וודי אלן מתהפך במיטתו

"פשוט תחשבי על החיסכון במים"

"פשוט תחשבי על החיסכון במים"

הכל בגלל רוב ריינר. "כשהארי פגש את סאלי" הושפע מוודי אלן באופן כל כך גלוי (חלק מזה הוא התסריט של נורה אפרון, אבל עבודת הבימוי הייתה ממש דף מהספר של אלן), שמאז נהיה לגיטימי לעשות כמו ההוא מהמערכון של "כוורת" שכותב שירים של ביאליק, ולביים סרטים של וודי אלן. לדוגמה "500 ימים עם סאמר", שרוחו של "הרומן שלי עם אנני" נחה עליו באופן שלא ניתן היה לטעות בו; לשתי דוגמאות טריות, "5 עד 7" ו"תקשיב פיליפ", שניהם סרטים על סופרים מניו יורק שהידהדו בלי בושה את הקולנוע ואת ההומור של המאסטר היהודי.

עכשיו בא הבמאי־כותב פיטר גלנץ, ובסרטו הראשון באורך מלא עושה וודי אלן משלו. קונרד (ג'ייסון בייטמן) הוא סופר מהאפר־ווסט סייד של מנהטן, ילד שמנת שחייו נכנסים לסחרור כשהוריו מנתקים אותו מההון המשפחתי. קונרד מתנחל זמנית אצל חבר (בילי קרודופ), אבל מעשה שטן, מתאהב דווקא בחברה של מיטיבו (אוליביה וויילד). ככה יוצא שבמהלך שבוע אחד – "להתאהב בביאטריס" נקרא במקור The Longest Week – כל יסודות חייו של גיבורנו מתערערים ואין לו מנוס מלהמציא את עצמו מחדש.

אם התקציר הזה נשמע מעט וודי אלני, הרי שהבימוי של גלנץ לוקח צעד קדימה את מדיניות ה"מפסיקים להתנצל" של רוב ריינר. אני לא צופה בסרטים עם פנקסים, אז הרשימה הבאה היא על טהרת הזיכרון: מ"הרומן שלי עם אנני" נטל גלנץ שחקן שלם (טוני רוברטס, אז החבר הכי טוב של הגיבור וכאן הפסיכולוג של הגיבור), את משחקי הטניס (אוקיי, אז גלנץ הפך את זה לסקווש) ואת השוט הארוך שבו המצלמה מונחת על מכסה המנוע ומצלמת את הזוג המאוהב דרך השמשה הקדמית; מ"מנהטן" שאל גלנץ את הפנורמה של קו הרקיע הניו יורקי, את הנערה שעוברת מאדם לחברו (אז דיאן קיטון, עכשיו וויילד) ואת הסופר שמקריין את כתביו לתוך רשמקול; מ"לפרק את הארי" הגיע מחסום הכתיבה שבעצם מייצג את מצבה הנפשי של הדמות; מ"זליג" נשאב הקטע של דמות שמתחילה לדבר בשפה שהיא לא יודעת; ומ"כולם אומרים אני אוהב אותך" בא המבט המשועשע על האליטיזם הליברלי והמלא בעצמו של צפון מערב ניו יורק.

זאת בוודאי רשימה חלקית, מה גם שהיא לא כוללת את המאפיינים הוודי אלניים הקבועים שמאפיינים גם את "להתאהב בביאטריס" – החל במוזיקת הג'אז וכלה בקריינות הפסיכולוגיסטית, המספר הכל־יודע שאכן יודע הכל על הנפשות הפועלות, בדגש על נפשות. אז כן, זה מקרה מובהק של חיקוי חסר בושה. אבל לא, זאת ממש לא הבעיה של "ביאטריס".

כל הכותרים שהוזכרו לעיל היו גם חיקויי וודי אלן וגם סרטים מצוינים בזכות עצמם. הסתירה־לכאורה התאפשרה בזכות במאים וכותבים שהביאו לשולחן קלף חדש, זווית טרייה, טוויסט. היחסים האפלטוניים בין הארי וסאלי, הסירוב של סאמר להאמין באהבה, המשולש־הרומנטי־בהסכמה של "5 עד 7", מגעילותו הנפלאה של פיליפ (כן נו, מ"תקשיב פיליפ"): כל אלה היו דברים שוודי אלן מעולם לא עשה, לא היה עושה או לפחות לא היה עושה ככה. "להתאהב בביאטריס" הוא ההפך הגמור: סדרה אינסופית של תשובות נכונות לשאלה "מה וודי אלן היה עושה".

אין לי מושג מה הייתי חושב על סרטו של גלנץ לו הייתי צופה בו בלי לראות קודם את סרטיו של אלן; אולי הייתי חושב שמדובר בהברקה לא נורמלית. בהיעדר היכולת לבדוק את זה, חוויית הצפייה ב"ביאטריס" העלתה בדעתי את הציטוט המפורסם של פבלו פיקסו. אמנים טובים מעתיקים, אמנים דגולים גונבים, ואני חושש שפיטר גלנץ הוא אמן טוב מאוד.

