תפסיקו להיות מקוריים

"אמרת מה על מתווה הגז?"

"אמרת מה על מתווה הגז?"

בילי הופ (ג'ייק ג'ילנהול) הוא אלוף העולם במשקל בינוני ומתאגרף שמעולם לא הפסיד. הגיל כבר מתחיל לעשות את שלו, ואשתו (רייצ'ל מק'אדאמס) משוכנעת שלא נשארו בו יותר משניים־שלושה קרבות במקרה הטוב, אבל הופ בשלו: כשמתאגרף צעיר בשם אסקובר (מיגל גומז) קורא עליו תגר, הוא תובע מהאמרגן שלו (פיפטי סנט) לארגן נגדו קרב ויהי מה. עכשיו מתפתחת בין הופ לאסקובר קטטת רחוב שיוצאת משליטה, ומובילה לאינסטנט־טרגדיה שלא אספיילר את פרטיה. מכאן נכנסים העניינים לסחרור מזורז: הופ המרוסק מאבד את הבית שלו לנושים ואת הבת שלו לרשויות הרווחה. גם רישיון האיגרוף נשלל ממנו. האם דווקא מפגש עם מאמן ותיק שמחזיק מכון צנוע (פורסט וויטקר) הוא מה שנחוץ כדי להחזיר אותו לפסגה?

כמבקר קולנוע חמור סבר וקפוץ עכוז, יש בי שלל התנגדויות לתקציר הזה. יודעים מה, עזבו אותי: הרגע קראתם את התקציר בעצמכם. נכון או לא נכון ש"ללא כפפות" נשמע כמו סרט איגרוף שנכתב בידי אלגוריתם? הבעירה הפנימית, ההרס העצמי, העלייתו־ונפילתו – התסריט של קורט סאטר ("בני האנרכיה") נראה כמו צ'ק־ליסט של הקלישאות הרלוונטיות. גם הבימוי של אנטואן פוקואה ("יום אימונים מסוכן"), שאמנם מזריק הרבה אנרגיה לקטעי האיגרוף, לא ממש מביא משהו חדש לשולחן – לא באגף האקשן ובוודאי שלא במחלקת הדרמה, או במקרה הזה המלודרמה. ואחרי שאמרתי את כל זה, אני חייב לומר גם את זה: כצופה, כסתם גבר שהלך לסרט, "ללא כפפות" החזיק אותי חזק מהדקה הראשונה ועד ה־123.

כדי להסביר מה עבד עליי כמעט בניגוד לרצוני, אני צריך לעשות שימוש במילה שהעברית לא יודעת מה לעשות איתה. עד היום אני זוכר את עצמי צוחק בקול רם מול ביקורת קולנוע – לא זוכר של מי – שהסתכמה במילים "מותחן יעיל", ואז טוקבקה ב"יעיל נגד מה?". אין מה לעשות, זה פשוט מה שקורה כשהעברית מנסה לתקל את "אפקטיבי". אבל זה בדיוק הסופרלטיב הנכון למלודרמת הספורט "ללא כפפות": היא אפקטיבית. סוחפת, מרגשת, אפילו אמינה בדרכה (הלכתי עם רם גלבוע, בשר מבשרו של בלייזר ופרשן האיגרוף של "צ'רלטון", והוא אמר שהקרבות "בסך הכל מציאותיים". עכשיו, למי שלא מכיר, רם הוא נאצי).

הקרדיט העיקרי על האפקטיביות דלעיל מגיע לג'ילנהול, שבשלב הזה בקריירה שלו הוא אולי השחקן הכי מעניין שעובד באמריקה. הסרטים שלו לא שומרים על רמה אחידה, אבל בשנים האחרונות הצליחו ההופעות של ג'ילנהול להתעלות על בעיות בכתיבה ובבימוי ("אסירים", "אויב") או פשוט ליישר קו עם תסריטים מצוינים ותובעניים ("חיית הלילה", "סוף המשמרת"). "ללא כפפות" הוא תפקיד כפוי טובה מהבחינה הזאת: סרט אוסקר קלאסי, כמעט רוברט דה־נירואי, שמתוקף תאריך היציאה אין לו כמעט שום סיכוי להישאר בראשיהם של חברי האקדמיה עד חורף 2016. אחרי ההתעלמות השערורייתית של האקדמאים מ"חיית הלילה", זה נראה כמו עוד תפקיד שווה־אך־נטול פסלון לג'ינלהול.

