להיות או לא להיות רוח רפאים

"אתם אמיתיים, בגלל יומיים איחור עם החשבון חשמל?"

"קרימזון פיק" עושה לי צרות. ראשית, ההברקה הכי גדולה של הסרט הזה היא בבחינת ספוילר. שנית, התלונה הכי גדולה שלי לבמאי־מפיק־תסריטאי גיירמו דל טורו קשורה לאותה הברקה עצמה. אז ראשית נעשה תקציר, משם נזנק לשורה התחתונה ואחריה תוכרז אזהרת ספוילר. בשלב הזה תתחלקו לפי "ראיתי ומעניין אותי מה יש לך להגיד" או "לא ראיתי ואל תקלקל לי" (אוקיי, וגם "בכל מקרה לא מעניין אותי מה יש לך להגיד").

אנחנו בארה"ב של המאה ה־18 ה־19, וצעירה בשם אדית (מיה וסיקובסקה) מקריינת לנו שרוחות רפאים הן אמיתיות. לראיה אנחנו צופים במפגש הראשון שלה עם אחת כזאת: הרוח של אמה, שפוקדת אותה כדי למסור לה אזהרה סתומה מפני "קרימזון פיק", צירוף שבשלב הזה לא אומר כלום לה או לנו.

שנים אחר כך, בתחילת המאה שאחר כך, אדית היא סופרת עם נטייה מובנת לסיפורי רפאים. לתוך החיים הנוחים שלה – אביה הוא בעל הון – נכנס זר בשם תומאס (טום הידלסטון), בריטי עם תואר אצולה מפוקפק. אדית עושה סימנים של מאוהבת, אבל אבא עושה סימנים של תשכחי מזה. לא שזה עוזר לו: בסופו של דבר יוצאת הגיבורה שלנו לאנגליה בעקבות האהבה. אלא שהאחוזה של שארפ מתפוררת לגמרי, והוא אובססיבי לגבי הכסף של אדית, והכי גרוע זה שאחותו (ג'סיקה צ'סטיין) היא חלק מהריהוט. אם זה נשמע קצת כמו רומן משרתות, אז אני משוכנע שזה בדיוק מה שהיה בראש של דל טורו. רומן משרתות עם רוחות, או אולי "עידן התמימות" עם טוויסט על־טבעי.

הבטחתי שורה תחתונה, ו"קרימזון פיק" הוא יופי של סרט. זה לא צריך להפתיע אף אחד שצפה ב"ילדים של אף אחד", הסרט התקופתי־אימתי הנפלא של דל טורו (ר' למטה); האיש פשוט יודע להלחים את הקצוות האלה (הייתי מזכיר גם את "המבוך של פאן", אלא שיש לי מלאי של בעיות עם הסרט ההוא). צ'סטיין נהדרת, הידלסטון מראה מנעד שונה מאוד מזה שאנחנו רואים ממנו בשנים האחרונות בתפקיד לוקי בסרטי "הנוקמים", וכרגיל אצל דל טורו יש קולנוע עשיר וזורם ושלל יצורים מלחיצים־מגוחכים לשטיפת העיניים — גם אם ראינו ממנו פרצי השראה מופלאים יותר. ועכשיו זהו, מכאן והלאה מוכרזת אזהרת ספוילר.

נכון אמרתי שאדית כותבת סיפורי רוחות? אז בתחילת הסרט היא אומרת שהרוחות בסיפור האחרון שלה הן "רק מטאפורה… הן מייצגות את העבר". ואם יש דבר שגורם לי לרצות לחבק את דל טורו ואת שותפו לכתיבה, מתיו רובינס, זה המשפט הזה. משפט שפשוט מגיש לצופה את המפתחות של הסרט. תקשיבו, אומרים לנו רובינס ודל טורו, זה לא סרט אימה. זאת דרמה על אנשים שעברם רודף אותם, ואנחנו נמחיש לכם את זה על ידי שימוש ברוחות. זאת דרך כל כך מרעננת לגשת לחומרים כל כך שחוקים ש"קרימזון פיק" שווה צפייה – וניתוח – רק בגלל ההחלטה הנהדרת הזאת. בחיי, אני לא זוכר כזאת הפוכה על הרעיון של סיפור רפאים מאז "האחרים" (שוב, ר' למטה). אלא שזאת גם הפוכה מאוד מחייבת, מפני שרוחות שרק מייצגות משהו הן בהכרח לא מפחידות, ודווקא בקטע הזה מרביץ דל טורו צעד תימני לאחור.

