לא ינסו שהם אפילו לא יסכימו ללכת לסרט הזה מחשש שהם לא יבינו כלום פינת ינחרו למוות.
    אז אם הייתי צריך את מרגו רובי וסלינה גומז להסביר לי דברים? לא. אם נעלבתי? ממש לא. יותר פרצתי בצחוק של הזדהות: הנה בנאדם שמבין אנשים כמוני. הסצינות האלה הם לא סצינה שאומרת לך, "אתה טיפש". אלה סצינות שטופחות לך בחברמניות על השכם ואומרות בקריצה, "קלטנו אותך גבר, גם לנו קשה להבין דברים כאלה, אבל תראה מה עוזר לנו". ובכנות, הגישה הזו גורמת לי להקשיב טוב יותר, כי אני יודע שלא הולכים לדבר בצורה שתגרום לי לוותר מראש (באופן כמעט תת מודע, כי אני תמיד משתדל), אלא למפגרים כמוני. אני סתום, ויש הרבה כמוני, וצריך עוד סרטים כאלה שידעו שזה מה שהצופה חושב על עצמו ויתייחסו לכך בהתאם בליווי מלוא האירוניה עדי לא באמת להעליב אותם.

    ובקשר לפיי אוף ריגשי? אצלי דווקא היה כזה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s