מימדים מהסוג השלישי

"בנאדם, מה זה החומר הזה?"

"בנאדם, מה זה החומר הזה?"

בכל הכנות, הסיכויים היו נגד "פעילות על טבעית: מימד הרפאים". ראשית, מדובר בסדרת סרטים על טהרת הפאונד פוטג' – אתם יודעים, חומרים כאילו־תיעודיים שכאילו־נמצאו לאחר כאילו־מעשה – והפרק החדש הוא בשלושה מימדים, מה שמרמז על מימד אחד יותר מדי. הרי אף אחד לא מתעד שום דבר ב־3D, ומכאן שלפחות על הנייר מדובר בסתירה מוחלטת לכל הרעיון של פאונד פוטג', וזה לא בא לי טוב עוד מהבית. שנית, מימיני ישב אדם פסול. זאת לא ביקורת על זכות הקיום שלו; זה עניין טכני של גם ללעוס לי פופקורן באוזן, גם להתלחש עם זאת שלידך וגם לבדוק כל חמש דקות מה חדש בטלפון. שלוש פסילות, אתה בחוץ.

למרות תנאי הפתיחה האלה, ולמרות שהתייאשתי מ"פעילות על טבעית" אחרי הסרט השלישי בסדרה – כלומר פספסתי גם את #4 וגם את הספין־אוף "המסומנים" – "מימד הרפאים" מפתיע לטובה. לכל כך טובה, שהמחצית הראשונה שלו הצליחה לרתק אפילו את ההוא מימין. אחר כך הסרט איבד גובה וחשף את הבעיה הגדולה שלו (בשתי מילים: לא מפחיד), אבל בשביל פעם שישית מאותו הדבר זה אשכרה הישג.

אוקיי. אם אתם ותיקי "פעילות על־טבעית", אז הפעם זה קורה למשפחה שעברה לגור בבית חדש, והטריגר הוא מציאה של ארגז מלא קלטות וידאו ישנות ומצלמה שהיא־היא לב העניין. אם מעולם לא צפיתם בסרטי "פעילות", אז הזה המדובר הוא התרחשויות ליליות – רעשים מוזרים, רהיטים זזים, מישהו שנהיה סהרורי. זה תמיד מתחיל ב"אוקיי, מוזר" (כולל הסבר מובנה לכך שמישהו מצלם הכל, כי אמרנו פאונד פוטג'), ותמיד מידרדר מהר מאוד ל"אוקיי, מלחיץ". כלומר, פרק אחרי פרק אנחנו צופים במשהו שאיבד את יתרון ההפתעה בסרט הראשון, ופשוט מחכים להבהלות. שזה גם מסביר למה נמאס לי אחרי השלישי, וגם מעלה את השאלה מה כבר אפשר לחדש בפורמט כה מחייב וכה לעוס.

התשובה של שבעת התסריטאים שחתומים על הסרט הזה היא לא פחות מגאונית. בלי חארטה ובלי הגזמה. מה אם, שואל "מימד הרפאים", הדמויות מחזיקות במצלמה מיוחדת שקולטת את הטבע האמיתי של הפעילות העל־טבעית? מה אם התמונה שמתקבלת נראית כאילו נוספה לה שכבה מטאפיזית, נוכחת־נפקדת, וזאת הדרך היחידה לראות מה לעזאזל גורם לכל הצרות? האם זה לא יצדיק במכה אחת את הרעיון של סרט פאונד פוטג' בשלושה מימדים, וגם יספק תשובה ניצחת לשאלה שתמיד מציקה בתת־ז'אנר הזה, קרי למה לעזאזל האנשים האלה מתעקשים לתעד את עצמם מתים?

כן. פעמיים כן: כן, "מצלמת הרוחות" המדוברת עושה שימוש פשוט נפלא בתלת, מצדיקה אותו לא רק אפרופו פאונד פוטג' אלא בכלל ככלי בארגז של הבמאי גרגורי פלוטקין. וכן, היא גם חתיכת תשובה טובה לשאלה דלעיל: הם מתעדים כי זאת הדרך היחידה שלהם לראות. גאוני או לא גאוני?

