היה כבר? אז מה

"לא ילד, זה לא חלום רע, אתה באמת בידיים של בנט"

"לא ילד, זה לא חלום רע, אתה באמת בידיים של בנט"

צריך להיות עיוור לגמרי או צעיר לגמרי כדי לא להבחין במחוות של "אבוללה" ל"אי.טי". בעצם אני מנומס מדי: הסף־גניבות מ"אי.טי". במהלכי עלילה, בשוטים, לפעמים במשפטים שלמים. הייתי אמור לבטל את סרטו של יוני גבע בנחרת בוז על עצם היומרה לזנב בקודש הקודשים שהוא "אי.טי", אבל הפלא וסרט, לא נחרתי ולא בזתי אלא התרגשתי וצחקתי ובסוף גם בכיתי. יש פה מוסר השכל; אולי אפילו כמה השכלים.

אדם (יואב סעידיאן רוזנברג) הוא ילד בן 10 שמתמודד עם מות אחיו הבכור כשמפלץ שחור ומסתורי מופיע בביתו. אנחנו למדים שיחידה משטרתית בפיקודו של אחד שלומי (עודד לאופולד) מחפשת את המפלץ, אבל דווקא השרת הערבי מבית הספר של אדם (מכרם חורי) יודע מי זה ומה זה: אבולֶלֶה. שד הלילה של המיתולוגיה הירושלמית (עידן ברקאי בסיוע אנימציית מחשב).

כשגיבורנו מוצא דרך לתקשר עם אבוללה, העלילה מתעבה: אדם מתיישב על הכוונת של מורה (רותם קינן) שזומם לסלק אותו מבית הספר, חברתו ללימודים תמר (בר מינאלי) הופכת לאשת סודו, ואילו ההורים שלו (מיכה סלקטר ונתי קלוגר) לא יודעים מה קודם – להתמודד עם אבדן הבן המנוח או עם הצרות שעושה הבן החי.

אם אתם זוכרים את "אי.טי", קל לזהות את המוטיבים הדומים: המפלצת־שאינה־מפלצת, לרבות הרפרוף המשועשע סביב שאלת ה"אולי רק ילדים יכולים לראות אותה"; הטראומה המשפחתית (גירושים במקור, שכול במחווה); נציגי הממסד שתופסים את הסיטואציה כאיום גם כשהיא לא; ולמיטיבי לכת, המרדף שבו שואלת תמר למה אבוללה לא גורם למכונית לעופף ונענית שהלו, זאת המציאות פה – אחד־לאחד דיאלוג ה"זאת המציאות, גרג" מ"אי.טי".

למה זה לא מפריע לי, עם כל האובססיה בת 33 השנים שלי ל"אי.טי"? איך זה שיוני גבע מצליח ליצור מחווה על גבול הפלגיאט ועדיין לצאת מזה עם סרט הרבה יותר שלם – והרבה יותר נוגע ללב – ממחוות הספילברג חסרת הבושה האחרונה שראינו, "סופר 8" של ג'יי.ג'יי אברמס? התשובה טמונה מבחינתי בעובדה שבסרט, ה"איך" תמיד מנצח את ה"מה".

כן, "אבוללה" הוא "אי.טי" עם מפלצת במקום חייזר ברמת המה. אבל ברמת האיך יש פה לב רחב־רחב, אמירות נבונות להפליא על פחדים ועל ילדות (וכפועל יוצא מכך גם על התבגרות), הומור נוכח ובריא, הופעות נהדרות של הילדים־גיבורים ושל חורי, עבודה מצוינת של העושים במלאכה (צל"שים לצלם גיורא ביח, לעורך עומר זייטמן ולמלחין חיים פרנק אילפמן), וכבונוס לא צפוי גם עבודת CGI מהטובות שראיתי. לא בסרט ישראלי: בכלל.

כל החוכמה באנימציית מחשב היא לדעת מה לא לעשות, איך לא לשבור את השעיית אי האמון; במאים מנוסים בהרבה מגבע, עם תקציבים שרואים את שלו ומוסיפים 100 מיליון, נופלים שוב ושוב איפה שהוא לא נופל לאחד חלקי 24 של השנייה. לראיה, הבת חמישה־לעשר שלי מפנטזת עכשיו על בובת אבוללה, וזה דור של צופים שאי אפשר לעבוד עליו בכל הנוגע לאמינות העשייה.

במאמר מוסגר, "אבוללה" הוא שיעור מאלף ביתרונו של המחסור. המפלצת כאן נוכחת פיזית על הסט, כלומר זה אכן ברקאי בתחפושת, ורק הבעות הפנים מיוצרות מפיקסלים. סביר להניח שאם התקציב של גבע היה הוליוודי, פתרון הביניים הזה אפילו לא היה עולה לדיון והמפלצת הייתה על טהרת ה־CGI – מה שהיה בוודאי פוגם בהופעות של השחקנים הצעירים, שלא היה להם מול מה לשחק, וספק אם היה נראה טוב יותר: דמויות אורגניות תמיד מועדות לפורענות דיגיטלית. אז הנה, משתלם להיות אביון.