טוב, אי אפשר לסכם סרט על מתאגרף בלי מילה על ישו מושיעם. לפני כמה שנים כתבתי ארוכות על הנוכחות־נפקדות של המשיח בסרטי איגרוף, בין אם כשותף שקט – הרי בסופו של דבר, כל גבר נטול חולצה שנדון לייסורי גוף יהדהד איכשהו את הצליבה – או כחלק אינטגרלי מהעלילה, ר' "מיליון דולר בייבי", שבו צריכה הדמות של קלינט איסטווד להתמודד גם עם משבר אמונה וגם עם הרעיון של לשחק את אלוהים. "ללא כפפות" מצטרף למועדון הזה ומלביש על הגיבור שלו חתיכת ויה דולורוזה. וכמו כל דבר בסרט הזה, העובדה שכבר ראינו את זה אלף פעם לא באמת מצליחה לגרוע מהפעם הזאת.

 5 סרטי איגרוף שלא מקבלים מספיק כבוד

"תסתכל לי בעיניים, אני סטרייט"

"תסתכל לי בעיניים, אני סטרייט"

1) אלימות בשכונות העוני, 1956. רוברט וייז ביים את הסרט ששמו המקורי הוא Somebody Up There Likes Me. זאת הביוגרפיה של אלוף העולם רוקי גראציאנו, שהיה עבריין צעיר לפני שמצא שימוש הולם לאגרופים שלו. צילם בשחור־לבן כביר ג'וזף רוטנברג, ומככב פול ניומן הצעיר בתפקיד שהפך לאחד ממגדירי הקריירה שלו: אאוטסיידרים אנטי־ממסדיים תמיד הוציאו מניומן את מיטבו

2) אגרוף של אישה, 2000. הסרט הזה התניע אמנם את הקריירה של הכוכבת שלו, מישל רודריגז, אבל נתפס בזמנו בעיקר כגימיק. קארין קוסאמה כתבה וביימה יצירה שסובלת מכמה תחלואי ביכורים, אבל מצליחה במקום הכי חשוב – בנייה של דמות נשית חזקה, במקרה הזה מתאגרפת בהתהוות, בלי לדרדר אותה לאזורי הדפוקה בשכל. הנה משהו ש"תלמה ולואיז" למשל לא הצליח לעשות

3) הפטיש, 2007. אדם קרולה – זוכרים, ההוא שהגיש בשעתו עם ג'ימי קימל את The Man Show? – מככב בסיפור חמוץ־מתוק על גבר בן 40, מתאגרף לשעבר, שחוזר לזירה בלי שמץ מההילה שנלווית לאקט כזה כשהוא מגיע מהכיוון של (למשל) רוקי בלבואה. סרט מצחיק מאוד עם כוכב מצחיק מאוד שהגיעה לו קצת יותר קריירה. ביים צ'רלס הרמן־וורמפלד

4) פייטר, 2010. כנראה הסרט שקיבל הכי הרבה כבוד בזמן אמת מבין הכותרים ברשימה הזאת, ועדיין – האוסקרים שקיבלו כריסטיאן בייל ומליסה ליאו לא מסכמים את זה. לא בלי פסל בכיוון של דיוויד או.ראסל, שלטעמי הפך את הסיפור האמיתי על המתאגרף מיקי וורד (מארק וולברג) והאח־מאמן־נרקומן שלו (בייל) לסרט הספורט הטוב ביותר של העשור הקודם

5) פלדה אמיתית, 2011. אב ובן שמוצאים דרך זה לליבו של זה בעודם מלמדים רובוט להתאגרף נגד רובוטים אחרים? אין אפס, התקציר של "פלדה אמיתית" (בתמונה למעלה. לא נו, לא עד כדי כך למעלה) מזכיר את הבדיחות של האחים כהן על סרטי היאבקות ב"ברטון פינק". אבל שון לוי ביים בלי ציניות, דן גילרוי – כן, ההוא מ"חיית הלילה" – כתב עם הרבה הומור ויו ג'קמן אחלה, אז תנו צ'אנס בהזדמנות

פורסם בפנאי פלוס, 23.7.15

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s