הדינוזאור הטוב נו

max

"אוקיי, זהו, אני מסרס אותו"

אם אתה סרט שמתרחש במציאות שונה מזו שמחוץ לאולם הקולנוע – מחזמר או אופרת חלל, פנטזיה או אלגוריה – המשימה הראשונה שלך היא להגדיר את המציאות שלך. זה אומר לקבע כללים, כמו למשל "החיות מדברות אבל בני האדם לא מבינים אותם", וזה בעיקר עניין של לתחום את האפשרי כדי להגדיר את מה שלא. רוב הסרטים של דיסני ופיקסאר עושים את זה ממש בנונשלנטיות, אבל זה רחוק מלהיות פשוט. וכדי להבין עד כמה סבוך הקונץ הזה של בריאת עולם עם חוקיות משלו במחי אקספוזיציה, מספיק לראות סרט שנכשל במשימה הראשונית הזאת.

"הדינוזאור הטוב" שייך לז'אנר ההיסטוריה האלטרנטיבית: קח את ציר הזמן המוכר, שנה בו משהו וגלגל מחדש את הקוביות. במקרה דנן, האסטרואיד שהכחיד את הדינוזאורים לא מכחיד את הדינוזאורים. הם ממשיכים לפרות ולרבות ולמלא את הארץ. עכשיו אנחנו קופצים מאירוע האי־הכחדה "כמה מיליוני שנים" – כך הכתובית – ורואים איזה כדור ארץ זה עושה.

אז ככה: הדינוזאורים הם עדיין דינוזאורים ("לא לובשים בגדים או משהו כזה", כמאמר הצ'יף של פיקסאר ג'ון לאסטר בראיון שהעניק בעניין), אבל הם עובדי אדמה. אנחנו מתוודעים למשפחה ספציפית ברגע בקיעת שלושת הצאצים מהביצים, הבן באק והבת ליבי ואחריהם ארלו – אחיהם הקטן יותר פיזית, והמשמעותית פחות אמיץ.

כשאב המשפחה לא מצליח לנסוך בארלו את האומץ היאה לדינוזאור, הוא מטיל עליו משימה – ללכוד ולחסל את היצור שחומס את התבואה של המשפחה. אלא שהיצור הזה הוא מה שהוגדר ב"ספר הג'ונגל" כ"גור אדם", ולגיבורנו אין לב לחסל אותו. אז הוא משחרר אותו לחופשי, מה שמייצר תגובת שרשרת שבסופה מוצא את עצמו ארלו מנותק ממשפחתו. באופן צפוי, כדי לחזור הביתה הוא יצטרך לתקשר עם גור האדם. ובאופן תמוה, מהר מאוד אנחנו למדים שגור האדם אכן מתנהג כגור – אבל מה, של כלב. אם במקרה פספסנו את זה, הוא אפילו זוכה לכינוי הכל־כלבי "ספוט".

"אבא", לחשה בת החמישה־לעשר אחרי קצת יותר משליש סרט, "זה לא הגיוני. אם עברו מיליוני שנים, למה הדיונזאורים בכלל לא התפתחו? הם לא היו אמורים להיות יותר גדולים או יותר קטנים או משהו? ולמה בני האדם לא התפתחו בכלל?". שאלה טובה, בתי. טובה כמו למה הדינוזאורים הם חוואים, ולמה האנשים הם כלבים (כלומר, חוץ מזה שכלבים הם חמודים). טובה כמו למה אנחנו רואים במו עינינו שגם הדינוזאורים אוכלי הבשר לא נכחדו, אבל הטרף שלהם משגשג עד כדי כך שחלקם מחזיקים ומגדלים עדרים למאכל.

הדברים האלה אינם הרי גורל, אבל הם מצטברים לכדי עולם שקשה מאוד להאמין לו. זה לגמרי מעקר את חוויית הצפייה מבחינה רגשית, כי אתה לא מזדהה עם משהו שאתה לא קונה. אפשר להניח שההומור האופייני לפיקסאר יציל את הסרט משיממון, אבל הפלא וקטע – "הדינוזאור" לא מצחיק. אני לא מתכוון למתאמץ להצחיק ולא מצליח; אני מתכוון לא מנסה.

הבמאי/ תסריטאי פיטר סוהן עובד על "הדינוזאור הטוב" מאז 2009, אבל שש שנות פיתוח הספיקו לו רק בשביל לייצר סרט אפוי למחצה. עם סצנות יפות פה ושם ואנימציה מרשימה מאוד – ספציפית, בחיים לא ראיתי מים מונפשים ככה – אבל בלי דבק עלילתי או אחר שיחזיק את הכל (רבאק, גיבור שמחפש את האומץ שלו? אם כבר עולם מוזר, תביאו סיפור שעוד לא שמענו). משונה, אבל בהחלט הולם, שגם הסרט הקצרצר המסורתי שלפני הסרט – "הסופר־צוות של סנג'אי" קוראים לו – הוא יצירה ביזארית שקשה להבין מה אנחנו אמורים ללמוד ממנה. הייתי נכנס לפרטים, אבל בסרט של שבע דקות כל אחד מהם יהיה ספוילר.

"הקול הראש" המופתי הוציא ממני (שוב) תלונות על כך שפיקסאר הפסיקה להבין את בני הפחות־מעשרה. "הדינוזאור הטוב" דווקא מתאים גם לבני השמונה־תשע, אבל סרט בינוני עם מנעד צופים רחב יותר זה בטח לא משהו שיגרום לי לסיים ביקורת במילים "יופי, פיקסאר".

בעצם רגע.

פורסם בפנאי פלוס, 26.11.15

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s