עצרו הכל, נמצא הפיתרון לזוגיות האנושית!

"די נו, אתה באמת מאמין שזה ייקח רק שש שנים?"

נישואים לא עובדים. מבדידות האנשים הופכים קשים. זיונים זה מלא עבודה. יחסים פתוחים זה נורא לא היגייני. אבל מה אם…?

השאלה הזאת ותשובה אפשרית אחת עומדות בבסיס "5 עד 7", סרטו של התסריטאי והמפיק – על פי רוב בטלוויזיה – ויקטור לוין. האיש החל בכתיבת פרסומות של "ד"ר פפר", התגלגל לסדרות ("משתגעים מאהבה", "המופע של לארי סנדרס", "מד מן"), ורק בגיל 54 התפנה לפרויקט ביכורים כבמאי. עכשיו, אני לא סובל את הביטוי "כל עכבה לטובה", אבל ה"5 עד 7" הזה הוא חתיכת עכבה טובה.

מה אם גם לבעל וגם לאישה יהיו מאהבים בהסכמה? זוגיות אקסטרה, מקובלת ומוסכמת, תחומה בכללים שמאפשרים לה להתקיים לא רק במקביל לנישואים אלא גם בתוכם? לצרפתים, מי אם לא, יש מסורת של סידור כזה. Cinq à sept בשפת המקור, "חמש עד שבע" בשפתנו. רוצה לומר, מערכת יחסים שלמה שמתנהלת באזור הדמדומים שבין אחרי העבודה לארוחת הערב. המסורת הזאת די נעלמה מארץ המקור שלה, אבל לוין, שלפני כ־30 שנה ראה דוגמה חיה לסידור הזה, כתב וביים סרט שכל־כולו נסוב סביב השאלה אם זה זה. אם הצרפתים עלו על – ובסופו של דבר ירדו מ – המזור המושלם לזוגיות האנושית.

זה לא מתחיל ככה. לא מבחינת הגיבור, סופר־בשאיפה בשם בריאן (אנטון ילצ'ין): הוא מבחינתו מתאהב עד מעל לראש באריאל (ברניס מארלו), שאמנם מבוגרת ממנו בכמה שנים טובות אבל חוץ מזה נראית כמו חלום שהתגשם. אולם אבוי, ושברו: אריאל נשואה לדיפלומט צרפתי בשם ואלרי (למבר ווליסון), ואין לה שום כוונות לפרק את החבילה. אז היא מציעה לבריאן לקיים את סידור החמש־עד־שבע, ולמרות אלף ואחת התנגדויות – מילא של בריאן, חכו לסצנה שבה ההורים היהודים שלו מביעים את שלהם – הבחור צולל לתוך זה.

95 דקות נמשך סרטו של לוין, ובלפחות 50 מהן הוא נותן לנו להתמכר לאשלייה שזה אפשרי. כלומר, לא רק שהעסק הזה עובד בשביל בריאן ואריאל: הוא מתאים פיקס גם לבעל ואלרי, ואפילו ההורים שהוזכרו לעיל – גלן קלוז ופרנק לנגלה, שלגמרי גונבים את הסרט בסצנה וחצי שלהם – מקבלים בסופו של דבר את המנאז' המאוד ספציפי הזה.

נו, אז איך "5 עד 7"? נהדר, זה איך. נבון ומצחיק ומרגש ובעיקר מקסים. כן, זאת המילה מבחינתי: הסרט הזה הילך עליי קסם. גרם לי לקוות בכל מאודי שהנה, אכן נתגלה פורמט שמאפשר לגבר ואישה לשרוד זה את זו לאורך זמן. וזה לא רק הפרמיס: גם הקולנוע של לוין הקסים אותי. צנוע, לא מתחכם, אבל מלא מיני־מחוות (למשל ל"ז'יל וז'ים", למשל ל"הבוגר") ורגעים של אינטליגנציה אסתטית נטו (שימו לב לסצנה שבה בריאן ואריאל עומדים על המרפסת, בדיוק בנקודת האמצע בין חלון כפול לחלון בודד, ותגידו לי אם זה לא הדימוי הארכיטקטוני המושלם למערכת יחסים שהיא פשרה בין להיות שניים ולהיות אחד). זאת לא בדיוק קומדיה רומנטית, בין השאר מפני שלוין לא לוחץ עד הסוף על הכפתור של המצחיק; זה יותר כמו רומן קומי, וככזה הוא מאוזן להפליא ומענג לעילא.

מה שאלתם? אה, אתם רוצים לדעת אם לרוץ הביתה ולספר שם שהצרפתים פיצחו את זה? אז לא. את הנסיבות או את הסיבות לא אספיילר לכם כמובן, אבל לוין חכם מספיק בשביל להבין איפה טמונה הבעיה בחמש־עד־שבע: בסינדרום האצבע והיד. בנטייה האנושית לרצות יותר. בסירוב שלנו להסתפק בזמן קצוב, אפילו אם מדובר ב־120 דקות בגן עדן. לכן הידרדרתי לשימוש באחד הביטויים הנתעבים ביותר בשפה העברית: אני לא בטוח שבמאי־כותב צעיר יותר היה מטפל בכל זה בחוכמה רבה כל כך. אבל בזכות העכבה, קיבלנו סרט ביכורים נפלא של גבר בגיל העמידה.

פורסם בפנאי פלוס, 30.7

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s