הסרט ההוא שמתחיל אחרי שהוא נגמר

Louder_Than_Bombs_Still

אחת ההחלטות הכי מרתקות בכתיבת תסריט היא מה יהיה חלק מההווה של הסרט ומה ימוקם בעבר שלו, ברקע. דוגמה קלאסית שקופצת לי היא "הסנדק": הספר מאת מריו פוזו כולל את ילדותו של דון קורליאונה בסיציליה ואת עלייתו בהיררכיה של המאפיה הניו יורקית, ואילו הסרט מאת פרנסיס פורד קופולה יצא מורווח ובעיקר ממוקד בזכות ההחלטה לוותר על כל אלה. כעבור שנתיים קרה אותו דבר, רק הפוך: "הסנדק 2", סרט אפי בהרבה מקודמו, עשה באותם סיפורי רקע שימוש עילאי.

"השקט שבפנים" דרש סדרה שלמה של החלטות כאלה, הכרעה בין מה שממש נראה ומה שרק נדע שקרה. זה הולך ככה: ג'סי אייזנברג (בן בכור), דווין דרויד (בן זקונים) וגבריאל ביירן (בעל) איבדו אם ורעיה (איזבל הופר). עכשיו נולד לראשון ילד, השני אוכל את הכאפות של גיל ההתבגרות והשלישי מנסה את כוחו באהבה חדשה (איימי ראיין). סיבוכים נלווים: המחנכת של הבן הצעיר היא גם החברה החדשה של אביו, שבנוסף לכל הצרות מלמד בעצמו באותו בית ספר; הבכור משתעשע עם חברתו לשעבר במקום עם משפחתו; רטרוספקטיבה לעבודותיה של האם המנוחה, שהייתה צלמת מלחמות, מאיימת לחשוף כל מיני סודות משפחתיים.

אין ספק, הבמאי־כותב יואכים טרייר העמיס די הרבה על 109 דקות. אבל לא באמת, כי הדבר הראשון שהאיש עשה היה להחליט שכל המלורדמה – אבל כולה, בלי יוצא מן הכלל – התרחשה עוד לפני שאורות האולם כבו. מותה של האם, רומן שהיה לה עם גבר שבעלה מכיר היטב, ההתפתחוית בין הבעל לקולגה שלו/ מורה של בנו, אפילו לידת הנכד – כל אלה כבר קרו כשאנחנו נכנסים לתמונה. בעצם, הדרמה היחידה כאן היא התמודדות הנפשית של הדמויות עם כך וכך אירועים שכבר חלפו ושאנחנו נחשפים אליהם בפלאשבקים או לא נחשפים אליהם בכלל.

התוצאה של המדיניות הזאת היא סרט שלא נופל לרגע אל הקיטש סוחט הדמעות, וזה בהחלט ייאמר לזכותו של טרייר – ושל ביירן, בתפקיד תובעני, כפוי טובה ומצוין. מעבר לזה, "השקט שבפנים" הוא תרגיל מוצלח למדי בפענוח דמויות. בגלל שאנחנו נחשפים להתמודדות של שלושה גברים שונים עם אותה טראומה, השלושה האלה מתפענחים זה על רקע האחר. הדוגמה הכי טובה נוגעת למצבם של האחים: מכל מיני סיבות (חלקן מובנות מאליהן ואחרות לא נכון לחשוף), הצופה הסביר יניח שהבן הצעיר הוא זה שחווה את ההתמודדות הקשה ביותר עם מות האם. רק בישורת האחרונה – אל דאגה, זה לא ספוילר – אנחנו מבינים שהבכור הוא־הוא החורבה הנפשית של המשפחה. וכדי לעשות את זה אקסטר מעניין, מי שמגלה לנו את זה הוא אחיו הצעיר.

אמרתי מעניין, אבל האמת היא שזה אירוע נדיר ב"השקט שבפנים". כן, ההחלטה של טרייר להראות את הנשורת ולא את הפצצה מעוררת כבוד ובאיזשהו מקום גם הגיונית בבואך לעשות סרט מונע־דמויות, אבל זה רק בתיאוריה. בפרקטיקה, זה פשוט סרט שלא קורה בו כלום.

