הנחה לחיילות במדים?

"אימא תחזור אחרי שהיא תהרוג את כל האנשים הכהים עם המגבות על הראש"

"אימא תחזור אחרי שהיא תהרוג את כל האנשים הכהים עם המגבות על הראש"

אין לי מושג מה קפץ עליי, אבל לכל אורכו של "חובשת קרבית" ניסיתי לתפוס את הסרט הזה ביציאה אנטי־פמיניסטית. כלומר, אין לי מושג במובן הזה שאני לא נוהג לשחק במגדר־לי; למה זה קרה דווקא בסרט הזה, לכך יש סיבות די ברורות.

"חובשת קרבית" (במקור Fort Bliss, שמו האמיתי של בסיס צבא אמריקאי עצום על גבול טקסס וניו מקסיקו) הוא סיפורה של מגי (מישל מוינהאן), אם חד־ילדתית גרושה שחוזרת מאפגניסטן ומגלה שבנה הפך בהיעדרה לקצת בן־של־אבא (רון ליווינגסטון) וקצת בן של החברה עם הציצים הגדולים של אבא (עמנואל שריקי, "הפמלייה"). מגי מתקשה להתמודד עם הסיטואציה המשפחתית, ולא רק איתה: כמו כל כך הרבה חיילים משוחררים בכל כך הרבה סרטים, הבעיה האמיתית של גיבורת "חובשת קרבית" היא החזל"ש. השיבה לדופק אפס של השיגרה, לנורמליות של החיים בלי מדים.

את הקונפליקט הכפול של מגי ראינו באמת אינספור פעמים. רק בשנה שעברה הוא היה אחת התמות המרכזיות ב"צלף אמריקאי"; חוסר היכולת של כריס קייל לחזור לשגרה המשפחתית בין סיבוב אחד בעיראק למשנהו שימש לקלינט איסטווד כר רחב לדרמה. אם רוצים ללכת אחורה לקלאסיקות, הרי שקשיי חזל"ש מלווים את הקולנוע המלחמתי־אמריקאי מאז "צייד הצבאים" מחד ו"משחק הדמים" מאידך. אלא שעד היום, עד "חובשת קרבית", ראינו רק מה קורה כשג'וני שב משדה הקרב. לא מה קורה לג'יין.

"חובשת קרבית" חריג בנוף גם מפני שהוא סרט של אישה אחת: קלודיה מאיירס, שהכותרים הקודמים שלה כוללים בעיקר סרטים קצרים ואת Kettle of Fish שלא ראיתי, כתבה וביימה (מעניין אם הפרויקט הזה היה זוכה למימון אם לא התקדים שיצרה קתרין ביגלו ב"מטען הכאב"; רק שואל). או שבעצם זה סרט של שתי נשים, מפני שמגי היא לא רק הדמות הראשית כאן: במובן מסוים היא הדמות היחידה, הסיבה והמסובבת.

כסרט על אישה בסביבה גברית, בטח כשברקע מרחף מה שמסתמן ככישלון של הגיבורה שלה כאם, הייתי די משוכנע שמאיירס תיפול למלכודת השוביניזם העצמי. היחסים עם הילד, למשל, היו עשויים להתנרמל רק כי מגי היא בכל זאת אישה, וככזאת היא מצופה לאיזה חיבור מיסטי עם פרי בטנה. אבל לא, מאיירס לא עושה לה את ההנחה הזאת. היא תצטרך ללמוד להיות אימא ואין חוכמות.

מנגד המתינה למאיירס המלכודת של הקריירה הצבאית. המתינה ממש בלב התסריט: אחת ההחלטות המפתיעות (ואולי מקוממות?) של מגי היא לחזור לצבא לתקופת שירות נוספת, ואחד הפיתויים שעומדים בדרכה הוא ג'וב משרדי שיחסוך ממנה הן את הסיכון הכרוך בתפקיד פעיל של חובשת קרבית והן את הצורך להתנתק שוב מבנה לתקופה ממושכת. אבל שוב, אין הנחות. מגי לא תתעורר פתאום פציפיסטית רק מתוקף נקביותה, והיא לא תוותר על האמביציות שלה בנסיבות כרומוזומיות. בהקשר הזה, Fort Bliss – "מצודת האושר" בתרגום חופשי – הוא שם כמעט אירוני.

