יומן הגלימה האדומה

"מהר, לפני שההורים של עדולם יתחילו לחפור על אנתרופוסופיה!"

"מהר, לפני שההורים של עדולם יתחילו לחפור על אנתרופוסופיה!"

14 שנה לאחר מעשה טרור, ניין אילבן עדיין משפיע כהוגן על הקולנוע האמריקאי. מסרטי זומבים ועד סרטי אסונות, אספקטים של היום ההוא ממשיכים לחדור אל המדיום בתדירות כזאת שהשבוע יוצאים כאן שני סרטים שלא היו נעשים בלעדיו, או לפחות היו נעשים מאוד אחרת. השני הוא "חיסול ממוקד", אבל עליו אקשקש בהזדמנות אחרת. הראשון הוא "סאן אנדראס", תגובה ז'אנרית מאוחרת אך מובהקת לכל הקטע של בניינים נופלים ואנשים נמלטים.

דוויין ג'ונסון, האמן שבעבר נקרא דה רוק, הוא טייס מסוק חילוץ בשם ריי. כשאנחנו פוגשים אותו לראשונה, הוא יוצא גבר ומחלץ איזו מסכנה שהאדמה בלעה אותה ואת האוטו שלה. בתוך כך, פול ג'יאמטי הוא חוקר רעידות אדמה בשם לורנס. כשאנחנו פוגשים אותו, הוא בדיוק השלים את פיתוחה של מערכת לחיזוי רעשי אדמה. בצרוף מקרים לא מופרך בכלל, שנייה אחר כך, שבר סאן אנדראס – קו הגבול בין הלוח הטקטוני הפסיפי ועמיתו הצפון־אמריקאי, 1,300 ק"מ של צרות שמחכות לקרות – נותן את הבומבה שלו וקליפורניה מתחילה לשקשק.

זה צד אחד של "סאן אנדראס", הצד האסוני־לאומי. אלא שבערך מחצית מדקות המסך של הסרט מוקדשות לסיפור האישי של ריי ולאנלוגיה שקופה מאוד, כמעט גסה: רעידת האדמה מכה את טייס החילוץ בדיוק כשהסיסמוגרף מתחרפן גם מתחת לרגליים של משפחתו. אשתו (קרלה גוג'ינו) בדיוק שלחה לו מסמכי גירושים, הגם שהם עדיין אחוקים, ובתו (אלכסנדרה דדריו) עוד מעזה להסתדר לא רע עם מי שמסתמן כאביה החורג (יואן גרופורד). כשהבלגן מתחיל, הבת נמצאת בבניין של החורג דנן עם בחור אנגלי (הוגו ג'ונסטון־בורט) ואחיו הצעיר (ארט פרקינסון). האם החבר של אימא יגן עליה? האם האנגלי ההוא ייקח את הריזיקה של להתחיל עם הבת של דה רוק? והאם ריי יצליח לאחות בכוחות עצמו את השבר האישי והלאומי, מעשה סופרמן שמסובב לאחור את הזמן ואת העולם?

אני לא לגמרי צוחק בקשר לזה. סופרמן באמת מרחף מעל רגעים רבים ב"סאן אנדראס". הבולט מביניהם הוא ההתפרקות של סכר הובר, כמעט אחד־לאחד הסצנה האיקונית מתוך "סופרמן 1"; עצם הרעיון של קריסת השבר, כאן אסון טבע, היא בדיוק המזימה של לקס לותר באותו סרט; וכשתראו את דגל אמריקה אי שם בישורת האחרונה, נסו לא להיזכר בכריסטופר ריב כשהוא מחזיר את הכוכבים והפסים אל גג הבית הלבן בפינאלה של "סופרמן 2". אלא שנוכחותה המרומזת של הגלימה האדומה היא בעיניי פחות מחווה לאיש הפלדה ויותר חלק מהתגובה לפיגועי ה־11.9. זה חיפוש אחר גיבור, כל גיבור, שיעמיד את אמריקה מחדש על הרגליים. ללהק לזה את הסופר־הירו האולטימטיבי, הגנרי, נראה לגמרי מתבקש.

פחות מתבקש, בטח פחות צפוי, הוא הניסיון של הבמאי בראד פייטון לעשות מ"סאן אנדראס" סרט אסונות בדגש על סרט. לרקוח עלילה, לתפור אנלוגיות. זה מנוגד לחלוטין למדיניות הנוכחית של קיסר האסונות רולנד אמריך, שבעבר עוד השתעשע בניסיונות לכתוב אשכרה עלילה ("היום שאחרי מחר"), אבל בשנים האחרונות דבק במדיניות של "בואו פשוט נהרוס דברים באורח משביע רצון מבחינה ויזואלית" ("2012"). אלא שכוונות לחוד ותוצאות לחוד: העלילה הפשטנית והאנלוגיות המגושמות מכבידות על "סאן אנדראס" מלכתחילה, ובישורת האחרונה גורמות לו לקרוס יחד עם גורדי השחקים של סן פרנסיסקו.

הסרט הזה מתחיל לגמרי לא רע, נמשך בחינגת הרס מהנה מאוד ומסתיים בקול ענות שמאלץ. לא בדיוק משהו להמליץ עליו בפה מלא, אבל בסטנדרטים הנוכחיים של סרטי אסונות – סטנדרטים שנכתבו בקטשופ בסרטים של אמריך – זה לא רע.

פורסם בפנאי פלוס, 28.5.15

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s