הבונד האבוד

למצולם יש קשר לכתבה

למצולם יש קשר לכתבה

כשדניאל קרייג קיבל את הג'וב של 007, זה לא בא לי טוב. האיש בלונדיני מדי, יש לו אוזניים גדולות מדי והוא שחקן רציני מדי בשביל דמות שתמיד הייתה במיטבה כשהיא ידעה לצחוק על עצמה — זה סיכם את טיעוני התביעה. ואז בא "קזינו רויאל", וביתר שאת "סקייפול", וקרייג הוכיח את עצמו כאדם הנכון בזמן הנכון. הפרנצ'ייז הלך בעשור האחרון לכיוון דרמטי יותר, מונע־דמות יותר, וקרייג התאים למהלך הזה כמו אקדח ליד. 007 תמיד היה די חד־ממדי; ברגעים הטובים של הקדנציה שלו, הבלונדיני הצליח לצקת לתוכו שני ממדים נוספים. על זה מגיע לו מלוא הרספקט, למרות "קוואנטום של נחמה" ולמרות ש"ספקטר" הוא סתם סרט (אגב, אם נכנסתם הנה כדי לקרוא את הביקורת שלי עליו, אז הנה קראתם).

אז כן, אני את הכובע שלי אכלתי. אבל הצהרה אחת שהשמעתי ברבע לקזינו רויאל נותרת בעינה: מכל שחקני תבל — כלומר, בניכוי אלה שאין להם מבטא אנגלי בילט־אין — מי שבאמת היה צריך לקבל את הרישיון להרוג זה קלייב אוון.

"די, בסדר, אני אוריד את הפח"

"די, בסדר, אני אוריד את הפח"

אם יש לכם ותק בונד שמגיע עד האייטיז, אתם בטח זוכרים את הטענה "מי לעזאזל החתים את טימותי דלטון כשפירס ברוסנן נמצא על המדף". אני חושב שדלטון היה בונד טוב יותר מאיך שזוכרים אותו, אבל התלונה ההיא הייתה במקומה לפחות מבחינה כרונולוגית: ברוסנן שיחק בטלוויזיה את רמינגטון סטיל, שתמיד היה יותר בונד מבונד, בין 1982 ל־1987. רוג'ר מור עשה את הבונד האחרון שלו, "רצח בעיניים", ב־85' — שנתיים אחרי ששון קונרי השפיל את עצמו ב"לעולם אל תאמר לעולם לא", ההפקה המתחרה (ספציפית ב"אוקטופוסי" של מור) שלעולם תיזכר כבת החורגת של הסדרה. כלומר, ברוסנן כבר היה שם כשהנפילים הוכחו כלא־רלוונטיים, אבל הפור נפל על דלטון.

בדיעבד, הבחירה בדלטון הייתה חזרה גנרלית לקראת הבחירה בקרייג: תנועה מהאווירה השטותניקית של ימי רוג'ר מור אל פאזה רצינית יותר, שלפחות על הנייר תאמה את ההילה השייקספירית של דלטון. אלא שזה לא הוכיח את עצמו בקופות, ושני סרטים מאוחר יותר עשתה חברת ההפקה הנצחית של בונד, Eon, פליק־פלאק כפול לאחור: גם החתימה את ברוסנן במהלך ששידר "רציתם קיבלתם" וגם הגבירה מחדש את מינון רוח השטות. אלא שהתיקון שנעשה בשעתו עם ברוסנן לא יכול לחזור במקרה של אוון.

קלייב אוון בן 51. השחקן יליד קובנטרי מבוגר בארבע שנים מדניאל קרייג, ומכל הדברים שיכולים לקרות כשקרייג יסיים את הקדנציה שלו, יורש מבוגר ממנו הוא האחרון בסדר ההיתכנות. זה נון־אופציה בימים שבהם כל הקולנוע עתיר התקציב לוטש עיניים אל קהל "המבוגרים הצעירים".

אוון, עם הכריזמה הטבעית והקול הנפלא — והשיער השחור, והאוזניים התקניות — היה בן 41 בפעם האחרונה שליהקו את בונד. השנה הייתה 2005, וסקר דעת קהל שנערך בבריטניה אמר שהקמרלינג הזה צודק וסימן את אוון כיורש המועדף לבורסנן. אבל Eon הלכה על קרייג וסגרה לו את חלון ההזדמנויות. שנתיים אחר כך אמר אוון עצמו בראיון למגזין Details שהתפקיד מעולם לא הוצע לו; תכלס, הכי קרוב שהוא הגיע לבונד זה התפקיד של סוכן 006 ב"הפנתר הוורוד".

