ליגה משלהם

"אני מבטיח לך, אנחנו לא חשופים לבורסה הסינית"

"אני מבטיח לך, אנחנו לא חשופים לבורסה הסינית"

בסצנה הראשונה של "פרש בודד" אנחנו רואים אדם עטוף שמיכת טלאים מסתובב ברחוב בגשם שוטף. הוא נכנס לחנות מציאוֹת קטנה, מתביית על לוח שחמט עם כלים מגולפים בעבודת יד ומתחיל להריץ מהלכים נגד עצמו. מהתגובות סביבו אנחנו יכולים להסיק שהאיש הזה הוא המטורלל השכונתי, נוכחות לא שפויה אבל גם לא מזיקה. בסיומה של הסצנה מובילים אותו בניגוד לרצונו לתוך אמבולנס ומשם למוסד לפגועי נפש.

הפתיחה הזאת, אני חייב לומר, צלצלה לי בכל פעמוני האזהרה. ראשית, הגאון המטורף – ואפילו בור השחמט שאני קלט מיד שמדובר במאסטר שירד מהפסים, בובי פישר סטייל – הוא דמות שהקולנוע סחט וייבש ותלה וגיהץ עד תום (הנה, ר' חמש דוגמאות פה למטה). שנית, הסגנון הכמו־תיעודי של הבמאי ג'יימס נאפייר רוברטסון לא בא לי טוב; אני מעדיף את הקולנוע שלי קולנועי ואת הדוקו שלי דוקומנטרי. ושלישית, אין מאוסה כקלישאה בתחפושת. מעולם לא הבנתי את הכתרים שנקשרו ל"אפקוליפטו" של מל גיבסון, סרט שההבדל היחיד בינו לבין "רמבו" הוא שמדברים בו בדיאלקט של בני המאיה ולא בזה של בני ארצות הברית; בדקות הראשונות שלו, גם "פרש בודד" נראה כמו "ניצוצות" מוסווה במבטא מאורי ולוקשיין ניו זילנדי.

אבל זה סרט אחר לגמרי. מאותה פתיחה מדאיגה ואילך, "פרש בודד" הלך וגדל עליי, הלך וסחף אותי, והקרדיט לכך נחלק שווה בשווה משני עברי המצלמה. בצד המצטלם, קליף קרטיס – שהעלה 20 קילו כדי לגלם את ג'נסיס פוטיני, דמות שהצופה המנוסה יבין כבר בגלגל הראשון שהייתה באמת – עושה תפקיד שחייב להביא אותו לפחות לשורט־ליסט של האוסקר. כמובן שזאת שוב קלישאה ואפילו שתיים, כי הדבר היחיד שהאקדמיה האמריקאית לקולנוע אוהבת יותר משחקנים שמשמינים לצורך תפקיד זה שחקנים שמגלמים פגועי גוף ונפש, אבל אין מה לעשות: קרטיס ("הפסנתר", "פוש") אכן נכנס כאן למגרש שהביא לג'פרי ראש את האוסקר על "ניצוצות", ויוצא לפחות תיקו. ואם כבר נדרשתי לעולם הדימויים הזה, הרי שהגדוּלה מאחורי הקלעים של "פרש בודד" טמונה בכך שרוברטסון בכלל לא עשה סרט על גאון משוגע. הוא עשה סרט ספורט.

אנחנו פוגשים כאמור את "ג'ן" פוטיני כפציינט במחלקה הסגורה (רוברטסון לא נותן שם להפרעה שלו; במציאות זאת הייתה דו־קוטביות). בחיפוש אחר משמעות ויציבות ממנה את עצמו פוטיני למנהיג של מועדון שח זעיר לילדים, מקום שמהווה יותר מפלט לאומללים צעירים מאשר בית גידול לאלופים. ואז קורה מה שקרה בכל כך הרבה סרטי ספורט, ותמיד־תמיד מצליח לעבוד: המאמן הלא סביר לוקח את הקבוצה הלא סבירה למשחק על אליפות. ראיתם את "ימים של תהילה", עם ג'ין הקמן בתפקיד מאמן הכדורסל? אז "פרש בודד" זה כזה, רק עם צריחים ומלכים במקום ריבאונדים ופאולים.

