פעמיים כי וואלה

"רגע, אז מה את אומרת בעצם, שהמאמן האמיתי הוא לברון?"

"רגע, אז מה את אומרת בעצם, שהמאמן האמיתי הוא לברון?"

ממרום 41 שנותיי ו־170 סנטימטריי, העצה הכי חשובה שאני יכול להנחיל לדורות הבאים היא הדיבר "לא תניח". כלומר, במובן של הנחות מוקדמות. של לחשוב שאתה חכם גדול. אבל קל לצוות וקשה לא לצאת אידיוט.

הוכחה לעליבותה של ההנחה המקדימה באה לי השבוע כמו בהזמנה עם בוא ההזמנה ל"פיץ' פרפקט 2", המשכון לסרט שלא ראיתי כי הנחתי ששום דבר טוב לא יכול לצאת מסיפור על כמה בחורות שמתחרות בשירת א־קפלה. כהכנה לסרט ההמשך ובאיחור של שלוש שנים צפיתי במקור וצחקתי כמו משוגע, מה שהוביל להנחה מוקדמת #2: הברק לא מכה פעמיים. אין סרט שסרט ההמשך יהיה ראוי לצפייה, בטח לא בהינתן החילופים בעמדת הבמאי – ג'ייסון מור בחוץ, אליזבת בנקס בפנים.

לכאורה, שחקנית שקופצת לצד השני של המצלמה זה חתול בשק. לכאורה, המשכון של הברקה זה מתכון לשחיקה. אבל אם באמת הייתי חכם גדול, הייתי תופס שני דברים: ראשית, גדולתו של "פיץ' פרפקט" נבעה מהכתיבה הקומית הכבירה שלו, ובתחום הזה לא השתנה דבר – זה שוב תסריט מאת קיי קנון. ושנית, אם יש דבר שאפשר לומר על אליזבת בנקס זה שהגברת יודעת מה מצחיק. "זאק ומירי עושים פורנו", "מודלים לחיקוי", "בתול בן 40", "רוק 30" – לבנקס כשחקנית יש היסטוריה ארוכה של הוכחות לקיומו של טיימינג קומי וקלילות כללית, אבני הבניין של היכולת להצחיק. ואני עדיין התיישבתי מול פיצ'ר הביכורים שלה כבמאית בפרצוף תחת.

טוב, כבר הבנתם שיצאתי פארש. "פיץ' פרפקט 2" לא נופל בכלום מקודמו: זה סרט מצחיק, מצחיק־בקול־רם, ממש מתחילתו ועד סופו. יותר מכל הוא מזכיר פרק טוב במיוחד של "רוק 30", ולא בכדי – קיי קנון חתומה על ההפקה ו/או הכתיבה של 60 מפרקי הסיטקום המנוח בין השנים 2009 ו־2012, לרבות הקדנציה של בנקס בתפקיד מגישת החדשות איוורי ג'סופ, דמות שנראית כמו חזרה גנרלית לקראת פרשנית תחרויות הא־קפלה שהיא מגלמת בסרטי "פיץ' פרפקט".

אם קנון ובנקס הצליחו לגרום לברק להכות שנית, זה מפני שהן הבינו את נוסחת הקסם של הסרט הראשון: לא לקחת שום דבר ברצינות. הקונפליקט הכמעט יחיד בסיבוב הקודם היה הזלזול המוחץ של הבחורה החדשה, בקה (אנה קנדריק), בכל הקשקוש הזה של שירת הא־קפלה התחרותית; זה עבד נהדר כי היא ראתה את האופרציה כולה בדיוק כמו הצופים, בשילוב של השתאות ורחמים. עכשיו בקה כבר עמוק בפנים, אחרי שלוש אליפויות ארציות רצופות, והחידוש בסרט השני הוא שנמאס לה. תכף מסתיימים הלימודים שלה בקולג' והיא רוצה להגשים את עצמה כמפיקה מוזיקלית בחיים האמיתיים.

אז בקה תופסת הפעם את הפוזיציה המייקל־קורליאונית של "בדיוק כשחשבתי שאני בחוץ הן גוררות אותי בחזרה פנימה", ואת תפקיד החדשה תופסת היילי סטיינפלד ("אומץ אמיתי"). האם ייפלו קנון ובנקס למלכודת העוד־מאותו־דבר? לא הבחורות האלה: הדמות של סטיינפלד באה בדיוק מהצד השני, זאת שתמיד חלמה להיות חלק מקבוצת ה"בלות" (רבים של "בֶלה", כן?). ההתמודדות שלה עם החיים האמיתיים בעולם האכזר של הא־קפלה מזרימה דם קומי חדש בעסק כולו.