אם "מימד הרפאים" היה כתוב בסטנדרטים של ההברקה הזאת, היינו מדברים כאן במונחים של סרט חשוב לז'אנרו. אלא שלמרבה הצער, ועדת השבעה עשתה המון טעויות מאזנות: שימוש בבת הקטנה (אייבי ג'ורג') כמתקשרת עם עולם הרוחות, כלומר גם גניבה חסרת בושה מ"פולטרגייסט" וגם אין סיכוי שיקרה לה משהו נורא, כי ילדה קטנה וזה; דמות ממש מצחיקה (דן גיל משחק את מייק, האח של אב המשפחה), שיוצרת אחלה הרפיות אבל גם מדגישה את זה שכל רגעי המתח זהים לחלוטין; ושני מבוגרים אחראים (אבא ואימא, בהתאמה כריס ג' מוריי ובריט שואו) שלא אכפת לך לרגע אם תיקח אותם הרוח.

בין הדקה העשירית לדקה ה־40, ההוא מימין עזב את הפופקורן, את ההיא ואת הטלפון. אלה רגעי החסד של "מימד הרפאים", רגעי הגאונות שלו. לגבי ה־48 האחרות, ההוא עדיין פסול והסרט סתם סרט.

5 סרטי פאונד פוטג' ששווה למצוא

"אם אתם רואים את זה, אתם מהאנשים האלה שקוראים בלוגים"

1. "פחד מצלמים" (או Rec אם אתם בקטע של שמות מקוריים לא גרועים), 2007. לפני שהוא הפך לסדרה, לפני שהאמריקאים עשו ממנו רימייק בשם Quarantine, זה היה רק סרט אימה ספרדי מלחיץ רצח: צלם וכתבת עוקבים אחרי צוות כבאים שנכנס לבניין דירות, ומה שנראה כמו פעולת חילוץ מתברר כפתיחה של וואחד תיבת פנדורה עם טאץ' ספיריטואלי־דתי. חאומה בלגוארו ופאקו פלאזה ביימו סרט שמצדיק את פורמט הפאונד פוטג' כמו "מימד הרוחות", רק פי 719 יותר מפחיד ממנו

2. "פעילות על טבעית", 2007. התלבטתי בין סרטו של אורן "משלנו" פלי ל"פרויקט המכשפה מבלייר", שנחשב לאבי התת־ז'אנר. הלכתי על "פעילות" פחות בגלל התירוץ האקטואלי של "מימד הרוחות" ויותר מפני שהוא פשוט יותר מפחיד. האפקטיביות של סרטי אימה נמדדת לדעתי בסרטים שהם מכניסים אותך אליהם, ו"פעילות" לגמרי הופך אנשים שישנים לידך לדבר מלחיץ. ממכשפות ביער, לעומת זאת, אני לא זוכר את עצמי מתעורר שטוף זיעה קרה

3. "קלוברפילד", 2008. מת מת מת על הסרט הזה. ג'יי ג'יי אברמס הפיק ומאט ריבס ביים את אחת האפוקליפסות הכי מוצלחות של העידן הכל כך אפוקליפטי הזה, אבל "קלוברפילד" הוא בראש ובראשונה תגובה מאוחרת ומאוד מודעת לעצמה לאירועי ה־11 בספטמבר 2001. סרט על אנשים בפאניקה שמצליח להכניס אנשים לפאניקה, ובכך יותר ממאזן את הבעיה האחת שלו – עודף סצנות מהסוג של "כן בטח, והם פשוט המשיכו לצלם"

4. "צייד הטרולים" (TrollHunter במקור), 2010. זה לא סרט אימה! היצירה הנורבגית הנהדרת הזאת היא לגמרי סרט הרפתקאות, על חבורת סטודנטים שמתעדת ציד טרולים – אבל זה בכלל לא מיתולוגי כמו שזה נשמע. הבמאי אנדריי אוברדאל בנה עולם מקסים ומצחיק שבו טרולים הם פשוט מטרד, ולצוד אותם זאת עבודה שוחקת, וכל העניין מלהיב רק את הסטודנטים המדוברים ואותנו הצופים. התוצאה פשוט יפהפייה, מה גם שהיעדר אג'נדת ההפחדה מוריד מהשולחן את סצנות ה"נו בטח"

5. "כרוניקה בזמן אמת", 2012. אחד הסרטים הכי חכמים שנעשו על אנשים עם כוחות מיוחדים, ולו בגלל הדבר האחד שהם לא עושים עם הכוחות האלה: נהיים גיבורי־על. ג'וש טראנק, שלאחרונה חירב לעצמו את הקריירה עם "ארבעה מופלאים", הפגיז בסרט ביכורים על שלושה תיכוניסטים וכל מה שקורה להם ולחברות ביניהם ברגע שהם נעשים על־אנושיים. מצחיק, סוחף, פה ושם עצוב וכל הזמן מבריק

**

פורסם בפנאי פלוס

מודעות פרסומת

תגובה אחת ל-“מימדים מהסוג השלישי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s