3 סרטים שאני חייב לכם

"תראי תראי את הפליטים האלה מאלבניה"

"תראי תראי את הפליטים האלה מאלבניה"

מודה ועוזב: בחציו השני של הקיץ הנוכחי נאלצתי להזניח את הבלוג הזה בתירוצים עלובים, כגון דלקת ריאות שתקפה את הבת שלי. עכשיו כשכולם תקינים, הנה שלוש ביקורות שפרסמתי במרוצת השבועות האלה ב"פנאי פלוס" על סרטים שעדיין רצים חזק בישראל — "הצרפתי" המאכזב, "החופשה הסקוטית שלי" המפתיע (בתמונה למעלה) ו"הנסיך הקטן"המתסכל — ושברגיל הייתם קוראים כאן יום למחרת הופעתן בפרינט.

לפני הפרטים הקטנים – ואפילו לפני הפרטים הגדולים, כמו העלילה והדמויות וכל זה – "הצרפתי" הוא רעיון שובה לב ונפש. "זוכרים את 'הקשר הצרפתי'?", שואל אותנו הבמאי־תסריטאי סדריק חימנז, "אז הנה הצד השני של הסיפור ההוא על הסחר חובק העולם בהרואין בשנות ה־70". רוצה לומר, ועוד בצרפתית, שחימנז ושותפתו לכתיבה אודרי דיוואן מצאו דרך לחזור לקלאסיקה בלי לגעת בה. במקום רימייק (או Re-telling, או Re-thinking, או כל המצאה שיווקית אחרת שהקריצו בשנים האחרונות בצד השני של האוקיינוס), "הצרפתי" יחזיר אותנו אל הסיפור ההוא מהדלת האחורית.

בום. איזה קונספט. בדיוק כשבגלקסיה אחרת עובדים על Star Wars Rouge One, עוד סרט שיציג את הצד השני של סיפור שכבר ראינו – התקציר המקוצר הוא "איך בעצם השיגו המורדים באימפריה את התוכניות של כוכב המוות המקורי" – באים חימנז ושות' עם גישה משלהם ליצירת הדבר הזה שנהוג לכנות בימינו "יקום קולנועי". מה גם שבמקרה הזה יש שיתוף פעולה מצידם של החיים עצמם: "הקשר הצרפתי" מאת וויליאם פרידקין וסרט ההמשך מאת ג'ון פרנקנהיימר בקושי גירדו את הציפוי מעל הקשר הצרפתי האמיתי, רשת הברחת סמים מטורקיה לצרפת ומשם לצפון אמריקה, שנטוותה כבר בשנות ה־30 ופעלה עמוק לתוך שנות ה־70. פוטנציאל אינסופי, ולראיה הזליגה של  כמה ממרכיבי הסיפור ההוא לתסריטים קלאסיים ומאוד שונים כמו "הסנדק" ו"נסיך העיר".

בדקות הראשונות של "הצרפתי" אנחנו נחשפים לאופן שבו בחר חימנז להרחיב את היריעה: זה הולך להיות סיפור של חתול ועכבר, בהתאמה השופט פייר מישל (ז'אן דז'ורדן, "הארטיסט") ואיש הקשר הצרפתי גאיטן זאמפה (ז'יל ללוש). אנחנו מתחילים במארסיי ב־1975, והחקירה הסיזיפית ורצופת הגוויות תימשך 135 דקות ומחצית העשור. מה כבר יכול להשתבש?

9341417702463

"ששש, מתחיל שירים שלא נס ליחם"

הרוב, זה מה. למרות המקורות הקולנועיים המובהקים של "הצרפתי", נראה שההשראה האמיתית שלו באה בכלל מ"הבלתי משוחדים" של בריאן דה פלמה: כמו הסרט המפואר ההוא, שהציג את לכידתו של אל קאפון כוונדטה אישית של סוכן האוצר אליוט נס, כך פורט חימנז את העלילה שלו למשחק אחד־על־אחד. זאת החלטה לגיטימית, כמעט מתבקשת, אלא שחימנז שכח מה עבד ב"הבלתי משוחדים". זה לא היה קווין קוסטנר בתפקיד אליוט נס, כי אף פעם לא מעניין לעקוב אחר לוחם הצדק הטוב והמיטיב. זה היה השוטר הקשיש ג'ימי מאלון, עם הנטייה שלו להפר את החוק כדי לשמור עליו, שהפך את "הבלתי משוחדים" ליצירה סוחפת. חימנז שם את כל הזי'טונים שלו על פייר מישל, השופט שהיה באמת, דמות שאפשר לכבד אותה אבל אי אפשר להיסחף איתה: אם כבר הזכרתי את "מלחמת הכוכבים", דמיינו את הטרילוגיה של ג'ורג' לוקאס על בסיס הצדק האבסולוטי של אבירי הג'די, בלי החן הפרוע של האן סולו (או במילים אחרות, דמיינו את הטרילוגיה השנייה של ג'ורג' לוקאס).