שזה עוד כלום לעומת ההברקה האמיתית של "פיץ' פרפקט 2": מחנה האויב. הקבוצה הגרמנית בהנהגת בחורה שנקראת "קומיסאר" (בריגיטה יורט סורנסן, "הממשלה"), שהמיניות האמביוולנטית שלה מוציאה מבקה תגובות אמביוולנטיות משל עצמה.

כל השאר הוא עוד מאותו הדבר במובן הכי חיובי שאפשר: גם בסיבוב השני, "פיץ' פרפקט" מצחיק בקצב של סיטקום ונע בחינניות מרשימה בין שני המובנים של המונח "פתטי" – העולב מחד והפאתוס מאידך. רבותיי, כי אני מניח שגבירותיי יעשו את זה בכל מקרה: עופו על זה.

ועוד 5 סרטים מצוינים על אנשים שטובים בדברים גרועים

large_whip_it_blu-ray7

"די, בסדר, לוקחת בחזרה את כל מה שאמרתי על בלאט!"

1) "מעודדות צמודות", 2000. זה לטעמי האב הרוחני של סרטי "פיץ' פרפקט": הכניסה המהוססת־מזלזלת של קירסטן דאנסט לנבחרת המעודדות יצרה בדיוק את המרגש הקומי שמאפיין את הפרנצ'ייז המתהווה של הא־קפלה התחרותית. ביים פייטון ריד, שהביא זהב קומי גם מ"הצד שלו, הצד שלה" ולהערכתי עומד לשחק אותה עם "אנט־מן"

2) Best in Show, 2000. פספוס של מפיצי הסרטים בישראל: כריסטופר גסט ("ספיינל טאפ", "הנסיכה הקסומה") הפליא לביים ולכתוב את גלריית הטיפוסים שמסתובבת בתחרויות כלבים. גסט עצמו גם מופיע בתפקיד קטן, והקאסט שלו כולל הברקות כמו פרקר פוסי, יוג'ין לוי וג'ון מייקל היגינס – המגיש השוביניסט של "פיץ' פרפקט"

3) "דודג'בול", 2004. בן סטילר, וינס ווהן, ריפ טורן, מחניים: רוסון מרשל ת'רסר ביים את סרט־הספורט־המעפן המושלם. הגדולה של "דודג'בול" טמונה בפער שבין הפוזיציה של הצופה, קרי "הו אלוהים כמה שזה מטומטם", לזו של הדמויות, קרי "זה הדבר הכי חשוב בעולם". זה עוד לקח שמיושם להפליא בסרטי "פיץ' רפקט"

4) "כדורי הזעם", 2007. סרט הפינג פונג של רוברט בן גאראנט מציג את השילוב המושלם של שטותניקיות ועוד קצת שטותניקיות. לא הכל עובד שם, אבל המפגש החזיתי בין סרט נינג'ות לטניס שולחן מייצר ניצוצות קומיים אדירים ומציג סדרה שלמה של דמויות משנה לא פחות מגאוניות, בראשן כריסטופר ווקן בתפקיד פנג

5) "תחליקי", 2009. וזה כבר ה"פיץ' פרפקט 2" של דרו ברימור, שעושה כאן את האליזבת בנקס ומבריקה משני צידי המצלמה. בתפקיד הבחורה שנסחפת לספורט מטופש: אלן פייג', מתחרה טרייה במה שנקרא "רולר דרבי". אתם יודעים, הענף הזה שבו בחורות על גלגיליות רצות בסיבובים. איך, איך זה לא מקצוע אולימפי

פורסם בפנאי פלוס, 21.5.15

מודעות פרסומת

תגובה אחת ל-“פעמיים כי וואלה

  1. המלצות מעולות! ראיתי בזכותך את כדורי הזעם, ובתור חובב פינג פונג זה סרט ממש מצחיק.
    באותו סגנון יש גם את rocket science, הסרט שגילה לעולם את אנה קנדריק, על תיכוניסט מגמגם ודחוי חברתית שנכנס לעולם של תחרויות דיבייט

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s