איפה איפה איפה איפה איפה הסוגה

"כן, זאת עששת"

"כן, זאת עששת"

ב־22 ביוני ייערך בסינמטק תל אביב אירוע שמטרתו להציל את פסטיבל "אוטופיה". גיקים וגיקים בגופם, נא התייצבותכם. אם לא לטובת פסטיבל סרטי הז'אנר היחיד שיש לנו, אז לפחות לטובת הקרנת "אקס מאכינה", סרט המד"ב־אינדי הבולט של השנה החולפת.

"אקס מאכינה" נכנס לטריטוריה הכמעט מאוסה של האינטליגנציה המלאכותית, ומצליח להפתיע פעמיים: גם בשאלות שהוא מעלה וגם בפתרונות שהוא מציע. שאלת הספתח היא מבחן טיורינג המפורסם, כלומר האם מכונה אכן מסוגלת לחשוב. הבוחן הוא כיילב (דומהן גליסון), שהוזמן ספציפית לצורך הזה אל הבוס הסטיב ג'ובסי שלו, נתן (אוסקר אייזק). האיש פיתח ומחזיק באחוזה שלו את אווה (אלישיה ויקנדר), שמאחורי המראה הסייבורגי שלה מסתתר מה שנראה כמו אישיות. אבל האם היא באמת שם או רק מתוכננת להיראות ככה? ומה אם זה בכלל בעיני המתבונן, שבואו נגיד ככה, מאוד נהנה להתבונן?

אני לא יכול מן הסתם לחשוף את המקומות שבהם מפתיע סרטו של אלכס גארלנד — התסריטאי המוכשר של (בין היתר) "שמש", "השופט דראד" ו־Never Let Me Go, שזה פרויקט הביכורים שלו כבמאי. אני כן יכול להיתלות באילנות גבוהים, הכי גבוהים שיש בז'אנר, ולהגיד את זה: אין ספק שהסצנה מתוך "בלייד ראנר" שבה בוחן השוטר דקארד את הרפליקנטית הלא־מודעת־לעצמה רייצ'ל (זוכרים, מבחן "ווייט־קמפף"?) הייתה השראה משמעותית למפגש בין כיילב ואווה. ובאופן שאין לתאר אלא כחוצפה לא נורמלית, גארלנד לא יוצא רע מהרפרנס הזה ומההשוואה הבלתי נמנעת הזאת.

"אקס מאכינה", שלא יהיה ספק, הוא במובנים רבים יצירה פגומה. הבעיה העיקרית היא שצריך לצלוח יותר ממחצית דקות המסך לפני שדברים ממשפחת ה"היינו שם, עשינו את זה" מפנים את מקומם לאותן הפתעות מדוברות. אלא שבסופו של סרט הוא הלך איתי ימים ארוכים אחרי הצפייה, שזה הרבה בכל סרט, והמון בסרט ז'אנר.

אגב ז'אנרים, בחודש הקרוב יופץ בדי.וי.די ובבלו ריי אחד מסרטי האימה המדוברים של השנה. במקור קוראים לו It Follows, וכשהוא הוקרן בפסטיבל הסרטים בחיפה תרגמו את זה ל"משהו עוקב אחריי". חתיכת קטע הסרט הזה, שניחן ביכולת להפתיע מתוך פרמיס מוכר עד אימה (כן, אני יודע, חיח). תבינו, אנחנו מדברים על הקלישאה הנבובה ביותר בסוגה: דברים מלחיצים שמתנפלים עליך בהפתעה.

החוכמה בסרטו של הבמאי־תסריטאי דייוויד רוברט מיטשל טמונה בהחלטה הכי בסיסית שלו — לא מסבירים דברים. הם פשוט כמו שהם. אז ממש בסצנה הראשונה אנחנו למדים שאם המזל ישחיר לך פנים, אנשים ירדפו אחריך. אנשים ברבים: הקללה או הדיבוק של "משהו עוקב" באה כל פעם בתוך גוף אחר, לפעמים מוכר לקורבן ולפעמים בכלל לא, שפשוט תוקף את הביש גדא בלי שום סיבה. חוסר היכולת לצפות את זהות התוקף — ויותר מזה, חוסר היכולת של מי שאינו המותקף לראות אותו בכלל — הוא לב יכולת ההלחצה של הסרט הזה.

אני מניח שהצד השני של מדיניות האי־הסברה עשוי להיות תחושה מסוימת של שרירותיות. הרי הצופה האנאלי, קבוצת ההתייחסות הטבעית שלי, מצפה שיהיו סיבות לכך שהדברים קורים דווקא לאנשים שהם קורים להם. בהיעדרן אין חוקים והכל יכול לקרות, אבל מעשה שטן (שוב, חיח): זה לא מפריע ל"משהו עוקב" להלחיץ. להיפך; חלק גדול מהאפקטיביות של הסרט הזה טמון בידיעה שאנחנו לא יודעים כלום.

תמיד חשבתי שהמדד היחיד לאיכותו של סרט אימה מופיע אחרי שהוא נגמר, בפעם הבאה שאתה לבד בבית. במקרה של "משהו עוקב" הייתי לבד גם בצפייה עצמה, ורגע אחרי שנגמר הכתה בי ההכרה שאני עצבני. קופצני. מעבד איפשהו במאחורה של הראש את האפשרות שגם לי יבוא משומקום איזה מישהו, והוא יהיה כועס.

כמו ש"אקס מאכינה" נשאר אצלי בראש, ככה "משהו עוקב" עקב אחריי כמה ימים טובים אחרי הצפייה. זה כבר לא היה בגלל ההלחצה, אלא בגלל הכתיבה: ברוב מוחלט של סרטי האימה המודרניים יוצאים הכותבים מגדרם כדי לייצר סיבתיות. היגיון. רקע, ולו בשביל הסיכוי שיופק פריקוול. דייוויד רוברט מיטשל החליט שעזבו אותו מכל זה, ובעשותו כן חזר לתת־סוגה מוזנחת שהמייצג הטוב ביותר שלה הוא "דואל" של סטיבן ספילברג, אותו מרדף חסר סיבה של משאית אחרי בנאדם: אימת הככה.

גירסה מעט שונה של כל הנ"ל פורסמה בגיליון יוני של בלייזר 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s