תנאים של חיבה

weddingdoll_pic by uriel sinay (1)

צילום: אוריאל סיני

המדיניות שלי אוסרת עליי לקרוא תקצירים של סרטים לפני הצפייה, אבל הייתי עייף והיה קר וחיפשתי מוטיבציה לצאת מהבית. "חתונה מנייר", קראתי, מספר על צעירה בעלת לקות שכלית קלה שמתגוררת עם אמה במצפה רמון ועובדת במפעל לייצור נייר טואלט. חלום חייה של הצעירה, חגית (מורן רוזנבלט), הוא להתחתן. הבעיה של אימה, שרה (אסי לוי), היא הקונפליקט בין הצורך להיות שם למען הילדה לבין הרצון לבנות לעצמה חיים חדשים לאחר שהתגרשה.

אם לתמצת את מחשבותיי למקרא התקציר דלעיל, אז הן היו "שוין". ליקויים שכליים הם כלים כה משומשים בארסנל התסריטים העולמי שהבדיחה הזכורה ביותר מ"רעם טרופי" היא הדיבר "לעולם אל תשחק לגמרי מפגר", וחוץ מזה, בשביל צרות של עיירות פיתוח אין לנו צורך בסרטים. מספיק להעביר לחדשות. אז לא, אי אפשר לומר שהלכתי בחפץ לב לסרט הביכורים העלילתי של הדוקומנטריסט ניצן גלעדי. אבל עכשיו, אחרי ארבעה ימים שהחיוך של מורן רוזנבלט לא יוצא לי מהראש, אני כל כך שמח שהלכתי.

כמו שאני רואה את זה, "חתונה מנייר" הוא סרט טוב בהרבה מהתקציר הדידקטי שלו בעיקר בזכות שלושה מהעושים במלאכה. בסדר השפעה עולה, אני מתכוון לצלם רואי רוט, ולשחקניות לוי ורוזנבלט. רוט, שמפליא לפצח את היופי של מצפה רמון במקום ליפול למלכודת הג'יפה הריאליסטית, מוסיף לסרט כולו תחושה קלה־קלה של סוריאליזם. של כאן אבל לא באמת כאן. זה תבלין שיש לו חשיבות מכרעת במקרה הזה, מפני שהוא תולש את הסיפור החוצה מאזורי האייטם בתוכנית של קרן נויבך ועושה לו פייסט לתוך אכסנייה הרבה יותר מעניינת והרבה פחות מחויבת למציאות. לאור הרקורד של גלעדי, רוט הוא פגיעה בול במעבר מקולנוע תיעודי לעלילתי. מה גם שהתסריט של גלעדי אכן הולך למקומות שנראים יותר פיקשן נטו ופחות אמירה חברתית – ומבחינתי, במובן החיובי של הבחירה הזאת.

בכל הנוגע לאסי לוי, צריך ממש להריע לה על העוצמות שהיא מזריקה לתוך הדמות המותשת שכתב לה גלעדי. עוברות לא מעט דקות מסך לפני שאנחנו מבינים למה שרה ויתרה בפועל על חיים משלה למען אלה של בתה, ואם לוי הייתה קצת פחות חדה, הדמות שלה הייתה עשויה לאבד כל אמינות – כי קדושים מעונים הם לא אמינים, זה למה – הרבה לפני שהיינו מבינים את המניעים שלה. אבל לוי פשוט משחקת אימא. עם סבלנות מוגבלת ומשאבים נפשיים דלים ואהבה ללא תנאי אבל עם גבול מסוים של סיבולת. היכולת שלה לעשות את זה לאו דווקא מתוך השורות שלה, אלא ביתר שאת בתגובות שלה, היא פשוט שיעור במשחק מול מצלמה.

והנה אנחנו מגיעים לרוזנבלט, ויחד איתה לפיל שבחדר שבדירה שבמצפה רמון. בגלל הנטייה ההיסטורית של הוליווד להינמס מול תפקידים של מוגבלים, כולנו נהיינו ציניים ביחס לשחקנים שמגלמים אותם – ע"ע הקטע ההוא ב"רעם טרופי". אבל לא יעזור כלום, מעת לעת קורה שם משהו שגורם לשחקנים להיטמע בדמויות שלהם באופן פשוט מפעים. תחשבו בילי בוב ת'ורנטון ב"סלינג בלייד"; תחשבו דאנה איבגי ב"את לי לילה"; ועכשיו תראו את מורן רוזנבלט ב"חתונה מנייר". גלעדי לא נותן לה ליפול למלכודת הקלאסית של המוגבל־הטוב־שבא־לבכות, והיא מצידה מחזירה בהופעה ששם התואר הראוי לה הוא "כובשת". זה חייב להיות כובש. הרי אמרתי לכם שהחיוך שלה – לפעמים תמים שבא לצעוק, לפעמים ממזרי, לרגעים פתייני – לא יוצא לי מהראש.