טוב, אמרתי שיש פה יותר ממוסר השכל אחד. אלא שהחשוב מכולם סמוי מהעין, או לפחות מעיניים צעירות: הילדה הפרטית שלי לא הבינה שמכרם חורי מגלם ערבי. משפטים שלמים הוא אומר בשפת אימו, ובתי – שרק בשנה שעברה למדה ערבית בסיסית, אבל מעולם לא שמעה ערבית בחיים האמיתיים – לא זיהתה את זה. בתחילתו של "אבוללה" יוצר גבע הקבלה עדינה בין שד הלילה לשרת הערבי, בין הפחד שלנו מחיית החושך לחרדה שלנו מפני הבן־דוד. אלא שהמוטיב הזה, שמוטמע ממש בשם הסרט, מתמוסס לגמרי בישורת האחרונה. אם גבע היה הולך עם זה עד הסוף – אם מוסר ההשכל הסובלני שלו היה חודר אל צופים מהדור שלא ידע את יוסוף כי הדירו אותו ממרחב המחייה התרבותי שלו – "אבוללה" היה אשכרה סרט חשוב.

אבל אני לא חזיר. כמו שהוא, "אבוללה" הוא סרט נהדר. סרט שהסצנה הלפני אחרונה שלו הוציאה ממני וואחד בכי – מה עשית לי, יא מכרם! – ולסרטים שטוענים אותי ככה שהדמעות באות רק בסוף יש פינה מיוחדת בלבי. הנה היא, שם, ממש ליד הפינה שמתחילה לזהור באור אדום בכל פעם שמשהו מזכיר לי את אי.טי.

"אוי נו, עזבי שטויות, ילדים תמיד ממציאים דברים"

"אוי נו, עזבי שטויות, ילדים תמיד ממציאים דברים"

עוד 5 מחוות קולנועיות חסרות בושה שאין להן מה להתבייש

1) שבעת המופלאים, 1960. כולם יודעים שהמערבון הקלאסי של ג'ון סטרג'ס הוא הגירסה האמריקאית ל"שבעת הסמוראים", סרט ההרפתקאות של אקירה קורוסאווה מ־1954 – אלא שלא "הסמוראים" ולא קורוסאווה מקבלים איזשהו קרדיט ב"שבעת המופלאים". זה לכאורה מקטלג את סרטו של סטרג'ס כגניבה, אבל אם ככה, זה השוד המושלם: יול ברינר, אלי וולך, סטיב מקווין, צ'רלס ברונסון וג'יימס קובורן במערבון כביר שעומד לגמרי בזכות עצמו

2) 400 המלקות, 1959. סרטו של פרנסואה טריפו, הראשון שלו על הגיבור אנטואן דואנל, הוא יצירה תאומה־זהה ל"אפס בהתנהגות" של ז'אן ויגו (1933). בכל זאת, שני סרטים בשחור־לבן שעוקבים אחרי התבגרותו של נער צרפתי בפנימייה נוקשה. אלא שוויגו מת בגיל 29 לאחר שהשלים רק ארבעה סרטים, ומה שעשה טריפו נראה כמו המשך של מרוץ שליחים. ובכל מקרה, "400 המלקות" הוא בקלות מסרטי ההתבגרות הטובים בכל הזמנים

3) פרנטיק, 1988. תייר שמאבד את אשתו בעיר זרה בעקבות מקרה של טעות בזיהוי? סרטו של רומן פולנסקי הוא הכי היצ'קוק שאפשר. אם להיות ספציפי, הוא מזכיר במיוחד את "האיש שידע יותר מדי" (סרט מ־1934 שהיץ' עצמו עשה לו רימייק ב־56', ואפשר להחליט שבכך התיר את דמו). אבל זה שוב אותו סיפור של סרט שעומד בזכות עצמו: "פרנטיק" הוא מותחן נהדר עם הריסון פורד בכושר שיא ועמנואל סנייה בשיא היופי, אז למי אכפת

4) בעלים ונשים, 1992. בניגוד ל"אבק כוכבים", שבו גנב וודי אלן את "8 וחצי" של פליני ונענש בסרט מחורבן – טוב, למעט הסצנה שבה החייזרים מעדיפים את "הסרטים המוקדמים, המצחיקים שלך" – הגניבה שלו מ"תמונות מחיי נישואים" של ברגמן (1973) היא ממש התעלות. לא מזמן צפיתי מחדש בסרט הזה, שהופץ בשיא שערוריית אלן־מיה פארו, והוא היה ונותר פשוט נפלא. נו, אז העלילה שלו גנובה אחד לאחד מאיזה מאסטר שבדי. אז מה

5) זודיאק, 2007. כמה אהבתי את סרטו של דייויד פינצ'ר על חקירת הרציחות הסדרתיות, חקירה שהולכת ומפוררת את החיים האישיים והמקצועיים של העוסקים בה – וכמה אני עדיין אוהב אותו גם אחרי שצפיתי ב"זיכרונות מרצח" (2003) של בונג ג'ון־הו. כן, פינצ'ר לקח בהשאלה מהגאון הקוראיני ("אמא", "האורח") כמעט כל דבר אפשרי, אבל הוסיף את הטאץ' ואת הסטיות האישיות שלו ויצר את אחד הסרטים הגדולים של העשור הקודם

פורסם בפנאי פלוס, 3.12.15

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s