פתאום נהיה קיץ

"אני אומרת לך, זה כמו לחוות מחדש את הבחירות"

"אני אומרת לך, זה כמו לחוות מחדש את הבחירות"

יש לי חברים שלא סולחים ל"איש הפלדה" על סעיף בגידה באתוס הסופרמני. לשיטתם, הקליימקס של הסרט הזה – זוכרים, קרב־רב שמשמיד חצי ניו יורק? – מנוגד לכל מה שסופרמן מייצג, כי איש הפלדה היה עושה הכל כדי שהקרב ייערך רחוק ככל האפשר מאיזושהי עיר אנושית. גם אני לא סולח ל"איש הפלדה", אבל על סעיף אחר לגמרי: הוא לא היה מלהיב. סופרמן יכול מצדי לשבור באופן אישי את המפרקות של כל אחד ואחד מתושבי ניו יורק, אבל אסור לו לא להלהיב.

נזכרתי בקטסטרופה ההיא בערך שליש לתוך "עולם היורה", כשמצאתי את עצמי ממלמל לעצמי שבוא'נה, הסרט הזה מלהיב. זאת לא מילה שהעליתי בדעתי שאעלה בדעתי במהלכו, לא אחרי הטריילרים המבאסים ולא אחרי שני הסרטים האחרונים בסדרה: "העולם האבוד" היה אחד מסרטי הקיץ הלא־מלהיבים היחידים בקריירת הבימוי של סטיבן ספילברג, ו"פארק היורה 3" – ובכן, נראה אתכם נזכרים ולו ברגע אחד מתוכו. ואותו עוד ביים ג'ו ג'ונסטון, שגדל ב־ILM של ג'ורג' לוקאס, יצר אפקטים מיוחדים לסרטים של ספילברג ומכיר את הראש של המאסטר. 14 שנה אחרי ההמשכון החלבי של ג'ונסטון, מה הסיכוי של קולין טרבורו הכמעט אלמוני לעשות פארק יורה מלהיב?

טרבורו עשה לעצמו שם ב־Safety Not Guaranteed, אינדי־מד"ב קטן שהרבה אנשים עפו עליו ב־2012. אני לא עפתי, אבל אנשי חברת ההפקה Legendary עשו עם טרבורו בדיוק מה שעשו לפניו עם גארת אדוארדס, שהוקפץ היישר מהאינדי Monsters אל "גודזילה" עתיר התקציב. וזה כמובן עשה אותי עוד יותר פסימי לגבי "עולם היורה", כי "גודזילה" של אדוארדס היה בעיניי בינוני במקרה הטוב – וזה מבמאי שאת האינדי־מד"ב שלו דווקא כן אהבתי. אז שוב, מה כבר ייצא מטרבורו?

סרט הקיץ האולטימטיבי, זה מה. ג'וי רייד בן 124 דקות שנשען על הפרמיס הכי פשוט והכי נכון לפרנצ'ייז הזה: מה אם פארק היורה עובד ומתפקד כבר עשור? ומה אם דינוזאורים הם כבר לא כזה גליק, אז תאגיד "אינג'ן" מחליט להשביח אותם גנטית ולייצר מפלצות?

"עולם היורה" מלהיב פעמיים: בשליש הראשון הוא מייצר תחושה מושלמת של "פאק, אני רוצה להיות בפארק הזה", ואז הוא מלהיב שוב כשהעניינים יוצרים משליטה, כי הפעם יש לנו סיטואציה שונה משטיק הדינוזאור־אחרי־בנאדם. גם מפני שיש פה משהו גדול ומפחיד יותר מדינוזאור, וגם בגלל שכמה מדמויות המשנה היותר מעניינות הן עדר קטן של ולוסירפטורים שעברו אילוף ויכולים לשמש צבא קטן ונאמן לבני האדם. או שמא?

גם על הדמויות הראשיות לא תשמעו אותי מתלונן. כריס פראט נהדר בתור מאלף הדינוזאורים והמצפון של הסרט; ברייס דאלאס הווארד עושה את המיטב מתפקיד של מנהלת קפוצת תחת שמארחת את האחיינים הצעירים שלה בפארק דווקא כשהכל מתחרבן; והילדים טיי סימפקינס וניק רובינסון (בחייאת, צפו ב־The Kings of Summer בכיכובו) אשכרה נוגעים ללב. יש כאן אמנם מסר בעייתי סביב הדמות של הווארד – "תראי מה קרה כשהיית עסוקה עם הקריירה שלך במקום לעשות כמו אישה ולהיות עם הילדים!" – אבל מצד שני יש רגע שבו הדמות שלה יוצאת כזאת קיק־אס שזה איכשהו מתקזז.

אז הסיפור עובד, וזה קרדיט לכתיבה, אבל מה שהכי מרשים ב"עולם היורה" הוא הכבוד העצום שלו ל"פארק היורה". זה כאילו שטרבורו, ואיתו כל מי שמעורב בהפקה הזאת, למד פריים אחרי פריים ושורה אחרי שורה את המקור, עד שפוצחו גם הקולנוע שלו וגם הקטע שלו. המהות. סרטו של ספילברג היה על שליטה, על אי היכולת של האדם להכניע את הכאוס; סרטו של טרבורו לוקח את התמה הזאת ועושה עליה מה ששחקני פוקר קוראים רייז. במובנים רבים זה בעצם ה"פארק היורה 2" שמעולם לא קיבלנו – לא רק סרט הקיץ המושלם, אלא גם ההמשכון האידיאלי. מי ידע?

חברים, חברות, ילדים, ילדות (בת התשע שלי מצטרפת לקריאה האחרונה הזאת): בואו ל"עולם היורה". קולין טרבורו הקים אחלה מתקן, וכולכם מספיק גבוהים בשביל לעלות.

פורסם בפנאי פלוס, 11.6.15

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s