אניי שם לב שעדיין לא אמרתי מילה על מי שנכנס למשבצת החתן המיועד, או לפחות החתן שחגית מייעדת לעצמה – רועי אסף בתפקיד עמרי, החבר לעבודה/ מושא לאהבה. אסף עושה עבודה סולידית, אבל קשה לדבר על הדמות שלו במונחים של, ובכן, דמות. וזה בסדר, מפני שבמשפט שהוא "חתונה מנייר", עמרי הוא אכן רק המושא. הנושא והנשוא, לאו דווקא בסדר הזה, הן אם ובתה.

"חתונה מנייר" מניע קצת לאט מדי, נשאר סטטי למשך זמן רב מדי ואז דופק רייס מוגזם אל הפינאלה. המכשלה הגדולה שלו טמונה שם, בעריכה – ומי יודע אם ואיך זה קשור לקרדיט הכפול, אחד לטלי גולדרינג כעורכת ואחד על "עריכה סופית" לדניאל אביצור. כלומר, במונחי שורה תחתונה יש כאן סרט משוחק להפליא ומצולם להרהיב עם מבנה לקוי שהופך אותו לשלם הקטן מסך חלקיו. אבל מה אני אגיד לכם? שככה ייראו הצרות שלנו.

TermsOfEndearment

5 סרטים שהפליאו לפתור את הפלונטר של יחסי אם־בת

1) קארי, 1976. סרט האימה של בריאן דה פלמה על פי סטיבן קינג זכור יותר בהקשר של יחסי ילדה/ ילדים חארות מהתיכון, אבל לא מזמן צפיתי בו שוב והופתעתי ממה שגם אני הספקתי לשכוח: עומק המטורללות של היחסים בין קארי (סיסי ספייסק) לאימא שלה (פייפר לורי), שמעולם לא לימדה אותה את מה שנקרא "עובדות החיים" ומנסה להגן עליה מהעולם החיצוני בדרכה המופרעת. אחת ההקצנות המטרידות אי פעם של קונספט ה"לחנוק מאהבה"

2) תנאים של חיבה, 1983. ג'יימס ל. ברוקס כתב וביים את אחת המלודרמות המשובחות של כל הזמנים. שירלי מקליין מושלמת בתפקיד אמה של דברה ווינגר, שמצידה מושלמת בתור רעיה נבגדת/ בת של אימא. היחסים הסמביוטיים בין האם לבתה אינם הלב העלילתי של הסרט הזה, אבל הם ללא ספק הלב הרגשי שלו. בונוס: הופעה אדירה, זוכת אוסקר – אחד מחמישה של "תנאים", לרבות הסרט הטוב ביותר – של ג'ק ניקולסון בתפקיד השכן החרמן של גברת מקליין

3) בתולות הים, 1990. הדרמה הקומית הזאת של ריצ'רד בנג'מין לא צברה מעמד של קלאסיקה אמיתית, למרות חתיכת הופעה של וינונה ריידר הצעירה ולמרות תיאור מצוין של תאונת הרכבת הקלאסית בין בת מתבגרת לאימא שלה. גברת פלקס – ככה קוראים לדמות שמגלמת שר – מנסה להישאר גם רווקה נחשקת וגם אם לשתי בנות (הקטנה היא כריסטיניה ריצ'י), הבת הגדולה עושה את שלה ומתמרדת, וכל העסק מצחיק מאוד מצד אחד, ומרגש מאוד מהשני

4) גלויות מהחיים, 1990. גיחה שנייה של שירלי מקליין לרשימה הזאת, הפעם בסרט של מייק ניקולס ששווה הרבה־הרבה יותר מה־6.6 שלו ב־IMDB. התסריט הוא עיבוד של הרומן האוטוביוגרפי למחצה מאת קארי פישר (אין, אי אפשר לחמוק מסטאר וורז בימים אלה), סיפור על אם מפורסמת לשעבר – הדהוד לדבי ריינולדס, אימה של פישר – ובת מפורסמת בהווה עם נטייה לחומרים רעים וגברים רעים. סרט מצוין שלגמרי שייך לקאנון של ניקולס

5) שלוש עשרה, 2003. האגדה מספרת שקתרין האדוויק התיישבה לכתוב קומדיה, ותוך שישה ימים הייתה לה דרמה על ילדה בת 13 (אוון רייצ'ל ווד) שנכנסת לסחרור של חברים לא נכונים ומעשים לא נכונים. הולי האנטר, באחד התפקידים הטובים בקריירה היפה שלה, היא האם היחידנית שצריכה איכשהו להגן על הבת שלה מעצמה דווקא בגיל שבו החראית הקטנה לא רוצה אפילו לשמוע ממנה. סרט ברוטאלי בכנותו ואחת ההפתעות הגדולות של העשור הקודם

פורסם בפנאי פלוס, 24.12.15

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s