זוכרים את "גארדן סטייט" הנהדר של זק בראף? אז גם שם הייתה משפחה עם חתיכת טראומה, וגם שם הוחלט שהטראומה דנן היא חלק מהרקע ולא חלק מההתרחשות, אבל שם היה סיפור אהבה שלם לנעוץ בו שיניים. שאלת את עצמך מה יקרה בין הגיבור והנערה שלו, ועל הדרך התפענחה השריטה של אותו גיבור עצמו. "השקט שבפנים" הוא "גארדן סטייט" בלי נטלי פורטמן, בלי הטיול ההוא בגשם, בלי סיפור.

אפשר למצוא אלף הצדקות אינטלקטואליות להחלטה של טרייר להימנע ממלודרמה, אבל מה לעשות שסרטים הם לא תרגילי מחשבה. במקום להיות מעניינת, התוצאה היא אנמית. אנמית כמו לבחור ב"השקט שבפנים" כתרגום ל־Louder Than Bombs.

the-big-chill

5 סרטים שהשתמשו באבדן כדלק עלילתי מצוין

1) בחירתה של סופי, 1982. סרטו של אלן ג'יי פקולה, עם הקלוז אפ הארוך־ארוך שבו מריל סטריפ מתארת את מה שקרה לה במלחמה, הוא הרבה יותר מ"הסיפור על האימא ההיא שבחרה בין הילדים שלה". כל הסטייט אוף מיינד של "בחירתה" הוא פוסט טראומה, כל היחסים בין הדמויות הם נגזרת של התמודדות עם מה שלא ניתן להתמודד איתו. יצירת מופת

2) החברים של אלכס, 1983. פסקול מושלם מלווה את אחד הרעיונות־לסרט היפים אי פעם: אלכס מתאבד, והחברים שלו נאספים ומקבלים פרספקטיבה חדשה על עצמם ועל הדור שלהם. ואגב מה לא להראות בסרט, ההחלטה של הבמאי־תסריטאי לורנס קסדן להשאיר על רצפת חדר העריכה את ההופעה של קווין קוסטנר כאלכס היא גאונות לשמה

3) הצד הטוב של הכעס, 2005. מייק ביינדר, שמופיע בתפקיד משנה של דושבג, כתב וביים הברקה נדירה. מה קורה כשאבא נעלם ומשאיר אחריו חמש נפשות נשיות? איך תתמודד עם אמא (ג'ואן אלן) עם ארבע בנות פוסט טראומטיות? בונוס 1#: קווין קוסטנר מצוין בתפקיד השכן (וכן, גם אותי מפתיע למצוא אותו פה פעמיים). בונוס 2#: טוויסט עלילתי שומט לסת בישורת האחרונה

4) היורשים, 2011. סרטו של אלכסנדר פיין הוא יצירת מראה ל"הצד הטוב" (כלומר, חוץ מהעובדה שאנשים אשכרה ראו את "היורשים"): ג'ורג' קלוני הוא האב שצריך לג'נגל איכשהו את הילדים שלו כשאשתו מאושפזת במצב סופני, כל זה כשתי דקות אחרי שנודע לו שהיא בגדה בו. סרט נפלא שמביא זהב קומי ממקומות שבדרך כלל מוצאים בהם בוץ מלודרמטי

5) קריסת המעגל השבור, 2012. דידייה ואליז חולקים מיטה ולהקה, והחיים שלהם מגניבים מדי בשביל להיות אמיתיים עד שהבת שלהם חוטפת סרטן. ההפקה הבלגית־הולנדית הזאת זכתה בפרסי התסריט והשחקנית (וירלה באטנס הנפלאה) בפסטיבל טרייבקה 2013, ובצדק רב. רק אזהיר: הבמאי פליקס ואן חרונינגן לא מרחם על אף אחד. לא על הדמויות ולא על הצופים

פורסם בפנאי פלוס, 17.12.15

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s