ערכו של סרט

עושה חשק, אה?

עושה חשק, אה?

תגידו רגע, מקובלת עליכם האמירה שאם יצירה מוצאת דרך ייחודית לשפוך אור על מרכיב כלשהו בטבע האדם – בדבר הזה שנקרא "להיות אנושי" – הרי שמדובר באמנות גדולה, ובאופן טבעי גם ביצירה ראויה? אם כן, אז יש לי סרט בשבילכם.

בעברית קוראים לו "ערכו של אדם", כותרת שכאילו לוקחת את האמירה הנ"ל כהצהרת כוונות – רוצה לומר, זה לא סרט על דמות אלא עלינו כמין, כחברה, כתרבות. השם המקורי הוא La loi du marché, קרי "חוקי השוק"; פחות בומבסטי, אבל במובן מסוים לא פחות יומרני. ואכן, סרטו של סטפן בריזה לא חושש להסתער על תמה גדולה. ענקית: זה סיפורו של תיירי, גבר שאיבד את מקום עבודתו, מה שמעמיד בסימן שאלה את ערכו הכלכלי ואת ערכו בעיני עצמו – ואחר כך מוצא עבודה חדשה, אלא שהיא מפשיטה אנשים אחרים מההערכה העצמית שלהם ולפעמים גם מהבגדים שלהם.

כן, "ערכו של אדם" לגמרי עוסק בערכו של אדם. בהתחלה נדמה שהעניין העיקרי כאן הוא ההתמודדות התמיד־מבאסת עם אבדן מקום עבודה, ועוד בגיל שישראלים נוהגים לסכם ב"מי יחכה לי בחוץ"; התחושה שזה הסיפור המרכזי רק מתעצמת כשבריזה לוקח אותנו לביתו של תיירי, ואנחנו למדים שבנו סובל משיתוק מוחין, מה שהופך את שאלת הפרנסה לבעיה קיומית של שני דורות. אבל לא, זה דווקא לא המקום האמיתי שאליו מנווטת העלילה: הקונפליקטים הגדולים צצים דווקא מעבר לפינה, כשהמובטל הופך למאבטח בכלבו וצריך לתפוס על חם גם לקוחות שלא רוצים לשלם וגם קולגות שמנסים לתחמן את המערכת. אז פרנסה יש, אבל מה עם הבושה.

את תיירי, האדם וערכו, מגלם וינסנט לינדון. התפקיד הזה זיכה אותו בפרס המשחק בפסטיבל קאן האחרון, והוא אכן מרשים ואמין ומרגש במידה. לגבי עבודת הבימוי, אם ראיתם קצת קולנוע רומני מהשנים האחרונות ו/או את סרטיהם של האחים דרדן – ספציפית את "יומיים ולילה", שאבדן מקום עבודה הוא גם המניע העלילתי שלו – אז זה כזה. בריזה עשה סרט ריאליסטי עד הנקודה העשרונית עם כל המרכיבים האופייניים, לרבות היעדר מוזיקה והצילום הכמוקומנטרי הבלתי נמנע. תוסיפו לזה את הערך האמנותי שכבר החלטנו שיש לו, ואיי רסט מיי קייס: "ערכו של אדם" הוא הסרט בשבילכם. אבל רק בשבילכם. רק בשביל מי שיוצא מהבית כדי לספוג אמנות ויהי מה, כי צופים עם ציפיות אחרות צפויים לשוב הביתה בתחושה של "בשביל מה הייתי צריך את זה".

כן, יש פה דיון בטבע האדם. וכן, בהחלט יש פה שרטוט של גבולות המוסר האנושי. אבל זה רק הניתוח: בפועל, ברמה של חוויית צפייה, יש כאן סרט שאומר שאם מפטרים אותך אז חרא לך, ואם יש לך ילד עם צרכים מיוחדים אז חרא לך, ואם אתה מאבטח בכלבו אז ממש חרא לך כי לעשות את העבודה שלך זה בהכרח לדפוק אנשים אחרים. אלה דברים שקשה מאוד להתווכח איתם, שכולנו מבינים, שאנחנו רואים בחדשות, שאנחנו חרדים מהם. דברים ששווה לדבר עליהם בשיעורי חברה בבית הספר ולכתוב עליהם קטעים פובליציסטיים בעיתונים, אבל תהרגו אותי – אני לא מבין איך סטפן בריזה בגיע למסקנה שהדברים האלה עושים סרט.

למעט סצנת צחק־בקול־רם אחת – ומשום מה מאוד ישראלית בתחושה, של תפיסת גנב על חם – "ערכו של אדם" הוא סרט מדכא עד אימה. כאמור הוא גם ריאליסטי עד ייאוש, ככה שאין לו שום ערך מוסף מהתחום של איך קוראים לזה, קולנוע. במילים אחרות, זאת גירסת־מסך־גדול לטור של אורלי וילנאי או למשבצת הכתבה החברתית ב"אולפן שישי". אז נכון ש"ערכו של אדם" בא עם כל הסממנים של אמנות גדולה, אבל גם עם כל התסמינים של לא־סרט.

מודעות פרסומת

תגובה אחת ל-“ערכו של סרט

  1. לקולנוע הצרפתי יש אובססיה בלתי נגמרת עם "אותנטיות" (זה מגיע כנראה מרוסו) ולכן, למעט מקרים חריגים, היוצרים הצרפתים לא באמת מבינים מה זו "דרמה" ברמה שהאנגלו-אמריקנים מבינים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s