אמרתי שהברקה וקוץ בה, והקוץ הוא שדל טורו לא מתאפק ומנסה להפחיד אותנו. זה לא באמת יכול לקרות – לא בסרט שהרוח הראשונה שמוצגת בו היא קרובת משפחה מדרגה ראשונה שמנסה להגן על הגיבורה – אבל דל טורו בשלו. גם המלחין פרננדו ולסקז נמצא מבחינתו בסרט אימה קונבנציונלי, והתוצאה המשונה של זה היא יצירה שעובדת נגד עצמה. שמנסה להבהיל אותך עם רוחות למרות שהחלק המפחיד בה הוא בני התמותה. זה לא מספיק כדי לחרב את חוויית הצפייה, אבל זה מרחיק את "קרימזון פיק" מגדוּלה אמיתית.

5 סרטי רוחות שכל אחד צריך לראות

"תגיד עוד מילה אחת על 'בחזרה לעתיד 2'"

1) פולטרגייסט, 1982. במובנים רבים, סרט רוחות הרפאים הסטרייטי האולטימטיבי. בלי טוויסטים ובלי הפוכות, טובי הופר ביים – וסטיבן ספילברג הגה – את הסיפור הכי בסיסי והכי אפקטיבי על בית רדוף. ומתחת לזה, מתחת למצבות האינדיאניות שהסרתן היא אם כל הבלגן, מסתתרת גם אמירה נוקבת להפתיע על האשמה המובנית בבורגנות הלבנה של אמריקה

2) החוש השישי, 1999. התלבטתי קשות בין סרט הפריצה של מ. נייט שאמלאן לבין "האמת שמתחת לפני השטח" של רוברט זמקיס. "החוש" מנצח לא רק בזכות הישורת האחרונה מפילת הלסת שלו, שמאפילה אפילו על הטוויסט הנהדר בסרט של זמקיס, אלא גם בזכות הגישה המרעננת של שאמאלן לרוחות עצמן – היי, אולי הן לא סתם מפחידות אותנו. אולי יש להן משהו להגיד לנו?

3) האחרים, 2001. יצירת מופת, לא פחות, של אלחנדרו אמנבר ("הים שבפנים", "פקח את עיניך"). קצת כמו "החוש השישי", גם "האחרים" הופך על הראש את הקונבנציות של סרט הרפאים, וכמוהו גם אותו אסור לקלקל עם ספוילרים. אבל כן מותר לגלות שזה אחד התפקידים הטובים בקריירה של ניקול קידמן, ושנעשה כאן השימוש המושכל ביותר אי פעם בדמות של זקנה שלא רואה

4) ילדים של אף אחד, 2001. לקראת סיומה של מלחמת האזרחים בספרד מגיע ילד בשם קרלוס לבית יתומים, ומוצא שם שתי סיבות לדאגה: איש אחזקה עם נטיות אלימות (ועל הדרך גם פאשיסטיות), ורוח רפאים של ילד שמופיעה בלילות. גיירמו דל טורו מצליח כאמור לחבר את האמת ההיסטורית עם הבדיה הז'אנרית, והסך הכל עולה על סכום חלקיו: סרט אימה שהוא לא רק באמת מפחיד, אלא גם נורא מרגש

5) בית היתומים, 2007. ממש יצירה אחות ל"ילדים", הפעם עם דל טורו בתפקיד המפיק בפועל. הבמאי הוא חורן אנטוניו באיונה ("הבלתי אפשרי"). זה סיפור על ילד מאומץ שגדל בבית שהיה בעבר בית יתומים, מקום שהוא מוצא בו חמישה חברים דמיוניים – או שמא. זה שוב השילוב הלא סביר הזה בין סרט ז'אנר כהלכתו לעולם שלם של רגש, יצירה אדירה שכבר כמה שנים מאיימת לחזור כרימייק אמריקאי. בררר

פורסם בפנאי פלוס, 22.10.15

מודעות פרסומת

2 תגובות ל-“להיות או לא להיות רוח רפאים

  1. ומה עם "לא ראיתי, לא מעניין אותי לראות, אז מהכפת לי לשמוע מה יש לך להגיד"?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s