"הצרפתי" מוסיף חטא על פשע ומפתח דווקא את דמותו של זאמפה. התוצאה המאוד משונה של זה היא שבחלוף דקות המסך, פחות אכפת לך – או לפחות אכפת לי – מהאיש הטוב, ויותר מהאיש הרע. שזאת שוב החלטה לגיטימית, אלא שהיא לא עושה רושם של החלטה. זה נראה יותר כמו משהו שהתפלק לחימנז, אולי כתוצאה מהתחקיר (המרשים למדי, אגב) שערך עם שארי בשרו של זאמפה. בשורה התחתונה, חימנז נותר מחויב לסיפורו של השופט ולא לזה של הנשפט. במצב הדברים הזה, חקר דמותו של הגנגסטר הוא בעיקר מיותר.

אם לסכם את "הצרפתי" בשתי מילים, הייתי הולך על "מותחן סטנדרטי". הסרט הזה מביא לשולחן כמה סצנות אקשן טובות והרבה עיצוב שנות־השבעימי, כראוי ליצירה שהתסריטאית־השותפה לה היא גם עורכת אופנה נחשבת. זה לא רע, אבל בשביל טוויסט על קלאסיקה כמו סרטו העצום של וויליאם פרידקין זה גם לא מספיק. בטח אם מביאים בחשבון את העובדה שבארבע מילים הייתי הולך על "מותחן סטנדרטי ומעט משעמם".

הפתעה הפתעה! קשה לי להחליט אם זה הטריילר שרמז על קומדיה של טעויות תסריטאיות, או שמא השם – What We Did on Our Holliday המדאיג, שתורגם ל"חופשה עם סבא" הנורא ושונה ל"החופשה הסקוטית שלי" הסתמי – אבל מרחוק, משהו בסרטם של הבמאים־תסריטאים אנדי המילטון וגטי גנ'קין נראה עבש לחלוטין. אלא שמקרוב הוא ההפך הגמור: מבט אחר, מפוכח וכמעט מייאש, על בולשיט. בראש ובראשונה הבולשיט של משפחה לא מתפקדת, ומיד אחר כך מגוון שלם של בולשיטים זוטרים, כמו זה הבריטי וזה המעמדי וזה החברתי. המילטון וג'נקין נוקטים כאן מהלך אהוד־ברקי של הסרת מסכות כללית, ובמיטבו, המהלך הזה מייצר חוויית צפייה כואבת בכנותה. וגם נורא מצחיקה, שזה בונוס שבחיים לא הייתם מקבלים מיאסר ערפאת.

בעיצומה של פרידה מהסוגה הקולנית, בעיצומו של ניסיון כושל להסתיר את האמת מבני משפחתם, אבי (רוזמונד פייק) ודאג (דייויד טננט) צריכים לעשות קולות של נשואים באושר. העילה היא חגיגת ה־75 של גורדי, אביו של דאג (בילי קונולי), שהסרטן מאיים לגזול ממנו את ימי ההולדת הבאים. אז המשפחה הגרעינית לשעבר יוצאת ברכב מלונדון לסקוטלנד, אל הבית המדוגם שבו מתגוררים אחיו של דאג ואשתו (בן מילר ואמיליה באלמור). אלא שגם אצל מארחי המסיבה יש בולשיט בכמויות ייצוא: האח סובל ממנת יתר של סטרס, רעייתו היא בכלל חורבה נפשית, ובנם מתנהג כמו שמתנהגים ילדים של אנשים שמתוחים חזק מדי.

