מספר הרהורים ומתנה אחת במלאות 10 שנות "סינמסקופ"

cinemascopeheader

**נכנסתם רק בשביל המתנה? גללו ישר לפסקה האחרונה**

ביקורת הקולנוע הראשונה שלי פורסמה ב־1993. אני מסתכל בשעון לראות מה השנה, וזה פסיכי: 23 שנים של כתיבה על סרטים. לא רצופות – בין 94' ל־97' הייתי בדימוס – אבל בכל זאת נטו 20. אם לא שום דבר אחר, זה לכל הפחות נותן קצת פרספקטיבה.

מה נשתנה מאז שאני בעסק המוזר הזה של לקבל כסף בשביל להגיד מה חשבתי על סרט? המון דברים טכניים, זה בטוח. למשל, כשהתחלתי לא היה אינטרנט (והיום, כמה חזק שאני מנסה להיזכר, אין לי מושג איך ידענו דברים). מתבקשת פה בדיחה על זה שהיום אין פרינט, אבל זאת עדיין הפרנסה שלי, אז זה לא מצחיק. ומכל מקום הפרינט עוד כאן, וכמוהו גם מבקר הקולנוע של הפרינט, אבל ברור שמשהו דרמטי השתנה במעמדה של המילה המודפסת. בהגדרה הכי קצרה, היא נעשתה פחות חשובה. זה כמעט מובן מאליו, בבחינת האינטרנט הרג את המבקר המודפס, אבל זה לא מדויק; מה שהאינטרנט הרג זה את חשיבותו של המבקר באשר הוא.

מה שמזכיר לי, רגע זן:

כשהתחלתי לכתוב על סרטים, אנשים פנו למבקרי קולנוע כדי לברר אם כדאי להם להוציא כסף על סרט נתון. התהליך היה פשוט: סימנת את המבקר עם הטראק־רקורד שהכי הולם את טעמך האישי, והלכת איתו. האלטרנטיבה הייתה להחליף מבקר, או לקרוא את כל העיתונים – לא היו המון, אבל מצד שני לא חילקו את אף אחד מהם בחינם – ולנסות ליצור איזה ממוצע. היום יש לנו בשביל זה את טבלאות המבקרים, אבל מעשה שטן, היום אין ממש צורך בהן. וזה בדיוק מה שהאינטרנט שינה, בטח לגבי האופן שאני בעצמי צורך סרטים: היום אתה נכנס ל־imdb ול־Rotten Tomatoes או Metacritic, ויש לך את חוכמת ההמונים לצד חתך רוחב של כל מבקרי הקולנוע בארה"ב. אני מעריך ומוקיר את הקולגות שלי בישראל ואין לי שום דבר נגד הצופה הישראלי, אבל המסות האמריקאיות הן כמעט מדד מדעי. לצורך העניין, אני ממש לא מצליח להיזכר בנפילה עם סרט שהציון המשוקלל שלו הוא 75 וצפונה (כלומר סביב 7.5 ב־imdb וסביב 75% אחוזי "טריות" ב־Rotten).

אז זהו. כבר אין לנו צורך במבקרים כדי להחליט איזה סרטים לראות. כמבקר קולנוע זה משמח אותי מאוד: כתבתי לא פעם שאני לא מבין אנשים שקוראים ביקורת לפני שהם רואים את הסרט, וכתבתי מספר דומה של פעמים שאידיאלית, הייתי שמח לכתוב רק למי שכבר צפה. הרי רק מהצד השני של ארץ הספוילר אפשר באמת לפרק סרט לחתיכות, לא?

דבר אחר שהאינטרנט שינה, ומספיק להעיף מבט על דף הקשר של פורום מבקרי הקולנוע בישראל כדי להבין את גודל השינוי, הוא שזאת כבר לא מדינה – כבר לא עולם – של שלושה וחצי מבקרים חורצי גורלות. בלוגר עם קהל קוראים נאמן יכול להיות משמעותי יותר ליצירת הייפ סביב סרט מאשר מבקר בתקשורת הממוסדת, וסתם מישהו עם 50 אלף עוקבים בפייסבוק יכול להיות משמעותי יותר משניהם. אז לסיכום ביניים, מבקרי הקולנוע אינם נחוצים יותר מצד אחד ואינם חשובים יותר מצד שני. איזה מזל שהג'וב העיקרי שלי הוא מוצר פרינט, אה?

