המון סרטים בכרטיס אחד

obic-fp-133

סנדרה בולוק היא "קלאמיטי" ג'יין, ג'יין "קטסטרופה", ספין־דוקטורית נבונה ומפוכחת שבילתה יותר מדי זמן לצד פוליטיקאים אמריקאים ולמעשה פרשה עד שמגיעה הצעה שאי אפשר לסרב לה: הזדמנות להביס את פאט קנדי (בילי בוב ת'ורנטון), יועץ פוליטי מתחרה ונמסיס מושבע, במסע בחירות בבוליביה האומללה. כל זה מבוסס, הגם שבאופן רופף, על סרט דוקומנטרי באותו שם שנוצר בשנת 2005. כן, "משברים בע"מ" הוא סאטירה נוקבת על הכוחות שפועלים מאחורי הקלעים של הפוליטיקה העולמית.

בעצם לא, בעצם לא. "קטסטרופה" ג'יין היא בחורה חסרת אונים במובן המקסים של המילה, שנקלעת למדינה שכוחת אל ומתנגשת בדברים ומקיאה בכל פעם שהיא רואה את קסטילו (חואקים זה אלמיה), המתמודד שהיא אמורה לקדם. כן, "משברים בע"מ" הוא קומדיה של סנדרה בולוק.

לא, בעצם לא. "קטסטרופה" היא אישה מורכבת, דכאונית, שאי שם בעברה יש טראומה אישית ומקצועית שהיא מאשימה בה את פאט קנדי – אבל בתוך־תוכה גם היא יודעת שהאשם האמיתי היה בה. אחרי שנכוותה מהשקרים ומהאינטריגות של לקוחות ידועי שם, היא מחפשת בנרות משהו אמיתי. אידיאל או אדם שאפשר ללכת בעקבותיו. בצר לה, לרגע היא מוכנה להאמין שאוליגרך כמו קסטילו אכן מתכוון לחלץ את בוליביה מהבוץ הכלכלי שלה והוא כולו כוונות אלטרואיסטיות. בעוד יותר צר לה, היא תמצא את האמת שחיפשה אצל בחור מקומי בעל לב זהב בשם פפה (אוקטביו גומז בריוס), ותראה את האור דווקא בסלאמז של דרום אמריקה. כן, "משברים בע"מ" הוא דרמה מונעת־דמות שאנחנו רואים בה חומר אוסקר. עובדה: המפיק שלנו הוא ג'ורג' קלוני, שבשלב מסוים גם שקל לככב.

פעם ראיינתי את אריק סיני, וכשדיברנו על השלב שבו דעך כוכבו, הוא ציטט לי דברים שאמר לו שלמה ארצי: "תוך פחות מעשר שנים הספקת לשיר קאנטרי, לעשות פנייה של 90 מעלות לשירי ארץ ישראל, ואז לעשות 180 מעלות ולהקליט רוק. איבדת את הקהל שלך פעמיים". ובכן אריק – קול זהב שכמוך, יפעת השיער והג'ינס שאתה – תתנחם בזה שדייויד גורדון גרין הספיק לזגזג ב־107 דקות יותר ממה שאתה הספקת בעשר שנים.

במובן מסוים, "משברים בע"מ" הוא תמצית הקריירה של הבמאי האניגמטי הזה. זה סרט מצחיק מאוד לפרקים, מצחיק כמעט כמו "אננס אקספרס" הכביר שהקפיץ את הקריירה של גרין; לפרקים זה גם סרט עם אמירות חברתיות קשות, קשות כמו בדרמת הצווארון הכחול הנהדרת "ג'ו" שהוא ביים רק לפני שנתיים; לרוב הפרקים זה סרט עם בעיה אנושה של קצב, משהו שנענה למוזיקה שרק גרין שומע, כמו Prince Avalanche הביזארי־חביב שלו; ובכל הפרקים זה סרט מיותר לגמרי, מיותר כמו קומדיית הסטלנים התקופתית Your Highness שביים גרין שנתיים אחרי ההצלחה של "אננס".