"אני רוצה להחליף מילה עם מי שעיצב את החולצה הזאת"

"אני רוצה להחליף מילה עם מי שעיצב את החולצה הזאת"

באופן אישי, תמיד העדפתי את הבונד שלי משעשע. גדלתי על רוג'ר מור, ובונד של ילדותך נוטה להישאר איתך, כך שכל המהלך הדרמטי של ימי קרייג הוא מבחינתי טעות בשיקול דעת. לראיה, "סקייפול" הוא כנראה הסרט הכי טוב בסדרה אבל גם סרט שתכלס אין לו דבר וחצי דבר עם ג'יימס בונד: זאת פשוט דרמת מתח פסיכולוגית שככה קוראים לגיבור שלה. הבינג סד דט, אם כבר בונד רציני יותר, אוון הוא עדיין הבחירה הראשונה שלי. השחקן הזה הוא כוח מתפרץ, קצת כמו שון קונרי בבונדים הראשונים שלו.

לקארי פישר יש מונולוג כזה ב"כשהארי פגש את סאלי": "אי שם מסתובב הגבר שאת אמורה להינשא לו, ואם לא תשיגי אותו ראשונה, מישהי אחרת תשיג. ואז תצטרכי לבלות את שארית חייך בידיעה שמישהי אחרת נשואה לבעלך". אז כן, דניאל קרייג האכיל אותי מגבעת. אבל כבר עשר שנים אני מסתובב בתחושה שמישהו אחר נשוי לבונד שלי.

5 קלייב אוונים שכל אחד צריך לראות

"אני אומר לכם, היא לא ערבייה"

"אני אומר לכם, היא לא ערבייה"

1. קרופייה, 1998. זה הסרט שהקפיץ את אוון לתודעה הבינלאומית, כלומר האמריקאית: הוא שיחק סופר צעיר שמשלים הכנסה בקזינו, ועשה את זה בדיוק בסגנון הפילם־נוארי שחיפש הבמאי הוותיק מייק הודג'ס ("לתפוס את קרטר"). יופי של סרט והופעה מהסוג שנהוג לכנות "ממגנטת"

2. קרוב יותר, 2004. הסרט הממזרי הזה של מייק ניקולס הוא אוון הדרמטי במיטבו. בכל הנוגע לדקות מסך, התפקיד שלו הוא כנראה הקטן ביותר במרובע הרומנטי שכולל גם את נטלי פורטמן, ג'וד לאו וג'וליה רוברטס — אבל אוון גובר על כולם בפרמטר החמקמק וההכרחי של הנוכחות

3. האיש שבפנים, 2006. מותחן אקשן בבימוי ספייק לי. זה עדיין נשמע לא טבעי. אוון לעומת זאת נכנס הכי בטבעיות לתפקיד של מנהיג צוות שודדי הבנק, הגבר שרוצה לצאת עם הכסף בלי לשפוך דם. בכלל, זה מתאים בול לתדמית הקולנועית של אוון: לא יותר מדי "גבר חדש", אבל גם לא פרימאט

4. הילדים של מחר, 2006. יצירת מופת, לא מילימטר פחות, בבימוי אלפונסו קוארון ובצילום עמנואל לובצקי — הצמד שכעבור שבע שנים יביא לנו את "כוח משיכה". הסיפור על עולם ללא ילדים הוא יצירה דיסטופית כבירה, עצובה ומעוררת השראה, ואוון עושה בה בהתאמה את התפקיד הכי מגוון בפילמוגרפיה שלו

5. לירות כדי להרוג, 2007. טוב נו, זה לא באמת סרט שכולם צריכים לראות. מין חיקוי של סרטי "המשלח", אקשן מופרך־בכוונה שלא עלה הכי יפה לבמאי מייקל דייויס. אבל זאת בדיוק הנקודה: סרט אקשן קומי אידיוטי, ואוון הוא הדבר הכי טוב בו. אין הוכחה טובה יותר לכך שהאיש נולד לשרת את הוד מלכותה

פורסם בפנאי פלוס, 5.11.15

מודעות פרסומת

3 תגובות ל-“הבונד האבוד

  1. לדעתי – יו ג'קמן הוא האופציה האולטימטיבית. אוסטרלי נחשב לאפשרי?

    • לא ולא. אנגלי, וולשי או כברירת מחדל שוב סקוטי. מצד שני, לדעתי יהיה בונד מאוסטרליה – וגם מפאקינג קנדה – לפני שיהיה 007 אירי

  2. רגע, אם דונלד גלובר לא יהיה הספיידרמן הבא, אידריס אלבה חייב להיות ג'יימס בונד, אחרת לא נקבל את סערת הרשת של כל גזעני העולם שציפינו לה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s