"100 שקל אם אתה צועק עכשיו אללה אכבר"

"100 שקל אם אתה צועק עכשיו אללה אכבר"

5 סרטים על סופרים שדווקא כן כדאי לראות

1) פרובידנס, 1977. עותק משוחזר מסרטו של אלן רנה הוקרן השנה בפסטיבל הסרטים בחיפה, ומי שהיה הרוויח. ג'ון גילגוד הוא סופר על ערש דווי ואלכוהוליסט מושבע שמשתדל לסיים את ספרו האחרון, אבל כרגע עסוק בהתמודדות עם בני משפחתו שבאו לחגוג את יום הולדתו. סרט עצוב לפרקים, מצחיק לאחרים ובעיקר נורא חכם

2) נערי פלא, 2000. מייקל דגלאס נהדר בתפקיד פרופסור ששני דברים לו בחייו: כמויות פסיכיות של גראס ורומן עב כרס שהוא עובד עליו כבר שנים וממאן לסיים. קרטיס הנסון ("סודות אל.איי") הפליא למנן רוח שטות, רומנטיקה ואינטלקט, וסדרה של שחקני משנה מצוינים – טובי מגוייר, ריפ טורן, פרנסס מקדרומנד, רוברט דאוני ג'וניור – בכלל הופכים את זה לחגיגה

3) הפרפר ופעמון הצלילה, 2007. "הפרפר" יהיה בן עשר בעוד שתי דקות, ואני עדיין זוכר את חויית הצפייה בו. כתבתי פה כבר שזה הסרט הכי טוב שנעשה אי פעם על איש משותק, אבל זה גם אחד הגדולים על סופרים: הבמאי ג'וליאן שנאבל פשוט לא נופל לשאלץ עם הסיפור האמיתי על עורך Elle (מתיו אמלריק) שממצמץ ספר שלם מתוך כיסא הגלגלים שלו. חזק זה לא מילה

4) סופר הצללים, 2010. אני לא ממעריציו המושבעים של רומן פולנסקי – מבחינתי גדולתו די מסתכמת ב"צ'יינהטאון" ו"תינוקה של רוזמרי" – אבל פה הוא הפציץ עם מותחן מהודק על סופר (יואן מקגרגור) שנשכר לכתוב את זכרונותיו של ראש ממשלת אנגליה לשעבר (פירס ברוסנן) ומסתבך במשהו שגדול עליו. וזה פולנסקי, אז תסמכו על זה שהכל קורה לצד גוף מים גדול

5) The End of the Tour, חם מהתנור. סרט משנת הייצור הנוכחית שאולי־אולי עוד ייצא בארץ. ככה או ככה, תזכרו את השם. זה סיפור אמיתי על ראיון־בדרכים של כתב "רולינג סטון" דייויד ליפסקי (ג'סי אייזנברג) עם הסופר דייויד פוסטר וואלאס (ג'ייסון סיגל). הבמאי הוא ג'יימס פונסולד, שלפני שנתיים הרג אותי עם "העכשיו המדהים", והסך הכל הוא פיצוח נהדר של סופר מתוסבך, מיוסר ומרתק.

לפני הכל, הסרט החכם הזה שווה צפייה בשביל סיגל. לא היה לי מושג שהופעה כזאת נמצאת בכלל בטווח שלו: וואלאס של סיגל נראה כל הזמן על סף התמוטטות ובו בזמן על סף התפוצצות, בדיוק המינון הדרוש לדמות שאנחנו מגלים כבר בדקה הראשונה של הסרט שסופה להתאבד (או שידענו את זה מראש. ההתאבדות של וואלאס הייתה סיפור גדול). שורה תחתונה: עופו על זה. ואז תגידו תודה לקולגה שלי אור סיגולי: The End of the Tour שכב אצלי כמה שבועות ולא היה חסר הרבה כדי שהוא יצטרף לרשימת הסרטים שהתלהבתי מהם לרגע לפני שלא צפיתי בהם מעולם. סיגולי שכנע אותי שזה בשבילי, ובחיי, כמה שהוא צדק.

מודעות פרסומת

5 תגובות ל-“וודי אלן מתהפך במיטתו

  1. וידוי: בזכות פוסט שלך ראיתי את "העכשיו המדהים", והתאהבתי בו עמוקות. סרט רגיש ונפלא. לגבי הפוסט הנוכחי – סיגל שחקן ענק שפשוט כל הזמן נקלע (בטעות או לא) לקומדיות טובות יותר או פחות, אבל הוא מצוין. לפני כמה שנים הוא שיחק ב"עד החתונה זה יעבור", שזה לא סרט כזה טוב, אבל בעצמו, יחד עם אמילי בלאנט, פשוט האירו את הסרט. גם ב"איך פגשתי את אמא" ו"פריקים וגיקים" (סדרת הקאלט משנות התשעים) הוא היה הדבר הכי טוב. מת מת מת כבר לראות את "סוף הסיור", השילוב בין פונסולד לסיגל נראה לי קסום.

  2. באמת קסום. ושמח לשמוע שעזרתי עם "העכשיו"…

  3. כל כך שמח לגלות באיחור שעפת על העכשיו המדהים. אחד האהובים עליי מהשנים האלה ובהחלט לא מספיק מהולל

  4. דווקא לדעתי הרבה יותר מהולל. הוא תמצית כל הדברים המעצבנים שיש באינדי אמריקאי. לעומת זאת אני נורא ממליץ לראות את Short Term 12 זה באמת סרט מדהים

  5. הסרט "להתאהב בביאטריס" הוא העתקה כל כך בוטה ומזעזעת שיכול להיות שנחצה כאן קו אדום ומדובר בסוג של פלגיאט. אם הייתי וודי אלן הייתי שוקל תביעה, לא על זכויות יוצרים כמו על פגיעה בשם הטוב כי אין שום דרך לדעת שזה לא סרט (רע במיוחד) של וודי אלן, אם לא רואים במפורש את שם הבמאי – וגם אז לא מאמינים. זה כאילו מישהו היה לוקח את אחד מספרי הארי פוטר ומשנה רק את שמות הדמויות ואת תיאורי הנוף, אבל משאיר את כל השאר בדיוק אותו דבר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s