דאגות קיומיות בצד, אני כותב את הטקסט הזה בגלל הדבר האחד שלא השתנה מאז שאני בביזנס הזה: מהפרינט של "זמן תל אביב" ועד האוויר של "מאקו", יאיר רוה היה ונותר בעיניי המבקר הישראלי שכולנו נמדדים לפיו ומולו. אולי לא נציגי דור הנפילים – מאיר שניצר, נחמן אינגבר, אורי קליין והפייבוריט האישי שלי יהודה סתיו – אבל בוודאי כל מי שנכנס לעניינים מאז ש"סינמסקופ" הפך לחלק מהחיים התרבותיים שלנו.

יאיר רוה (ומימין: שיסל!). צילום: אלירן קנולר

יאיר רוה (ומימין: שיסל!). צילום: אלירן קנולר

כשמבקר הקולנוע אינו נחוץ ואינו חשוב, הדבר היחיד שנותר לו הוא להיות מעניין. את זה יש לרוה באופן טבעי, או לפחות נונשלנטי, ואני מאמין שזה מסביר למה הוא צלח את התנודות הטקטוניות שעברו על המקצוע המשותף שלנו ב־20 השנים שחלפו מאז שהלוגו של "סינמסקופ" הודפס לראשונה. הוא היה מעניין בביקורות־האלף־ומשהו־מילה הבלתי נשכחות של "סינמסקופ" המודפס, והוא מעניין כבר עשר שנים – בדיוק עשר שנים – בגירסת האונליין המיידית יותר.

אם תיכנסו עכשיו ל"סינמסקופ", תוכלו לספר לעצמכם שדבר לא השתנה בביקורת הקולנוע בישראל או בכלל. הנה, עדיין יש פה מבקר משפיע שמוכן להילחם (ומהיכרות אישית אני מעז לומר גם שש להילחם) במפיצים ויח"צנים שבאים לו לא טוב, שאפשר לא להסכים איתו ומעת לעת גם להתעצבן עליו, אבל אי אפשר לא להעריך את שלושת הקבועים שהוא מציג כבר 20 שנה במשוואה שהיא "סינמסקופ": ידע, להט והכישרון להפוך אני שני המרכיבים הקריטיים האלה למעניינים. בשיא הרצינות, לפעמים אני נכנס לראות מה חדש בבלוג של יאיר רק בשביל להרגיש מה ישן. בשביל התחושה של ביקורת כמו פעם, כשהיינו נחוצים וחשובים ואי אפשר היה לקרוא אותנו בחינם.

אז יאיר רוה מציין עשר שנות אונליין ל"סינמסקופ", ואני שמח להיות אחד מאלה שיחגגו לו ואיתו. זה יקרה השבוע, ביום רביעי ה־6.1, בסינמטק תל אביב בשעה 18:00 – פרטים מלאים כאן. בתפריט: פאנל בלוגרים בהשתתפות בעל השמחה, שלושה קולגים מובחרים – אורון שמיר ואור סיגולי מ"סריטה" ודורון פישלר מ"עין הדג" – והח"מ, שינסה לעמוד בקצב (ולעזאזל, בגובה. סיגולי ושמיר הם משכמי ומעלה ברמה של מערכות אקלימיות שונות). השוס הגדול של הערב הוא הקרנת עותק חדש לגמרי של "מציצים", מהסרטים הישראליים הבודדים שצולמו בפורמט שהעניק למדור/ בלוג של יאיר את שמו, והשוס העוד יותר גדול: אתם יכולים להיכנס בחינם. כל מה שצריך לעשות הוא להיות בין 50 הראשונים שיגידו בקופת הסינמטק את מילת הקסם: סינמסקופ.

יאללה, נתראה שם.

