לכבוד חמאת, חמאת בוטנים

"אני הולך לעשות דברים ימי־בינמיים לתחת של החתול הזה"

"אני הולך לעשות דברים ימי־בינמיים לתחת של החתול הזה"

ב"אחוות הטבעת" יש תלונה נהדרת של בילבו באגינס על פגעי הגיל, גירסה מקוצרת של המקור הטולקיני: "אני מרגיש דק, כאילו מתוח", אומר ההוביט לגנדלף, "כמו חמאה שנמרחה על יותר מדי לחם". זה תיאור מדויק להפליא של נזקי השנים, אבל אני נדרש אליו עכשיו מפני שהוא תיאור לא פחות מדויק של "סנופי וצ'רלי בראון: פינאטס הסרט".

צ'רלי בראון, הלא יוצלח הנצחי, מתאהב בנערה החדשה בכיתה ועושה הכל כדי לזכות בתשומת הלב שלה. זה לא תקציר העלילה: זאת העלילה כולה. 88 דקות סרט, והן יושבות על סיפור שמחזיק במקרה הטוב עלילת משנה בפרק נתון של סיטקום. ניכר בתסריט מאת קורנליוס אוליאנו ובראיין וקרייג שולץ (הבנים של יוצר "פינאטס", צ'רלס שולץ המנוח) שנעשה כאן ניסיון לשמר את הרוח המקורית של "פינאטס", לא להכביד על על מה שנולד כקומיק־סטריפ עם כתיבת מורכבת מדי. זה כמעט נאצל, וזה בהחלט יכול לעבוד – ראו "שון כבשון" הנהדר, שכל הקטע שלו זה מינימליזם (רבאק, מילה אחת לא נאמרת בסרט הזה). אבל זה לא עובד אצל הבמאי סטיב מרטינו.

"סנופי וצ'רלי בראון" הוא הפקה של אולפני בלו סקיי, מה שנקרא "בית היוצר" של "עידן הקרח". מרטינו ביים את הפרק הרביעי בסדרה ההולכת ומידרדרת הזאת, ונראה שהמחלה שלה הדביקה גם את הסרט הנוכחי. "הורור ואקום" קוראים לזה באמנות פלסטית. אימת הריק.

ההמשכונים של "עידן הקרח" נעשו בלתי נסבלים בגלל התרופה האוטומטית שלהם לנפילות אנרגיה: בואו נכניס עוד קטע עם הסנאי. זה עבד בסרט הראשון, שנהנה מסיפור פשוט וטוב, על תקן הרפייה קומית; בסרטי ההמשך זה נראה כאילו העלילה היא רק תירוץ, רק זמן שצריך להעביר עד שהסנאי יחזור. ב"סנופי וצ'רלי בראון" אין סנאי, אבל כל הדמויות בסרט הזה – צ'רלי בראון עצמו, כמובן סנופי, ובעצם כל דמויות המשנה הפינאטסיות – מקבלות את רגע הסנאי שלהן. את סיקוונס הסלפסטיק הלא־קשור־לכלום שאמור להצחיק אותנו כפיצוי על היעדרה של חמאה עלילתית.

הייתי מוכן לחיות עם הדיל הזה בשלום אם הקטעים המצחיקים היו מצחיקים, אבל הם הרגישו לי מתאמצים. טרחניים. במיוחד אמורים הדברים לגבי ההחלטה לחזור שוב ושוב אל מה שמתרחש בדמיונו של סנופי, מין סרט אקשן/ מלודרמה תקופתית שלכאורה מהדהד את האהבה הנזכבת של צ'רלי לילדה החדשה, אבל תכלס מריח כולו מ"מה, היינו חייבים לעבות את הדמות של סנופי" (ואפרופו הילדה החדשה, אפילו רדאר הסקסיזם החלוד שלי צפצף מול דמות שהמאפיינים היחידים שלה הם "ג'ינג'ית" ו"יפה"). בסיכומה של חווייה, השילוב של אנימציית תלת ממד עם הבעות פנים דו־ממדיות הוא הדבר היחיד שנחקק אצלי כמשהו מיוחד, יוצא דופן, בסרט הזה.

מצד שני, וצד משמעותי, אני רחוק מלהיות קהל היעד של "צ'רלי בראון וסנופי". כהרגלי בסרטים כאלה הבאתי קהל יעד מהבית, ושלא כהרגלנו יצא שאני והיא ראינו שני סרטים שונים לחלוטין. איפה שאני השתעממתי, היא הייתה מרותקת. איפה שאני פיהקתי, בת החמישה־לעשר צחקה. "זה מתאר נורא יפה את מה שקורה לילדים כל הזמן", היא אמרה בדרך לאוטו. "הרבה בנות מתאהבות בבנים ולא יודעות איך להגיד להם את זה, אז ברור שזה קורה גם לבנים. וזה יפה שעם הזמן לומדים לראות את התכונות הטובות של צ'רלי בראון. מאוד מרגש".

כשחלקתי איתה את שיממוני, הבת שלי גרמה לי להרהר שוב במשפט ההוא של בילבו, ובפעם בהקשרו המקורי. "אני לא חושבת שמבוגרים צריכים לשפוט דברים שקשורים לילדים", אמרה ר' קמרלינג בחניון של יס פלאנט ראשל"צ. "נגיד, אתה זוכר שראינו באחד הפארקים של דיסני את הפסל של סינדרלה מרכינה ראש? אז מבוגרים שרואים אותו תמיד חושבים שזה כי היא עצובה. רק ילדים שמים לב שבעצם סינדרלה מחייכת".

וואו ר'. יופי של דרך לגרום לאבא שלך להרגיש כמו מעט מדי חמאה על יותר מדי לחם. אבל רק כדי לאזן אותך, יא אובר־חוכמית, יכול להיות שילדים רואים את החיוך של סינדרלה רק כי הם משמעותית יותר נמוכים.

פורסם בפנאי פלוס, 3.12.15

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s