השימוש בקשישים ובילדים כגלאי בולשיט הוא שום דבר שלא ראינו בעבר, אבל "החופשה הסקוטית שלי" ממציא מחדש את הקונץ הזה בשיטת המלחציים: גורדי המבוגר ולוטי הצעירה, בתם הבכורה של אבי ודאג (אמיליה ג'ונס בת ה־13), רואים את האמת, את כל האמת ורק את האמת. לוטי בכלל מנהלת "יומן שקרים" מפורט כדי שלא תשכח איזו גירסה שקרית של איזו מציאות היא אמורה למסור למי, ספרון שהוא לב־ליבו הנושאי של הסרט.

"זהו, הם פוצצו את הגשר"

95 דקות נמשך "החופשה הסקוטית", ולשבחם של המילטון וג'נקין ייאמר שהוא נותרים נאמנים למישן סטייטמנט שלהם עד לשנייה האחרונה. לפני עידן גיאולוגי קראתי טקסט – אלוהים זוכר של מי – שעניינו קיטש, והופיעה שם הגדרה שנצרבה לי בראש: העולם של הקיטש, כתב מי שכתב, הוא "עולם הכופר בחרא". על אותו משקל, הסרט הזה כופר בקיטש. הוא מתרחש בעולם של חרא, ואין לו שום כוונות לשקר לנו בקשר לזה.

סרטים חמוצים־מתוקים הם הקשים ביותר לאיזון, ולגנותם של הבמאים־כותבים ייאמר שהם מאבדים את שלהם במערכה השלישית. אחרי אקספוזיציה מהודקת ומערכה שנייה מצוינת, הדברים הולכים רחוק מדי לשני הצדדים –  המתוק והחמוץ, השקרי והתכלסי – והאמינות נפגמת. זאת מכשלה רצינית בסרט שכל־כולו קודש לאמת שמתחת לפני השטח, אבל הסך הכל נותר חיובי וראוי. וקצת מדכא.

אגב האמת ואגב פני השטח, מתחת ליצירה המפתיעה הזאת יש סיפור של דור. הדור שמוגדר היום כראשון שנאלץ לטפל סימולטנית בהורים מזדקנים ובילדים רכים, דור שלא נולד לתוך אוטוסטרדת המידע אבל נאלץ ללמוד לנווט בתוכה. הדור שלי, בקיצור. זה ראוי לציון בעיניי על תקן גילוי נאות, מפני ש"החופשה הסקוטית שלי" פוגע כל כך במדויק בבעיות של בני גילי שזה הופך אותי לצופה האידיאלי בטקס הסרת המסכות בהנהלת המילטון וג'נקין. מוזר לי לסכם את זה ככה, אלא שזה פשוט ככה: אם כמו לוטי אתם צעירים מכדי להבין את הבולשיט, או כמו גורדי מבוגרים מכדי לטרוח איתו, ייתכן שכל הנ"ל יעבור לכם ממול. אבל אם אתם חיים בעולם שכופר באמת, הסרט הזה תפור עליכם. תפור עלינו.

אולי בכל אשמות שקיות הבד שחולקו לילדים בכניסה לפרמיירה, גדושות מדבקות ושאר צ'ופרים נסיך־קטניים. אולי המרצ'נדייז שמתקבל בשיא הטבעיות בסרטים אמריקאיים בולט פתאום בעסקיותו, בציניותו, כשמדובר בעיבוד צרפתי־אסלי ליצירתו של הצרפתי־אסלי אנטואן דה סנט־אכזופרי. 57 מיליון יורו הושקעו ב"הנסיך הקטן", ואני יודע איפה אני חי, אבל אולי הניסיון למקסם רווחים שלא באמצעות מכירת כרטיסים מרח עליי איזו שכבה של ציניות עוד לפני שדברים החלו לזוז על המסך.

