קראתם את החדש של וודי אלן?

I-M

"רגע, אז אני אמורה לקנות מצית שאני לא צריכה כי מישהו שאני לא מכירה אומר שהוא חירש?"

"אני דבק בתיאוריית הכמות", העיד על עצמו וודי אלן בסרט הדוקומנטרי המצוין שהקדישה לו רשת PBS לפני שלוש שנים. "אם אעשה עוד ועוד סרטים, עם קצת מזל כמה מהם יהיו טובים". ואכן, האיש חתום על כותרים רבים כל כך – 45 באורך מלא, לא כולל סרטי טלוויזיה – שמפתה לקבל את ההצהרה הזאת כהווייתה, ולייחס את היצירות הפחות שלמות של אלן לקצב העבודה הגבוה שלו. הרי רק בעשור האחרונות, לצד תסריטים מפותחים לעילא (ומשוחקים למופת) כמו "יסמין הכחולה" ו"ויקי כריסטינה ברצלונה", הוא שחרר סרטים לא לגמרי אפויים כמו "קסם לאור ירח", "לרומא באהבה" ועכשיו "איש ללא היגיון". אבל ראשית, אלן מעניין לטעמי גם בחצי כוח. ושנית, סרטו החדש גרם לי לחשוב שאולי יש מכנה משותף אחר לסרטי החצי־כוח שלו.

ג'ואכין פיניקס הוא אייב, פרופסור לפילוסופיה שסובל משילוב של דיכאון חריף ושתייה חריפה. אנחנו לא לגמרי מבינים מה הביא אותו לדרדרת הנפשית הזאת, אבל אייב מבהיר במו קריינותו שהוא על הקצה. כחלק מהמשבר הוא עוזב משרת הוראה באוניברסיטה ולוקח ג'וב במכללה מקומית, שם הוא פוגש סטודנטית צעירה שבמובנים רבים מתאהבת בו עוד לפני שהם נפגשים (אמה סטון, שמקריינת ברוטציה עם פיניקס). אישה אחרת, מרצה בשם ריטה (פארקר פוסי), פחות או יותר מציעה לו את עצמה כמתנת ברוך הבא. אבל פרופסורנו לא מצליח לתפקד, נפשית או גופנית או מינית, עד שהמקרה מזמן לו סיבה חדשה לחיות: רצח.

בגירסה אישית מאוד של אקטיביזם שיפוטי, מתובל באקזיסטנציאליזם אה־לה ניטשה, אייב מחליט לחסל אדם מהטעם שזה מה שמגיע לו. אני בכוונה לא נכנס כאן לפרטים נוספים, גם מחשש ספוילר וגם כי הם לא באמת רלוונטיים: בבסיסו, "איש ללא היגיון" הוא סרט על פרופסור שמוצא הצדקה אינטלטואלית לבצע את האקט הברברי האולטימטיבי. רוצה לומר שמדובר כאן במעשייה, בסיפור מוסר. וזה מה שהפיל לי את האסימון בנוגע לאגף הפחות מהוקצע בפילמוגרפיה של וודי אלן.

לפני כל דבר אחר – קומיקאי, שחקן, במאי – אלן הוא כותב. ואני מציע לקחת את כתביו הקולנועיים ולחלק אותם לפי המפתח הבא: רומנים (מייצג מובהק: "פשעים ועבירות קלות"), נובלות ("נקודת מפגש") וסיפורים קצרים, או ליתר דיוק סיפורי מעשיות. וראו זה פלא, לקטגוריה האחרונה נכנסים בקלות כל הסרטים של אלן שנראה כאילו נכתבו באבחה אחת ובוימו כלאחר יד. "תעלומת רצח במנהטן", "קללת אבן העקרב הירוקה", "סוף הוליוודי", "מה שעובד": כל הנ"ל הם סרטים שמבוססים על רעיון ספרותי אחד, על הרהור "מה היה אילו", בדיוק כמו רצף הסיפורים הקצרים שאלן ייחס לבן דמותו הסופר ב"לפרק את הארי" – כנראה, וכנראה שלא במקרה, הסרט היחיד בקריירה שלו שנראה כמו חיסול חשבונות עם עצמו.

מעשייה, אם כן. לא מאוד מפותחת ובוודאי לא מוקפדת: באקט שנראה כמו הכרזת "לא היה לי כוח לחשוב על זה יותר מדי", אלן אפילו לא טורח לרענן את פסקול "איש ללא היגיון" וחוזר שוב ושוב על יצירה מוזיקלית אחת, The ‘In’ Crowd של שלישיית רמזי לואיס. ואם כבר הגענו לזה, הרי שגם הרישול הזה אופייני לכל הסיפורים הקצרים מאת אלן; במונחים של מוזיקה קלאסית, הוא לא מתעקש לייצר סימפוניות. אטיודים זה ממש בסדר מבחינתו. ומעשה שטן, או לפחות מעשה במאי, זה לגמרי מספיק. איש ללא היגיון, ללא פיתוח, ללא הקפדה, ועדיין סרט מהנה ומעורר מחשבה ומלא ניצוצות של משחק כביר וכתיבה משוכללת. "איחולים לא עובדים!", צועק פיניקס במיני־מונולוג (אני מצטט מזיכרון, כן?) ששווה לבדו את מחיר הכרטיס. "אם אתה מייחל למותו של מישהו, אתה צריך להרוג אותו!".

פורסם בפנאי פלוס, 30.7.15

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s