אז לא, מאיירס לא נופלת. היא לא מסדרת למגי קיצורי דרך, והיא בטח לא הופכת אותה לגיבור במיטב המסורת של "ג'י. איי. ג'יין" (למה, יש לכם פרשנות אחרת להתבחבשות של רידלי סקוט סביב הפסקת המחזור החודשי של הגיבורה שלו?). זה נשאר סרט על אישה, ואישה חזקה, אבל גם אישה עם ים בעיות נפשיות ואחרות. ונכון שבחלקן אשמים גברים, אבל יייאמר לזכותו של "חובשת קרבית" שהוא בהחלט לא סובל ממיזאנדריה, אחיה מרסק הביצים של המיזוגניה.

אז חיפשתי את היציאה שתחשוף את הכאילו־פמיניזם של הסרט הזה, את רגע הג'י.איי.ג'ין שלו, ולא מצאתי. על כך מגיע מלוא הקרדיט לקלודיה מאיירס. מצד שני לא מצאתי גם רגע אחד של קולנוע מיוחד באמת, של איזו אמירה אסתטית שתשלים את האמירה המגדרית, ועל כך אצטט בפני מאיירס את חז"לינו: אותך לוועדת אגרנט.

"אני אומר לך, פשוט תחרוט על זה 'אסי שולטטטט"

"אני אומר לך, פשוט תחרוט על זה 'אסי שולטטטט"

5 סרטים על הצבא האמריקאי שהסתדרו מצוין בלי סצנות מלחמה

1) מ.א.ש, 1970. הסרט שעשה את הקיקסטארט לקריירה של רוברט אלטמן מתרחש בזמן מלחמת קוריאה, למרות שאפילו טיפשי הצופים הבינו שהוא מתייחס למלחמת וייטנאם – אחרי הכל, השנה הייתה 1970 ואמריקה הייתה עמוק בג'ונגל. אבל זה כל הקטע של "מ.א.ש", סרט שלא יוצא מתחומי בית החולים הצבאי ועדיין מצליח להיות אנטי־מלחמתי: זאת סאטירה חריפה שמתחפשת לקומדיה מטורללת, שילוב סופר־נדיר בקולנוע האמריקאי

2) הפרט האחרון, 1973. אוי, איזה שחקן היה ג'ק ניקולסון לפני שכולם ידעו מי זה ג'ק ניקולסון. האל אשבי ביים, וניקולסון מככב לצד אוטיס יאנג כחיילי צי שמקבלים משימה מסריחה מבחינתם – ללוות חייל (רנדי קווייד המצוין) בדרכו לרצות שמונה שנים בכלא צבאי על ניסיון גניבה. הסוהרים לעת מצוא מתחילים לחבב את האסיר לעתיד ומחליטים להנעים את ימיו האחרונים בחופש; יותר מזה יהיה ספוילר, אבל זה שמדובר בסרט ענק מותר לגלות

3) טירונות, 1988. בהתחשב בכך שהבמאי הוא מייק ניקולס, שהמחזה הוא מאת ניל סיימון ושהכוכב הוא מתיו ברודריק (ועוד כולה שנתיים אחרי "שמתי ברז למורה"), פלא ש"טירונות" לא נספר בדרך כלל באחד מסרטי הצבא הגדולים של אמריקה. אולי זה מפני שהוא יותר סרט התבגרות מסרט מלחמה? כך או כך, חוויותיו של סיימון מהשירות הצבאי קצר המועד שלו הפכו לקומדיית טירונות קטנה ומקסימה, פלוס כאבים במקומות הנכונים

4) בחורים טובים, 1992. לאחרונה הזכרתי כאן את רצף הסרטים הכבירים של רוב ריינר, וזה בהחלט אחד מהם: בשילוב שהיינו צעירים מכדי להעריך, ריינר עיבד לכדי שלמות את התסריט של ארון סורקין על פי מחזה של עצמו. ההופעה של ג'ק ניקולסון, הכריזמה של דמי מור, הנוכחות של טום קרוז – הכל בטל בשישים מול שילוב הבמאי־כותב הזה, שכעבור שלוש שנים הביא לנו גם "הנשיא מאוהב" הנפלא, הסרט הטוב האחרון ברצף של מר ריינר

5) בני מזל, 2008. סרט מסע קטן על שלושה חיילים (טים רובינס, מייקל פנה ורייצ'ל מק'אקדמס) שזוכים כל אחד בחופשה בת חודש אחרי שנפצעו בעיראק. הם לא מכירים, ובתכלס אין להם הרבה מן המשותף מלבד מדים ותיק רפואי, אבל זה סרט מסע כהלכתו – השלושה חולקים רכב במה שהופך לחתיכת קוסט־טו־קוסט – והבמאי־תסריטאי ניל ברגר ("ללא גבולות") לא ישחרר אותם ואותנו לפני שדמויות יתפתחו והתרחשויות יתרחשו. יופי של דבר

פורסם בפנאי פלוס, 1.10.15

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s