ואולי זאת מלאכת האדפטציה? הרי אם נקרא את "הנסיך הקטן" דרך פריזמה של מפיק, מה שנעדר מהספרון הזה – מה שחסר לו במובנים של פוטנציאל מסחרי – הוא בראש ובראשונה פנייה ישירה לצופות. נסיך, טייס, שועל: עם כל הכבוד לשושנה ולכבשה, לסיפור הזה חסרה צלע נשית, או ליתר דיוק ילדתית. ולא יזיק גם מישהו שיסביר מי נגד מי, כי העסק די סוריאליסטי ולא לגמרי נהיר אפילו לקוראים (או לצופים) הבוגרים. עם כל זה בראש, הבחירה לעטוף את "הנסיך" בסיפור מסגרת שבמרכזו ילדונת עושה רושם מעט מחושב מדי. מסחרי מדי, אבל שוב: 57 מיליון אירו והכל. אני לא נאיבי. רק מאוכזב.

יש לי עוד כמה תיאוריות על נקודת הכשל של העיבוד הקולנועי הזה, אבל סדר צריך שיהיה: סיפור המסגרת המדובר עוסק בילדה בת 12, נטולת שם, שאמה מכפיפה אותה לסדר יום תובעני עד ייאוש. מפלט מהלו"ז מוצאת הילדה אצל השכן התמהוני, טייס בדימוס וכיום ישיש בודד. דרך הזיכרונות הכתובים־מצוירים שלו מתוודעת הגיבורה לסיפורו של הנסיך הקטן, וכשאנחנו צופים בהרפתקאות הבינכוכביות שלו חושף הבמאי מארק אוסבורן ("קונג פו פנדה") את הבחירה הוויזואלית המשמעותית ביותר שלו: בעוד שסיפור המסגרת מוצג באנימציית מחשב סטנדרטית, עם או בלי מירכאות, סיפורו של הנסיך מוצג בטכניקת סטופ־מושן שהולמת להפליא את הסגנון המקורי, המוכר כל כך, של סנט־אכזופרי כמאייר. אבל שוב לוחש הילד הציני שנכנס בתוכי – מה אם ההפרדה המונפשת הזאת נובעת מכך שאוסבורן עצמו חש שלא בנוח עם ההנגשה של סיפור שחלק מהקסם שלו טמון בהיותו אניגמטי, לא מפוענח, לא נגיש?

"מה נסגר איתכם, כולה גשר"

"מה נסגר איתכם, כולה גשר"

נדמה לי שאני רחוק לפחות צפייה נוספת ב"הנסיך הקטן" כדי לחרוץ משפט, להבין אם זה הוא או אני, אבל עובדה היא שחוויתי את 110 הדקות האלה ממרחק. זה היה יפה להפליא לפרקים, משמים באחרים – רובם ככולם במסגרת סיפור המסגרת, שמסרב בעקשנות להתפתח – ובעיקר קר. סטרילי. הגמדה שנלוותה אליי מצאה שהסרט עצוב ואפילו בכתה בדרך חזרה הביתה; אני נוח לבכות בסרטים, אבל שום דבר כאן לא עבד עליי בעוצמות רגש כאלה או בעוצמות בכלל. אני חושב שחייכתי פעמיים; מהעיבוד של "הנסיך הקטן" אני מצפה לפחות לחצי תריסר פרצי צחוק ושתיים־שלוש מאותן צמרמורות עונג ידועות. מה נסגר?

כבר אמרתי, מאוד ייתכן שזה לא הוא אלא אני, כלומר הידע המוקדם שלי. נסו לדמיין למשל עיבוד קולנועי ל"העץ הנדיב": האם איזשהו תסריטאי היה מצליח לתרגם את העצב הטהור מאת של סילברסטיין, לרבות מתיחה בלתי נמנעת של העלילה לממדים מחזיקי־פיצ'ר, בלי להרוס לגמרי את החוויה מבחינתם של אוהבי המקור? האם איזשהו תסריטאי היה מצליח לתקל את "הנסיך הקטן" בלי התפרים הגסים שהותירו בו אירנה בירגנול ובוב פרסיצ'טי? סביר להניח שלא. ועדיין, בפרפראזה על סיסמת הבחירות ההיא, אני שואל איפה הקסם.

זמננו תם, ונדמה לי שהשארתי אתכם עם יותר שאלות ממסקנות. אז הנה משהו מעט יותר נחרץ: בניכוי הציפיות והמידע המוקדם, מקדם הציניות ומכשלת הגיל, הסרט הזה בסדר גמור. זה בערך שתי מדרגות פחות מהמינימום הנדרש מעיבוד קולנועי ליצירה ההיא של אנטואן דה סנט־אכזופרי.

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s