אני קורא עכשיו לאחור ורואה שהסתבכתי בסתירה פנימית, כי יוצא שהסרט הזה הוא פשוט קלישאת ספורט במקום קלישאת גאון מטורלל, ואז מה הביג דיל. ובכן, הפרטים הקטנים: בלב ליבו של הסיפור מצויה מערכת היחסים בין פוטיני לאחיו אקירי (וויין האפי, שלגמרי גונב את כל הסצנות בהשתתפותו) ובנו מאנה (ג'יימס רולסטון). האח משתייך לכנופיית רחוב מהסוג הנחות ביותר, בנו מתחיל ללכת בדרכו, והעלילה כולה מתנקזת לכדי קונפליקט שלא ראיתי בעבר – לא בסרט ספורט, לא בסרט על גאון מטורלל ולא בכלל. אתם מבינים, העניין הוא שהסיכוי הכי טוב של מאנה לחיים טובים יותר משל אביו הוא חבירה לדוד שלו, אדם חסר כל ולוקה בנפשו. כמו שוויל האנטינג היה מנסח את זה, מה דעתכם על התפוחים האלה?

הקולנוע של רוברטסון נותר מעט פושר לאורך כל הדרך, ו"פרש בודד" רחוק כמה שוטים זכירים או כמה קאטים מבריקים מלהיות סרט גדול באמת. אבל לעזאזל, הוא סרט טוב מאוד. אולי אפילו סרט הספורט הכי טוב של העשור הזה.

5 הגאונים המטורפים הכי מגניבים בהיסטוריה של הסרטים*

krank

"זאת המספרה הכי גרועה אבר!"

*הרשימה אינה כוללת דמויות שהיו באמת, מהטעם שככה החלטתי

1) ד"ר סטריינג'לאב, "דר סטריינג'לאב", 1964. ראשון כרונולוגית, ובהחלט ייתכן שראשון גם במעלה. הסרט המצחיק היחיד בקריירה של סטנלי קובריק, ובליבו אחת הדמויות הקיצוניות והמצחיקות ביותר בקולנוע של שנות ה־60: פיטר סלרס בתפקיד ד"ר סטריינג'לאב, יועצו הנאצי־לשעבר של נשיא ארצות הברית. רק על הסצנה עם טיק ה"הייל היטלר" מגיע מקום בנצח ליצירה המשותפת של במאי ושחקן שהיו בעצמם גאונים מטורללים

2) פרנק נ. פוטר, "מופע הקולנוע של רוקי", 1975. תפקיד חייו של טים קארי וההיי־לייט של סרט הפולחן בבימוי ג'ים שרמן. הפרודיה הזאת על סיפורו של ד"ר פרנקנשטיין היא המנוע העליליתי של "מופע הקולנוע": פרנק נ. פוטר הוא מדען (וטרנסווסטיט) מכוכב לכת אחר ("טרנסקסואל") בגלקסיה רחוקה רחוקה ("טרנסילבניה"), והערב הוא עורך מסיבה לכבוד הגבר שיצר במעבדה שלו, רוקי הורור. הגיבורים בראד וג'נט? הם סתם אורחים לא מוזמנים

3) קראנק, "עיר הילדים האבודים", 1995. סרטו של ז'אן פייר ז'נה מצליח לזגזג בין המרגש והמגוחך, הפנטסטי והמקאברי, לפעמים במהלך סצנה אחת. בתוך זה מסתתרת הדמות המופלאה־איומה של קראנק (דניאל אמילפורק, בתמונה), שחוטף ילדים כדי לגזול מהם את החלומות שלהם, מפני שהוא עצמו לא מסוגל לחלום. ז'נה זכה לתהילת עולם בזכות "אמלי" ולשבחי הביקורת העולמית בזכות "דליקטסן", אבל הסרט הזה והדמות הזאת לא נופלים מהם

4) מקס כהן, "פיי", 1998. מעט מדי צופים נתנו צ'אנס לסרט הביכורים של דארן ארונופסקי ("רקוויאם לחלום", "ברבור שחור"), שהעניק לו בצדק את פרס הבימוי בפסטיבל סאנדנס. הגיבור של ארונופסקי, מקס כהן, מנסה להבין את סודות היקום דרך מתמטיקה מתקדמת ונדון לשלם על זה בהתחרפנות רבתי, מין גירסה מדעית למה שאמור לקרות ליהודי שנכנס לפרדס. כל הגאונות של ארונופסקי כבר כאן, בשחור־לבן יפהפה

5) ד"ר אוטו אוקטוויוס, "ספיידרמן 2", 2004. סם ריימי מביים ואלפרד מולינה מגלם את "דוקטור אוקטופוס", לטעמי הבד־גאי הכי מעניין בסרט קומיקס מאז הולדת הז'אנר ועד הית לדג'ר בתפקיד הג'וקר. היופי בדמות של "דוק אוק", ומולינה מפליא לתקשר את זה, הוא שלא מדובר בכלל בטיפוס מרושע: אוקטוויוס הוא מדען שמנסה להועיל לאנושות, אלא שעבודתו יוצאת משליטה. גיבורים טראגיים יש הרבה; אוקטופוס הוא מקרה נדיר של נבל טראגי

פורסם בפנאי פלוס, 20.8.15

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s