דבר אחד צריך לומר לזכותו של גרין ו/או של מחלקת הליהוק שלו: סנדרה בולוק היא השחקנית היחידה שיכולה לצאת בשלום מברדק כמו "משברים בע"מ". היא כבר הייתה המצחיקה, היא כבר הייתה העמוקה, היא כבר הייתה הדכאונית. בשלב הזה של הקריירה שלה, בולוק – האישה שעשתה את הבלתי אפשרי והפכה מהכי חמודה להכי מעצבנת להכי מצחיקה להכי מגניבה – מסוגלת לעשות כל דבר שתסריט נתון משליך לכיוון שלה, אם זה שברי חללית או מרדף אחרי פושעים עם שותפה שמכסחת ללא רחם את המיניות שלה או מרוץ לנשיאות פאקינג בוליביה. בולוק היא נקודת האור של "משברים", הסיבה האחת והיחידה לשקול לצפות בו אם אתם בטיסה והאפשרות השנייה שלכם היא שלושה פרקים ברצף של "איך פגשתי את אימא".

לא מזמן צפיתי שוב ב"אננס אקספרס", והוא הצחיק אותי באותה מידה שהוא ציער אותי שלא התארגנתי. אני לא יודע אם הסרט ההוא מעיד במשהו על ההרגלים הנרקוטיים של הבמאי שלו, אבל "משברים בע"מ" נראה כמו הפרה של תקנת סמים בסיסית: אם אתה הולך לביים סרט שלם תחת השפעה, מר גרין, לפחות דאג שזאת תהיה ההשפעה של אותו סם.

וכעת, 5 סרטים על המאחורה של הפוליטיקה שדווקא כן שווה לראות

all_the_presidents_men_redford_1

1) המועמד, 1972. רוברט רדפורד נפלא בתפקיד ביל מק'קיי, מועמד לסנאט מטעם המפלגה הדמוקרטית. העוקץ של הסאטירה הזאת בבימוי מייקל ריצ'י המנוח אולי קהה קצת עם השנים, אבל הסרט עדיין מצחיק ואנגרטי ובעיקר ניחן בכנות הברוטאלית ההיא שאפיינה את העשור הכי טוב בתולדות הקולנוע האמריקאי

2) כל אנשי הנשיא, 1976. מהסרטים הכי מרתקים, ובוודאי הכי מייצגים, של העשור ההוא. קלאסיקה מאיפה שלא מסתכלים על זה: הבימוי האלגנטי של אלן ג'יי פקולה, ההופעות המאופקות של דסטין הופמן ו(שוב, כי פוליטי זה הקטע שלו) רוברט רדפורד, ומעל לכל ווטרגייט – הסיבה השנייה, לצד וייטנאם, להיווצרם של "סרטי הפרנויה"

3) להיות שם, 1979. הנציג האחרון של הסבנטיז ברשימה הזאת היה ונשאר אחד מסרטי ה"לראות לפני שמתים" הכי מובהקים שיש. ההופעה הבלתי נשכחת של פיטר סלרס כגנן/ מוגבל שכלית/ לא חסר כלום שיהיה נשיא ארצות הברית, הבימוי המשועשע במידה של האל אשבי – לא רק שכבר לא עושים אותם ככה, אלא שגם פעם לא כל כך עשו

4) הנשיא מאוהב, 1995. סרט לא מספיק מוערך של רוב ריינר על פי תסריט מאת ארון סורקין, שכבר יצא לי לספר כאן שאני נורא אוהב. זה בעצם הדראפט הראשון של "הבית הלבן" (וכבר עם מרטין שין, כאן בתפקיד האיש הכי קרוב לנשיא מייקל דגלאס), עם כל הטירוף של עבודה עם הנשיא בשנת בחירות וכאן גם הבלגן של רומן נשיאותי עם אנט בנינג

5) בחירות או לא להיות, 1999. איזו הברקה של אלכסנדר פיין ("דרכים צדדיות", "היורשים"). ריס וויתרספון מועמדת לנשיאות בית הספר, המורה מתיו ברודריק מתעב אותה, וזה מצחיק ואכזרי שאין דברים כאלה. הכי נחמד זה שאין כאן אמירה חבויה על הריקבון בפוליטיקה של אמריקה; יש כאן אמירה גלויה לגמרי על הריקבון בחברה שלה

פורסם בפנאי פלוס

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s