Advertisements

6 תגובות ל-“מספר הרהורים ומתנה אחת במלאות 10 שנות "סינמסקופ"

  1. יאיר רוה הוא חלק מקליקה של אנשי קולנוע ישראלים שרוחצים זה את ידו של זה. הקליקה הזו משרתת את עצמה ולא את קהל הצופים. הדבר שקול לשלל עיתונאים בכירים שהתגלו כעיתונאי חצר בשירות הפוליטקאים שקשרו עימם קשרי ידידות אמיצים בניגוד מוחלט לאוביידטיביות הפרופסיונלית שאמורה להדריך את דיווחיהם. לא זכור לי מתי יאיר רווה מי שקורא לעצמו העביר ביקורת שלילית על סרט ישראלי של יוצר מהקליקה הזו של "מחוברים". לעומת זאת הוא מרבה בשבחים על סרטים קטסטרופליים רק מפני שהם חלק מאותם מחוברים. בקיצור, לא מאמין למילה אחת שהוא כותב ומדהים אותי שאתה, קמרלינג, שייך לאותה קונספירציה.

    • "פלברות", זאת פעם שנייה שאתה משאיר כאן תגובה פרנואידית בלי להזדהות בשמך. אתה צריך לבדוק את עצמך. ליתר דיוק, אתה צריך שיבדקו אותך

  2. אני מאד אוהב את הטקסט אבל מתקשה להסכים איתו ולו מעצם העובדה שהרבה סרטים שבעגבניות הרקובות מקבלים בקושי שש זוכים ב-IMDB למעל שבע בכיף.
    לכן, גם אני עובד אם שני האתרים האלו אבל לכל אחד רף שונה.

    ויחד עם זאת, אני נכנס לכאן, ולמקומות נוספים, באופן די קבוע כי אני עדיין צריך את מבקר הקולנוע. אני לא צריך אותך כדי לשמוע על באטמן נגד סופרמן (, לדוגמא בלבד, ואפילו הרבה פעמים לא על מנת לדעת אם שווה לבזבז על זה זמן) אלא כדי לשמוע על סרטים שאחרת לא הייתי שומע וגם כדאי לשמוע עליהם משהו חדש. לרוב אלו דברים שמישהו עם 50,000 עוקבים לא יכול היה לספר לי כי לא מעניין אותי (בהקשר זה כמובן) איזו כוסית ההיא ו"וואו מדהים, עפתי", אלא הדברים הקטנים שבעל מקצוע יכול לומר.

    בקצרה, נכון שאפשר למצוא היום ביקורת על כל דבר בקלות ובחינם אבל אין תחליף לבעל מקצוע. לפעמים גם יש מישהו עם 50,000 עוקבים שיסדר לך את המקרר חבל על הזמן, ולפעמים עדיף, לכל הפחות להתייעץ עם מישהו שזה המקצוע שלו, עשרים שנה.

  3. כן תרבו, מה אני אגיד לך…

  4. אני מסכים עם D! מאוד. הכניסה לבלוגים כמו שלך (וכמו סריטה לצורך העניין) וקריאה של מבקרים כמותך, לפחות עבורי, היא משתי סיבות: הראשונה היא ההנאה מהכתיבה שלכם ומהידע שאתם מציגים בתחום. השנייה היא שזו פלטפורמה נהדרת להיכרות עם סרטים, שהם בדרך כלל מעולים, שלא היינו שומעים עליהם במקומות אחרים. אולי אני צעיר מכדי להבין את הערגה הזו לעיתונות מודפסת, אבל ביקורות הקולנוע שאני מוצא אונליין תמיד כתובות טוב יותר ומלאות בהרבה יותר ידע מאשר אלו שאני נתקל בהן בעיתונות המודפסת (באותה נשימה צריך גם להזכיר שאני לא קורא אותה כמות של עיתונות מודפסת כמו אונליין, ממש לא).

    • תודה רבה. ומילה של סנגוריה על עמיתיי בפרינט: יש להם פחות אינצ'ים מאי פעם, ופחות זמן מאי פעם למלא את האינצ'ים האלה מפני שהקרנות העיתונאים נערכות כיום יותר יותר קרוב לתאריכי היציאה. כך שבאופן ממש אבסורדי, דווקא הכתיבה של אלה שאמורים להיות לא-מיידיים פשוט נדפקת.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s